הלכות נידה

הלכות נדה סימן ק"צ

דיני כתמים ובדיקת האישה, ובו נ"ד סעיפים.

איסור נדה מן התורה לא חל על האשה אלא אם הרגישה, ביציאת דם מרחמה. וחכמים גזרו איסור גם על דם, שהכתים את גופה או את בגדה. הסיבה לתקנה זו, כמו שביאר רש"י^[1], היא החשש שאולי הרגישה בדם זה, ולא שמה לב. אמנם בגלל שזה חשש רחוק, לא החמירו חכמים בו כל כך, כפי שיבואר להלן.

סימן זה מתחלק לכמה חלקים:

סעיף א – מגדיר את האיסור ככלל, ומשם ואילך, צמצום הגזירה.

מסעיף ב עד ד – דן בקטנה, שאין נוהגים בה דיני כתמים.

מסעיף ה עד סעיף ט – דן בשיעור הכתם המטמא, כי רק שיעור מסוים אוסר.

סעיף י – דיני כתם הנמצא על דבר המקבל טומאה, או על בגד צבעוני.

סעיפים יא עד יז – הכתם אינו מטמא בכל מקום בגוף ובבגד.

סעיפים יח עד לב – ההקלות בדין כתם שמצאה אישה שהתעסקה בדם או בצבעים.

סעיפים לג עד לט – מתי יאסור כתם הנמצא על עד בדיקה פנימית, שדינו חמור יותר מסתם כתם, ומתי לא יאסור.

מסעיף מ עד סעיף נג – אפשרות תליית הכתם באשה אחרת, כשנשים משאילות בגדיהן, מזו לזו.

בסעיף האחרון – נלמד שאין דיני ווסת קבוע או אינו קבוע, בכתם שנמצא.

סעיף א'

^א דבר תורה אין האשה מִטַּמְּאָה  ולא אסורה לבעלה, עד שתרגיש שֶׁיָּצָא דם מבשרה (א), ^ב וחכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או בבגדיה, שהיא טמאה, ואסורה ^ג לבעלה אפילו לא הרגישה ואפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה (ב). וצריכה הפסק טהרה, שתבדוק עצמה ותמצא טהורה (ג), ואחר כך תמנה שבעה נקיים חוץ מיום המציאה (ד) (כאילו ראתה ^(*) ודאי, וכמו שיתבאר לקמן סימן קצ"ו (ה)). ^ד ואם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם, ובדקה אחר כך ולא מצאה כלום, יש מי שאומר שהיא טמאה (ו).

^א מימרא דשמואל, נדה דף נז, ב. ^ב מסקנת הגמרא שם, ומשנה דף נח, ב ודף נט, א. ^ג טור וכן כתב הרב המגיד בפרק ט מהלכות איסורי ביאה, שדעת הרמב"ן והרשב"א לפרש כן, הא דפשט רב אסי לרבי זירא, דכתמים צריכין הפסק טהרה, שם דף נג, ב. ^(*) פירוש שצריכה להמתין חמשה ימים. ^ד ת"ה סי' רמ"ו, דודאי יצא טפת דם כחרדל ונתקנח או נימוק, מהא דמקשה אי דארגישה לאחר זמן אמאי פטורים וכו', שם דף נז, ב.

• שתרגיש שיצא דם מבשרה – זו גזירת הכתוב, שהאישה אינה אסורה מלבד אם הרגישה ביציאת הדם, מן הרחם לנרתיק. ועיין בסימן קפג, שם הוסבר דין זה בהרחבה.
• ואפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה – מציאת הדם הוכיחה שיצא ממנה דם, והיא אסורה. כי חוששים שהרגישה, ולא שמה לב. ואף שבדקה עצמה ונמצאת טהורה, יתכן שאכן יצא קצת דם, ולא נותרה אפילו טיפה בנרתיק.
• שתבדוק עצמה ותמצא טהורה – חכמים גזרו שבעלת הכתם תיאסר, כמו שנטמאת בהרגשה.
• תמנה שבעה נקיים חוץ מיום המציאה – כפי שלמדנו בסימן קפג, שהחמירו בנות ישראל לספור שבעה נקיים, אפילו בראיית טיפה קטנה.
• וכמו שיתבאר לקמן סימן קצ"ו – שם בסעיף יא נלמד, מתי מתחילה לספור שבעה ימים נקיים, אחר ראיית כתם.
• יש מי שאומר שהיא טמאה – כי ההרגשה היא סימן מובהק, שיצא דם. ואף שבדקה ולא מצאה, זהו משום שהטיפה כבר נאבדה. ולהלכה, חוששים לדעה זו. אלא שהרב הנשאל צריך לברר היטב, שבאמת מדובר בהרגשה בשעת יציאת הדם מהמקור, ולא בסימנים המבשרים על ביאת ווסת, שדינם ווסת הגוף. ואין זו ההרגשה האוסרת אותה, אם לא מצאה דם בבדיקה.

סעיף ב'

(ז) ^ה לא גזרו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, דהיינו שהיא פחותה מי"ב, אפילו הביאה שתי שערות (ח), ^ו וכן אפילו היתה יתירה מי"ב אם בדקוה ולא הביאה ב' שערות (ט), בין שהיא בתולה ^ז בין שהיא בעולה, ^ח ואפילו אם ראתה כבר שתי פעמים. ^ט אבל לאחר שראתה שלש פעמים (י) חוששת לכתם (יא).

^ה מימרא דרב יהודה וכו', שם דף ה, א. ^ו טור בשם הרשב"א. ^ז מדתנן לענין דיין שעתן, איזו בתולה כל שלא ראתה וכו', שם דף ז, ב ה"ה לענין כתמים. ^ח מימרא דעולא א"ר יוחנן וכו', שם דף י, ב. ^ט טור בשם אביו הרא"ש, וכדעת ר"ח (והר"ן) [והרמב"ם] והרשב"א.

• הקדמה לסעיף – מסעיף זה עד סעיף ד, ידון המחבר בכתם של קטנה. בימינו זה לא מעשי, כי הקטנות אינן מקיימות חיי אישות.
• אפילו הביאה שתי שערות – יש להניח, ששערות אלה אינן סימן בגרות, מפאת גילה הצעיר.
• בדקוה ולא הביאה ב' שערות – כי אין הילדה נעשה בוגרת אלא בצירוף הגיל, וצמיחת שערות באותו מקום, ורק מאז ואילך יתכן שיבא הווסת. ואם לא בדקוה והגיע לגיל 12, מניחים שיש לה שערות, וכתמה טמא.
• לאחר שראתה שלש פעמים – ונוצרה חזקה שקטנה זו שונה מכל הקטנות, ויש לה ווסת.
• חוששת לכתם – ככל הנשים הבוגרות, שדינן יתבאר להלן, בסימן זה.

סעיף ג'

(יב) ^י היתה שופעת כמה ימים (יג), או שהיתה מזלפת טיף אחר טיף בלא הפסק (יד), אינו אלא כראיה אחת עד שתפסיק (טו). ^יא אבל אם פסקה מעט (טז), וחזרה וראתה שלש פעמים אפילו ביום אחד, הרי זו מוחזקת בדמים וכתמה טמא (יז). ^יב ויש מי שאומר שאין כתמה טמא אלא אם כן ראתה דם שלשה וסתות (יח). ויש להחמיר כסברא הראשונה (יט) (היא סברת רש"י ורשב"א והטור).

^י מימרא דרב חלקיה בר טוביה שם. ^יא טור וכן נראה מדברי רש"י, וכ"כ הרשב"א בפירוש בת"ה ממימרא דרב שימי בר חייא שם. ^יב הרמב"ם בפ"ט מהלכות א"ב דלדעתו כל ראיה דוסת אחת מקרי מזלפת.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה מתייחס לדין המובא בסעיף הקודם, שקטנה הרואה ווסת שלוש פעמים, נאסרת בכתמים. כעת יגדיר המחבר, מה נקרא שלוש פעמים.
• היתה שופעת כמה ימים – אין הכוונה שראתה דם רב, ללא הפסקה. כי אז לא תוכל לחיות, ובכל זאת ברור שהזליגה נמשכה כדרך המחזור. וזה ווסת ממושך, שלא נפסק באמצע.
• טיף אחר טיף בלא הפסק – הכוונה, בלי הפסק ארוך.
• כראיה אחת עד שתפסיק – כי הדם שיצא, כולו ווסת אחד.
• פסקה מעט – הכוונה להפסקה בת כמה שעות, בין בשופעת, ובין בטיף טיף.
• מוחזקת בדמים וכתמה טמא – כי נראה שאכן בגרה, למרות גילה הצעיר.
• שלשה וסתות – כלומר רק אחר שלושה חודשים עוקבים, ברור שבגרה.
• ויש להחמיר כסברא הראשונה – זו גם דעת המחבר.

סעיף ד'

^יג תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה שלוש פעמים, ופסקה מלראות שיעור שלש עונות, שהם צ' יום, חוזרת לקדמותה וכתמה טהור (כ) עד שתחזור ותראה שלש פעמים.

^יג טור וכ"כ הרשב"א בת"ה מברייתא דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות וכו', שם דף ט, ב. אע"ג דנשנית לענין דיה שעתה, הוא הדין לכתמים.

• חוזרת לקדמותה וכתמה טהור – ההפסקה מלמדת, שראיותיה הקודמות היו כעין תאונה. כלומר, אירוע לא צפוי. ואין לראות בהן סימן, על בגרותה.

סעיף ה'

(כא) ^יד לא גזרו על הכתם אלא אם כן יש בו כִּגְרִיס (כב) ועוד, ^טו ושיעור הגריס הוא (כג) כתשע עדשים ג' על ג' (טור), ושיעור עדשה כד' שערות (אגור בשם מהרי"ל) שהוא ל"ו שערות כמו שהן קבועות בגופו של אדם (תשובת מהרי"ו סימן (כ"ב) [ס"ב]). וכל זמן שאין בו כזה השיעור ^טז אנו תולין לומר דם כִּנָּה הוא (כד), אף על פי שלא הרגה כנה. אבל כשיש בו כזה השיעור אין תולין בכנה (כה), ^יז בין אם הוא מרובע או אם הוא ארוך. ^יח ואם נזדמן לה גריס יותר גדול מזה השיעור, משערין בו (כו).

^יד כרבי חנינא בן אנטיגנוס שם במשנה, וכדמפרש רב חסדא שם דף נח, ב הסכמת הפוסקים. ^טו ממשנה ריש פ"ו דנגעים. ^טז שם במשנה. ^יז ברייתא שם דף נט, ב. ^יח טור בשם הרמב"ן וכן כתב הרשב"א מדברי הראב"ד בספר בעלי הנפש, מדלא הזכירו פול של מקום פלוני, וכרבי אבהו, כל שיעורי חכמים להחמיר, חוץ מכגריס של כתמים להקל, שם דף נח, ב.

• הקדמה לסעיף – מסעיף זה עד סעיף ט לומדים על שיעור הכתם המטמא, כי לא גזרו טומאה אלא בשיעור מסוים. סעיף זה מגדיר, את שיעור הכתם הטמא. הסעיף הבא מלמד להבחין בין כתם על הגוף, ובין כתם על בגד. ובסעיף ז נלמד, על כתמים ייחודיים שגודלם שונה ומותרים. בסעיף ח, מה דינם של כתמים קטנים רבים, ובסעיף ט, יובא דין כתם בעל צורות שונות.
• כִּגְרִיס – הגריס הוא פול שנחלק לשנים, ונקרא כן על שם שנגרס ונחלק.
• ושיעור הגריס הוא – פוסקי זמננו קבעו ששיעורו כגודל מטבע 2 שקל של ימינו. והוא עיגול שקוטרו 2 ס"מ, ובמרובע 18 מ"מ, באורך וברוחב[2].
• דם כִּנָּה הוא – ואף שבימינו אין הכינים מצויות כל כך, לא השתנה הדין. כי טומאת הכתם היא חומרה של חכמים, מחשש שמא הרגישה. וכלל לא גזרו על כתם שאין בו שיעור גריס או פחות מזה, כי יתכן שמקור הדם הוא בכלל כינה. אבל כתם שגודלו קטן מכגריס ועוד, טהור. ובימינו למרות שהכינים כמעט אינן מצויות, אין בידינו לגזור גזירות חדשות.
• כזה השיעור אין תולין בכנה – בזמנם היה גודל טיפת הדם, שיצאה מהכינה, כגריס או פחות מכך. לכן בגודל כגריס ועוד, הכתם אוסר, כי אי אפשר לתלותו בדם כינה.
• משערין בו – לו תהא מציאות כזו בה טיפת הדם היוצאת מן הכינים, גדולה מכגריס ועוד. אפשר להגדיל את טווח ההיתר של הכתם, לפני שהאישה נאסרת. אמנם כיום, הואיל ואין כינים מצויים, הלכה זו אינה מציאותית.

סעיף ו'

^יט הא דבעינן שיעורא, בין בכתם הנמצא על חלוקה בין בכתם הנמצא על בשרה (כז). ^כ ויש אומרים שלא אמרו אלא בכתם הנמצא על חלוקה (כח), אבל כתם הנמצא על בשרה בלבד (כט), במקומות שחוששין להם (ל), אין לו שיעור (לא).

^יט הרשב"א בת"ה, וכן כתב ה"ה בפ"ט מהל' א"ב, שכן דעת הראב"ד והרמב"ן. ^כ רמב"ם שם (והגה"מ בשם רבי שמחה).

• בכתם הנמצא על בשרה – חכמים הקילו גם בכתם על בשרה, שלא תיאסר אלא אם גודלו כגריס ועוד. כי בזמנם היה מצוי לא אחת, שנמצאו כינים גם על הגוף.
• על חלוקה – כלומר, על אחד הבגדים שלה.
• הנמצא על בשרה בלבד – כלומר, על גופה.
• במקומות שחוששין להם – כפי שנלמד בהמשך, גם בגופה, לא אוסרים כתם הנמצא בכל מקום. אלא רק במקומות שאם הוא נמצא שם, סביר שיצא מאותו מקום.
• אין לו שיעור – למרות שלפעמים היו הכינים מצויות על הגוף, נוכחות דמם על הגוף הייתה שכיחה פחות, ולא ממש סביר לתלות את הדם בכינה. לכן גזרו חכמים בכתם כל שהוא, על הגוף. ואפשר להקל כדעה ראשונה[3].

