סימן קל"ה – סדר קריאת התורה ביום ב' וה', ובו י"ד סעיפים

הגמרא אומרת שמימות משה רבנו קוראים בתורה בשבת, בשני ובחמישי, וסמכו זאת על הפסוק (שמות ט"ו, כב): "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם", ואין מים אלא תורה[1]. ועוד אומרת הגמרא שעזרא הסופר תיקן ששלושה יעלו לתורה בימים אלה, ושיקראו לכל הפחות עשרה פסוקים[2]. תקנה זו חשובה מאוד, ונחשבת מעין דין דאורייתא. עיקר התקנה היא על הציבור, וגם על כל יחיד מוטלת החובה להשתדל מאוד לשמוע את הקריאה. ואם החמיץ אותה, כגון שהיה צריך לצאת מבית הכנסת לאיזשהו צורך, אין לו חיוב להשלימה במניין אחר או על ידי הוצאת ספר תורה.

סעיף א

^אבשני ובחמישי ובשבת במנחה (א), קורים (ב) שלשה, אין פוחתים מהם ואין מוסיפין עליהם (ג); ואין מפטירים בנביא. הגה: ואם היו שני חתנים בבית הכנסת והם ישראלים, מותר להוסיף לקרות ארבעה, דלדידהו (ד) הוי כיום טוב שמותר להוסיף (ה) (מרדכי פ' 'הקורא עומד', והגהות מיימוני פי"ב מהל' תפילה). ונראה דהוא הדין לשני בעלי ברית, דיום טוב שלהם הוא, כדלקמן סימן תקנ"ט (ודין שבת ויו"ט, עיין לקמן ריש סי' רפ"ב לענין הוספה).

^אמגילה כ״א ע"א.

• ובשבת במנחה – הקריאה בשבת במנחה תוקנה כהשלמה עבור אלו שאינם יכולים לשמוע את קריאת התורה בשני ובחמישי.
• קורים – עיקר התקנה היא לקרוא בשחרית. אם ציבור נאנס ולא קרא בשחרית, אפשר להשלים ולקרוא כל היום; ולכן חיילים שלא יכלו להתפלל בציבור בשחרית (או שלא היה להם ספר תורה), יכולים להתאסף ולקרוא בתורה כשמתאפשר להם. ואין לעשות זאת דרך קבע, כדי שלא לשנות את מנהג ישראל לקרוא בתפילת שחרית[3].
• ואין מוסיפים עליהם – שלושה קוראים הוא המספר המינימלי בקריאה בציבור. ותיקנו חכמים שבימות החול לא יקראו יותר כדי שלא להכביד על הציבור הממהר לעבודתו, ומפאת החשש שאם התפילה תתארך יותר מדי לא יבואו להתפלל בציבור כלל.
• דלדידהו – תרגום: להם, עבורם. כלומר: בעבור החתנים זהו כיום טוב.
• שמותר להוסיף – בשבתות ובימים טובים מותר להוסיף על מספר העולים. לכן אומר הרמ"א שאם יש שני חתנים ישראלים בבית הכנסת ואי אפשר להעלות את שניהם, אפשר להוסיף עלייה מפני שזהו מעין יום טוב לחתנים. המחבר חולק על דין זה, מאחר שעדיין הדבר מפריע למתפללים שצריכים לצאת לעבודה, ועבורם אין זה יום טוב; ולשיטת המחבר אין להוסיף עליות כלל בימות החול, וכך מנהג הספרדים. המשנה ברורה[4] כתב שכיום גם האשכנזים אינם נוהגים להוסיף עולה, אפילו אם יש שם שני חתנים. וטוב לבקש מהכהנים לצאת מבית הכנסת, וכך יוכלו שני החתנים לעלות לתורה.

סעיף ב

^במקום שמפסיקין בשבת בשחרית, שם קורין במנחה, ובשני ובחמישי, ובשבת הבאה (ו). הגה: אם בטלו שבת אחת קריאת הפרשה בצבור, לשבת הבאה קורין אותה פרשה עם פרשה השייכה לאותה שבת (ז) (אור זרוע) (ועיין לקמן סי' רצ"ב).

^במגילה ל״א ע"ב.

• ובשבת הבאה – התורה נחלקה לחמישים וארבע פרשות, ובכל שבת קוראים בשחרית פרשה אחת. בשבת במנחה, בשני ובחמישי קוראים את תחילת הפרשה הבאה.
• לאותה שבת – מעיקר הדין יחלקו את שתי הפרשיות לשבעה עולים. ויכולים גם להוסיף עולים, שהרי בשבת מותר להוסיף.

