הלכות נידה

הלכות נדה סימן קצ"ו

דיני לבישת הלבון ובדיקתה, ובו י"ג סעיפים.

למדנו בסימן קפג, כי כל אשה נאסרת, אם תראה בגופה אפילו טיפת דם[1]. וצריכה לספור שבעה נקיים, כדין זבה גדולה, הרואה שלושה ימים ברצף, ויושבת שבעה נקיים. דין זה שמקורו בתקנה דרבנן, התקבל בכל תפוצות ישראל. ואפילו בראיית כתם מטמא, גם אז חובה לספור שבעה נקיים. סימן זה דן מתי מתחילה ספירת "שבעה נקיים", וכיצד יש לוודא כי הם אכן נקיים.

סעיף א

^א שבעה ימים שהזבה סופרת מתחילין ממחרת יום שפסקה בו (א). ^ב וכך משפטה, אם תראה ב' ימים או ג' ופסקה מלראות, בודקת ביום שפסקה כדי שתפסוק בטהרה (ב); ובדיקה זו תהיה סמוך לבין השמשות (ג). (וכן נוהגין לכתחלה; ובדיעבד, אפילו לא בדקה עצמה רק שחרית ומצאה עצמה טהורה, סגי בכך (ד)). (טור בשם הרשב"א וב"י אף לפי דברי הרא"ש). ^ג ולעולם ילמד אדם (להחמיר לכתחלה (ה)) בתוך ביתו שתהא בודקת ביום הפסק טהרתה במוך דחוק ^ד ושיהא שם כל בין השמשות, שזו בדיקה מוציאה מידי ספק (ו) (רשב"א בתה"ק). הגה: ויש אומרים אם התפללו הקהל ערבית ועוד היום גדול, אינה יכולה לבדוק או ללבוש לבנים ולהתחיל ולמנות מיום המחרת, מאחר דהקהל כבר עשו אותו לילה (ז) (ת"ה), יש אומרים דמותר אפילו עשו הקהל שבת (ח) (אגור בשם ר"י מולין); ונוהגין לכתחלה ליזהר (ט), ובדיעבד אין לחוש (י). ומקצת נשים נוהגות שאם פסקה קודם ברכו (יא) וחזרה לראות כתם או דם תוך ימי ספירתה (יב), אז מפסיקין אפילו לאחר ברכו אם נתקלקלה סמוך לערב (יג), וחושבים דבר זה לדיעבד (יד); ואין למחות בידם, כי כן קבלו מאיזה חכם שהורה להן, והוא מנהג ותיקין (טו).

^א ברייתא דרבי מאיר נדה דף לג, א ד"א יום שפוסקת בו וכו' ואע"ג דדחי ליה שם בגמרא כתב הרא"ש דדיחויא בעלמא והכי איתא שם דף סט, א. ^ב טור וש"פ ו הרא"ש בפסקיו בפ"י דנדה. ^ג לשון הרשב"א בת"ה הקצר. ^ד גם הטור כ"כ בשם אביו הרא"ש.