סעיף ז'

^כא אם הרגה פשפש או הריחה ריחו (לב), תולה בו עד כתורמוס (לג) (פירוש מין ממיני הקטניות שהוא מר ובלע"ז לופינו).

^כא הרא"ש שם בפסקיו (לדעת ב"י), משום דהוי כנתעסקה בכתמים וכ"כ הרשב"א.

• ריחו – כנראה שלפשפש מת, יש ריח[4].
• תולה בו עד כתורמוס – אין כאן רק חשש, אלא סבירות גדולה, שדם זה בא מן הפשפש. שיעור דמו של הפשפש, גדול מדם הכינה. על כן מקילים בשיעור הכתם, מעט יותר. וגם אם הוא קצת גדול יותר, אינה נאסרת. אמנם בימינו, זה לא מעשי.

סעיף ח'

אם אין בכתם במקום אחד כגריס ועוד, ^כב אף על פי שיש שם טיפין הרבה סמוכין זה לזה עד שאם נצרפם יש בהם יותר מכגריס, טהורה, שאנו תולין כל טיפה וטיפה בכנה, עד שיהא בו כגריס ועוד במקום אחד (לד). ^כג ויש אומרים דהני מילי כשנמצאו על חלוקה, אבל אם נמצאו על בשרה, מצטרפין לכגריס ועוד (לה).

^כב ברייתא שם דף נט, א. ^כג טור וכ"כ הרשב"א בסברא ראשונה, מפשיטותא דאבעיא דרב ירמיה, מברייתא דעל בשרה וכו', אף ע"ג דדחי לה דחויא, לאו מילתא היא (בשם ראב"ד).

• במקום אחד – כלומר, תולים כל טיפה מהטיפות הקטנות, בכינה אחרת.
• מצטרפין לכגריס ועוד – לעיל בסעיף ו ראינו שיש מי שמקל בכתם פחות מכגריס ועוד, שאפילו אם נמצא על בשרה, אינה אסורה. אמנם כאן מודה הוא, שאם היו על בשרה טיפין טיפין, ובכולם יחד יש כגריס ועוד, האישה אסורה. כי סביר שהטיפין שעל גופה, באו ממנה. ולהלכה נראה, שצריך לפסוק בזה לחומרא. כי "יש אומרים" זה, אינו סותר במפורש את האמור כאן בסעיף, אלא מצמצם את הדין[5].

סעיף ט'

^כד כתם הנמצא על בשרה, שהוא ארוך כרצועה או עגול (לו), או שהיו טיפין טיפין (לז), או שהיה אורך הכתם על רוחב יריכה (לח), או שהיה נראה כאילו הוא ממטה למעלה (לט), הואיל והוא כנגד בית תורפה (פי' גנאי הוא והוא כנוי לערוה), טמאה, ואין אומרים אילו נטף מן הגוף לא היה כזה (מ).

^כד לשון הרמב"ם שם דין ט, וכדעת הי"א דלעיל.

• ארוך כרצועה או עגול – כלומר צורות משונות.
• שהיו טיפין טיפין – לפי שיטת היש אומרים שהביא המחבר (בסעיף ו), שכל כתם הנמצא על הגוף אוסר, אפילו בשיעור קטן מאד. כאן התחדש, שלמרות שאפשר לומר שכתם זה לא בא מגופה, בגלל צורתו המוזרה, האשה בכל זאת אסורה. ולפי שיטת היש אומרים שבסעיף הקודם, שמצרפים טיפין טיפין הסמוכים זה לזה לשיעור כגריס ועוד, כאן התחדש שלמרות שאינם סמוכים, והיה מקום לומר שבגלל צורתם המוזרה לא נצרפם. בכל זאת מצרפים אותם, כי הם על גופה, והיא נאסרת[6].
• על רוחב יריכה – אם הדם נטף מתוכה, אין הוא נמרח עליה בצורה זו.
• כאילו הוא ממטה למעלה – גם אם נראה הכתם כאילו עלה והתפזר מלמטה למעלה, היא עדיין נחשבת טמאה.
• לא היה כזה – בכתם זה יש כגריס ועוד, אבל בגלל צורתו המוזרה, אפשר לחשוב שאינו מגופה. לכן מבהיר המחבר שלא מקילים בזה, מאחר והדם נמצא על גופה, במקום שסביר שבא ממנה.

סעיף י'

(מא) ^כה כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה (מב), לא גזרו עליו. כיצד, בדקה קרקע עולם (מג) או בית הכסא שאינו מקבל טומאה, (מרדכי ה"נ בשם סמ"ג וסמ"ק) או כל דבר שאינו מקבל טומאה, וישבה עליו ומצאה בו כתם, ^כו וכן כתם שנמצא על בגד צבוע, טהורה (מד). לפיכך, תלבש האשה בגדי צבעונין, כדי להצילה מכתמים (מה) (הרמב"ם ובגמרא פרק האשה).

^כה כמימרא דשמואל שם דף נז, א וכרבי נחמיה במשנה שם דף נט, ב. ר"ח והרמב"ם והרשב"א והרא"ש. ^כו טור בשם הרמב"ם שם בפ"ט, מברייתא שם דף סא, ב וכרבי נתן, ולזה הסכימו הרשב"א והרא"ש, דבכתמים שומעים להקל (דלא כרמב"ן).

• הקדמה לסעיף – בזמן שבית המקדש היה קיים, היו שתי תוצאות לאיסור נידה: א. נאסרה על בעלה. ב. חלה עליה טומאה, ונאסרה בכניסה להר הבית, ובאכילת בשר קורבנות. והנה ראינו, שאף שמן התורה היא אינה נטמאת בלי הרגשה, חכמים גזרו בכתמים, שכנראה באו מגופה, שתיטמא ותיאסר. אמנם לא גזרו טומאה אלא בכתם הנמצא בדבר המקבל טומאה, כי הואיל והחפץ נטמא, גם האשה נטמאה.
• דבר שאינו מקבל טומאה – כגון אסלה, רצפה, פלסטיק, נייר, בד קטן מ-6 ס"מ על 6 ס"מ, כל אלה אינם מקבלים טומאה. וכתם הנמצא על אחד מהם, אינו אוסר אשה לבעלה.
• קרקע עולם – כלומר רצפה.
• על בגד צבוע, טהורה – טעם הקולא הוא, בגלל שרק גווני אדום אוסרים מן התורה, כפי שלמדנו. ואף שבימינו כל גווני האדום אוסרים, שונה דינו של בגד צבוע. כי אפילו בזמן שידעו להבחין בין גוונים שונים, על בגד צבעוני, לא הובחן הגוון המדויק. וללא הרגשה, היא מותרת מן התורה. וגם חכמים לא גזרו, בבד צבוע. וזה נכון לכל הצבעים, כגון כחול, ירוק, אדום, אפור. אמנם לבן דהוי, או צבע בז', מן הראוי להחמיר.
• כדי להצילה מכתמים – בימים שהיא טהורה. אמנם לאחר שנאסרה, צריכה ללבוש לבנים, כפי שנלמד להלן בסימן קצו. בסימן קפז למדנו, מתי אפשר לתלות את דם הכתם, או את דם הבדיקה הפנימית, במכה פנימית.

סעיף י"א

(מו) ^כז לא בכל מקום שֶׁיִּמָּצֵא שם כתם טמאה, אלא במקום שאפשר שבא שם מן המקור. כיצד, נמצא על עקבה, טמאה. וכן אם נמצא על כל אורך שוקה ופרסותיה מבפנים, והם המקומות הנדבקים זה בזה בעת שתעמוד ותדבק רגל ברגל ושוק בשוק, וכן אם נמצא על ראש גּוּדָל רגליה  וכל שכן על רגליה ממש (מז) (ב"י בשם רשב"א), ^כח וכן אם נמצא על ידיה, אפילו על קשרי אצבעותיה, שהידים עסקניות הן ושמא נגעו באותו מקום (מח). אבל אם נמצא על שוקיה ועל פרסותיה מצד חוץ, או אפילו מהצדדין, ^כט ואין צריך לומר למעלה מאותו מקום, טהורה (מט). ^ל ואם יודעת שנזדקרה והגביהה רגליה למעלה (נ), טמאה בכל מקום שתמצאנו, אפילו למעלה מהחגור, בין מלפניה בין מלאחריה (נא), אפילו עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים (נב). ^לא ודוקא כשנמצא על בשרה לבד (נג), אבל אם נמצא על בשרה וגם על חלוקה (נד), אם עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים, תולה בו, בין שנמצא למטה מהחגור או שהגביהה רגליה ונמצא למעלה מהחגור (נה) (הרמב"ן והרשב"א). במה דברים אמורים (נו), שכשנמצא הכתם על בשרה בלבד אינה תולה, כשאין לה לתלות אלא בעסק הכתמים או בשוק של טבחים (נז), ^לב אבל אם יש מכה בגופה שיכולה לתלות בה, שאפשר שיבא הדם ממנה, תולה בה (נח), וטהורה. ואם המכה בכתפה והכתם על יריכה במקום שאי אפשר לבא מהמכה, טמאה (נט).

^כז משנה שם דף נז, ב ומפרש שם בגמ' דף נח, א עקבה עביד דנגע באותו מקום, וראש גודלה זמנין כשפוסעת עביד דמתרמי תחת אותו מקום, ודם נוטף עליו. ^כח ברייתא שם. ^כט שם בגמרא דף נז, א. ^ל טור וכ"כ הרשב"א בת"ה, והרב המגיד בפ"ט כשינויא בתרא, מחגור ולמעלה וכגון דאיזדקרה שם בגמ'. ^לא שם בגמ'. ^לב טור וכ"כ הרשב"א דכיון דלא תלינן במידי דאתי מעלמא אלא בדבר שבגופה אפשר שבא הדם משם ולא נגע בחלוקה.

• הקדמה לסעיף – מסעיף זה עד סעיף יז, ידון המחבר על מקומות בבגדי האישה או בגופה, בהם כתם הנמצא, אוסר אותה. הכלל פשוט, אם זה מקום שיש סבירות גבוהה, שהדם יצא מאותו מקום, הכתם אוסר. ואם לא ממש סביר שבא מאותו מקום, אין לו דין כתם, ואינו אוסר אותה. בסעיפים הבאים יובאו דוגמאות, ליישום כלל זה. רוב הנשים בימינו לובשות תחתונים, וממילא המקום הסביר ביותר למציאת כתם, הוא על התחתון, ולא בשום מקום אחר. להבנת הסעיף, צריך לדעת שמדובר באשה הלובשת חלוק בלי תחתון, כנהוג בזמנם.
• וכל שכן על רגליה ממש – כי בכל המקומות האלה, סביר להניח שהדם יצא ישירות מאותו מקום, והגיע אליהם. וללא תחתונים, סביר מאוד שהכתם בא מגופה. וגם לחלק התחתון ברגלים, סביר שהגיע משם. כגון אם ישבה על הרצפה, ברגליים מקופלות.
• ושמא נגעו באותו מקום – כלומר אף שהדם הזב מן המקור אינו מגיע לידיים, בכל זאת יש חשש שהאישה נגעה שם. וגם בכתם הנמצא בידיים, יש לאוסרה.
• טהורה – כי לא סביר שדם הזב מן המקור, יגיע למקומות אלה.
• והגביהה רגליה למעלה – מציאות זו נדירה מאוד: אישה שעושה כעין ריקוד, ומבצעת עמידת ראש. כלומר, ראשה למטה, ורגליה למעלה.
• בין מלפניה בין מלאחריה – כי אם הזדקרה, הדם זולג בחופשיות לכל מקום, אפילו למעלה ממקום החגור.
• בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים – בהמשך נראה אמנם, שאם עברה בשוק של טבחים או הייתה עסוקה בצבעים אדומים, ונמצא דם על בגדה, היא טהורה. שונה הוא כתם אדום על גופה, שהדם לא נתלה בהתעסקות הקודמת, והאישה אסורה.
• כשנמצא על בשרה לבד – כאן הובאה קולא נוספת.
• על בשרה וגם על חלוקה – מדובר שבדקה חלוק זה לפני לבישתו, והיה נקי.
• ונמצא למעלה מהחגור – כשהתעסקה בדם או צעדה במקומות מלוכלכים שיש בהם דם, כל כתם, בכל מקום שיימצא, נתלה בהתעסקות זו. אך רק בתנאי, שנמצא גם על הבגד. לא כן אם נמצא על גופה בלבד, כי אז ברור שלא בא מההתעסקות. כי אם כן, היה על הדם להימצא גם בבגדה.
• במה דברים אמורים – שמחמירים בנמצא על גופה בלבד.
• או בשוק של טבחים – כפי שראינו, אפילו שהתעסקה בכתמים, לא מקילים בכתם על גופה.
• תולה בה – אם יש לה מכה, הדם היוצא ממנו זב על גופה. על כן אפשר לתלות את הכתם הנמצא, במכה שבגופה. ואפילו שהפצע הגליד, הרי יתכן שיזוב ממנו דם, ואין צורך לדעת בבירור שהמכה מוציאה דם[7].
• טמאה – כי לא סביר, במקרה כזה, שהדם בא מן המכה. העיקרון הכללי פשוט מאוד, אם סביר שהדם הנמצא זב מאותו מקום, היא טמאה. ואם לאו, טהורה.

