הלכות נידה

הלכות נדה סימן קצ"ב

דיני כלה הנכנסת לחופה, ובו ה' סעיפים.

לימדונו חכמי ישראל, כי התרגשות האשה עלולה להשפיע על ראיית הווסת. לפעמים כזרז, המעורר את הגוף להוציא דם. ולפעמים כמונע, העוצר את הגעת הווסת. לעיל בסימן שפד ראינו כי פחד מונע את ביאת הווסת, ולכן אם האשה מפוחדת, אין חוששים שהווסת יופיע, על פי כללי ההלכה הקבועים. בסימן זה אנו למדים על ההתרגשות המזרזת את ביאת הווסת, והנגרמת בעקבות ההודעה על קיום החתונה. דם זה נקרא דם חימוד, ואם אכן הרגישה שיצא לה דם, הרי היא נידה מן התורה. בסימן זה נלמד שחששו חכמים מפני דם חימוד, גם ללא הרגשה, וגם אם לא ראתה כלום. פרטי דין זה מוסברים כאן, ובניגוד לאישה שוודאי ראתה, מצינו בזה מספר הקלות. אמנם בימינו, כיון שגיל המתחתנות אינו צעיר כל כך, וכולן ראו ווסת ולא טבלו, עליהן לטהר עצמן לפני החתונה, בקיום כל דיני טהרה, כפי שיוסברו בסימן קצו.

סעיף א'

^א תבעוה לינשא (א) ונתפייסה (ב), צריכה לישב שבעה נקיים, ^ב בין גדולה (ג) בין קטנה (ד), ^ג ואפילו בדקה עצמה בשעת תביעה ומצאה טהורה, שמא מחמת חימוד ראתה טיפת דם כחרדל ולא הרגישה בו (ה). ^ד ומונה שבעה ממחרת יום התביעה ^ה ואינה צריכה הפסק טהרה (ו), שאף על פי שלא בדקה ביום התביעה להפסיק בטהרה, מונה מיום המחרת שבעה נקיים. ^ו ומיהו צריכה בדיקה תוך שבעה (ז) (כל יום לכתחלה (ח) (ב"י בשם הרא"ש וב"ח שג"כ דעת רמב"ן), מיהו בדיעבד אם לא בדקה עצמה רק פעם אחת תוך שבעה סגי (ט)) (ב"י והאחרונים).

^א מימרא דרבא נדה דף סו, א. ^ב שם משמיה דרבא. ^ג טור וכ"כ הרשב"א בת"ה, מדסתם רבא דבריו, צריכה לישב ז' נקיים, דמשמע דלית לה תקנה אלא בכך. ^ד שם ושם, מדנקט רבא ז' נקיים, ואי יום התביעה מן המנין, אין כל הז' נקיים. ^ה טור בשם אביו הרא"ש בשם גדולי המורים וכ"כ הרשב"א בת"ה והראב"ד והרמב"ן. ^ו הראב"ד והרמב"ן והרא"ש אלא שלדברי הראב"ד והרמב"ן צריכה בדיקה בתחלתן או בסופן, ולדברי הרא"ש ובשם מקצת הגדולים, צריכה בדיקה כל שבעה, וכ"כ הטור.

• תבעוה לינשא – הבעל המיועד פנה לאהובתו בהצעת נישואין.
• ונתפייסה – הסכימה.
• בין גדולה – שהגיע זמנה לראות.
• בין קטנה – שעדיין לא הגיע זמנה לראות, בכל זאת, יתכן שראתה בגלל החימוד. אמנם בימינו זה לא שייך, כי לא מתחתנים עם קטנה.
• ולא הרגישה בו – כלומר יתכן שההתרגשות גרמה ליציאת דם. ואף שאולי היה זה מעט דם בלבד, ולא שמה לב אליו. בכל אופן צריכה לחשוש, שבגלל ההתרגשות יצא ממנה דם. אכן כאמור, זהו חשש מדרבנן בלבד.
• ואינה צריכה הפסק טהרה – להלן בסימן קצו נלמד, כי אחר שנעשתה האשה נדה, אינה יכולה לספור שבעה נקיים אלא אחר שתפסיק בטהרה. כלומר רק אחר שבדקה ווידאה שאין כל דם בנרתיק. במקרה שלנו, אין שום ודאות שראתה דם, ויכולה לספור שבעה נקיים, גם ללא הפסק טהרה.
• צריכה בדיקה תוך שבעה – לכל הפחות פעם אחת, בתוך השבעה ימים. ואם לא זב דם על גופה או על בגדיה, אינה צריכה לחשוש יותר. ומניחים שאם ראתה, היה זה רק ביום שנודע לה על הנישואין, ויכולה להתחיל בספירת שבעה נקיים מיד. ואם לא תראה בהם, אף שלא בדקה מידי יום, מניחים שיצאה רק טיפה.