• ממחרת יום שפסקה בו – יום שפסקה בו, הוא היום בו חדלה לראות. ובדקה עצמה, כדי להוכיח שפסקה ראייתה לחלוטין, ואין כל דם זב ממנה.
• כדי שתפסוק בטהרה – לא די בזה שהבחינה, שחדל הדם לצאת, כי שבעת הנקיים אינם מתחילים עד שתבוצע בדיקה פנימית. רק היא מוכיחה בבירור ובוודאות, שהדם אכן פסק לחלוטין.
• סמוך לבין השמשות – זוהי חומרא לכתחילה, שמטרתה להסמיך את הידיעה הברורה על הפסקת הדם, קרוב ככל האפשר, לתחילת ספירת שבעה נקיים. וצריך להקפיד שהבדיקה תבוצע לפני השקיעה, ולא בבין השמשות[2]. עם זאת, מותר לכתחילה לבדוק החל משעת מנחה קטנה, כלומר כשעתיים וחצי לפני השקיעה.
• סגי בכך – המחבר מסכים להקלה זו, בשעת הצורך.
• להחמיר לכתחלה – מפרש את דברי המחבר, כי הבדיקה במוך דחוק, היא חומרא לכתחילה.
• מוציאה מידי ספק – ראוי לכתחילה להניח מוך באותו מקום, למשך רבע שעה, בזמן בין השמשות, החל מרגע השקיעה. ולא תשאירו זמן רב בפנים, כי הוא עלול לשרוט את הנרתיק, והפצע יאסור אותה שלא כדין. בשעת הדחק, כגון המצויה בשעות אלה בעבודתה, ולא יכולה להכניס מוך דחוק. ובשלב כלשהו ביום, בדקה עצמה והיתה נקיה, יכולה לספור שבעה נקיים מן היום למחרת.
• דהקהל כבר עשו אותו לילה – בחלק מן המקומות מקבלים שבת, זמן רב לפני הלילה. אחר אמירת ברכו, נאסרים בני הקהילה כולם בעשיית מלאכות, מאחר וקיבלו את השבת. גם אשה המתגוררת במקום זה, אינה יכולה לבדוק אחר קבלת שבת, כי יום זה שייך כבר ליום הבא.
• דמותר אפילו עשו הקהל שבת – לדעתם חלה קבלת שבת, רק לעניין הלכות שבת ותפילה. אבל לענין בדיקתה, היום עדיין מוגדר יום שישי, כל עוד לא שקעה השמש.
• ונוהגין לכתחלה ליזהר – כדי לכבד את דעת המחמירים.
• ובדיעבד אין לחוש – כי מעיקר הדין, הלכה כדעה שניה. ואם לא הספיקה לבדוק, לפני שהקהל אמרו ברכו, רשאית לבדוק עצמה לפני השקיעה.
• שאם פסקה קודם ברכו – לפני השקיעה כדין.
• תוך ימי ספירתה – והתבטלה ספירתה, וצריכה לעשות הפסק טהרה, ולהתחיל ספירה נוספת.
• אם נתקלקלה סמוך לערב – כלומר אחר הצהרים, ראתה דם, זמן מה לפני התפילה המוקדמת של הקהל. רשאית אשה זו לכתחילה לעשות את ההפסק, למרות שהקהל כבר אמר ברכו.
• וחושבים דבר זה לדיעבד – כי היות וראתה סמוך לברכו, לא יכולה לעשות את הבדיקה, לפני ברכו[3]. על כן סומכים על עיקר הדין, ואפשר לעשות את ההפסק לפני השקיעה, אף שנעשה אחר אמירת ברכו.
• והוא מנהג ותיקין – היה אמנם מקום לדחות הנהגה זו, כי הדם נראה לפני ברכו. ורגע עשיית ההפסק, סמוך אחרי אמירת ברכו, ובכל זאת מקילים להחשיב את ההפסק, כאילו נעשה לפני היום הבא. עם זאת, יש בסיס הלכתי למנהג זה. לכן על אף שזו קולא גדולה, אין למחות בנוהגים כך.

סעיף ב'

^ה ראתה יום אחד בלבד ופסקה בו ביום, צריכה לבדוק עצמה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות (טז). הגה: ובדיעבד אם בדקה עצמה סמוך לבין השמשות ומצאה עצמה טהורה, אף על פי שלא היתה המוך אצלה כל בין השמשות, סגי (יז) (טור בשם הרשב"א וה"ה בשם רמב"ן וב"י להרמב"ם וכ"מ בש"ס). אבל בדיקת שחרית לא מהני (יח), הואיל ולא ראתה רק יום אחד (יט) ^(*) (רשב"א ורמב"ן בשם י"א וכ"ד רמב"ם פ"ו מהא"ב ובפי' משנה סוף פ"ד וברטנורה שם).

^ה לשון הרשב"א שם בת"ה, וכ"כ הטור בשם אביו, וכסברת ר' בברייתא שם דף סח, ב כיון דפסק פסק. ^(*) פירוש הואיל ומעיינה פתוח עדיין.

• ושיהא שם כל בין השמשות – כאן לא מדובר בחומרא, אלא בחובה מעיקר הדין. כי הואיל ויש כאן התחלת ווסת, קיים חשש ממשי שהדימום לא הסתיים (לשון הראשונים "הוחזק מעיין פתוח"). והמבקשת להתחיל ספירת שבעה נקיים ביום המחר, חייבת להניח מוך דחוק. אמנם אם התחילה בספירת שבעה נקיים, ואחר כך ראתה דם, יכולה לפסוק בטהרה אפילו באותו יום, ללא הנחת מוך דחוק. כי אין כל וודאות שדם זה, מהווה תחילת ווסת.
• סגי – כי בבדיקת הפסק הטהרה הוכח, כי הדימום אכן פסק. אבל במקרה זה, חובה להסמיך את בדיקת ההפסק, סמוך ככל האפשר לשקיעה.
• בדיקת שחרית לא מהני – אם ראתה דם בבוקר, ומיד אחר כך עשתה הפסק, אין זה מועיל. כי חוששים שהווסת לא נגמר לגמרי, ולאחר ההפסק, יזלוג דם נוסף מן הנרתיק, בלי שתשים לב.
• הואיל ולא ראתה רק יום אחד – חומרה זו אמורה דווקא ביום הראיה, אבל אם בבוקר המחרת הפסיקה בבוקר, סומכים על בדיקה זו. ויכולה להתחיל בספירת שבעה נקיים, מיום המחרת. יש לציין כי הלכה זו, אינה מעשית בדרך כלל. כי הרמ"א פסק בהמשך, שאפילו בראיית כתם, צריך להמתין חמישה ימים, לפני שתפסיק בטהרה, גם אם ראתה יום אחד בלבד. אם כן דין זה, שייך למחבר. ואצל האשכנזים רק בשעת הדוחק, אז ניתן לסמוך על עיקר הדין[4].