סעיף י"ב

^לג נמצא הכתם על חלוקה למטה מהחגור, ^לד או במקום החגור עצמו (ס), טמאה. ^לה אפילו נמצא לצד חוץ (סא). ואין חילוק בין נמצא בחלוק לפניה או מאחריה או מן הצדדין, מפני שהבגדים חוזרין הנה והנה (סב) (ב"י בשם הראב"ד בס' בעה"נ ורשב"א בת"ה). ^לו ואם עברה בשוק של טבחים, טהורה, ^לז אפילו נמצא לצד פנים (סג) ועל בשרה (סד). ^לח ואם נמצא על חלוקה בלבד (סה), מהחגור ולמעלה, טהורה אפילו נזדקרה והגביהה רגליה, ואפילו לא עברה בשוק של טבחים (סו), שאילו בא מן המקור היה נמצא גם על בשרה (סז).

^לג שם במשנה. ^לד הראב"ד בסב"ה דכשהיא שוחה באה לה מקום החגורה כנגד בית התורפה. ^לה טור מפני שעשוי להקפל. ^לו כשינויא קמא שם בגמ' מחגור ולמטה. ^לז טור בשם הרמב"ן. ^לח כשינויא בתרא שם מחגור ולמעלה.

• במקום החגור עצמו – כי מצוי שהאשה גוחנת לפעמים, כלפי מטה. בתנוחה פוזיציה כזו, סביר שהדם הבא מהמקור ילכלך את הבגד, גם במקום זה.
• אפילו נמצא לצד חוץ – בצידו החיצוני של הבגד, ובמקום זה, סביר לומר שהכתם בא מבחוץ. כי אם בא מגופה, היה צריך להימצא על צידו הפנימי. בכל זאת לא אומרים כן, כי קורה שהבגד מתהפך. בניגוד לכתם על גופה, שאם נמצא בצדדי הגוף או באחוריו, אינה אסורה.
• שהבגדים חוזרין הנה והנה – זה הסבר דברי המחבר.
• אפילו נמצא לצד פנים – של הבגד.
• ועל בשרה – אף שהימצאות הדם על הגוף מסמנת שיתכן ובא מגופה, הרי האפשרות שבא מבחוץ, גדולה יותר. כי הכתם נמצא גם על הבגד, וגם צעדה במקום מלוכלך. לכן, אין לאוסרה.
• נמצא על חלוקה בלבד – ואין כלום על בשרה.
• ואפילו לא עברה בשוק של טבחים – ואי אפשר לתלות את הכתם בלכלוך חיצוני.
• היה נמצא גם על בשרה – כיון שהתהפכה (בעמידת ראש), הדם אינו נופל ישירות על הבגד, אלא מוכרח לזוב תחילה על גופה. ואם לא היה על גופה, הוא בהכרח לא בא מגופה. אבל כשעומדת רגיל, גם אם הדם נמצא רק על החלוק, היא בכל זאת טמאה. כי יש אפשרות שיזוב מן הגוף, וייפול ישירות על בגדה.

סעיף י"ג

^לט נמצא על בית יד של חלוקה (סח), אם המקום שנמצא בו הדם בבית יד מגיע עד בית תורפה, טמאה ^מ אפילו אינה יכולה להגיע שם אלא אם כן תשחה הרבה (סט), ואם אינה יכולה ליגע שם כלל, ^(*) טהורה (ע).

^לט שם במשנה. ^מ טור והרשב"א בת"ה. ^(*) וכתב הרשב"א, ואין חוששין שמא נגעה בבית התורפה ולאחר כך הביאתו שם, דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום, שם בגמ' דף נח, א.

• בית יד של חלוקה – שרוול בגדה.
• תשחה הרבה – כי הידיים עסקניות (כלומר, נעות ללא הפסקה). ויכול להיות שנגעה באותו מקום, בלי לשים לב. בימינו כיון שלובשות תחתונים, אין חשש כלל.
• טהורה – כי אין סיכוי שנגעה באותו מקום.

סעיף י"ד

^מא היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה, בכל מקום שימצא בו, טמאה, מפני שהוא (חוזר) הילך והילך (עא). וכן הדין אם נמצא במַעֲפוֹרֶת (עב) שמכסה ראשה או שחוגרת בו (רמב"ם) ^מב ואם קשרה בו ראשה היטב וכשנעורה גם כן מצאתו קשור יפה, אינה חוששת (עג).

^מא שם במשנה. ^מב בית יוסף לדברי הרשב"א.

• שהוא (חוזר) הילך והילך – הבגד מסתובב לכאן ולשם, וקיימת סבירות, שהדם זב מאותו מקום.
• במַעֲפוֹרֶת – פיסת בד כעין צעיף, שמכסה בו את ראשה, או חוגרת כעין סינר.
• אינה חוששת – כי ודאי שהדם הנמצא עליו, לא בא מאותו מקום.

סעיף ט"ו

^מג שתי נשים שכיסו ראשן בחלוק אחד (עד), שתיהן טמאות (עה). ואם אחת כיסתה והאחרת לא כיסתה (עו), אף על פי ששתיהן לבשו החלוק, ונמצא הכתם למעלה מהחגור, אותה שכיסתה טמאה (עז), והאחרת טהורה (עח).

^מג רבינו ירוחם.

• שכיסו ראשן בחלוק אחד – ונמצא עליו דם. בין אם נמצא מתחת לחגור, או מעליו. היות והשתמשו בחלוק בלילה, סביר שהוא לא נשאר במקומו, אלא זז לכאן ולשם, כמו שהתבאר בסעיף יד. על כן חוששים שכתם זה, מקורו בדם נידה.
• שתיהן טמאות – ואף שכלל בידינו "ספק דרבנן לקולא", ואפשר לכאורה לטהר את שתיהן. לא אומרים דין זה, כשאחת ודאי אסורה, ולא נודע מי היא, לכן שתיהן אסורות[8].
• והאחרת לא כיסתה -אלא לבשה את החלוק בצורה רגילה.
• אותה שכיסתה טמאה – כי בגלל שכיסתה עצמה בו, יש היתכנות שהדם בא ממנה, אף שנמצא מעל החגור.
• והאחרת טהורה – כי ברור שהדם לא ממנה, שהרי לא התכסתה בחלוק, רק לבשה אותו. ולא יתכן שדם היוצא ממנה, יימצא מעל החגור.

סעיף ט"ז

^מד אם יש לה מכה בצוארה ונמצא הכתם בחלוק אפילו למטה מהחגור שאי אפשר ליגע שם מהמכה (עט), אם פושטתו ומתכסה בו (פ) תולה במכתה, שאני אומר נתהפך ובא לו שם (פא).

^מד טור וכ"כ הרשב"א, וכל שכן הוא, כיון דכתמים דרבנן ותולין בהן להקל.

• שאי אפשר ליגע שם מהמכה – הכוונה שבעודה לבושה בחלוק, דם המכה אינו יכול לגעת שם.
• אם פושטתו ומתכסה בו – בזמן זה, קיימת אפשרות שהדם יבא מן המכה.
• נתהפך ובא לו שם – כשיש במה לתלות, תולים בו. בגלל שכתמים הם תקנה דרבנן, שהרי אישה אינה נאסרת מן התורה, מלבד אם הרגישה.

סעיף י"ז

^מה מצאה כתם למעלה מהחגור (פב) וכתם למטה ממנו (פג), ויודעת שלא נזדקרה (פד), טהורה (פה), שאני אומר כמו שהעליון בא מעלמא כך בא התחתון (פו). ^מו במה דברים אמורים כשיש בעליון כגריס ועוד, או יותר, שודאי מעלמא בא, שהרי אין לתלותו בכנה (פז). אבל אם אין בו כגריס ועוד, אין תולין אותו מעלמא, דשמא דם כנה הוא (פח). ואם יש בתחתון כגריס ועוד, שאין לתלות בכנה, ^(*) טמאה (פט).

^מה ברייתא שם דף נט, א. וכפירוש התוספות והרא"ש שם. ^מו שם בתוס'. ^(*) ואם כתם העליון אדום והתחתון שחור או איפכא, עיין לקמן סעיף כג.

• כתם למעלה מהחגור – שוודאי אינו מטמא.
• וכתם למטה ממנו – ויתכן שבא ממנה, ומטמא.
• ויודעת שלא נזדקרה – וברור שהעליון אינו דם נידה.
• טהורה – ומסביר המחבר מדוע.
• כך בא התחתון – הדם הנמצא מעל החגור, ברור שאינו מן המקור, אלא מפצע או לכלוך חיצוני. וכיון שאפשר לתלות גם את הדם הנמצא מתחת לחגור, באותה סיבה, על כן היא טהורה.
• שהרי אין לתלותו בכנה – וודאי שאין זה דם ממקורה של האשה, ולא מכינה. אם כן ברור, שיש סיבה חיצונית לכתם זה. ובאותה מידה, גם הכתם התחתון נתלה בזה.
• דשמא דם כנה הוא – דם הכינה אינו זולג ועובר ממקום למקום.
• טמאה – כי סביר שבא מן המקור.

סעיף י"ח

(צ) ^מז כיון שכתמים דרבנן, מקילין בהם ותולה בכל דבר שיכולה לתלות. כיצד, שחטה בהמה חיה או עוף, או נתעסקה בכתמים (צא), או ישבה בצד המתעסקים בהם (צב), ^מח או שעברה בשוק של טבחים (צג) ונמצא דם בבגדיה, תולה בה וטהורה (צד). ^מט אפילו לובשת ג' חלוקים זה על זה, ונמצא אפילו בתחתון, טהורה (צה). ^נ אבל אם נמצא על בשרה (צו), אינה תולה אלא אם כן יש לה מכה בגופה אז תולה בה (צז), אפילו על בשרה אם הוא במקום שאפשר לדם לנטף משם (צח). ^נא ואפילו נתרפאת, אם אפשר לה להתגלע ולהוציא דם על ידי חיכוך, תולה בה, ואף על פי שעכשיו עלה עליה קרום ואינה מטפטפת (צט) (רשב"א ומרדכי וסה"ת וסמ"ג).

^מז משנה שם דף נח, ב. ^מח ברייתא שם. ^מט שם, דאמרינן שמא ניתז מלמטה מבין רגליה, או שנקפלו בגדיה וניתז על התחתון. ^נ ציינתיו לעיל בסעיף יא. ^נא שם במשנה.

• הקדמה לסעיף – מכאן עד סעיף לב מובאים כל מיני מקרים, בהם אפשר להסביר שהדם הנמצא על האישה או על בגדיה, אינו מגיע ממנה, ואינה נאסרת. כל הדינים מבוססים על ההיגיון הפשוט, אם סביר שהדם בא ממנה, אוסרים אותה. ואם סביר שהדם אינו ממקורה, אין לאוסרה. להלן נראה דוגמאות רבות, בהן מיושם עיקרון זה.
• או נתעסקה בכתמים – בצבעים, ובכללם צבעים אדומים.
• ישבה בצד המתעסקים בהם – אף שלא עסקה בהם בעצמה, תולים את הכתם בצבעים שחברותיה התעסקו בהם.
• בשוק של טבחים – בו מצויים דוכנים רבים למכירת בשר.
• תולה בה וטהורה – כי לא הרגישה כלום, וקיימת אפשרות שהדם בא מבחוץ, על כן טהורה.
• טהורה – כי יתכן שניתז מלמטה.
• נמצא על בשרה – כי אם זה בגופה במקום שיכול לזוב ממקורה, סביר שהדם בא משם, אף שעברה בשוק של טבחים.
• תולה בה – כי סביר שהדם בא מן הפצע.
• במקום שאפשר לדם לנטף משם – אף שבמקרים בהם נמצא הדם על גופה, לא תולים בדם חיצוני, למרות שהתעסקה בכתמים, שונה הדין כשיש לה פצע. שאפילו אם הכתם על גופה, סביר להניח שזה דם הפצע, ולא דם נדה.
• ואינה מטפטפת – מספיקה היתכנות שהדם בא מפצע, כדי לתלות בו את הכתם. בגלל שמדובר שלא הרגישה, ואין הכתם אלא חומרא של חכמים, ומקילים בו.

ובגלל זה, יש מקילים בכתמים של בעלת התקן תוך רחמי, כי מצוי שההתקן גורם לפציעה.

סעיף י"ט

^נב כשם שתולה בה כך תולה בבנה ובבעלה אם נתעסקו בכתמים או אם יש בהם מכה, לפי שדרכם ליגע בה (ק). ^נג אבל אם היו עסוקים בדם ולא נמצא בהם דם (קא), אינה תולה בהם ^נד אלא אם כן היו עסוקים בדבר שדרכו לינתז כגון שחיטה וכיוצא בה (קב). הגה: והוא הדין אם שכבה במטה עם נשים שיש להם מכות בגופן, תולה בהן כמו בבנה ובעלה (קג) (מרדכי ה"נ ובש"ד).

^נב שם במשנה, וכפירוש הרמב"ם בפ"ט מהלכות א"ב, וכן פירש הרשב"א, וכ"כ הטור. ^נג טור בשם הרמב"ן, וכ"כ ה"ה שם בשמו. ^נד בית יוסף.

• לפי שדרכם ליגע בה – כי יש אפשרות שהכתם בא מהם. אמנם הכל תלוי במציאות, כי בימינו, מי שמתעסק בצבע, מתרחץ ומחליף בגדיו בדרך כלל, לפני שנפגש עם אשתו או עם אמו. והדברים נכתבו, לפי המציאות של תקופתם.
• ולא נמצא בהם דם – לא התלכלכו, ולא סביר שילכלכו אותה.
• כגון שחיטה וכיוצא בה – הכל לפי הסבירות.
• תולה בהן כמו בבנה ובעלה – זה מוסכם על המחבר. אם כי, גם זה לא שכיח כלל.

סעיף כ'

^נה מי שרגיל לצאת ממנו דם דרך פי האמה (קד), ובשעת תשמיש נמצא בעֵד האשה דם, תולה בבעלה (קה).

^נה הרשב"א בתשובותיו.

• דרך פי האמה – בגלל איזו מחלה.
• תולה בבעלה – כי סביר שהדם בא מבעלה.

סעיף כ"א

^נו הֵיכָא דְּאִשְׁתַּכַּח כתם בְּשִׁפּוּלָהּ מֵאֲחוֹרָהּ, ומכה אִכָּא מִקַּמָּא, תַּלְיָא בָּהּ, דְּאֶפְשָׁר, אַדְּיָתְבָא, הַךְ דְּבַתְרָא אֲתָא לְקַמָּהּ, וְנָטְפָה בָּהּ מֵהַהִיא מַכָּה (קו).