לשיטת המחבר, אינה צריכה לבדוק מידי יום. אמנם למעשה, בימינו רוב רובם של הנשים המתחתנות דינן נידה מן התורה, כי לא טבלו אחרי ראייתן. על כן צריכות להפסיק בטהרה, ולבדוק מידי יום, כפי שנפרט בסימן קצו.

• כל יום לכתחלה – כפי שנראה בסימן קצו, צריכה כל סופרת שבעה ימים נקיים, לבדוק לכתחילה מידי יום. ושם נסביר, בעזרת השם, את כל ההלכות.
• פעם אחת תוך שבעה סגי – כפי שמצינו גם באשה נידה, שאם עשתה הפסק טהרה, צריכה לכל הדעות בדיקה אחת לכל הפחות, בתוך שבעה ימי נקיים.

סעיף ב'

(י) ^ז שבעת ימים הללו מונים אותם משעה שהיא סומכת בדעתה ומכינה עצמה לחופה (יא), אף על פי שלא נתקדשה עדיין. הגה: ויש לסמוך הטבילה סמוך לבעילת מצוה בכל מה דאפשר (יב) (כך משמע במרדכי בשם רשב"ם ור"מ ורוקח בשם אביו ורבותיו ובהגהת מיימוני פי"א דהלכות א"ב), והמנהג לטבול ^(*) הכלה ליל ד' (יג) אף על פי שלא תבעל קודם מוצאי שבת (יד) (מרדכי שם), אבל אין להרחיק הטבילה מן הבעילה יותר מזה (טו). ואם לא תבעל במוצאי שבת, יש לה לבדוק עצמה בכל יום עד בעילת מצוה (טז), (שם ובהגה ובתוספות פ"ק דיומא דף י"ח), ודוקא לכתחלה (יז), אבל בדיעבד אין להחמיר אם בדקה רק פעם אחת תוך שבעה (יח) (ב"י). וכל חתן ישאל לכלה קודם שיגע בה, אם שמרה שבעה נקיים (יט) (הג"ה ש"ד).

^ז טור בשם הרשב"א בת"ה, וכ"כ ה"ה בפרק י"א מהא"ב, מסקנת הגמרא יבמות דף לז, ב. ^(*) עיין בספר שני לוחות הברית, שכתב מרורות על המנהג הרע שנהגו, לא די זו שמושיבין את החתן אצל הכלה. אלא אף מחבק ומנשק אותה, ואוי לעינים שכן רואות וכו'. לא מיבעיא אם הבתולה באה לכלל נדות, הנה עבר אדאורייתא ואל אשה בנדתה לא תקרב, דאסור אפי' קריבה וכו'. אלא אפילו היא עדיין קטנה, בתוקף אהבתו יצרו מתגבר וכו', וכל שכן אם בא לידי קרי, וגורם להוצאת זרע לבטלה, שגדול עונו מנשוא, ועיין עוד שם דף ק, א שהזהיר שלא לשכב החתן אצל הכלה, עד ליל טבילה וע"ש.