סעיף ג

^גכהן קורא בתורה ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל (ח).

^גגיטין נ״ט ע"א.

• ואחריו ישראל – חכמים דרשו מהכתוב "וקידשתו" שהכהן פותח בכל דבר שבקדושה[5]. והקריאה בתורה היא חלק מכבוד זה.

סעיף ד

^דהמנהג הפשוט שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל (ט), ^הוהוא שהכהן יודע לקרות, הגה: ומיהו אם יוכל לקרות עם הש"צ מלה במלה סגי בכך, כדלקמן סימן קל"ט (י) (אבודרהם), שאם אינו יודע לקרות היאך יברך על התורה.

^דרב עמרם ורב נטרונאי.  ^הרשב״א.

• חכם גדול ישראל – הלכה זו מחודשת, כיוון שמסקנת המשנה בדבר קדימות הכהן היא: "אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ – ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ"[6]. וכך פסקו ראשונים רבים. אולם השולחן ערוך פסק כשיטת הגאונים והראשונים הסוברים שבכל מקרה יש להקדים את הכהן. הטעם לכך הוא שתקנת קריאת התורה היא עניין ציבורי, והכהן אינו עולה בתור פלוני הכהן, אלא כמייצג את הכהנים. עוד טעם לכך הוא למנוע מחלוקות בשאלה מיהו עם הארץ ומיהו תלמיד חכם. לשון השולחן ערוך "המנהג פשוט" רומזת לכך שיש החולקים על קביעה זו, אולם ההלכה הנהוגה היום בדבר זה בכל ישראל היא כפי קביעת המחבר.
• סימן קל"ט – שם יתבאר שמנהגנו שהעולה המברך על הקריאה אינו קורא לכל הציבור, אלא הוא קורא בלחש, ו"בעל הקורא" קורא בקול.

סעיף ה

^ואם ספר תורה פתוח והכהן קורא את שמע – אינו רשאי להפסיק, וקוראים ישראל במקומו (יא). הגה: וכן בתענית שאחר פסח וסוכות שקורין ו'יחל', אם אין הכהן מתענה – קורין לישראל, וטוב שילך הכהן מבית הכנסת (יב) (מהרי"ק שורש ט').

^ומהר"י אבוהב בשם תשובת הרשב״א.

• במקומו – כבר התבאר דין זה בסימן ס"ו סעיף ד, ושם (ס"ק י"ט) הבאנו שמנהג האשכנזים שמפסיק הכהן תפילתו ועולה לתורה. אולם מעיקר הדין אין לחשוש שמא יחשבו שהכהן פגום, כי רואים שהוא עסוק בקריאת שמע.

אם הכהן באמצע פסוקי דזמרה, יעלה לתורה ויברך, אולם ישתוק ולא יקרא עם בעל הקורא[7].

• מבית הכנסת – שמא יאמרו שהוא פגום. ולדעת המחבר אין צורך שייצא, ואפשר להניח שהרואים יתלו זאת בכך שהוא אינו מתענה.

סעיף ו

^זאם נכנס הכהן לבית הכנסת אחר שהתחיל הישראל לברך ברכת התורה, אינו פוסק (יג), אבל 'ברכו' לא הוי התחלה (יד), ועומד הישראל בתיבה עד שישלימו כהן ולוי ואז יקרא (טו). ^חאם אין כהן בבית הכנסת, קורא ישראל במקום כהן, ולא יעלה אחריו לוי (טז). הגה: אבל ראשון יוכל לעלות (יז) (ב"י, ומהרי"ל,  ור' ירוחם נתיב ב' ח"ג); וכשקורין אותו (יח) אומרים 'במקום כהן', שלא יטעו לומר שזהו כהן (טור).

^זמהר"י אבוהב בשם ארחות חיים בשם הרי״ף.  ^חגיטין נ״ט ע"ב.

• אינו פוסק – משום שכבר התחיל במצווה, וכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה.
• לא הוי התחלה – אלא יקראו לכהן, והוא יחזור ויאמר "ברכו", כי התקנה היא שהמברך מקדים ב"ברכו"[8]. בדרך כלל אין חשש של בושה לישראל במצב כזה, כיוון שהוא יעלה ל"שלישי". אמנם אם יש חשש של בושה או של מחלוקת – לא יעלה הכהן[9].
• ואז יקרא – כי לאחר שקראו לו אין לקחת ממנו את המצווה, אלא רק מעבירים את עלייתו למקום שראוי לעליית ישראל.
• לוי – כלומר שהלוי לא יעלה שני, לאחר הישראל; שמכיוון שרגילים שכהן קורא לפני הלוי, אנו חוששים שיטעו לחשוב שהראשון הוא כהן. אבל הוא יכול לעלות ראשון, כדברי הרמ"א. ולמנהג הספרדים יכול הלוי לעלות לעלייה אחרת, ויאמרו: "אף על פי שהוא לוי"[10].
• יוכל לעלות – היינו שלוי יכול לעלות ראשון כשאין כהן. ולמנהג אשכנז אין להעלות לוי לאחר ישראל.
• אותו – כלומר: את הישראל (או הלוי) העולה ראשון כשאין כהן.