^נו הראב"ד בספר בעלי הנפש.

• וְנָטְפָה בָּהּ מֵהַהִיא מַכָּה – תרגום: היכן שנמצא כתם בתחתית חלוקה בצדו האחורי, ויש לה מכה בגופה, בצידו הקדמי, תולה במכה זו. כי בזמן שהתיישבה, יתכן שהתהפך צדו האחורי של הבגד ובא אל צידה הקדמי, והתלכלך מהמכה.

סעיף כ"ב

^נז ספק אם עברה בשוק של טבחים או אם ישבה בצד המתעסקים בכתמים, אינה תולה בהם (קז). ^נח במה דברים אמורים, בעיר שהטבחים או המתעסקים בכתמים יושבים במקום ידוע, אבל אם דרכם להתעסק כאן וכאן, תולין אפילו מספק, שמא נתעסקו במקום שעברה, ולא הרגישה (קח).

^נז ברייתא שם דף נח, ב. ^נח טור בשם הרמב"ן, מהא דרב אשי עיר שיש בה חזירים וכו' שם.

• אינה תולה בהם – כי יותר סביר שהדם ממנה, על כן אין להקל.
• ולא הרגישה – לא שמה לב שהמקום מלוכלך. ובגלל שאיסור הכתמים מדרבנן, תולים להקל.

סעיף כ"ג

^נט נתעסקה בדבר אדום ונמצא עליה כתם שחור או איפכא, אין תולין בו (קט). במה דברים אמורים, אדום בשחור ושחור באדום (קי), ^ס אבל אדום באדום ושחור בשחור, אפילו אם אינו ניכר ממש שדומה לו, תולה בו, כגון שנתעסקה במי תלתן או במי בשר או בקילור אדום קצת (קיא), תולה בו האדום (קיב).

^נט ברייתא שם דף נט, א. ^ס ברייתא שם דף נח, ב מעשה דר"מ ור'.

• אין תולין בו – כי אין סיבה הגיונית לתלות.
• אדום בשחור ושחור באדום – כי ברור שהדם לא מגיע מן ההתעסקות.
• בקילור אדום קצת – אפילו אם אלו צבעים שלא מטמאים אותה.
• תולה בו האדום – כי היות ועברה בשוק של טבחים, סביר לתלות את הכתם בהתעסקות, ולפעמים חלים שינויים קלים בצבע. שינויים אלה, אינם סיבה להחמיר.

סעיף כ"ד

^סא נתעסקה בתרנגולת, תולה בו אדום ושחור וכרכומי (קיג), לפי שדם שחיטתה אדום, ודם איבריה שחור, ודם בני מעיה כרכומי (קיד).

^סא מסקנת הגמ' שם דף נט, א אליבא דרבא.

• וכרכומי – צבע קרוב לאדום, על שם צמח הכרכום. שצבע הפרח שלו, סגול ורוד.
• ודם בני מעיה כרכומי – שלושה צבעים אלה, דומים לדם.

סעיף כ"ה

^סב שתי נשים שנתעסקו בצפור אחת שאין בו דם אלא כסלע, ונמצא על כל אחת כסלע (קטו), שתיהן טמאות (קטז).

^סב ברייתא שם דף נח, ב.

• ונמצא על כל אחת כסלע – שיעור הדם בו עסקו, היה לא יותר מסלע (מטבע קדום). ואם נמצא בהם דם ששיעורו שני סלעים, ברור שהיה דם נוסף, מלבד הדם בו התעסקו. שיעור הסלע, גדול מגריס. וזהו כתם, ששיעורו אוסר.
• שתיהן טמאות – כי אחד מהכתמים ודאי טמא, על כן אי אפשר לטהר את שתיהן, וחל עליהן איסור[9].

סעיף כ"ו

^סג נתעסקה בדם שאי אפשר שיהיה ממנו כתם אלא כגריס, ונמצא עליה כשני גריסין, הרי זה תולה כגריס בדם שנתעסקה בו וכגריס במאכולת (קיז) . ^סד אבל אם נמצא הכתם יותר מכשני גריסין, טמאה (קיח) (רמב"ם פ"ט ורשב"א ורא"ה בב"ה וה"ה). ויש מחמירין ומטמאין בכל זה (קיט) (הרא"ש והטור). ומכל מקום נראה דיש לסמוך אמקילין, דבכתמים שומעין להקל (קכ).

^סג הרשב"א בת"ה, מבעיא דרבי ירמיה, שם דף נט, א. ולא נפשטא, ופסקוה הרמב"ן והרשב"א לקולא, מטעם שכתב הרמ"א בהג"ה. ^סד שם בברייתא.

• וכגריס במאכולת – כמו בכל כתם, שאינו אוסר אם הוא פחות מגריס ועוד, כפי שראינו בסעיף ה.
• טמאה – שהרי התעסקה בדם ששיעורו כגריס, ונשאר יותר מגריס, שזה השיעור האוסר אישה.
• ויש מחמירין ומטמאין בכל זה – כי לא סביר לומר שבדיוק סמוך לכתם ההתעסקות, יש כתם של כינה.
• דבכתמים שומעין להקל – שהרי אין חשש לאיסור תורה, כי לא הרגישה, ובספק דרבנן מקילים.

סעיף כ"ז

^סה נתעסקה בפחות מכגריס, ונמצא עליה כגריס ועוד, טהורה (קכא). שאני אומר כתם זה מעסק הכתמים הוא, וכבר היה שם דם מאכולת (פירוש, דם כינה) שנצטרף אליו עד שחזר ליותר מכגריס (קכב). ^סו וכן אם נתעסקה בפחות מכגריס, ונמצא עליה כשני גריסין, טהורה (קכג). הגה: ויש מחמירין ומטמאין (קכד). ומכל מקום אם נתעסקה בדם ואינה יודעת בכמה, אזלינן לקולא ואמרינן שהיה בדם כשיעור הכתם (קכה) (בית יוסף וכן כתב הרשב"א ורא"ש וטור ובל"ח כתב דדעת הרב דהכא מחמירין כ"ע וכמ"ש בס"ק ל"ז).

^סה טור בשם הרשב"א, מהא דציינתי בסעיף דלעיל. ^סו שם בשם הרמב"ן (לדעת ב"י), מהא דציינתי לעיל מטעמא דאמרינן, שקול דם העסק, שדי בי מצעי, זיל הכא ליכא שיעורא, וזיל הכא ליכא שיעורא וכו'.

• טהורה – כי היות והתעסקה, אפשר לתלות חלק מן הגריס בדם שהתעסקה בו. ומה שנשאר הוא פחות מגריס, ואין בו שיעור לאוסרה.
• עד שחזר ליותר מכגריס – זו קולא גדולה, כי תולים שדם המאכולת נמצא ממש סמוך לדם ההתעסקות.
• טהורה – כי אנו אומרים שהדם בו התעסקה מצוי ממש במרכז הכתם, ואם כן, בכל צד שנבדוק, אין כתם בשיעור של גריס ועוד. ומה שמובא בסעיף הקודם, שהיא אסורה, במקרה שהתעסקה בגריס, ונמצא עליה קצת יותר משני גריסים. כי לא תולים את דם ההתעסקות כאילו הוא באמצע הכתם, זהו בגלל ששם מדובר בכתם הגדול משני גריסים ועוד, לכן לא רצו חכמים להקל. אמנם הבחנה זו אינה מתיישבת על הלב, לכן חלקו הפוסקים על המחבר, ופסקו שיש לאוסרה בדין זה[10].
• ויש מחמירין ומטמאין – כי לא תולים שיש כתם בגודל כגריס, מדם כינה, בדיוק באמצע הכתם.
• שהיה בדם כשיעור הכתם – אזלינן לקולא פירושו, שמקילים ככל ספק דרבנן.

סעיף כ"ח

^סז האשה שמצאה על חלוקה כשני גריסין וכינה מעוכה בו, טהורה. שהגריס הא' ודאי מכינה המעוכה בו, והגריס השני אנו תולין אותו בכינה אחרת, כיון שאין בו כגריס ועוד (קכו).

^סז ברייתא שם דף נט, א. וכרבי ינאי, הרמב"ן והרשב"א והרא"ש. אף על גב דבברייתא איתא, נמצא עליה כגריס ועוד וכו', כתב הרא"ש דהוא הדין ב' גריסין.

• כיון שאין בו כגריס ועוד – זו דוגמא נוספת להקלה הנהוגה בדין כתמים, ולפיה אם יש כינה מתה, שיצאה ממנה דם, ובסך הכל יש לפנינו שני גריסים, אומרים שכגריס ועוד הוא מדם הכינה המעוכה. והגריס האחר, מכינה שונה, והאישה מותרת.

סעיף כ"ט

^סח הרגה פשפש (קכז) שאנו תולין בו עד כתורמוס, חזר כתורמוס לשיעור הגריס לכל הדינים שאמרנו (קכח).

^סח טור וכ"כ הרשב"א בת"ה, ופשוט הוא.

• פשפש – חרק גדול מן הכינה, שיוצא ממנו דם בגודל תורמוס, הגדול מן הגריס.
• לכל הדינים שאמרנו – אפשר לתלות את הכתמים בדם הפשפש, ששטחו גדול מכגריס. אמנם למעשה, הואיל ובמציאות של ימינו לא מצוי שהורגים כינה או פשפש, הדין הוא שכתם עד גריס טהור. אבל ביותר מכגריס הוא טמא, ואין מקילים בשיעור תורמוס.

סעיף ל'

^סט אינה צריכה להקיף (פי' ענין הקפה הוא לדמות דבר לדבר), הכתם לדבר שהיא תולה בו (קכט), אלא תולה מן הסתם עד שתדע שזה שחור וזה אדום (קל).

^סט שם בשם הרמב"ן, וכן כתב הרשב"א בת"ה, ממשנה דא"ל ר"ע, שמא יכולה להגלע וכו' וטהרה, שם דף נח, ב. ולא הצריכה להביא הכתם לפניו, ולגלע המכה ולהוציא דם.

• לדבר שהיא תולה בו – כגון אם יש לה פצע, אינה צריכה להשוות את גווני הכתם, עם גוון הדם היוצא מן הפצע.
• שזה שחור וזה אדום – כלומר עד שברור שזה לא אותו צבע.

סעיף ל"א

^ע מצאה כתם ואין לה במה לתלות, והדבר מסופק אם הוא דם או צבע (קלא), מעברת עליו שבעה סַמָּנִים (קלב) אם עמד בעיניו הרי זה צבע ^עא וטהורה (קלג), ואם אינה מעברת עליו (קלד), טמאה מספק (קלה). ועכשיו אין לנו העברת שבעה סַמָּנִים, מפני שאין אנו בקיאים בקצת מִשְּׁמוֹתָם (קלו).

^ע משנה דף סא, ב וסב, א. ^עא לדעת הרמב"ם שם בסוף פרק ט, והרשב"א, וה"ה, שהוזכרו בדיקות הסימנים במשנה, להתירה אפילו לבעלה.

• דם או צבע – כי לעיני המתבונן, אף שהכתם אדום, הוא נראה גם כמו צבע.
• שבעה סַמָּנִים – בגמרא פורטו חומרים אלה, שיפה כוחם בניקוי הכתם. אם מקורו בדם, הבגד יתנקה. ואם הוא צבע, הוא לא יתנקה.
• וטהורה – אם היה זה דם, היה הכתם נעלם, או לכל הפחות דוהה במראיתו. ואם לא נעלם או נחלש, טמאה ודאי.
• אינה מעברת עליו – אינה בודקת אם זה דם או צבע.
• טמאה מספק – כי לא נערך בירור, אם הוא דם או צבע. ולא אומרים ספק דרבנן לקולא כשיש אפשרות לברר, אלא אסורה מספק.
• שאין אנו בקיאים בקצת מִשְּׁמוֹתָם – ואין לנו דרך לברר. וכשאין במה לתלות, האשה אסורה[11].

סעיף ל"ב

^עב האשה שהיתה עוסקת במלאכתה (קלז), ונמצא דם במקום שעברה על דבר שהיה בדוק לה (קלח) מתחילה (והוא מקבל טומאה (קלט)) (ד"ע בד"מ וכ"ה ברא"ש פרק האשה ורשב"א סוף שער ד' ותוספות ריש דף נ"ח), תחזור להתעסק כמו שעשתה, אם יזדמן שתעבור על המקום שנמצא בו הדם (קמ), טמאה. ואם לאו, טהורה (קמא).

^עב עובדא בההיא איתתא דאתיא לקמיה דרבי ינאי שם דף נח, א הרשב"א בת"ה.

• שהיתה עוסקת במלאכתה – עם כלי או מכונה.
• דבר שהיה בדוק לה – כלומר נמצא דם על הכלי או המכונה הזאת, עמו עבדה. ולפני שעבדה, בדקה את הכלי או המכונה, והיה נקי.
• והוא מקבל טומאה – אם אינו מקבל טומאה, כגון כלי פלסטיק, או מחובר לקרקע, אין לו דין כתם כפי שלמדנו בסעיף י.
• שתעבור על המקום שנמצא בו הדם – כלומר בודקים אם יש היתכנות שהדם בא מגופה.
• טהורה – ואם הייתה לבושה בבגד תחתון, לא צריך לבדוק.

סעיף ל"ג

(קמב) ^עג האשה שבדקה עצמה בְּעֵד (פירוש סמרטוט, מענין וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ (ישעיה סד, ה)) הבדוק לה, ונמצא עליו ^עד אפילו טיפה כחרדל, בין עגול (קמג) בין משוך, טמאה (קמד). ^עה ולא עוד, אלא אפילו נמצא על הכתם מאכולת מעוכה, טמאה (קמה). ^עו וכן הדין כשבדקה בו והניחתו בקופסא ואחר שעה בדקה אותו ומצאה עליו דם כל שהוא, בין משוך בין עגול, טמאה (קמו).