• הקדמה לסעיף – כל חתונה מורכבת משני חלקים. הראשון הוא הקידושין (אירוסין, בלשון חכמים), בו נקנית אשה לבעלה, על ידי טבעת ואמירת "הרי את מקודשת לי…". אחר הקידושין היא נעשית אשתו, וללא קבלת גט, אינה יכולה להתחתן עם אחר. החלק השני הוא הנישואין, בו עומדים החתן והכלה תחת חופה, שם מברכים שבע ברכות. אחר שלב זה, הותרו חיי אישות. בתקופות קדומות, היו נערכים שני החלקים, כל אחד בנפרד. סיבות שונות גרמו, שהחלו לקיים את שניהם יחד.
• ומכינה עצמה לחופה – הכנה לחופה, היא ההכנה לנישואין. וכגון שנועדו הנישואין להיערך עם קידושין, או בהפרש זמן מועט בינם. במקרה שיש זמן רב בינם, אינה צריכה לספור שבעה נקיים אלא סמוך למועד הנישואים.
• סמוך לבעילת מצוה בכל מה דאפשר – אחר ספירת שבעה נקיים, צריכה האשה לטבול. מסביר הרמ"א, שצריך להסמיך את ספירת הנקיים, ככל האפשר, למועד הנישואין.
• והמנהג לטבול הכלה ליל ד' – בעבר היתה תקנה להינשא דווקא בליל חמישי (הלילה לפני חמישי), וזמן הטבילה נקבע לליל רביעי (שלישי בלילה), ולפעמים לא קיימו יחסי אישות עד מוצאי שבת.
• שלא תבעל קודם מוצאי שבת – ארבעה ימים אחר הטבילה.
• יותר מזה – ולאחר טבילתה, אינה צריכה לבדוק את עצמה לפני קיום היחסים.
• עד בעילת מצוה – כי שב ונתעורר מחדש, החשש לדם חימוד.
• ודוקא לכתחלה – החובה לבדוק עצמה, כל יום משבעה ימים, היא רק לכתחלה.
• פעם אחת תוך שבעה – כי זה הוא הדין, אפילו באישה שוודאי הייתה נידה.
• אם שמרה שבעה נקיים – מדם חימוד. אמנם בימינו, הואיל וטובלת כדי לטהר עצמה מטומאת נידה מן התורה, ברור שאם לא טבלה, עליה להגיד לו. כי הטבילה אינה חומרה בעלמא, אלא חובה מן התורה.

סעיף ג'

^ח אם דחו הנשואין מחמת איזה סבה, אף על פי שישבה שבעה נקיים, צריכה לחזור ולישב שבעה נקיים (ולטבול), כשיתפשרו לעשות הנשואין (כ) (אף על פי שבדקה עצמה תמיד בימים שבינתיים, לא מהני (כא)) (מרדכי ה"נ ובמהרי"ק שורש קנ"ט).

^ח מרדכי בפ"ב דשבועות שם דקדק דר"מ מלשון הרשב"ם בעובדא דרבינא, שם בנדה דף סו, א וכן הכריע מהרי"ק בשורש קנט.

• כשיתפשרו לעשות הנשואין – כי ברגע שסוכם על תאריך חדש, הכלה שבה ומתרגשת. אמנם אם סיכמו להמתין זמן ארוך, עליה להמתין עד הזמן הסמוך ממש למועד החופה, ורק אז תספור שבעה נקיים אלה.
• לא מהני – כלומר, אשה זו בדקה בכל יום, מזמן שבוטל התאריך הישן, עד הזמן בו התקבלה הסכמה על תאריך חדש. למרות זאת, אחר השגת ההסכמה, יש לחשוש שוב מפני דם חימוד. לכן צריכה לספור שוב, שבעה ימים שלמים, אפילו אם טבלה כבר. וכשהתקבלה ההסכמה, אי אפשר לקיים את הנישואין מיד, אלא יש להמתין שבעה ימים נוספים.

סעיף ד'

^ט עבר וכנסה תוך זמן זה (כב), וכן חתן שפירסה כלתו נדה קודם שבא עליה (כג), לא יתייחד עמה (כד), אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים (כה). הגה: יש אומרים אם היתה טהורה כשנשאת (כו) ולא בא עליה (כז), ופירסה נדה אחר כך (כח), אין צריך שימור עוד (כט) (ת"ה סימן רנ"ג והגהות אלפסי), והמחמיר תבוא עליו ברכה (ל) (ת"ה שם). ואין לחלק בזה בין בחור לאלמן או בתולה לאלמנה (לא) (רבינו ירוחם נתיב כ"ו). יש אומרים שאסורה ליחד עמו ביום, כמו בלילה (לב), ואין צריך להיות שתי שמירות, רק הוא בין האנשים או היא בין הנשים (לג) (טור בשם הרא"ש). ואם אינם ישנים בחדר אחד אינן צריכים שימור כלל (לד) (ב"י בשם הרשב"א). ויש אומרים דבלילה צריך שתי שמירות (לה), וביום מותר להתייחד (לו) (הראב"ד). והמנהג ליקח קטן אצל החתן וקטנה אצל הכלה (לז), ואין מתיחדין ביום בלא קטן או קטנה (לח).