סעיף ז

^טאם היו כהן ולוי בבית הכנסת, וקרא הכהן וסבור שאין שם לוי והתחיל לברך ברכת התורה שנית, אין מפסיקין אותו (יט).

^ט(מהרי״א בשם ארחות חיים) [אבודרהם והרשב"א בתשובה].

• אין מפסיקין אותו – אולם גם במקרה זה "ברכו" אינו נחשב כהתחלה, ואין חשש שיחשבו שהוא פגום, שהלא עלה בעלייה הראשונה[11].

סעיף ח

^יאם אין לוי בבית הכנסת, כהן שקרא ראשון מברך שנית [וקורא] במקום לוי, אבל לא כהן אחר, כדי שלא יאמרו שהראשון פגום (כ).

^יגיטין נ״ט ע"ב.

• פגום – גם כאן, כיוון שהתקנה הרגילה היא שתחילה קורא כהן ואחריו לוי, אם אין לוי אנו חוששים שאם יעלה אחרי הכהן הראשון כהן אחֵר או ישראל, יחשבו הקהל שעשו זאת משום שהכהן הראשון פסול[12]. לכן הכהן הראשון מברך גם בעלייה הבאה, וכך ברור שהסדר שונה משום שאין לוי בבית הכנסת.

סעיף ט

^כוכן לא יעלו שני לוים זה אחר זה, כדי שלא יאמרו שאחד מהם פגום (כא).

^כגיטין נ״ט ע"ב.

• פגום – כיוון שכל שינוי של התקנה מעלה חשד.

סעיף י

^לנהגו לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם (כב), ואומר החזן כשקורא לשני: 'אף על פי שהוא כהן' (כג). וכיוצא בזה נוהגים בלוי אחר לוי. הגה: ולכן מותר לעלות גם כן למפטיר בכי האי גוונא (כד); ואם קורא 'מפטיר' סתם אין לחוש לפגמו, דהרי לא מזכיר שמו (כה). ויש אומרים דאין לקרות כהן או לוי למנין שבעה (כו), אבל לאחר שנשלם המנין יכולים לקרות כהן או לוי (כז) (אגור בשם מהר"י וייל, ומרדכי פ' הניזקין, וב"י בשם ר' ירוחם), וכן נוהגין במדינות אלו; ומיהו במקום צורך ודחק יש לסמוך אסברא ראשונה (כח).

^להר"ד אבודרהם בשם רב עמרם ורב סעדיה.

• ביניהם – מדובר כאן ביום שעולים בו יותר משלושה. לאחר שקיימו את התקנה ועלו כהן, לוי וישראל, אפשר לקרוא לכהן נוסף. נקט השולחן ערוך לשון "נהגו", כי היה מקום לאסור, מחשש שיחשבו שלא עלה אותו הכהן ראשון משום שהוא פסול. ואמנם כותב המחבר בהמשך המשפט שהחזן מכריז "אף על פי שהוא כהן", אך בכל זאת היה מקום לחשוש למי שיכנס לבית הכנסת אחרי שקראו זאת, או למי שלא ישגיח באמירה זו. אולם להלכה הבית יוסף מצדיק את המנהג, כי ברוב הקהילות מכירים את הכהנים, ואין חשש כל כך[13].
• שהוא כהן – כדי למנוע חשד שלא עלה ראשון משום שהוא פגום.
• בכי האי גוונא – כלומר: באמירת "אף על פי שהוא כהן". וצריך לומר זאת, שכיוון שהמפטיר אינו ממניין הקרואים, היה מקום לחשוב שאפשר להעלותו בלי לציין זאת. והמנהג להסתפק באמירת "הכהן" בסוף שמו.
• לא מזכיר שמו – יש מקומות שאין קוראים בהם בשם העולה[14], אלא רק "יעמוד המפטיר", וכך הכהן יכול לעלות למפטיר, כי לא ישימו לב לזהותו. ואין בכך פגיעה בתקנה שהכהן יעלה ראשון, כי המפטיר נבדל משאר העליות.
• למנין שבעה – הרמ"א חולק על דברי המחבר, שהתיר להעלות כהן אחרי הישראל, ולדעתו אין להעלות כהנים כלל, לבד מלראשון ולמפטיר.
• כהן או לוי – אף לשיטה זו, כי כבר קיימו את התקנה של מספר העולים הנדרש.
• אסברא ראשונה – כגון שיש שני חתנים כהנים. וכן נוהגים האשכנזים, שלא להעלות כהן לאחר ישראל אלא למפטיר, שלא במקום הדחק. ואצל הספרדים קיימים שלושה מנהגים: יש הנוהגים כדברי המחבר, ומעלים כהן לאחר ישראל; יש המחמירים להעלות דווקא כסדר כהן-לוי-ישראל, ועושים כן גם באמצע הקרואים; ויש נוהגים כדעת הרמ"א, שאין להעלות כהן נוסף. וכאמור, בשעת הדחק אפשר להעלות כהן לאחר ישראל לפי כל השיטות [15].