^עג משנה שם דף יד, א. וברייתא שם. ^עד ציינתיו לעיל בסי' קפג. ^עה כשינויא דרבי זירא, בלישנא קמא. ^עו מברייתא שם.

• הקדמה לסעיף – מכאן עד סעיף לט, ידון המחבר בבדיקה פנימית שאשה עושה, באמצעות חתיכת בד. בד זה קרוי עֵד, כי הוא מעיד כביכול, על נוכחות או חוסר נוכחות דם בנרתיק. בבדיקה פנימית, לא נאמרו ההקלות שיש בכתם, כי אין כינים בנרתיק. לכן גם טיפה זעירה של דם על העד, אוסרת את האשה. וכן לא משנה אם הבד מקבל טומאה, או לא. וכן לא משנה אם הוא בד לבן, או צבוע. אמנם כל זה בתנאי שהבד היה בדוק, כלומר שהאשה ווידאה את ניקיונו, בטרם השתמשה בו. סעיפים אלה דנים מתי יתכן שהדם הנמצא על העד, אינו מהנרתיק. עד סעיף לה, נדון בבדיקות בעד הבדוק. בסעיפים לו ולז נדון בעד, שאינו בדוק לה. ובסעיפים לח ולט נגדיר, מה הוא עד בדוק.
• עגול – צורה זו יכולה להיות קצת סימן, שהוא אולי בא מכינה שנמעכה. כי אם היה זה דם שלה, הוא נמרח בדרך כלל על העד. אמנם בגלל שאין כינים בנרתיק, יש לומר שבמקרה יצא הדם, בצורה הזו.
• טמאה – ואם הרגישה בפתיחת המקור, אסורה מן התורה, ולא חוששים שאולי טעתה, וחשבה שהרגשת הבדיקה היא הרגשת העד[12].
• טמאה – ברור שאין כינה בנרתיק, ואין לתלות בה. אלא רק אחר הבדיקה, נמעכה הכינה על העד.
• טמאה – כי בקופסה אין כינים, וברור שהדם מגופה, לכן אסורה[13].

סעיף ל"ד

^עז בדקה עצמה בעד הבדוק לה והניחתו תחת הכר או תחת הכסת (קמז), ולמחר נמצא עליו דם, אם משוך, טמאה (קמח), שחזקתו מהקינוח. ואם עגול, ^עח ואין בו כגריס ועוד, טהורה (קמט), שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר. הגה: והוא הדין אם הוא יותר מכגריס, ויש מקום לתלות בו (ב"י), כמו שנתבאר לעיל באיזה דבר תלינן כתם (קנ).

^עז ממשנה שם דף נח, ב וכרב אלעזר בר ר' צדוק. ^עח הרא"ש שם.

• תחת הכר או תחת הכסת – במקומות אלו, יתכן שיהיו כינים.
• טמאה – אפילו אם הכתם פחות מגריס, כי צורתו מוכיחה שהדם נמרח בעת הבדיקה.
• טהורה – כי אפשר לתלות בכינה[14].
• באיזה דבר תלינן כתם – כגון דם מבעלה או מפצע.

סעיף ל"ה

^עט בדקה עצמה בעד הבדוק לה וְטַחְתּוֹ בִּירֵכָהּ (קנא), ולמחר נמצא עליו דם (קנב), אם משוך, טמאה אפילו בכל שהוא (קנג), ^פ ואם עגול, טהורה, אם אין בו כגריס ועוד (קנד). ^פא ויש אומרים שאף עגול טמא בכל שהוא (קנה). הגה: וכן עיקר (קנו).

^עט מימרא דרב, ומימרא דשמואל שם דף יד, א וכגירסת ר"ח שם בתוספות. ^פ הרשב"א והרמב"ן, וכ"כ ה"ה בשמם בפרק ד' מהא"ב. ^פא הרמב"ם שם וכתב ה"ה שכדברי רבינו ראוי להחמיר וכן כתב הטור בשם הרא"ש (ורבינו ירוחם ורא"ה בב"ה דף תפ"ח).

• וְטַחְתּוֹ בִּירֵכָהּ – כלומר הדביקה אותו על ירכה, מקום שהכינים מצויות בו.
• נמצא עליו דם – מצד אחד, העד היה בדוק, ועל כן יש מקום לחשוש, שהדם על העד מקורו בבדיקה הפנימית שעשתה. מצד שני, הרי הדביקה אותו על ירכה, ושם הוא עלול להתלכלך מדם של כינה.
• טמאה אפילו בכל שהוא – כי דם של בדיקה מתמרח, ונראה משוך.
• אם אין בו כגריס ועוד – כי הצורה העגולה מוכיחה שהדם הגיע מכינה שנמעכה, כשהדביקה את העד על ירכה. על כן אם גודל הכתם הוא עד כגריס, תולין בו, והיא טהורה. ביותר מכגריס, היא טמאה, כי לא מניחים שהיו שם שני כינים. לדעה זו, אין הבדל בין הניחה תחת הכר, ובין הדביקה על הירך.
• טמא בכל שהוא – לדעה זו, שונה דין עד שהודבק על הירך, מדין עד שהונח תחת הכר. תחת הכר שכיחים כינים, מה שאין כן על הירך, על כן לדעה זו, אין לתלות בכינה.
• וכן עיקר – ובימינו שאין כינים, גם המחבר יודה שזה אסור.

סעיף ל"ו

^פב בדקה עצמה בעד שאינו בדוק לה (קנז), אפילו הניחתו שמור בתיבתה (קנח) ומצאה עליו דם, אינה טמאה אלא אם יש בו כגריס ועוד (קנט) (טור בשם הרא"ש וע"פ). הגה: ודוקא בעד בינוני, דהיינו שאין חזקתו בדוק ולא מלוכלך (קס) (ד"ע), אבל אם בדקה עצמה בעד שחזקתו מלוכלך, כגון שלקחה עד ממקום שדמים מצויין שם, שחזקתו שכבר היו בו כתמים, ובדקה עצמה בו ונמצא עליו כתם, טהורה אפילו יותר מכגריס (קסא) (כן משמע מהריטב"א שהביא הב"י).

^פב ברייתא שם דף יד ע"א וע"ב וכרבי, הרמב"ם שם, וכן כתב הטור בשם אביו הרא"ש.

• בעד שאינו בדוק לה – כלומר, לפני הבדיקה הפנימית, לא בדקה אם הוא נקי אם לאו.
• שמור בתיבתה – ואין לחשוש שאחר הבדיקה, התלכלך העד מדם כינה.
• אלא אם יש בו כגריס ועוד – כי דם זה דינו כדין כתם, שעד כגריס טהור, אך יותר מכגריס טמא. כי אינה בטוחה שהיה נקי, ויתכן שבא מכינה שנמעכה לפני הבדיקה. אבל יתכן גם שבא ממנה, בגלל שבדקה בו. לכן דינו ככתם, שאם יש בו יותר מכגריס, טמאה. כי אין לחשוש ששני כינים לכלכו את הבד, לפני הבדיקה.
• שאין חזקתו בדוק ולא מלוכלך – ורק יתכן שהיה מלוכלך, לכן אין להקל בכתם מכגריס ועוד.
• טהורה אפילו יותר מכגריס – כי בדיקה בבד מלוכלך, אינה מעניקה אינדיקציה ברורה על מצבה העכשווי. ונראה שהמחבר מודה לדין זה[15].

סעיף ל"ז

^פג בדקה עצמה בעד שאינו בדוק לה, וטחתו בירכה (קסב), ואחר כך נמצא עליו דם (קסג), אפילו כגריס ועוד, טהורה (קסד). הגה: וכל שכן אם הניחתו אחר הבדיקה במקום שיש לתלות הכתם (קסה), דטהור אפילו ביותר מכגריס (קסו) (ד"ע וב"י), אבל הניחתו במקום שאין דם שכיח, טמאה, אם הוא יותר מכגריס (קסז).

^פג מדברי רש"י שם דף יד, א אמימרא דרבי, משום דהוי ספק ספיקא ולקולא, חדא דלמא מדם שהיה על ירכה, ואפילו את"ל מן העד, כיון שאינו בדוק מקמי הכי הוה (ועיין ס"ק מ"ה).

• וטחתו בירכה – הדביקה אותו על הירך שלה, שבזמנם היו מצויות בו לפעמים כינים.
• נמצא עליו דם – על העד, בצד הדבוק על הגוף.
• טהורה – משתי סיבות: א. העד, לא היה בדוק. ב. הדביקה אותו על גופה, ויתכן שהייתה שם כינה. ואף שהכינה אינה גדולה מכגריס, אבל כיון שהעד לא היה בדוק, תולים בכינה, ובלכלוך לפני הבדיקה[16].
• במקום שיש לתלות הכתם – כגון במקום מלוכלך.
• אפילו ביותר מכגריס – הלא מלבד שאולי היה מלוכלך לפני הבדיקה, יתכן גם שהתלכלך אחרי הבדיקה, אם כן אין לבדיקה פנימית זו, שום ערך.
• טמאה, אם הוא יותר מכגריס – כפי שלמדנו בסעיף לו.

סעיף ל"ח

^פד איזהו עד הבדוק, כל שבדקתו, בין היא ^פה בין חברתה, ולא נודע שנכתם בו כתם, ולא העבירתו בשוק של טבחים, ולא בצד המתעסקים בכתמים, הרי זה בחזקת בדוק (קסח).

^פד טור בשם הרשב"א, בשם רבותיו בת"ה. ^פה מהא דלקמן בסעיף מ'.

• הרי זה בחזקת בדוק – כוונת המחבר שעד הבדוק אינו רק זה שממש נבדק לפני הבדיקה הפנימית, אלא שבשלב מסוים בוצעה בו בדיקה, ואחר כך לא הוכנס למתחמים מלוכלכים, ונותר בחזקתו. אם נמצא בו דם אחר בדיקה פנימית, הרי זה בהכרח דם מגופה.

סעיף ל"ט

^פו אין האשה טמאה משום כתם שמצאה בחלוקה, אלא אם כן היה בדוק לה קודם שלבשתו (קסט). אבל אם אינו בדוק קודם שלבשתו, ולבשתו בלא בדיקה ומצאה בו כתם, טהורה (קע).

^פו שם, וכ"כ הרשב"א.

• בדוק לה קודם שלבשתו – כמו בסעיף הקודם, אין הכוונה שבדקה אותו ממש רגע לפני לבישתו. אלא שבדקתו בעבר, והניחה אותו במקום נקי.
• טהורה – אפילו אם הכתם יותר מגריס ועוד, כי יתכן שהדם שרואה עכשיו, מקורו בלכלוך שהיה בחלוק לפני לבישתו[17].

סעיף מ'

(קעא) ^פז בדקה חלוקה ופשטתו ומצאה טהורה (קעב), והשאילה לחברתה, ולבשה, ומצאה בו כתם, הראשונה טהורה (קעג), והשניה טמאה (קעד).

^פז שם, והרמב"ם בפ"ט, מהא דרב ששת אברייתא, בדקה חלוקה והשאילתו לחבירתה וכו', שם דף נח, א דלענין טומאת חברתה נאמנת שבדקה.

• הקדמה לסעיף – מכאן עד סימן נג, השולחן ערוך דן בנשים המעבירות את בגדיהן מאחת לשנייה, בלי לכבסן בינתיים. או באשה הלובשת אותו בגד הן בימי טהרה, והן בימי נידתה. מתי כתם שנמצא בבגד מטמא, ואת מי הוא מטמא. גם הסעיפים הללו, כמעט ואינם מציאותיים בסגנון החיים של ימינו. כי לא מצוי, שנשים משאילות בגדיהן. ואם משאילות, מעבירות רק בגד נקי.
• ומצאה טהורה – כלומר בדקה את הבגד, ולא מצאה בו כתם. אכן אם לא נבדק הבגד תחילה, אפילו אם אחר כך נמצא בו כתם, היא טהורה.
• הראשונה טהורה – ולא חוששים שלא בדקה טוב.
• והשניה טמאה – כי ברור שהכתם בא מהאישה השנייה.

סעיף מ"א

^פח לבשה חלוקה הבדוק לה, ופשטתו, והשאילתו לישראלית נדה (קעה) או לעובדת כוכבים ^פט שהגיע זמנה לראות וראתה פעם אחת, אף על פי שאינה רואה בימי השאלת החלוק (קעו), ואחר כך נמצא בו כתם, תולה בהן וטהורה (קעז). והוא הדין אם בדקתו והשאילתו להן (קעח), ואחר כך לבשתו היא (קעט) ומצאה בו כתם, שתולה בהן (קפ) (זהו פי' רש"י ורמב"ם וטור) ^צ ואפילו היא בספירת שבעה נקיים (קפא). (ועיין לקמן סי' קצ"ו (קפב), דבג' ימים הראשונים של ז' נקיים אין מקילין בכתמים לתלות בדבר אחר (קפג)).

^פח שם, ממשנה שם דף נט, ב. ^פט כדמפרש רב שם, כפי פי' רש"י שם, דף ס, א. ^צ הרשב"א שם, משום דבחזקת טהורה היא.