סעיף ג'

^ו ביום שפסקה מלראות ובודקת עצמה כאמור, תלבש חלוק הבדוק לה שאין בו כתם (כ), ^ז ובלילה תשים סדינים הבדוקים מכתמים (כא), ומיום המחרת תתחיל לספור שבעה נקיים. הגה: ומנהג כשר הוא כשהאשה פוסקת בטהרה שתרחץ ולובשת לבנים (כב); אמנם אם לא רחצה רק פניה של מטה, די בכך (כג) (מרדכי בשם רוקח), וכן נוהגין ואין לשנות (כד); אבל בשעת הדחק, כגון אשה ההולכת בדרך ואין לה בגדים, תוכל לספור ז' נקיים רק שהחלוק יהיה נקי ובדוק מדם (כה) (אגור והגהות ש"ד ס"ס י"ט).

^ו טור בשם אביו הרא"ש וש"פ. ^ז מרדכי בשם הרוקח.

• שאין בו כתם – אם הבגד לא נקי, יתכן שביציאת הדם, אם ייפול על המקום המלוכלך, לא תבחין בו. מלבד נקיות הבגד מכתמים, הוא צריך להיות לבן. כי בבגד צבוע, הדם לא ניכר יפה.
• סדינים הבדוקים מכתמים – מהסיבה הנזכרת, שאם תראה דם, לא תתלה אותו בטעות בכתם ישן, אלא תדע שוודאי בא ממנה. גם הסדין צריך להיות לבן, כי בסדין צבוע, אין כתם הדם ניכר תמיד. מלבד מה שראינו[5], שכתם על בד צבעוני, אינו אוסר.
• שתרחץ ולובשת לבנים – בתקופות קדומות, לא הייתה ההיגיינה מצויה כל כך, כמו בימינו. שכיח היה, שגוף האישה, בפרט באיזור האינטימי, היה מלוכלך מעט. ומפאת החשש שמא יזוב דם, וייפול על הלכלוך, לא תבחין בו. כדי למנוע טעות זו, צריכה לרחוץ את גופה. ותלבש בגדים בצבע לבן, כדי שאם עדיין לא פסקה זליגת הדם, ניתן יהיה להכיר בו, ולאוסרה כדין.
• די בכך – כדי שלא תיאסר שלא כדין. אמנם למעשה, אם לא רחצה ולא מצאה דם, הרי היא מותרת.
• ואין לשנות – לכן תרחץ, לכל הפחות בין ירכותיה, קרוב לאותו מקום, ותלבש לבנים.
• שהחלוק יהיה נקי ובדוק מדם – כדי שאם תראה דם, יהיה ברור שאינו לכלוך ישן, ותדע שעדיין אסורה.

סעיף ד'

^ח בכל יום מז' ימי הספירה צריכה להיות בודקת לכתחלה ^ט פַּעֲמַיִם בכל יום (כו), אחת שחרית ואחת סמוך לבין השמשות (טור בשם סה"ת וע"פ); ^י ואם לא בדקה בכל השבעה אלא פעם אחת, לא שנא בדקה ביום ראשון של השבעה או ביום השביעי ^יא או באחד מהאמצעים, מאחר שבדקה ביום שקודם השביעי ומצאה טהורה, עלו לה (כז). ^יב אבל אם לא בדקה בכל הז', וביום השמיני בדקה ומצאה טהורה, אין לה אלא יום ח' בלבד ומשלמת עליו (כח). ^יג ויש אומרים שצריך שתבדוק ביום ראשון מהשבעה וביום השביעי (כט), ואין להקל (ל). והבדיקה תהיה לאור היום ולא לאור הנר (לא) (תא"ו נכ"ו והרשב"א בת"ה), ובדיעבד מהני אפילו לאור הנר (לב) (כן משמע בב"י).

