סימן קמ"ז – דיני גלילת ספר תורה, ובו ח' סעיפים

מנהג אשכנז שלאחר קריאת התורה אחד מהקהל מרים את ספר התורה פתוח ומראה אותו לציבור, והוא הנקרא "מגביה". לאחר ההגבהה המגביה מתיישב, ואדם אחר עוזר לו לקשור ולהלביש את הספר, והוא הנקרא "גולל".

הספרדים מגביהים לפני קריאת התורה, והגלילה למנהגם היא רק סגירת הספר בתום הקריאה. דיני הגלילה מוסברים בסימן זה.

סעיף א

^אאסור לאחוז ספר תורה ערום (א), בלא מטפחת. הגה: ויש אומרים דהוא הדין שאר כתבי קודש (ב) (אגודה, ותוס' פ"ק דשבת), ולא נהגו כן (ג), וטוב להחמיר אם לא נטל ידיו (ד) (ד"ע). ובספר תורה, אפילו בכהאי גוונא אסור (ה) (אגודה).

^בגדול שבאותם שקראו בתורה (ו) גוללו (ז); ^גורגילים לקנותו בדמים יקרים, לחבב המצוה (ח). הגה: יש אומרים אם המעיל בצד אחד פשתן ובצד אחד משי, צריך להפך המשי לצד הספר ולגלול (ט) (מרדכי סוף מגילה), ולא נהגו כן (ב"י סי' קנ"ג). ואין לגלול במפה הקרועה, אם יש לו אחר (י) (מהרי"ל). ואין לעשות מפות לספר תורה מדברים ישנים שנעשו בהם דבר אחר לצורך הדיוט (יא) (אגודה מס' מנחות, ותשובת מהרי"ל סי' קי"ד, וב"י [בשם] רשב"ץ), ועיין לקמן סי' קנ"ג (סעיף כא).

^אמגילה לב ע"א.  ^בשם.  ^גטור בשם מנהג אשכנז.

• ערום – האיסור הוא בנגיעה בקלף, אך מותר לגעת ב"עצי החיים" שאוחזים את הספר, וכן בתיבה שספר התורה מונח בתוכה. ואין לגעת בקלף עצמו ישירות עם היד, אלא יעשה זאת בחציצת טלית וכיוצא בזה. וכשצריך לתקן את גוף הספר מותר לגעת בו.
• שאר כתבי הקודש – ובכלל זה כל ספר הכתוב אשורית על קלף, וכתוב בו שם משמות ה'[1]. וטעם הדבר, שיש חובה לכבד כל ספר שיש בו קדושה.
• ולא נהגו כן – נראה לי שחומרה זו מרחיקה את האנשים מללמוד בספרים, ולכן צמצמו את האיסור לספר התורה בלבד, שאין משתמשים בו לצורך לימוד אלא רק לשם הקריאה בציבור.
• נטל ידיו – ונוהגים להסתפק לצורך כך בנטילת הידיים של הבוקר.
• אסור – כלומר שהאיסור במקומו עומד אפילו אם נטל ידיו סמוך לנגיעה בספר התורה.
• שקראו בתורה – הגולל הוא אחד הקוראים. ולמנהג אשכנז לאו דווקא.
• גוללו – המשנה ברורה (ס"ק ה) כתב שהגלילה בסימן זה היא מה שאנו קוראים הגבהה, ולשיטתו החשיבות במצווה היא להראות את דברי התורה לכל הציבור. אולם הסבר זה אינו מתאים לשיטת המחבר, שהלא הוא סובר שמגביהים את הספר לפני הקריאה, כפי שהביא בסימן קל"ד סעיף ב', וכאן מנה את הדברים שעושים בסוף הקריאה. אלא כוונתו לסגירת הספר בתום הקריאה, והלבשתו במעיל[2]. וגלילה זו לא נחשבה לכיבוד ראוי, ולכן חיבבו חכמים מצווה זו[3]. למעשה, ברוב בתי הכנסת האשכנזים ישנו כיבוד נפרד לגלילה, ומכריזים "יעמוד המגביה והגולל" (במקומות רבים נותנים כיבוד זה לנערים).
• לחבב המצווה – שהיכן שאין מוכרים את העליות מכבדים את הגדול במצווה זו. ובמקום שמוכרים את המצוות, נמכרת מצווה זו ביוקר, מפני דברי חכמים על גודל שכרו של המקיים אותה.
• ולגלול – משי יקר מפשתן, לכן לדעה זו צריך שהצד היקר יהיה מופנה לצד ספר התורה, אף שכך הוא אינו נראה. ואמנם מנהג זה אינו שייך כיום, שאנו עושים מפה יפה משני צידיה, אולם מכאן יש ללמוד שהמהות חשובה יותר מן האופן שהדברים נראים.
• אחר – משום נוי מצווה, שנדרש מהפסוק "זה א-לי ואנוהו".
• לצורך הדיוט – בתקופתם היה עוני גדול, והשתמשו בבגדים ישנים לצורכי בית הכנסת. ונראה שמציאות זו אינה קיימת היום.