• והשאילתו לישראלית נדה – בימים שאשה זו רואה דם. אבל בימים שאינה רואה, אפילו אם לא טבלה, אי אפשר לתלות בה את הכתם, כי דרך בנות ישראל להקפיד על ניקיונן, ואין עליהן דם אחר תקופת הנידה.
• שאינה רואה בימי השאלת החלוק – בתקופות הקדומות, לא היו הנשים הנכריות (גויות) מקפידות על נקיון גופן. לכן היה ניתן לתלות בה את הכתם, גם בימים שלא היתה צפויה לראות דם. אבל אם היא קטנה, שעדיין לא ראתה דם, אין לתלות בה.
• תולה בהן וטהורה – היות שבזמן השאלתו היה הבגד נקי, סביר להניח שהכתם בא מהנידה או מהגויה.
• אם בדקתו והשאילתו להן – ולא לבשתו לפני שהשאילה.
• לבשתו היא – כלומר היא לבשה את הבגד באחרונה.
• שתולה בהן – בין אם לבשה את הבגד לפני אשה נידה זו או אחריה, הרי אפשר לתלות כתם זה בנידה או בגויה, שלבשתו לפני כן, גם אם התגלה הכתם רק אחר שהיא עצמה לבשתו.
• בספירת שבעה נקיים – בהמשך (בסימן קצו) נלמד, כי אחר ימי זיבת הדם, צריכה האישה להמתין שבעה ימים, הם לא תראה דם, ורק אחר כך תוכל לטבול ולהיטהר. ימים אלה, קרובים לזמן נידתה, והיה מקום לחשוש ולא לתלות את הכתם שתראה בבגד המושאל, בחברתה הנדה. מלמדנו המחבר, שבדרך כלל אישה אינה רואה בשבעת הנקיים, לכן אפשר לתלות כתם זה בחברתה הנדה.
• ועיין לקמן סי' קצ"ו – סעיף י.
• אין מקילין בכתמים לתלות בדבר אחר – עיין בדברינו בסימן קצו, שחומרת הרמ"א אינה באה להחמיר בכתמים, בלי הגבלה. מלבד זאת, חומרת הרמ"א לא התקבלה על ידי המחבר. על כן הספרדים לא מבחינים בין שלושה הימים הראשונים, לשאר הימים.

סעיף מ"ב

(קפד) ^צא השאילתו לקטנה, שלא ראתה מעולם, ולבשתו קטנה זו לאחר שנבעלה קודם שֶׁחָיְתָה המכה (קפה), או שהשאילתו לנערה שלא ראתה (קפו), ולבשתו תוך ארבעה לילות לבעילתה (קפז), או שהשאילתו ליושבת על דם טוהר (קפח), תולה בהן ואפילו בזמן הזה (קפט) (ראב"ד וטור בשם י"א וה"ה ור' ירוחם לדעת רמב"ם ורא"ה בב"ה). ^צב וכן אם השאילתו לסופרת שבעה שלא טבלה (קצ), תולה בה ובעלת החלוק טהורה, וחברתה שֶׁשְּׁאָלְתוֹ מקולקלת (קצא).

^צא ברייתא שם ושוין שתולה וכו', וכפי' הרשב"א, שאם תתלה בזו לא תקלקלנה, ואם תתלה בזו תקלקלנה, מדין ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה וכו', ציינתיו לעיל בסי' קיא. ^צב שם בברייתא וכרשב"ג, דתולין הקלקלה במקולקל, וכ"פ הר"א והרמב"ן והרא"ש, כיון דכתמים דרבנן.

• הקדמה לסעיף – למדנו כבר, שבגד שלבשוהו שתי נשים, והיה בדוק ונקי לפני לבישתן, וכשהשנייה הסירה אותו, נמצא בו כתם. ובכל אחת מהן אין סיבה לתלות יותר מבחברתה, שתיהן אסורות. ואם יש סיכוי גבוה יותר שהדם הגיע מאחת מהן, או שאחת כבר אסורה, תולים בה את הדם, והשנייה טהורה. סעיף זה דן בשלוש נשים, שסביר שהדם בא מהן.
• שנבעלה קודם שֶׁחָיְתָה המכה – קטנה מוחזקת כאינה רואה דם. אמנם במקרה שהתחתנה ונבעלה ויצא ממנה דם, הרי זה דם בתולים שאינו אוסר את הקטנה. וכל זמן שלא התרפאה מכתה, כל דם שתראה ייתלה בדם הבתולים, שאינו אוסר אותה. ואם גם היא לבשה את החלוק, וגם חברתה. ואחר כך נמצא דם על החלוק, תולים את הדם בקטנה, ושתי הנשים טהורות.
• שהשאילתו לנערה שלא ראתה – הנערה כמו הקטנה, עדיין אין לה ווסת. אבל בשונה מקטנה, אצל הנערה קיים סיכוי גדול שהוא יבא. ואם נישאה ונבעלה, כל דם שתראה בארבעה ימים אחר כך, ייתלה בדם הבתולים, שאינו אוסר אותה.
• תוך ארבעה לילות לבעילתה – וגם חברתה לבשה את החלוק, ונמצא עליו דם. אפשר לתלות את דם הכתם בנערה שנבעלה, אפילו אם חשבה שהתרפאה מכתה, ושתי הנשים טהורות.
• שהשאילתו ליושבת על דם טוהר – דם טוהר, הוא זה שהאישה רואה אחר לידתה. אם ילדה זכר, כל דם שתראה בין היום השמיני עד היום הארבעים, נחשב דם טוהר. ואם ילדה נקבה, מיום החמישה עשר, עד יום שמונים. אין דם זה אוסר אותה מן התורה, אמנם בזמן הזה, מנהג ישראל לאסור דם טוהר, כדם נידה.
• ואפילו בזמן הזה – תולים את דם הכתם באישה זו הרואה דם טוהר, כי יש היתכנות שתראה דם, בזמן זה שהדם אוסר אותה, וחברתה נשארת טהורה.
• השאילתו לסופרת שבעה שלא טבלה – כשנפסק הדם, צריכה הנידה לספור שבעה ימים נקיים. ואף שבזמן שבעה נקיים, האשה בדרך כלל לא רואה דם, יכולה חברתה לתלות את דם הכתם בנדה זו. כי הואיל והיא כבר אסורה, תולים את הדם באישה האסורה, אף שתצטרך יותר זמן כדי להיטהר.
• וחברתה שֶׁשְּׁאָלְתוֹ מקולקלת – כי איסור הכתם הוא מדרבנן, לכן תולים באישה שיש יותר סיכוי שהדם בא ממנה, או בזו שהיא כבר אסורה.

סעיף מ"ג

(קצב) ^צג השאילתו לבעלת הכתם (קצג), בין שהיתה יושבת כבר על הכתם קודם שאלה (קצד) ^צד בין שראתה כתם בחלוק אחר לאחר ששאלה את זה (קצה), אין תולות זו בזו ולא זו בזו ושתיהן צריכות לחוש (קצו). וכל שכן אם השאילתו לטהורה, וחזרה ולבשתו, ששתיהן צריכות לחוש (קצז) (טור וכן מורים בפשיטות בש"ס ופוסקים טובי זימני).

^צג בעיא דר' יוחנן וכו' שם, ונפשטא. ^צד הרשב"א בתה"ק ותוספות דף ס, ב.

• הקדמה לסעיף – ראינו אמנם שבדיני כתמים מקילים מאד, ותולים את הכתם בגורם חיצוני. למרות זאת, גם יכולת התלייה מוגבלת, כמובא בסעיף זה.
• השאילתו לבעלת הכתם – לחברתה, שבלי קשר לבגד זה, ראתה כתם לפני כן.
• קודם שאלה – כלומר נאסרה כבר לפני כן, בגלל כתם.
• בחלוק אחר לאחר ששאלה את זה – השולחן ערוך אומר כעין קל וחומר, כלומר, כל שכן כאשר לא נאסרה בגלל כתמה, בעת השאלת הבגד.
• ושתיהן צריכות לחוש – כי עצם האיסור של כתם, הוא חומרא. ומעיקר הדין, בעלת כתם טהורה, כי לא הרגישה. ושווה דין בעלת כתם, לדין הטהורה. על כן אין לתלות בבעלת הכתם יותר מחברתה, ושתיהן אסורות[18].
• ששתיהן צריכות לחוש – כי אף שספק דרבנן לקולא, הכלל הוא, שאם הכרעה מקילה תבטל את תקנתם של חכמים לגמרי, לא אומרים ספק דרבנן לקולא. על כן[19], במקרה שלנו, שתיהן אסורות.

סעיף מ"ד

^צה לבשה חלוק בימי נדתה ולא בדקתו, ולבשתו בימי טהרתה ונמצא בו כתם, תולה שֶׁמִּימֵי נדותה הוא (קצח).

^צה הרא"ש שם, והרשב"א בת"ה וש"פ.

• תולה שֶׁמִּימֵי נדותה הוא – בגד זה דינו כעד לא בדוק, שכתם הנמצא בו אינו אוסר.

סעיף מ"ה

^צו לבשה חלוק קודם שהיתה מעוברת, ואחר שנתעברה לבשתו בלא בדיקה ומצאה עליו כתם, תולה בלבישת הימים שלא היתה מעוברת. וכן המניקה, תולה בעצמה כמו שתולה בחברתה. וכן זקנה תולה בעצמה בימים שלא היתה זקנה (קצט) (ב"י בשם הרשב"א).

^צו הרשב"א שם בת"ה וכ"כ רבינו ירוחם.

• בימים שלא היתה זקנה – הכל מבוסס על אותו עיקרון. אם קיימת אפשרות שהבגד הוכתם לפני שנעשתה "מסולקת דמים", אינה נאסרת.

סעיף מ"ו

(ר) חלוק שלבשתו בימי נדתה ונתכבס, וחזרה ולבשתו בזמן שהיא טהורה בלא בדיקה, ^צז אם נתכבס על ידי ישראלית ואינה בפנינו לשאול, חזקה בְּדַקְתּוֹ בשעת כיבוס (רא), ואינה תולה בו (רב). ואם היא בפנינו ואומרת שלא בדקתו (רג), תולה לומר שמתחילה היה ולא עבר על ידי הכיבוס (רד). ואם נתכבס על ידי שפחה או עובדת כוכבים, אפילו אינה לפנינו (רה), תולה לומר שמתחילה היה (רו). ^צח ואם אפשר לעמוד על הבירור (רז), כגון שֶׁמַּכֶּרֶת במראיתו (רח), אם מקדיר דהיינו שנכנס לתוך הבגד (רט), בידוע שקודם כיבוס היה. ואם מגליד, דהיינו שאינו נכנס לתוך הבגד, בידוע שאחר כיבוס היה (רי). ואם אינה בקיאה בכך, חוששת להחמיר (ריא) (דעת הראב"ד).

^צז טור בשם הרשב"א בת"ה, ממשנה שם דף נו, א וכרבי מאיר בברייתא, שם ע"ב. ^צח כרבי שם בברייתא.

• הקדמה לסעיף – הכיבוס בעבר, לא היה אפקטיבי ומועיל כבימינו. וכתמים בבגד, לא התנקו בכיבוס סתמי. אלא שנהגו בנות ישראל לבדוק כל בגד לפני כיבוסו, אם יש בו כתם, כדי לשפשפו ולהסירו עד שייעלם. בימינו הכביסה אפקטיבית מאד, וכל הכתמים מתנקים ללא התערבות מיוחדת. ומקום הכתם אינו ניכר, בדרך כלל, אחר הכביסה. את האמור בסעיף זה נסביר לפי מציאות ימיהם, ונוסיף גם מהי ההלכה, לפי המציאות של ימינו.
• חזקה בדקתו בשעת כיבוס – ובעת לבישת הבגד, הוא היה נקי.
• ואינה תולה בו – כי הכובסת הישראלית ודאי שפשפה והסירה את הכתם, ובוודאי לבשה בגד נקי.
• ואומרת שלא בדקתו – לא שללה את קיום הכתם בבגד, ויתכן שאכן היה. והכיבוס של זמנם כאמור, לא הסיר כתמי דם.
• ולא עבר על ידי הכיבוס – המוצאת כתם בבגדה, אחר לבישתו, אינה אסורה. כי מניחים שהיה בו כתם מכבר, לפני הכיבוס. אמנם במכונות כביסה של זמננו, כמו גם במכבסות, חזקה על הכתמים שהוסרו. ואין מקום להקל בזה, כי הכל תלוי במציאות.
• אפילו אינה לפנינו – אם היא לפנינו ואמרה שלא בדקה, סומכים עליה. וכל שכן אם אינה לפנינו, ולא ניתן לשאול אותה. אבל אם היא לפנינו ואומרת שכיבסה היטב, סומכים עליה, ואי אפשר להקל[20].
• תולה לומר שמתחילה היה – כי חזקה על כובסת נוכרייה שלא חיפשה אחר כתם הדם, כדי להסירו בכביסה.
• אפשר לעמוד על הבירור – יש אפשרות לדעת, אם הכתם ישן או חדש.
• שֶׁמַּכֶּרֶת במראיתו – אפשר להכיר בו, בהתבוננות במראהו.
• שנכנס לתוך הבגד – כלומר הכתם נכנס בעובי הבגד, ורגליים לדבר שהוא כתם ישן, שלא התכבס יפה.
• שאחר כיבוס היה – ואי אפשר לתלותו בכתם ישן, על כן האישה אסורה.
• חוששת להחמיר – כי חוסר ידיעה בהבנת המציאות, אינו נחשב ספק, ואין להתיר.

סעיף מ"ז

^צט לבשה חלוק הבדוק לה (ריב), וּפְשַׁטְתּוֹ וְכִבַּסְתּוֹ (ריג) והשאילתו לחבירתה, ונמצא עליו כתם (ריד), אם מגליד (רטו), בידוע שמהשניה היא, והיא טמאה והראשונה טהורה (רטז). ואם הוא מקדיר (ריז), בידוע שמהראשונה היא, והיא טמאה והשניה טהורה (ריח).

^צט שם וכרבי.

• חלוק הבדוק לה – ובוודאי אין בו כתם ישן.
• וּפְשַׁטְתּוֹ וְכִבַּסְתּוֹ – כביסה סתמית, שלפניו לא נבדק הבגד. כי אם בדקתו ולא היה בו כתם, ברור שהשנייה טמאה, ולא הראשונה.
• ונמצא עליו כתם – ויש ספק אם הבגד הוכתם לפני הכיבוס, מהאישה הראשונה. או אחרי הכיבוס, מהאישה השנייה.
• מגליד – הכתם נמצא בחלק החיצוני בלבד.
• והראשונה טהורה – כי אם הכתם בא מהראשונה, הייתה הכביסה מכהה את גווניו, והיה נראה בתוך הבד.
• מקדיר – נכנס בעובי הבד.
• והשניה טהורה – כי הכביסה בין לבישת הראשונה לשנייה, דיללה את גוון חזותו.