^ח ממשנה שם דף סח, ב דלא פליגי תנאי, אלא בדיעבד. אבל לכתחילה, צריכה בדיקה כל יום. וכ"כ הרא"ש שם בפסקיו, והתוספות שם דף ז בד"ה ר"א. ^ט טור בשם סמ"ג ממשנה שם דף יא, א. ואע"ג דאסיקנא שם דלא אמרו אלא לטהרות, ה"ה במקום שצריכה ז' נקיים, דהיא בחזקת טמאה כמו לטהרות לאחר שטבלה. ^י כר"א שם במשנה, וכרב שם דף סט, א ממסקנת הרא"ש שם, וכן כתב הרשב"א בת"ה וש"פ. ^יא הרא"ש שם בשם הראב"ד וכ"כ הרשב"א. ^יב טור והרא"ש שם דבדיקה תוך ז' בעינן, וש"פ דאפילו רב מודה בזה. ^יג סמ"ג דכיון דלא נתברר הלכה כדברי מי, ראוי להחמיר כדברי רבי חנינא שם, וכ"כ בסה"ת (ואגור בשם תוספות פ"ק דביצה והגמ"יי בשם רמב"ן ורבי שמחה וש"ד סי' י"ח.

• פַּעֲמַיִם בכל יום – מנהג זה הוא חומרא. ואם יכולה לבדוק רק פעם ביום, או שחוששת להיפצע בבדיקות מרובות, די בבדיקה אחת ביום.
• עלו לה – כי למעשה, ביצעה הפסק טהרה, ויצא נקי. ומן הבדיקה ואילך, מוחזקת כבר כאשה שהווסת שלה הסתיים. לכן די בבדיקה אחת נוספת בכל שבעת הנקיים, להתירה לטבילה, וזו דעתם של רוב הראשונים.
• ומשלמת עליו – היום השמיני הפך להיות היום הראשון, והועיל לה הפסק הטהרה שעשתה, כדי להחשיב את היום השמיני, כיום הראשון של שבעת הנקיים, ואינה זקוקה להפסק טהרה נוסף.
• וביום השביעי – לכל הפחות. כי לכתחילה, צריכה לבדוק כל יום.
• ואין להקל – על כן לכתחילה, אם מאיזו סיבה מתקשה לבדוק פעמיים כל יום, או אפילו בדיקה אחת כל יום. תעשה לכל הפחות, שתי בדיקות. והטוב ביותר, ביום הראשון וביום השביעי. לא ניתן לסמוך על בדיקה אחת בשבעה נקיים, אלא בדיעבד, או בשעת דוחק גדול.
• ולא לאור הנר – כי אורו עלול לשבש את גוון הצבע. ויגרום להתיר את האסור, ולאסור את המותר.
• אפילו לאור הנר – בדרך כלל אפשר להבחין בגוון המדויק של צבעים, לאור הנר. במיוחד בימינו, לאור החשמל. אמנם לפעמים, אם הגוונים מסופקים, חובה להמתין לאור היום, כדי לבדוק לאורו. כי לפעמים מצוי, שאור החשמל משנה מעט את גוון הצבע.

סעיף ה'

^יד בדקה עצמה ביום שפסקה מלראות ומצאה טמאה, ובדקה לאחר שלשה או ד' ימים ומצאה טהורה, הרי זו בחזקת טמאה עד שתפסוק בטהרה (לג), שלעולם אינה סופרת עד שתבדוק אם פסקה, ואז מונה למחרתו (לד).

^יד טור וכ"כ הרשב"א ופשוט הוא ממשנה דלעיל דף סח, א.

• עד שתפסוק בטהרה – בדיקה חדשה זו, שעשתה אחר שלשה או ארבעה ימים, יכולה להיחשב להפסק טהרה.
• ואז מונה למחרתו – כי רק הפסק הטהרה מוכיח בבירור, שהדימום פסק לחלוטין. ולא די בשימת לב על הפסקת זליגת הדם, כי אין זו הוכחה ברורה, שהווסת אכן הסתיים.

סעיף ו'

^טו כל בדיקות אלו, בין בדיקת הפסק טהרה בין בדיקת כל השבעה, צריכות להיות בבגד פשתן לבן ישן (לה), ^טז או בצמר גפן (לו), או בצמר לבן נקי ורך (לז), ^יז ותכניסנו באותו מקום בעומק לחורים ולסדקים עד מקום שֶׁהַשַּׁמָּשׁ דש (לח) ותראה אם יש בו שום מראה אדמומית, ולא שתכניסהו מעט לקנח עצמה (לט). ואם יקשה בעיניה מאוד להכניסו כל כך בעומק, ^יח לפחות בדיקה של יום הפסק טהרה ובדיקה של יום ראשון מהשבעה תהיינה עד מקום שהשמש דש (מ). הגה: ואם לא עשתה כן בבדיקת יום ראשון, תעשה פעם אחת כן מבדיקות שאר הימים (מא) (ב"י); מיהו בדיעבד אם לא עשתה כן כלל רק שבדקה עצמה יפה בחורין ובסדקין בעומק היטב כפי כחה, אף על פי שלא הגיע למקום שהשמש דש, סגי לה (מב) (ב"י שכן דעת רוב הפוסקים וכן מהרא"י בפסקיו (תרומת הדשן ח"ב) סימן (ע"ז) ע"ח, וב"ח).