סעיף ב

^דיכול מי שירצה לקנות להושיט המעילין לגולל, ואין הגולל יכול למחות בו, כי אף על פי שקנה הגלילה לא קנה ליקח המעילים (יב). הגה: וכן במקומות שנוהגין לקנות הוצאה והכנסה, אין שליח הציבור יכול למחות, כי אין זה שייך לחזן (יג) (מרדכי סוף מגילה, ואו"ז).

^דמרדכי שם.

• ליקח המעילים – תפקיד הגולל הוא לסגור את הספר ולהלביש אותו במעיל. וטוב שישתתפו הרבה אנשים בכבודו של ספר התורה, ולכן אפשר לחלק את הדבר לכמה אנשים[4]. הושטת המעיל אינה שייכת אם ספר התורה נמצא בתיבה[5].
• לחזן – וטוב שיהיה סבב בין כל באי בית הכנסת, כדי שכולם יוכלו לזכות במצווה.

סעיף ג

^ההגולל ספר תורה יעמידנו כנגד התפר, כדי שאם יקרע, יקרע התפר (יד).

^המגילה לב ע"א לפירוש הרי״ף.

• יקרע התפר – בספר שיש בו שני עמודי עץ בתחילתו ובסופו ("עצי חיים"), הקלף מהודק לשני הצדדים, ויש חשש שייקרע. לכן יש לדאוג שגלילת הספר תהיה כך שהתפר יהיה באמצע, כדי שאם הספר ייקרע, זה יקרה במקום התפר. כיום הלכה זו שייכת בספרי התורה המונחים במעיל; ובספרים המונחים בתיק, כמנהג חלק מהספרדים וכמנהג התימנים, הספר אינו מהודק בחוזקה, ואין צריך לחשוש לקריעתו.

סעיף ד

^והגולל ספר תורה, גולל מבחוץ; וכשהוא מהדקו, מהדקו מבפנים (טו). הגה: פירוש, כשהספר עומד לפניו, יהיה הכתב נגד פניו  ויתחיל לגלול מבחוץ, ואחר שגמר הגלילה יהדק סוף המטפחת בפנים, שכשיבא לקרות בו ימצא ההדוק בפנים, ולא יצטרך להפך הספר תורה (טור והרא"ש ותוס' סוף פ' בני העיר). ונראה דכל זה מיירי כשאחד עושה כל הגלילה, אבל עכשיו שנוהגים שאחד מגביה ואחד גולל, הכתב יהיה נגד המגביה (מהרי"ק), וכן נוהגים, כי הוא עיקר הגולל והאוחז הספר תורה.

^ומגילה לב ע"א.

• מהדקו מבפנים – הלכה זו מקורה בדברי הגמרא, וקשה להבין את ציור הדברים בספרי תורה של ימינו, וניתנו לכך פירושים רבים. ונראה שהעיקר כסוף דברי הרמ"א, שדין זה אינו שייך בימינו.

סעיף ה

^זמוטב תגלל המטפחת סביב הספר תורה, ולא יגלל הספר תורה כשכורכו במטפחת (טז).

^זמגילה לב ע"א.