סעיף יא

^מיש מי שאומר שאם קרא החזן כהן או לוי ואינו שם, לא יקרא לאחר בשם, משום פגמו של ראשון, אלא אחר (כט) יעלה מעצמו. הגה: וכן נהגו. שליח ציבור שהוא כהן, יכול לקרוא כהן אחר לתורה (ל) (מרדכי פ' הקורא עומד, ואגור).

^מהגהות מימוני בשם ר״מ מרוטנבורג.

• אחר – כהן או לוי אחר.
• לתורה – ואין כאן חשש לפגמו של הגבאי, שהלא מתוקף תפקידו אין הוא עולה לתורה.

סעיף יב

^נעיר שכולה כהנים, אם יש ישראל אחד ביניהם, אותו ישראל קורא ראשון, מפני דרכי שלום (לא); ^סוכל שאין בהם ישראל כדי סיפקם, או שאין שם ישראל כלל, קורא כהן אחר כהן, שאין שם משום פגם, שהכל יודעים שאין שם אלא כהנים. והוא הדין לעיר שכולה לויים.

^נירושלמי פרק ה דגיטין.  ^סהרשב״א.

• מפני דרכי שלום – כדי למנוע מריבה בין הכהנים.

סעיף יג

אם קטן קורא בתורה בצבור, בסימן רפ"ב (לב); אם אין כהן אלא סומא או שאינו בקי, בסימן קל"ט (לג).

• בסימן רפ"ב – סעיף ג'.
• בסימן קל"ט – סעיפים ב'-ג'.

סעיף יד

^עבני אדם החבושין בבית האסורין, אין מביאים אצלם ספר תורה אפילו בראש השנה ויום הכיפורים (לד). הגה: והיינו דוקא בשעת הקריאה לבד, אבל אם מכינים לו ספר תורה יום או יומים קודם – מותר (לה) (מהר"ם פדוואה); ואם הוא  אדם חשוב, בכל ענין שרי (לז) (אור זרוע, הגהות אשרי פרק קמא דברכות).

^עמרדכי סוף פרק קמא דראש השנה.

• ויום הכיפורים – לדעת המחבר אין להוציא ספר תורה ממקומו הקבוע, כדי להראות שעל האדם לבוא לספר התורה, ולא שספר התורה צריך לבוא אל האדם. המשנה ברורה[16] תמה מאוד על פסיקה זו, שהלא היושבים בבית סוהר הם אנוסים, ואינם יכולים להגיע לבית הכנסת. ולכאורה אין זלזול להביא ספר תורה למי שנמנע ממנו להגיע לבית הכנסת, אלא אדרבה, הרי זה כבוד התורה שרוצים לקרוא בה. אך המחבר למד דבר זה מדברי הירושלמי[17], ובכף החיים (אות ע"ז) הביא שכדברי המחבר מבואר בזוהר בכמה מקומות. וליישב קושיית המשנה ברורה נראה להזכיר שחובת הקריאה אינה חלה על היחיד, אלא על הציבור[18], ויחיד שנאנס ואינו יכול לבוא לבית הכנסת פטור מקריאת התורה. ואמנם אם יש ספר תורה שאין רגילים לקרוא בו, או שיש ספר תורה שמיועד לטלטול להיכן שנצרך, כגון לבית האבלים, מותר לטלטלו גם לדעת המחבר[19], אלא שצריך לדאוג להניחו בארון ולהכינו לכך מראש, כפסק הרמ"א בהמשך. ולדעת המשנה ברורה, אם יש עשרה אנוסים הם נחשבים כציבור, ומותר להביא אליהם את ספר התורה. ואף שאין זו דעת המחבר[20], גם פוסקים ספרדים הצטרפו לפסיקה זו[21].
• מותר – על דברי הרמ"א אלה סומכים ומביאים ספר תורה לבית האבל, אף אם אין שם עשרה אבלים. כאמור, היתר זה חלוק על דברי המחבר, אולם גם פוסקים ספרדים מקלים כדברי הרמ"א[22].
• שרי – כוונת הרמ"א לתלמיד חכם גדול. המחבר לא הביא קולא זו, אף שנזכר בגמרא שהביאו ספר תורה לראש הגולה, כי לשיטתו הדבר הותר דווקא לראש הגולה, שהיה מזרעה של המלוכה.