^טו מימרא דרבא שם דף יז, א וכשינויא בתרא. ^טז מימרא דשמואל שם. ^יז הרא"ש שם בפ"י דנדה, והרשב"א בת"ה ממשמעות הבעיא דרב אבא מרב הונא, שם דף יב, א וש"פ, ומימרא דרב יהודה וכו', וכדמפרש רב קטינא שם דף ה, א (וטור ורבינו ירוחם) וש"פ. ^יח ב"י (עשה כן פשרה בין הפוסקים ע"ש).

• בבגד פשתן לבן ישן – בד פשתן חדש של זמנם, לא היה ממש לבן. וטיפת דם לא נראתה בו היטב, מלבד בפשתן ישן.
• בצמר גפן – גם הוא לבן ורך.
• בצמר לבן נקי ורך – הבדים הנזכרים כאן הם רכים, ואינם פוצעים את הנרתיק. וכשתכניס אחד מהם פנימה, לא תחשוש מפציעה, ותבדוק יפה. בימינו משווקים בדי בדיקה ייחודיים, נוחים לשימוש.
• עד מקום שֶׁהַשַּׁמָּשׁ דש – הַשַּׁמָּשׁ הוא אבר הגבר. הכוונה לבדיקה בעומק, כפי יכולתה.
• ולא שתכניסהו מעט לקנח עצמה – לא די בקינוח מועט, כגון זה הנעשה לניקיון, אחר השתנה. אלא צריכה להכניס את העד, לתוך הנרתיק.
• מקום שהשמש דש – עמוק, ככל שיכולה.
• מבדיקות שאר הימים – כי בדיקה אחת בשאר הימים, מספיקה בדיעבד לחלק מן הפוסקים. לכן בדיקה זו לפחות, צריכה להיות בעומק, לפי האפשרות.
• סגי לה – וזה מוסכם על המחבר.

סעיף ז'

^יט הסומא בודקת עצמה ומראה לחבירתה (מג).

^יט משנה וגמרא שם דף יג, ב.

• ומראה לחבירתה – סומכים על אשה עיוורת, שביצעה את הבדיקה כהוגן. אלא שצריכה להראות את הבד, לאשה שיכולה לראות.

סעיף ח'

^כ החרשת ששומעת ואינה מדברת או שמדברת ואינה שומעת, הרי הן כפקחות (מד); ^כא אבל אם אינה שומעת ואינה מדברת, וכן השוטה, או שנטרפה דעתה מחמת חולי (מה), צריכות פקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות כדי שתהיינה מותרות לבעליהן (מו). ^כב הוקבע להן וסת, הרי הן כשאר כל הנשים (מז); לא הוקבע להן, חוששות משלשים יום לשלשים יום ובודקות על ידי פקחות (מח).

^כ בברייתא שם וה"ה וטור. ^כא שם במשנה וכדמפרש שם בגמרא. ^כב טור וכ"כ הרמב"ן בהלכותיו.

• הרי הן כפקחות – וסומכים הן על בדיקתן, והן על ראייתן.
• שנטרפה דעתה מחמת חולי – אינה שוטה, אלא מבולבלת מאוד, בגלל החולי, ואינה יכולה לבדוק יפה.
• שתהיינה מותרות לבעליהן – כי אין להן דעת, לכן צריכות אשה אחרת, שתבדוק בשבילן.
• כשאר כל הנשים – וצריכות לחשוש רק ליום ווסתן הקבוע.
• ובודקות על ידי פקחות – כי אינן יודעות לספר על ראיית הדם שראו[6].

סעיף ט'

^כג האשה שמרבה לבדוק, בין בימי ספירתה בין בימים שלא ראתה בהם, הרי זו משובחת אף על פי שיש לה וסת קבוע (מט).

^כג משנה שם ריש ע"א.

• שיש לה וסת קבוע – אבל אין זו חובה. ואם יש חשש שתשרוט עצמה, כדאי להימנע, לבל תיאסר שלא כדין.