• כשכורכו במטפחת – העיקרון של סעיף זה הוא שכאשר כורכים את ספר התורה במטפחת, יש לסובב את המטפחת סביב הספר, ולא לגלול את הספר עד שהמטפחת תהיה סביבו. טעם הדבר הוא שיש להקפיד לזכור שספר התורה הוא העיקר והמטפחת משרתת אותו, ולא להפוך את המטפחת לדבר חשוב בפני עצמו. וכמו בסעיף הקודם, גם דין זה אנו מתאים לספרים שלנו, שאף הספרים האשכנזיים, שנקשרים במטפחת, קשה מאוד לסובבם בזמן גלילתם.

סעיף ו

^חהגולל ספר תורה בתוך התיק, טועה (יז).

^חריב"ש בתשובה.

• טועה – ויש להסיר את המעיל המכסה את הספר קודם שגוללים אותו, וכן יש לעשות גם בספר שאפשר לגוללו בתוך התיק או המעיל. וכל זה משום דרך כבוד לספר התורה.

סעיף ז

^טאין המפטיר מתחיל, עד שיגמרו לגלול הספר תורה, כדי שלא יהא הגולל טרוד, ויוכל לשמוע ההפטרה (יח).

^טסוטה ל״ט ע"ב.

• לשמוע ההפטרה – כיוון שקבעו חכמים שיש לכבד את כל העוסקים בענייני התפילה לטובת הציבור, ואף על פי שיש בכך מעט טורח לציבור.

סעיף ח

^יביום שיש בו שני ספר תורה (יט), לא יפתחו השני ולא יסירו המפה עד שיגללו הראשון (כ). הגה: ואין מסלקין הראשונה עד שכבר הניחו השניה על השלחן, שלא יסיחו דעתן [ויהיו פנויין] מן המצוה (כא); ומוציאין שני הספרים כאחת (כב), ותופסין בשניה עד אחר שקראו בראשונה (כג) (אור זרוע).

^ימרדכי בסוף הלכות קטנות.

• שני ספרי תורה – כגון שבת שיש בה קריאה נוספת (ראש חודש, חנוכה או ארבע פרשיות), או מועד שקוראים בו בספר ראשון בעיקר היום ובספר שני בקרבנות היום. בימים אלו מנהג הספרדים לומר קדיש בסוף קריאת כל ספר, ומנהג האשכנזים לומר קדיש אחד על הקריאה כולה, לפני המפטיר.
• עד שיגללו הראשון – תהליך הקריאה בספר התורה, מההגבהה בתחילה ועד הגלילה בסוף, כולו מצווה חשובה. ויש לתת לכל ספר את חשיבותו, ואין להתחיל לפתוח את הספר השני כל זמן שלא סיימו את המצווה בספר הראשון[6].
• מן המצווה – למנהג אשכנז אומרים את הקדיש כאשר מניחים את הספר השני, קודם שמגביהים את הראשון, כדי שיהיה ניכר שנאמר על שתי הקריאות.
• כאחת – וכך נוהגים גם הספרדים.
• בראשונה – כלומר שמישהו צריך להחזיק את הספר השני עד סיום הקריאה בראשון. וזה בספרים אשכנזיים, ולמנהג ספרד הספר השני מונח על התיבה בינתיים.

[1] משנ"ב, על פי מג"א ואליהו רבה.

[2] כף החיים אות י'. ולי נראה להסביר שלדעת המחבר בזמן התלמוד היו גוללים את ספר התורה לתחילתו לאחר כל קריאה, והדבר ארך זמן. לפי הסבר זה הלכה זו אינה שייכות בספרים שלנו, וכך נבין מדוע אינה נוהגת ברוב המקומות.

[3] ואמרו (מגילה לב ע"א): "הגדול שבהם גולל ספר תורה". וכן: "הגוללו נוטל שכר כולן".

[4] כך נראה מדברי המרדכי בסוף מסכת מגילה, רמז תתל"ג.

[5] במקומות אלו גם אין גלילה, אלא רק סגירת הספר.

[6]  הפוסקים נימקו זאת משום "אין עושים מצוות חבילות חבילות", כלומר: יש לתת לכל מצווה את חשיבותה.