סעיף מ"ח

(ריט) ^ק שתי נשים שלבשו חלוק אחד בדוק ונמצא בו כתם (רכ), אם הוא מהחגור ולמטה לשתיהן, שתיהן טמאות (רכא). ואם הוא למעלה מהחגור לשתיהן, שתיהן טהורות (רכב). היתה אחת ארוכה ואחת קצרה, אם הוא מהחגור ולמטה לארוכה כל שכן שהוא לקצרה, שתיהן טמאות (רכג). ואם הוא מהחגור ולמטה לקצרה, ולמעלה מהחגור לארוכה, קצרה טמאה, וארוכה טהורה (רכד). ^קא במה דברים אמורים, כשלא פשטו אותו בלילה לכסות בו את ראשן, אבל אם כיסו בו את ראשן, שתיהן טמאות (רכה). כיסתה אחת מהן את ראשה ולא השניה, אותה שכיסתה את ראשה טמאה, וחבירתה טהורה (רכו).

^ק שם בברייתא, דף נח, א. ^קא הרשב"א שם בת"ה, מהא דציינתי לעיל.

• הקדמה לסעיף – בסעיף זה נלמד על כתם שנמצא בבגד אחד, שלבשוהו שתי נשים (כל אחת במועדה). מי משתיהן, אם בכלל, נאסרת. נזכיר את שלמדנו, שכתם אוסר רק אם הוא ממוקם תחת החגורה, כי אז סביר להניח שהכתם הגיע מאותו מקום. בסעיף זה מדובר על שתי נשים, שאחת נמוכה מחברתה.
• ונמצא בו כתם – והדם וודאי הגיע מאחת מהן.
• שתיהן טמאות – הלא אחת, ודאי אסורה. ובגלל שאי אפשר לדעת מי מהן אסורה, שתיהן אסורות, ולא אומרים בזה ספק דרבנן לקולא.
• שתיהן טהורות – כי הכתם ודאי לא בא מאותו מקום.
• שתיהן טמאות – כי יתכן שהדם יצא מכל אחת.
• וארוכה טהורה – כי לא יתכן שהדם יצא מהגבוהה.
• שתיהן טמאות – כי בשעת פשיטת הבגד, יכול הדם שיצא מאותו מקום, לגעת בכל מקום בבגד.
• וחבירתה טהורה – כי האפשרות היחידה שהדם הגיע לבגד הוא רק מהאישה שפשטה את בגדה, להניחו תחת ראשה.

סעיף מ"ט

^קב שלש נשים שלבשו חלוק אחד, או שישבו על ספסל אחד זו אחר זו, ואחר כך נמצא עליו כתם (רכז), כולן טמאות (רכח) ^קג והוא שיהא הספסל מדבר המקבל טומאה (רכט). ^קד במה דברים אמורים, בזמן שכולן שוות (רל). אבל אם היתה אחת מהן ראויה לראות יותר מחברתה, כגון שהיא זקנה או מעוברת או מניקה או שלא ראתה דם מימיה (רלא) אף על פי שנשואה, אותה   שאינה ראויה לראות תולה בראויה (רלב).

^קב משנה שם, דף נט, ב. ^קג שם במשנה וכרבי נחמיה, וציינתיו לעיל בסעיף יט. ^קד ב"י מהא דלקמן בסעיף נב (וראב"ד בספר ב"ה), ועיין במה שציינתי שם.

• ואחר כך נמצא עליו כתם – ואין דרך לדעת מאיזו מהשלוש, יצא הדם.
• כולן טמאות – כי אי אפשר לתלות את הכתם באחת, יותר מבחברתה. וגם לא ניתן להכריע לקולא, על פי הכלל "ספק דרבנן לקולא"[21].
• הספסל מדבר המקבל טומאה – ואם אינו מקבל טומאה הן טהורות, כמו שראינו לעיל, שאין דין כתמים על דבר שאינו מקבל טומאה, או בדבר צבוע.
• בזמן שכולן שוות – כלומר אין חשש שהדם ייצא מאישה אחת, יותר מחברותיה.
• או שלא ראתה דם מימיה – כל אלה, בחזקת מסולקות מדמים.
• תולה בראויה – ורק הראויה לראות אסורה.

סעיף נ'

(רלג) ^קה שלש נשים שישנות במטה אחת ^קו ומשולבות (פי' תכופות ודבוקות יחד כשליבות הסולם), שרגליהן מעוּרוֹת זו בזו ונמצא דם תחת אחת מהן, כולן טמאות (רלד). ואם אינן משולבות ^קז זו בזו ונמצא דם תחת האמצעית, כולן טמאות (רלה). נמצא תחת הפנימית (רלו), היא והאמצעית טמאה (רלז), והחיצונה טהורה (רלח). נמצא תחת החיצונה, היא והאמצעית טמאה, והפנימית טהורה (רלט). ^קח במה דברים אמורים, כשעלו דרך מרגלות המטה, אבל אם עלו דרך החיצונה, כולן טמאות, שאולי דרך עֲבָרָתָהּ נטף ממנה (רמ). ^קט והני מילי כשלא נמצא על סדין העליון (רמא) (טור בשם הרא"ש), אבל אם נמצא בו, בין כך ובין כך כולם טמאות, מפני שהוא עשוי להתהפך אילך ואילך (רמב).

^קה משנה שם, דף ס, ב. ^קו כדמפרש רב אמי שם בגמרא, דף סא, א. ^קז משנה שם. ^קח שם במשנה. ^קט טור בשם הראב"ד.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן במציאות נדירה מאוד, של שלוש נשים שישנו במיטה אחת, ללא תחתון.
• כולן טמאות – כי אי אפשר לדעת מאיזו משלושת הנשים, יצא הדם.
• תחת האמצעית, כולן טמאות – כי במהלך השינה, הן ודאי מתנועעות לכאן ולשם. ויתכן שדם שיצא הן מהפנימית והן מהחיצונית, נמצא תחת האמצעית. ואין מקום להחמיר באמצעית, יותר מחברותיה, על כן כולן אסורות.
• נמצא תחת הפנימית – האישה שישנה צמוד לקיר.
• היא והאמצעית טמאה – בגלל שמתנועעות, כפי שהסברנו.
• והחיצונה טהורה – כי גם אם זזות במהלך השינה, אין סבירות שדם שיצא מהחיצונית, יימצא תחת הפנימית.
• והפנימית טהורה – כי אין סבירות שדם הפנימית יימצא תחת החיצונה, למרות התזוזות.
• דרך עֲבָרָתָהּ נטף ממנה – כי גם הפנימית חלפה דרך החיצונה.
• כשלא נמצא על סדין העליון – הסדין המכסה את הנשים (שמיכה).
• שהוא עשוי להתהפך אילך ואילך – ואין לתלות באישה אחת, יותר מחברותיה.

סעיף נ"א

(רמג) כל זה מיירי שלא בדקה שום אחת מהן (רמד), או שבדקו שלשתן ומצאו טהורות (רמה), ^קי אבל אם בדקה אחת או שתים ומצאו טהורות, הן טהורות והאחרת שלא בדקה, טמאה (רמו). ואם בדקה גם השלישית ומצאה טהורה, כולן טמאות (רמז). ^קיא ואם בדקה אחת ומצאה טמאה, האחרות שלא בדקו תולות בה, והן טהורות. ^קיב בדקו שתים ומצאו טמאות, הן טמאות, והשלישית טהורה, מפני שתולה בהן (רמח). והא דתלינן באותה שמצאה טמאה, לטהר האחרת, וכן הא דמטהרינן לאותה שמצאה טהורה, ^קיג דוקא שקנחה עצמה בעד שבידה מיד תיכף למציאת הדם (רמט), אבל אם שהתה כדי שיעור בדיקה, דהיינו כדי שתקנח בחורין ובסדקים, אין הבדיקה מועלת לטמאה לטהר האחרת, ולא לטהורה לטהר עצמה (רנ).

^קי שם במשנה. ^קיא משנה שם, דף ס, ב. ^קיב טור והרשב"א בת"ה, ואתי במכל שכן, השתא ב' תולות באחת שהיא טמאה, ומכל שכן אחת בשתים שנמצאו טמאות. ^קיג טור בשם הרמב"ן, ממימרא דרב יהודה אמר רב שם, וכפי' התוס' שם, וכ"כ הרשב"א ור' ירוחם, וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"ט.

• הקדמה לסעיף – בסעיף זה מובא עיקרון תאורטי ולפיו, אם התברר שאחת משלושת הנשים טמאה, האחרות טהורות. וכן אם בדקה אחת את עצמה ונמצאה טהורה, האחרות טמאות. כל זה תיאורטי, כי בהמשך הסעיף יוסבר, שמדובר דווקא בבדקה עצמה מיד, וכל זה לא מעשי. על כן למעשה, הכל דומה למבואר בסעיפים הקודמים.
• שלא בדקה שום אחת מהן – וכיון שהדם וודאי יצא מאחת מהן, ולא יודעים מאיזו, כולן אסורות.
• שבדקו שלשתן ומצאו טהורות – ואף שבדקו את עצמן, הדם וודאי בא מאחת מהן. כי יתכן שיצא דם מועט מאד, שלא נותר בנרתיק.
• והאחרת שלא בדקה, טמאה – כי אם הדם אינו מהראשונות, הוא מן הסתם בא מהאחרונה, שלא בדקה את עצמה.
• כולן טמאות – כי אין סיבה לתלות באחת, יותר מחברותיה.
• שתולה בהן – הכתם הנמצא, בא בוודאות מאחת הראשונות.
• מיד תיכף למציאת הדם – כי אז יש מקום לתלות בזו, שמצאה עצמה טמאה. אבל אם בדקה אחר זמן, אי אפשר להניח שהיה לה דם כבר לפני כן, כי איננו ממציאים את מציאוּת העבר, אלא דנים לפי ראות עינינו בהווה.
• ולא לטהורה לטהר עצמה – ואם כן כל הדין המובא בסעיף, אינו מעשי.

סעיף נ"ב

(רנא) במה דברים אמורים, כשכולן שוות. ^קיד אבל אם אחת ראויה לראות יותר מחבירתה, שאינה ראויה תולה בראויה. כיצד, אחת ^קטו זקנה שעברו עליה שלשה עונות ולא ראתה (רנב), ואחת ילדה (רנג), זקנה טהורה, וילדה טמאה (רנד). אחת מעוברת שהוכר עוברה (רנה), ואחת שאינה מעוברת (רנו), מעוברת טהורה, ושאינה מעוברת, טמאה (רנז). אחת בתולת דמים ^קטז שלא ראתה מעולם (רנח), ואחת שראתה, שלא ראתה, טהורה. ושראתה, טמאה (רנט). אחת מניקה (רס) ואחת שאינה מניקה, מניקה, טהורה, ושאינה מניקה, טמאה (רסא). ^קיז וכשם שתולה בחברתה כך תולה בעצמה, שאם לבשה חלוק בזמן שאינה מעוברת, ואחר כך לבשתו בזמן שהיא מעוברת, ונמצא עליו דם, תולה בימים הראשונים שלא היתה מעוברת (רסב), וכן מניקה וזקנה, וטהורה (רסג). ^קיח ואם היו כולן שוות מניקות או זקנות או אחת זקנה ואחת מניקה, אין תולות זו בזו (רסד). ^קיט היו שלשתן עֵרוֹת ושוכבות על המטה או יושבות על הספסל כאחת, ונמצא דם תחת אחת מהן, אפילו תחת האמצעית, כיון שכל אחת מכרת מקומה אותה שתאמר: ברי לי שלא באתי למקום שנמצא הדם, טהורה (רסה). ^קכ ואם נמצא ביניהן, השתים שנמצא ביניהן טמאות, והאחרת טהורה (רסו). ^קכא ואם עלו דרך החיצונה ונמצא תחת החיצונה, כולן טמאות (רסז). תחת האמצעית, אמצעית ופנימית טמאות, והחיצונה טהורה (רסח). תחת הפנימית, היא לבדה טמאה, ושתים החיצונות טהורות (רסט). ^קכב ואם היה להן עסק לצד פנים שדרכן לִקְרָב לצד הפנימי, כגון שהן טוחנות בָּרֵחַיִם (רע), ונמצא דם תחת הפנימית, שתים הפנימיות טמאות (רעא), ואם נמצא תחת החיצונה, היא טמאה ופנימית טהורה, שאין פנימית דוחקת לבא לצד החיצונה.

^קיד שם במשנה, וכדמפרש שם בברייתא. ^קטו נתבאר דינה לעיל בסימן קפט, וציינתיו שם. ^קטז כפי' רש"י שם, ואפילו היא נשואה קרי לה בתולה. ^קיז הרשב"א בת"ה, וכ"כ רבי' ירוחם. ^קיח שם במשנה, וכדמפרש שם בגמרא. ^קיט טור וכ"כ הרשב"א בת"ה הארוך בשם הר"א, דהא דלעיל בסעיף נ היא וחברותיה הסמוכות לה טמאות, דוקא ישנות, דמתוך השינה הם דוחקות זו את זו. משא"כ בנעורות, ויודעות את מקומן. ^קכ מברייתא שציינתי בסוף זה הסעיף. ^קכא שם ממשנה, ציינתיו לעיל סעיף ג. ^קכב מברייתא דב' נשים שהיו טוחנות וכו', שם דף ס, ב. ומסיים שם בברייתא, בינתים שתיהן טמאות, וכן העתיק הטור.