סעיף י

(נ) ^כד השבעה נקיים צריך שיהיו רצופים שלא תראה דם בהם, שאם ראתה דם אפילו בסוף יום השביעי סתרה כל הימים (נא) וצריכה לפסוק בטהרה ולחזור ולמנות שבעה נקיים (נב). הגה: יש אומרים דבשלשה ימים ראשונים של ימי הספירה אם מצאה כתם אין תולין אותו להקל כמו שתולין שאר כתמים, דג' ימים ראשונים צריכים להיות נקיים לגמרי (נג) (מרדכי הלכות נדה ובהגהות מיימוני פ"ט דא"ב ות"ה סימן רמ"ט ואגור פ' תינוקת וא"ח ור"ף); ^(*) אבל אחר כך דינו כשאר כתם, וכן נוהגין. ודוקא כתם שהוא יותר מכגריס ועוד, אבל פחות מכגריס ועוד תולה בכינה אפילו בג' ימים ראשונים (נד) (ת"ה סימן רמ"ט). והוא הדין אם היה לה מכה בגופה ויודעת שמוציאה דם, תולה בה אפילו ביתר מכגריס ועוד (נה) (סברת הרב וכן משמע לשון המרדכי), אלא שאין מקילין בשלשה ימים הראשונים לתלות במכה שאין ידוע שמוציאה דם (נו) או בשאר דברים שתלינן בהם כתם, כמבואר לעיל סימן ק"צ (נז).

^כד מימרא דרבא שם דף לז, א ובברייתא שם דף סז, ב וכת"ק [וגם ר"ש מודה בזה]. ^(*) מטעם שכתבתי לעיל בהג"ה סעיף ב.

• הקדמה לסעיף – אמרה תורה בדין שבעה נקיים (ויקרא טו, כח) "וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ, וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים, וְאַחַר תִּטְהָר". ופירשו חכמים (נדה לז, א) שהמילה "אַחַר" באה להורות, כי תוכל להיטהר רק "אַחַר" לכולן. כלומר, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם. ואם לא הצליחה לספור שבעה נקיים רצופים, לא תוכל להיות טהורה, אלא צריכה לחזור ולספור מהתחלה. פרטי דין זה, מוסברים בסעיף זה.
• סתרה כל הימים – וצריכה לפסוק בטהרה, ולספור שבעה ימים טהורים מחדש, ממחרת יום ההפסק[7].
• ולחזור ולמנות שבעה נקיים – כגון אם ראתה דם בבוקר, ואחר הצהריים לא ראתה, יכולה לפסוק בטהרה. ותתחיל בספירת שבעה נקיים, מיום המחרת.
• צריכים להיות נקיים לגמרי – בהמשך יוסבר מה הפירוש "נקיים לגמרי".
• תולה בכינה אפילו בג' ימים ראשונים – וכן בכתם על בגד צבעוני, או בדבר שאינו מקבל טומאה.
• אפילו ביתר מכגריס ועוד – כי הגיוני שהדם מן המכה.
• במכה שאין ידוע שמוציאה דם – כי במקרה זה, הואיל וההיתכנות שהדם מקורו בפצע היא אפשרות רחוקה, אין לסמוך עליה. אלא יותר סביר שהדם בא מגופה, כי בתוך שלושה ימים, סביר שלא הסתיימה זיבת הווסת לגמרי.
• כמבואר לעיל סימן ק"צ – כגון אם חלפה במקומות מלוכלכים ולא שמה לב, וכל כיוצא בזה. ולגבי הצבעים, איזה צבע מטמא, ואיזה צבע אינו מטמא, אין הבדל בין הימים.

סעיף י"א

(נח)  ^כה הפולטת שכבת זרע בימי ספירתה (נט), אם הוא תוך ו' עונות (ס) לשמושה, סותרת אותו יום (סא). לפיכך המשמשת מטתה וראתה אחר כך ופסקה, אינה מתחלת לספור שבעה נקיים עד שיעברו עליה ו' עונות שלימות שמא תפלוט (סב); לפיכך אינה מתחלת לספור עד יום ה' לשמושה (סג), כגון אם שמשה במוצאי שבת (סד) אינה מתחלת לספור עד יום ה' (סה), דקיימא לן אין שכבת זרע מסריח עד שיעברו עליו ששה עונות שלימות מעת לעת (סו); ואם שמשה במוצאי שבת ופלטה ליל ד', קודם עת שימושה במוצאי שבת (סז), עדיין היא עומדת בתוך עונה ששית לשמושה וסותרת (סח), הילכך יום ה' יהיה ראשון לספירתה (סט). הגה: ותפסוק יום ד' לעת ערב (ע), ויום ה' עולה למניין. ויש שכתבו שיש להמתין עוד יום אחד, דהיינו שלא תתחיל למנות עד יום הששי והוא יהיה יום ראשון לספירתה (עא), דחיישינן שמא תשמש ביום הראשון בין השמשות ותסבור שהוא יום (עב), ואפשר שהוא לילה, ואם תתחיל למנות מיום חמישי יהיה תוך ששה עונות לשמושה (עג), על כן יש להוסיף עוד יום אחד דמעתה אי אפשר לבא לידי טעות (ת"ה סימן רמ"ה והאגור בשם ר"י מולין וש"ד וכ"כ מהרא"י ומהרי"ק שורש ל"ה), וכן נוהגין בכל מדינות אלו, ואין לשנות (עד). ויש נשים שנהגו להחמיר עוד להמתין עד שבעה ימים (שם בת"ה), ואין טעם בדבר והמחמיר יחמיר והמיקל נשכר להקדים עצמו למצוה (עה). ויש שכתבו שעכשיו אין לחלק בין שמשה עם בעלה ללא שמשה (עו), וכל אשה שרואה, אפילו כתם (עז), צריכה להמתין ה' ימים עם יום שראתה בו ותפסוק לעת ערב ותספור ז' נקיים (עח) (שם בת"ה בשם א"ז ומהרי"ק) וכן נוהגין במדינות אלו ואין לשנות (עט) (סה"ת וסמ"ג).