^ט טור וכ"כ הרשב"א בת"ה וכפי פירושם הא דאסיק שם ביבמות, ואיבעית אימא לרבנן יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו, היינו דמייחדי להו לנשאה קאמר, ולאחר שתשב ז' נקיים, א"נ שלא היו באים עליה לעולם וכו', אלא כדי לשבור היצר היו נושאים, ולא היו מתייחדות עמהם לעולם, וכן דעת הרי"ף והרא"ש וש"פ.

• וכנסה תוך זמן זה – נערכה החתונה ללא המתנת שבעה נקיים כנדרש.
• שפירסה כלתו נדה קודם שבא עליה – כלומר, המתינה כדין, וספרה שבעה נקיים לפני החתונה. אבל אחרי החתונה, לפני שבא עליה, נעשתה נידה. ואפילו אם נעשתה נידה לפני החתונה, לא דוחים את החתונה, אלא שאינם מתייחדים בליל הנישואין.
• לא יתייחד עמה – מחשש שאם יתייחדו, לא יעמדו בניסיון, ויבוא עליה באיסור. ואף שבעל ואשה אנשים נשואים רשאים להתייחד, ואין חשש שיבוא עליה בנדתה, אין זאת אלא משום שבא עליה פעם אחת, ויודע שעוד מעט תותר לו, לכן אין יצרו גובר עליו. אבל לפני הפעם הראשונה, היצר גובר ומתחזק מאוד. ומפאת החשש הגדול, הם אסורים ביחוד.
• והיא ישנה בין הנשים – כלומר לא יישנו בחדר אחד, אלא כל אחד בביתו, או בחדר שונה. ומה שכתוב "הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים", כוונתו למציאות שאינה קיימת היום, כי בימיהם היה אולם גדול בו ישנו גם החתן וגם הכלה. וכדי שלא יבוא עליה, הוסיפו גברים סביב החתן, ונשים סביב הכלה. וזו הכוונה "הוא ישן בין האנשים, והיא בין הנשים".
• אם היתה טהורה כשנשאת – ונישאו בהיתר.
• ולא בא עליה – בליל הנישואין.
• ופירסה נדה אחר כך – כגון למחרת[1].
• אין צריך שימור עוד – העובדה שלא בא עליה מיד מוכיחה, שיצרו אינו תוקפו. הלא יתכן שהייתה עייפה, וידע לכבד אותה. מזה ניתן להסיק, שגבר זה מסוגל לכבד גם את איסור הנידה.
• והמחמיר תבוא עליו ברכה – אמנם המחבר, לא הביא קולא זו להלכה, והספרדים אינם מקילים בזה. מקרה נוסף בו נהוג להקל, הוא במקרה שבני הזוג כבר ניסו לקיים חיי אישות, ואף שלא עלה בידם לגמרי, אינם חייבים להיפרד.
• בין בחור לאלמן או בתולה לאלמנה – בכולם יש חשש חימוד.
• כמו בלילה – כי גם ביום קיים חשש שאם יתייחדו, יגבר עליו יצרו, ויבוא עליה באיסור.
• או היא בין הנשים – מדובר שישנים באותו חדר, לכן צריך לוודא שבאותו חדר יישנו גם גברים, או נשים. אין צורך להחמיר כשיטת הדעה ראשונה, ולהכניס לחדר השינה גם גברים וגם נשים. זו קולא של הרמ"א, אבל המחבר אינו מסכים לזה.
• אינן צריכים שימור כלל – כי בני הזוג אינם מתייחדים כלל. עם זאת, יש אומרים שאם שוהים בדירה לבדם, אף שכל אחד ישן בחדר נפרד, זה עדיין נקרא יחוד. ולמעשה, אם אנשים נוספים שוהים בדירה, אין כל חשש.
• דבלילה צריך שתי שמירות – כלומר, אם ישנים באותו חדר, צריך שיישנו בו יחד עמם, גם גברים וגם נשים. אמנם כל זה כמובן לא ראוי, וצריך שהחתן והכלה לא יישנו באותו חדר, והפתרון הנזכר, שבחדר אחד יישנו גם גברים וגם נשים, הרי אינו צנוע כלל. והוזכר רק משום שבזמנם כך היה מקובל. כי במקומות רבים, היה חדר מרכזי לשינה, שלא הופרד לחדרים שונים.
• וביום מותר להתייחד – כי החשש שיבוא עליה ביום, מצומצם מאד.
• קטן אצל החתן וקטנה אצל הכלה – כי זה ירתיע אותם מעשיית איסור, ובכל אופן, זה שומר קצת על פרטיותם. זה מנהג אשכנז, ואין זו דעת המחבר.
• בלא קטן או קטנה – מקילים שלא להצריך אנשים רבים, ומסתפקים בקטן וקטנה, ומחמירים באיסור היחוד, גם ביום. בחלק אבן העזר מוסבר, שאיסור יחוד הוא דווקא במקום סגור, בו אין בני אדם יכולים להיכנס. אמנם השיטוט במהלך היום כגון לצורך טיול וכדומה, אין בו כל איסור, ואין כל צורך בשמירה.