• הקדמה לסעיף – העיקרון של סעיף זה הובא לעיל בסעיפים מב ומג, שם ראינו כי אשה שלא אמורה לראות, וחברתה צפויה לראות, האמורה לראות נאסרת, ומצילה את חברתה.
• ולא ראתה – הפכה למסולקת דמים, שאינה צפויה לקבל ווסת.
• ילדה – הכוונה לצעירה, הרואה מידי חודש.
• וילדה טמאה – כי סביר שהדם בא מהצעירה.
• מעוברת שהוכר עוברה – ולא עתידה לראות.
• שאינה מעוברת – הרואה דם מידי חודש.
• ושאינה מעוברת, טמאה – כי לא סביר שהדם הגיע מן המעוברת.
• שלא ראתה מעולם – כלומר עדיין קטנה.
• ושראתה, טמאה – כי סביר שהדם ממנה.
• אחת מניקה – שלא אמורה לקבל ווסת.
• ושאינה מניקה, טמאה – כי לא סביר שהדם הגיע מן המניקה.
• שלא היתה מעוברת – ואם טבלה אחר זמן זה, הרי היא טהורה.
• וטהורה – אם לבשו בגד זה בעודן עלולות לראות, ולאחר מכן טבלו, אינן טמאות עוד.
• אין תולות זו בזו – אלא כולן אסורות, כי אין לתלות באחת יותר מחברתה.
• טהורה – זה הגיוני מאד, כי אין לטמא אלא אישה, שישבה במקום הימצאות הדם.
• והאחרת טהורה – כי הדם ודאי לא בא ממנה.
• כולן טמאות – כי בעלייתן למיטה, חלפו כולן דרך החיצונה.
• והחיצונה טהורה – כי לא התמקמה באמצע המיטה.
• ושתים החיצונות טהורות – מאחר ובצד הפנימי, כלל לא שכבו.
• טוחנות בָּרֵחַיִם – עסקו בטחינה, בריחיים של יד. ובעוד האחת הייתה סמוכה לריחיים, הייתה חברתה מרוחקת מהם.
• שתים הפנימיות טמאות – כי גם החיצונה נדחקת להשתמש בריחיים.

סעיף נ"ג

^קכג הא דאמרינן: נמצא דם בחלוק או מטה או ספסל כולן טמאות (רעב), אם נתעסקה אחת בכתמים (רעג), כולן טהורות, שכולן תולות בה והיא תולה בכתמים (רעד).

^קכג בת"ה בשם הר"א, מדברי הראב"ד בספר בעל הנפש, וכ"כ ה"ה בפ"ט מהא"ב.

• כולן טמאות – כפי שלמדנו, אין לתלות באחת יותר מחברתה.
• נתעסקה אחת בכתמים – כלומר התעסקה בדם, או צעדה בשוק שמצויים בו כתמי דם.
• והיא תולה בכתמים – כי סביר שהכתם נפל על בגדה, בגלל ההתעסקות. וממילא, כולן טהורות.

סעיף נ"ד

^קכד אין בכתמים משום וסת (רעה). כיצד, מצאה כתם בראש חודש, אפילו שלש פעמים, לא קבעתו (רעו) ולא עוקרתו (רעז). חוץ מכתמי עד הבדוק לה, שהם מטמאים בכל שהן, והרי הן כראיות לכל דבר ^(*) (רעח).

^קכד טור, וכ"כ הראב"ד שם בספרו. ^(*) (כתוב בספר שני לוחות הברית, בשם שלטי גבורים, סימני כתמים קצתם כשרקקה על הכתם חלף והלך לו מיד, זהו סימן טהרה. וגם כשאין לובן סביבו, כנהוג בכתמים האסורים (וצ"ע בזה). עוד שמע המחבר, שאם הכתם עגול, ואף שאין לו מראה טריפה, אם כעין חוט אדמימות מקיפו סביב, מטריפין אותו.

• אין בכתמים משום וסת – כלומר נטמאה אשה בגלל כתם, אינה חוששת בחודש הבא, לזמן ראייה זו, לא לווסת החודש. ולא להפלגה, אם ארע כן פעמיים. ואם יום או יומיים אחר ראיית הכתם הגיע המחזור שלה, התאריך הקובע הוא יום ביאת הווסת, ולא הכתמים שראתה.
• לא קבעתו – כלומר, למרות שהכתם טימא אותה שלש פעמים, וסופרת שבעה נקיים כדין נידה. לא נקבע יום ראיית הכתם כווסתה, לכל דיני ווסת קבוע. אלא רק יום ראיית הווסת הרגיל, הוא זה שחוששת לו.
• ולא עוקרתו – לעיל ראינו (סימן קפט סעיפים טו-טז) שווסת קבוע, נעקר אחר שלוש פעמים שלא ראתה כקביעותה, ואינה חוששת לו עוד. ובמקרה שלא ראתה ווסת, אלא כתמים, הרי זה כאילו לא ראתה. ואם תשוב לראות פעם אחת כקביעותה הקודמת, חזרה לקביעותה. כגון הרואה בקביעות בהפלגות בנות 28 ימים, ושלושה חודשים לא ראתה מלבד כתמים, ובתום שלושה חודשים אלה ראתה שתי ראיות, בהפלגת 28 ימים, חזרה לקביעותה הראשונה. ובחודש הבא, חוששת רק להפלגת 28 ימים. כי הכתמים אינם מעידים על היותה נידה, אלא זו רק גזירה של חכמים, שגזרו לטמאה, ולא באו לקבוע ווסת. ומן התורה היא טהורה, כי לא הרגישה.
• והרי הן כראיות לכל דבר – כתם הנמצא בבדיקה, יתכן שהוא טמא מן התורה, כי אולי הרגישה בזמן הבדיקה, וטעתה לחשוב שזו הרגשה של העד. מלבד זאת, יתכן שחוששים לדעת הרמב"ם הסובר, שכל דם הנמצא בנרתיק מן הסתם בא בהרגשה. ומה שיותר נראה, שהיא נידה מדרבנן, כאילו ראתה ווסת רגיל. בשונה מדין כתם, שהוא אכן איסור דרבנן, אבל מקילים בו הרבה.

דיני כתמים ובדיקת האשה (קצ)

• אף שמן התורה אישה אינה נאסרת אלא אם כן יצא דם מגופה בהרגשה, גזרו חכמים על כתמים, בין הנמצאים על גופה, ובין על בגדה. אמנם יש הבדל גדול בין ראיה בהרגשה, לדיני כתמים, כפי שיבואר [א].
• אשה שנאסרה בגלל כתם, צריכה לספור שבעה ימי טהרה, כמו אשה שראתה דם, בווסת רגיל [א]
• לא גזרו חכמים על כתם שעל גופה או על בגדה, אלא אם כן גודלו כגריס (אם זה עיגול בקוטר 20 מ"מ, או ריבוע שאורך צלעותיו 18 מ"מ [ה].
• אם נמצאו כתמים קטנים רבים, כל אחד פחות מכגריס, ובצירופם יחד יש גודל גריס, אם היו על הבגד מותרת. ואם היו על הגוף, נכון להחמיר [ח].
• הכתם מטמא רק על בגד לבן, ורק בדבר המקבל טומאה. כתמים שנמצאו על בגדים צבעוניים, או על נייר, אינם אוסרים את האישה [י].
• הכתם מטמא רק אם נמצא במקום, שסביר שיצא מגופה. על כן, אשה הלובשת בגד תחתון, אינה חוששת אלא לכתם הנמצא בבגד התחתון. אך בכל מקום אחר, לא סביר שיצא מגופה [יא].
• בבדיקה פנימית שבוצעה, לא חלים כל ההקלות. וכתם הנמצא על עד בדיקה, אוסר אפילו במשהו. גם בבגד צבעוני, וגם בבד שאינו מקבל טומאה [לג].
• יש פעמים בהם אפשר לתלות את הכתם או את הדם הנמצא על עד הבדיקה, במכה פנימית. והוסברו דינים אלה, לעיל בסימן קפז (מה).
• ראיית כתם אינה דומה לראייה של ווסת, ולא חלים בה דיני פרישה בחודש הבא, כמו בדיני ראיית דם, אודותם למדנו בסימנים קפד וקפט [נד].

[1] נידה (נח, א) ד"ה מדרבנן: "דלמא ארגשה, ולאו אדעתה".

[2] בספר הלכה ברורה ס"ק לד ריכז את כל השיטות בעניין, ראה שם. כאן הבאנו את השיטה המקילה, שהרב עובדיה יוסף הכריע כמותה, בטהרת הבית (חלק א עמוד שסז) . כי אכן כתמים אוסרים מדרבנן ומן הדין להקל בספקות

[3] על פי הכלל סתם ויש אומרים, הלכה כסתם. מלבד זאת, הרי בדינים דרבנן, פוסקים להקל. אמנם הש"ך פסק בזה להחמיר.

[4] ראה ברטנורא על המשנה (תרומות פרק ח משנה ב, ד"ה טעם פשפש).

[5] כך נראה מדברי המחבר, בסעיף הבא.

[6] מכאן מוכח שהמחבר פסק כיש אומרים שבסעיף הקודם, כי אם היה מיקל בטיפין סמוכים, שיש בהם כגריס ועוד, מה פתאום שיחמיר, כאשר מלבד הטיפין יש להם גם צורה מוזרה, ויאסור אותה.

[7] אמנם למנהג אשכנז (סימן קצו סעיף י), בשלושה ימים הראשונים של שבעה נקיים, אין תולים במכה, מלבד אם ידוע בוודאות שמוציאה דם.

[8] כעין המבואר להלן סעיף מג ובש"ך שם ס"ק נח וכעין המבואר לעיל סימן קיא סעיף ה.

פסיקה דומה מצאנו בדין הסבה בליל הסדר, שיש מחלוקת בגמרא (פסחים קח, א), אם צריך להסב בשתי הכוסות הראשונות, או האחרונות. ולהלכה חובה להסב בכל ארבע הכוסות, כי החובה להסב היא וודאית, ולכן אף שיש ספק בכל זוג מן הכוסות, הרי אם נלך לקולא, נבטל את מצות ההסבה בכוסות. לכן נפסק שיש להחמיר, ומסיבים בכל הכוסות (כך ביאר הר"ן שם, בדף כג, א מדפי הרי"ף ד"ה והשתא).

וראה לשונו של המשנה למלך (הלכות מגילה פרק א הלכה יא): "כשהספק הוא בתקנת חכמים, דאז, כדי שלא תיעקר תקנתם, צריך לקיים בכל מאי דאפשר שתקנו. כגון במצות היסבה, דאי אמרת דדוקא קמאי צריכי, אם תרצה לומר דתקנת חכמים היתה בכסי בתראי, נמצא שנתבטלה תקנת חכמים מכל וכל, וכן איפכא".

[9] זה כלל גדול בספק דרבנן, שאם יש ודאי איסור, וספק על שניים, היכן הוא, שניהם אסורים. אמנם יש מקילים, אם לא באו לשאול ביחד (ראה ט"ז ס"ק יז, ונקודות הכסף).

[10] עיין ש"ך ס"ק לז, וט"ז ס"ק יח.וטהרת הבית סימן ח סעיף כד.

[11] למרות שאין דרך לברר, לא אומרים ספק דרבנן לקולא. כי סוף סוף, רגלים לדבר שצבע אדום הנמצא על בגדה, כשאין במה לתלות, בא מגופה, על כן אסורה מספק. אמנם זו מציאות נדירה, כי לא מצוי שהכתם נראה כמו צבע.

[12] כך מפורש בגמרא (נז, ב) "דארגישה, ואימור הרגשת עד הואי". אכן אם אומרת בבירור שלא הרגישה, אסורה מדרבנן, כדין כתם. כי חוששים שהרגישה, ולא שמה לב. אלא שאין לתלות בכינה, על כן היא אסורה אפילו ראתה רק טיפת דם. [כך כתב טהרת הבית (חלק א עמוד כ"ו) אם אמרה ברי לי שלא הרגשתי ביציאת הדם, הרי זו טהורה מן התורה, ואינה טמאה אלא מדרבנן]. ואם לא יודעת אם הרגישה או לא, נחלקו הפוסקים אם היא אסורה מן התורה, אם לאו [יש אומרים (עיין סדרי טהרה סימן קפג ס"ק ב) שאסורה מן התורה, כי סביר שאכן הרגישה, וטועה שהרגשתה הרגשת העד. ולרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק ט הלכה א) היא אסורה מן התורה, כי כל דם שנמצא באותו מקום, חזקה שהוא בא בהרגשה].

[13] אם הרגישה, אסורה מן התורה. אם לא יודעת, היא אסורה בספק תורה. ואם אומרת שברור לה שלא הרגישה, אסורה מדרבנן.

[14] ואם הרגישה בעת הבדיקה, אפשר לתלות את הרגשתה בעד הבדיקה, כמבואר בגמרא (נדה נז, ב). אמנם בימינו, כיון שאין כינים, אין לתלות בכינה, ואסורה מן התורה.

[15] עיין בספר הלכה ברורה, ביאור הלכה ד"ה טהורה אפילו יותר מכגריס.

[16] אמנם פסיקה זו קשה, כי יש לכאורה רק ספק אחד. שמא היה מלוכלך מקודם, ואין לתלות בכינה שהיתה על ירכה, כי הכתם גדול יותר מגריס (כך הקשה הש"ך ס"ק מה). ונראה לבאר, שעד גודל כגריס תולים בכינה, ובגלל שלא היה נקי, מקילים גם ביותר מכגריס.

[17] בניגוד לדין המובא בסעיף לו, שם נפסק שיש לחשוש לעד שאינו בדוק, עליו נמצא כתם בבדיקה פנימית, ואסורה ביותר מכגריס. כי שם מדובר בבדיקה פנימית, שיש היתכנות שהדם מגופה, מה שאין כן כאן שמדובר בכתם שלא בא בהכרח מבדיקה פנימית.

[18] ואף שראינו בסעיף הקודם, שיכולה לתלות בסופרת שבעה נקיים, שם הרי מדובר באשה שנאסרה בוודאות. לכן תולים להקל, שהדם הגיע מאישה שכבר אסורה.

[19] כעין שביארנו לעיל סעיף טו. וכן ביאר כאן הש"ך ס"ק נח.

וכן הוא ביורה דעה סימן קיא סעיף ה.

[20] אמנם הש"ך כתב, שגם אם אומרת כיבסתי חזק וטוב, לא סומכים עליה. אמנם לפירוש זה, לא מובנת המילה "אפילו".

[21] ואם לא באו לשאול ביחד, ראה דברינו לעיל, סעיף כה.