^כה כן כתבו התוספות אהא דבעי רמי בר חמא וכו' שם דף לג, א. ושכ"פ ר"ח, וכן כתב הרא"ש שם בשם ה"ר יונה וש"פ.

• הקדמה לסעיף – להבנת שלושת סעיפיו האחרונים של הסימן, יש להקדים, כי אשה וגבר שקיימו יחסים, נטמאים בטומאה קלה, האוסרת בכניסה למקדש עד טבילתם, כנאמר בפרשת מצורע (ויקרא טו, יח) "וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע, וְרָחֲצוּ בַמַּיִם, וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב".

עוד מובא בהלכה, שאשה שפלטה שכבת זרע מנרתיקה, נטמאת טומאה קלה. וצריך לדעת, כי הזרע יכול להישאר בנרתיק כמה ימים. וכשהוא יוצא מן האשה, בתוך שלושה ימים, נטמאת האישה ביחס לכניסה למקדש. ההשלכה ההלכתית של דין זה בזמננו היא בעיקר, לעניין ספירת שבעה נקיים. אם יצאה שכבת הזרע במהלך שבעת הנקיים, יום זה אינו נקרא נקי. ולאחר קיום יחסים עם בעלה, חוששים למשך שלושה ימים שלמים, שמא ייפלט הזרע, וייפגעו השבעה נקיים. סעיף זה דן בהלכה מעשית, הנובע מדין זה.

