סימן קנ"ו – סדר משא ומתן, ובו סעיף אחד

סעיף א

^אאחר כך ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו (א). ומכל מקום ^בלא יעשה מלאכתו עיקר, אלא עראי, ותורתו קבע (ב), וזה וזה יתקיים בידו. ^גוישא ויתן באמונה (ג). ויזהר מלהזכיר שם שמים לבטלה, ^דשבכל מקום שהזכרת השם מצויה, מיתה מצויה. ויזהר מלישבע, אפילו באמת, שאלף עיירות היו לינאי המלך, וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות, אף על פי שהיו מקיימים אותם (ד). ^הויזהר מלהשתתף עם בן נח עובד אלילים, שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום 'לא ישמע על פיך' (ה). הגה: ויש מקילין בעשיית שותפות עם הגוים בזמן הזה (ו), משום שאין הגוים בזמן הזה נשבעים בעבודה זרה, ואף על גב דמזכירין העבודה זרה, מכל מקום כוונתם לעושה שמים וארץ, אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר, ולא מצינו שיש בזה משום 'ולפני עור לא תתן מכשול' (ויקרא י"ט, יד), דהרי אין הגוים מוזהרים על השתוף (ז) (ר"ן סוף פ"ק דע"ז, ור' ירוחם ני"ז ח"ה, ותוס' ריש פ"ק דבכורות). ולשאת ולתת עמהם בלא שותפות (ח), לכולי עלמא שרי (ט) בלא יום חגיהם (י) (הגהות מיימוני פ"ה מהלכות ע"ז) (ועיין ביו"ד הלכות עבודה זרה סי' קמ"ז).

^אטור ממשנה ב׳ בפרק ב' דאבות.  ^בברכות ל"ה ע"ב.  ^גשבת ל"א ע"א.  ^דנדרים ז' ע"ב [ומעשה דינאי מקורו במדרש במדבר רבה ריש פרשת מטות].  ^הסנהדרין ס״ג ע"ב, והרי״ף סוף פרק קמא דעבודה זרה.

• על דעת קונו – המשפט "וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן" הוא ציטוט מדברי המשנה באבות. ותחילת המשפט במשנה: "יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן". כתב המהר"ל בפירוש משנה זו, שהעיסוק גם בתורה וגם בדרך ארץ נצרכים לאיזון האדם. וזו לשונו: "נראה שרצה לומר כי ראוי שיהיה האדם עמל בשני החלקים אלו אשר יש באדם, כי יש באדם גוף ונפש. והתורה היא שלימת הנפש, ודרך ארץ מה שאדם צריך לצורך גופו ופרנסתו ושאר דברים. אמר כי כאשר האדם עמל בשני דברים, דהיינו בדרך ארץ שהאדם עושה להנהגת גופו מה שצריך לו, ומה שהאדם עמל לשלמות נפשו שהיא התורה כמו שהוא דרך ארץ להשלים גופו, ואז לא נמצא עון".
• ותורתו קבע – עראי וקבע כאן אינם מבחינת חלוקת הזמנים, אלא מבחינת הקביעות והחשיבות שניתנת לתורה, שהיא זהותנו והיא שצריכה להוביל את חיינו.
• באמונה – כלומר ביושר. שלא יבוא חס ושלום לידי גזל או לידי אונאת ממון, ולא יטעה את חברו על ידי נתינת עצה שאינה הגונה, שהיא לטובת נותנה בלבד. וכן ישלם את כל המוטל עליו בזמן, לא יעשוק את רעהו, ולא יאחר תשלום עובדיו. ובכלל זה גם לשלם למדינה את המגיע לה מכוח "דינא דמלכותא דינא".
• מקיימים אותם – בימינו אין נוהגים להישבע, אבל מכל מקום חייב אדם להקפיד לעמוד בדיבורו, ש"כן" שלו כן, ו"לאו" שלו לאו.
• על פיך – מהפסוק 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ' (שמות כ"ג, יג) למדו חכמים ש"יישמע" הוא גם בגרמא, ואסור לגרום לגוי להשתמש בשם עבודה זרה[1]. ובנוסף עובר בכך על "לפני עיוור לא תתן מכשול", שהלא גם בני נח מצווים על עבודה זרה. ואם יעשה שותפות עם הגוי, אנו חוששים שבעת מחלוקת יבואו לפני שופט שבמקומם, ויצטרכו הצדדים להישבע, וכך יגרום לגוי להישבע באליל שלו. חשש זה אינו שייך כיום במערכות המשפט שלנו, ובזמן הזה מותרת השותפות עם הגויים גם לדעת המחבר.
• הגויים בזמן הזה– הרמ"א רומז לנוצרים, המאמינים גם בא-ל[2]. ולדעה זו כל שכן שמותרת שותפות עם המוסלמים, שאינם עובדי עבודה זרה כלל.
• על השיתוף – דעת הרמ"א כאן היא שהנצרות אינה עבודה זרה האסורה על הגויים. ויש להדגיש שאף שהאסלאם והנצרות אינן עבודה זרה, דתות אלו רחוקות מאוד מדת האמת.
• בלא שותפות – דהיינו שלא להקים איתם יחד עסק, אלא לקנות מהם ולמכור להם.
• שרי – מותר. כלומר: גם בעבודה זרה ממש האיסור מצומצם לשותפות, ולא לקנייה ולמכירה. אך גם בכך יש עדיפות לעשות עסקים עם יהודי.
• בלא יום חגיהם – כי ביום חג של עובדי עבודה זרה אסור לסחור עמם, מפני שהם מודים לאליל שלהם על הצלחתם בעסקי החג. הלכות אלו מפורטות בשולחן ערוך יו"ד סימן קמ"ח, ובסוף הסימן שם מביא המחבר שהלכות אלו אינן נוהגות כיום, כשהגויים אינם עובדי עבודה זרה.

[1] סנהדרין דף ס"ג ע"ב. שו"ע יו"ד קמ"ז, ג.

[2] [הרמ"א התייחס כאן רק לאיסור "לפני עיוור". ובדרכי משה יו"ד קמ"ז אות ב' התייחס גם לאיסור "לא יישמע על פיך", והביא בשם המרדכי שבזמן הזה הגויים נשבעים בשם קדושים שלהם, ולא בשם אלהות, ואין בכך איסור].