סעיף ה'

^י' מחזיר גרושתו צריכה לישב שבעה נקיים (לט).

^י' תשובת הרשב"ץ (בשם הצרפתים).

• צריכה לישב שבעה נקיים – כי גם במחזיר גרושתו קיים חשש מפני דם חימוד, לכן צריכה שבעה נקיים, אבל מותרים להתייחד. אמנם בני זוג החיים יחד, בלי חופה וקידושין, והחליטו להתחתן, כפי דרישת ההלכה. אינה צריכה לחשוש לדם חימוד. אבל כמובן, עליה לשמור כל דיני נידה, ולטבול אחרי שבעה נקיים, לפני החתונה[2].

דיני כלה הנכנסת לחופה (קצב)

• אישה שקיבלה הצעת נישואין מבעלה, חוששים שהיא נידה, בגלל דם חימוד. הלכה זו אינה מעשית כיום, כי הכלות כולן נידות, שהרי אינן טובלות עד החתונה. מה שכן מעשי הוא, שכל כלה צריכה לספור שבעה נקיים, ולטבול לפני חופתה [א].
• צריכה האישה לטבול, בתאריך הכי קרוב לחתונה. [ב]
• למנהג אשכנז, אם הקדימה וטבלה יותר מארבעה ימים לפני החופה, צריכה לבדוק עצמה, מידי יום, עד יום החתונה. [ב]
• אם נעשתה האישה נידה לפני שהחתן והכלה התייחדו בפעם הראשונה, אסור להם לישון באותו חדר [ד].

[1] הש"ך ס"ק יא מביא מנהג, שלא לבוא על הכלה בליל הכלולות, אלא להמתין שנים או שלושה ימים, ודוחה מנהג זה מהלכה. עם זאת יש שחיזקו מנהג זה, כי רב כוחו להרגיל את החתן והכלה זה לזה, ואחר כך יבוא עליה באהבה, ובשמחה של שניהם. וראה בספר פניני הלכה טהרת משפחה (ח, יד) שמביא מחלוקת זו, והוא עצמו מחזק את מנהג ההמתנה, עיין שם בטעמו. ולי נראה, שכל זוג ינהג כפי שמתאים לו, ואי אפשר לתת בזה כלל כוללני לכל הזוגות. אבל ודאי חשוב ללמד, שאין חובה לבוא בלילה הראשון, אם זה יגרום חלילה איזה קושי לאישה.

[2] כך מובא בספר שבט הלוי. אמנם הרב עובדיה יוסף חולק עליו, עיין טהרת הבית סימן ט סעיף ד.