[1] בבא קמא פב ע"א: "דתניא: 'וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים'. דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים'. כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה".

[2] על פי הרמב"ם, הלכות תפילה יב, א.

[3] משנ"ב בתחילת הסימן פסק "דבדיעבד כל היום זמנה". ואמנם יש שחלקו עליו, אולם למעשה אפשר לסמוך על דברי משנ"ב אלו בשעת הדחק. וראה את דעות האחרונים ב"פסקי תשובות" כאן, ועיין גם ביביע אומר ח"ד או"ח סימן יז.

[4] בשם כמה אחרונים (כך דעת מג"א ס"ק ב, וט"ז ס"ק ב). גם ערוך השולחן הביא דבריהם, אלא שהוסיף: "ומכל מקום נלע"ד דבמקום שיכול לבוא לידי מחלוקת נוכל לסמוך על דברי רבותינו אלה, ולקרוא שניהם, והרביעי יקרא מה שקרא השלישי. אמנם כפי המנהג אחד עולה לתורה ואחד להגבהה".

[5] כפי שראינו בסימן קכ"ח ס"ק קל"ט.

[6] סוף מסכת הוריות.

[7] כך פסק כף החיים (סימן נ"א אות כ"ז). והכרענו כדבריו, משום שהדברים מתאימים לשיטת המחבר שלא הבדיל בין הפסק בפסוקי דזמרה לבין הפסק בק"ש וברכותיה. אולם הכרעת המשנ"ב (סימן נ"א ס"ק י) והילקוט יוסף, שיקרא יחד עם שליח הציבור. ונראה שאם שליח הציבור מכוון להוציאו די בכך, ו"שב ואל תעשה עדיף".

[8] עיין מ"ב ס"ק כא, וכף החיים אות לט.

[9] כי הביא הבית יוסף שקוראים לכהן למרות שכבר ישראל עלה, משום ש"אין בזה בושת כלל". מכאן שבמציאות שיש בכך בושת או חשש של מחלוקת, כגון שכבר מכרו את השלישי לעולה אחר, לא יקראו לכהן המאחר לעלות.

[10] כך פירש היביע אומר את דעת השולחן ערוך, וכן מסקנתו להלכה (ח"ו סימן כ"ד). אבל בכה"ח (אות מ') כתב שייתכן שדעת המחבר שאין הלוי יכול לקרות ראשון, והסיק ששב ואל תעשה עדיף.

[11]. ט"ז ס"ק טז וכף החיים אות מז

[12] ויש טעם נוסף לא לעלות ישראל אחרי הכהן, שמא יאמרו שהוא לוי.

[13] בית יוסף מנמק זאת בכך שהחשש היה "בזמן התלמוד, שהיו ישראל מרובים במקום אחד", ואינו קיים "האידנא, דקהלות ישראל קטנות הן בעוונות". ואף שהיום יש גם קהילות גדולות מאוד, בחסדי ה' עמנו, המנהג השתרש ואין לשנות.

[14] ראה סימן קל"ט סעיף ג, ודברינו שם ס"ק י.

[15] כף החיים אות נ"ה.

[16] בביאור הלכה ד"ה "אין".

[17] יומא פ"ז ה"א.

[18] עיין בהקדמתנו לסימן.

[19] כך משמע מדברי כף החיים אות פב

[20] שלא הבדיל בין רב למעט, כפי שהסביר המג"א  ס"ק כא, ובאשל אברהם.

[21] עיין יביע אומר חלק ט' אורח חיים סימן ט"ו אות ב.

[22] ראה יביע אומר שם אות א. אלא שכף החיים (אות פ"ג) אוסר, כדברי המחבר. לכן יש להתאמץ ולהביא ספר שאין קוראים בו בקביעות, או לייחד ספר תורה לצורך זה.