• בימי ספירתה – בשבעת הנקיים.
• תוך ו' עונות – משך כל עונה הוא יום או לילה. שתי עונות, הן יום שלם. ושש עונות, שלושה ימים שלמים (72 שעות).
• סותרת אותו יום – כלומר יום זה, לא יימנה כאחד משבעת הנקיים, וצריכה להוסיף יום אחד. אמנם למעשה, בגלל שלא יודעים מתי פולטת, יש לזה תוצאה, שתבואר מיד.
• עד יום ה' לשמושה – כלומר במשך שלושה ימים שלמים, אחר העונה בה שימשו יחד, לא תוכל להתחיל ספירת שבעה נקיים. כי בכל עונה משש עונות אלה, חוששים שמא תפלוט זרע.
• עד יום ה' לשמושה – העונה בה שימשה עם בעלה, אינה כלולה בין 6 ה'עונות'.
• שמשה במוצאי שבת – כלומר, עונת ליל יום ראשון.
• אינה מתחלת לספור עד יום ה' – יום ראשון ביום, עונה אחת. יום שני, שתי עונות. יום שלישי, שתי עונות. ליל יום רביעי, עונה אחת. ולמחרת, ביום רביעי, תעשה הפסק. ומתחילה לספור שבעה נקיים, מיום חמישי.
• מעת לעת – על כן, העונה ראשונה היא רק ממחרת מוצאי שבת. כלומר, בבוקרו של יום ראשון.
• קודם עת שימושה במוצאי שבת – לפני שעת קיום היחסים, במוצאי שבת.
• וסותרת – על כן תיקנו, להמתין שש עונות. ורק בחלוף שש עונות שלימות, כלומר בבוקרו של יום רביעי, תוכל לפסוק בטהרה.
• יום ה' יהיה ראשון לספירתה – כך נוהגים הספרדים, ומפסיקים בטהרה ביום הרביעי, לפני השקיעה. ואם שימשה עם בעלה בעונת היום של יום ראשון, גם לספרדים לא תוכל לעשות הפסק אלא ביום חמישי. כי שש העונות מתחילות בליל שני, ומסתיימות בסוף יום רביעי. וביום חמישי לפני השקיעה, תעשה הפסק טהרה. ותמנה שבעה נקיים, החל מיום שישי.
• ותפסוק יום ד' לעת ערב – לפני השקיעה, כמו שלמדנו (לעיל סעיף א). ובדיעבד, אם הקדימה ועשתה הפסק טהרה מוקדם יותר ביום, גם זה מועיל.
• והוא יהיה יום ראשון לספירתה – חומרא הנובעת מהחשש, שמיד יוסבר. הרמ"א מחשיב את זמן הביאה, אפילו אם היה בתחילת הלילה, כאילו ארע בסוף היום. כלומר, מחשיבים ימים, ולא עונות. וזו דרכו של הרמ"א, ליישר קו בהלכה המסורה לכל, כדי למנוע טעויות.
• ותסבור שהוא יום – הדוגמא של המחבר היא, במשמשת בליל ראשון (כלומר, במוצ"ש). אמנם לדעת הרמ"א, כאמור, סופרים ימים. ולפי דרכו, יתכן שאשה שימשה ממש ברגעיו האחרונים של יום ראשון, באיזור בין השמשות. ולפי דעתה, שימשה ביום ראשון. אבל לפי האמת, שימשה בליל שני. מפאת חשש זה, יש לספור רק את שלושת הימים הבאים, שלישי רביעי וחמישי. אמנם בסוף חמישי, יכולה לעשות הפסק טהרה[8], ותתחיל לספור מיום שישי.
• יהיה תוך ששה עונות לשמושה – כי היות ולפי האמת שימשה בליל שני, אינה יכולה להפסיק בטהרה ביום רביעי.
• ואין לשנות – אף שזו חומרה גדולה, כבר קיבלוה בני אשכנז. ואם לא מדובר בשעת הדוחק, אין לשנות.
• להקדים עצמו למצוה – כתבו הפוסקים, שאסור להחמיר בדחיית מצוות עונה. אלא יש להזדרז בקיומה, כדי להימנע מהרהורים.
• ללא שמשה – הלא מעיקר הדין, כשלא שימשה אין כל חשש. עם זאת, המנהג משווה בין כל המקרים, ולפיו יש להמתין ארבעה ימים בכל מקרה, לעשות הפסק ביום חמישי, וביום שישי להתחיל את שבעת הנקיים. וזו חומרא על חומרא, כי החשש שמתבלבלת בין יום ראשון ויום שני, היא כבר חומרא ללא מקור מן הגמרא. מלבד זאת, לאוסרה גם במקרה שלא שימשה. ויתירה מזו, יש פוסקים שהוסיפו וכתבו, שגם במקרה שבעלה נעדר מן העיר, כך נהגו. כל זה כמובן, חומרות גדולות. ובכל אופן, כך הוא מנהג בני אשכנז. אבל הספרדים, לא קיבלו חומרות אלה. ואין לבני אשכנז לבטל את המנהג, מלבד בשעת דוחק גדול, אז אפשר לסמוך על עיקר הדין.
• אפילו כתם – שאינו אוסר אלא מדרבנן. אמנם אם ראתה כתם או אפילו דם, בשבעה נקיים, אינה צריכה להמתין שוב, אלא יכולה להפסיק בטהרה מיד.
• ותספור ז' נקיים – תוספת חומרא, שאפילו באיסור נידה שעיקרו דרבנן, גם כן צריך להחמיר. ויש להפסיק בטהרה רק ביום חמישי שאחר ראיית הכתם, וספירת שבעה הנקיים תתחיל מהיום השישי. אמנם אם לא שימשה, אין צורך להחמיר בראיית כתם[9].
• ואין לשנות – אמנם כאמור, בשעת דוחק גדול, אפשר להקל כעיקר הדין. כי חומרות נאמרו, כשאפשר לקיימן[10].

סעיף י"ב

^כו אם טעתה במנין יום אחד (פ) וטבלה ושמשה (פא), צריכה להמתין ששה עונות שלימות (פב) ואחר כך תמנה יום אחד נקי ותטבול (פג); אך סתירה שלאחר שבעה, כגון שלא טבלה כראוי (פד) ושמשה, הרי זו טובלת בכל עת (פה).

^כו סמ"ק.

• טעתה במנין יום אחד – כגון הטובלת בסוף היום השישי, של שבעת הנקיים. מן התורה, עלתה לה טבילה, כי די בשבעה ימים מתחילת הווסת. אבל מדרבנן, לא הועילה טבילה זו, כי עדיין לא חלפו שבעה ימים נקיים.
• וטבלה ושמשה – ומעתה יש חשש, שבשש עונות הבאות, ייפלט הזרע. ולא תוכל לטבול כדין, בסוף היום השביעי.
• ששה עונות שלימות – עד אז, הזרע כבר יסריח, ולא יאסור[11].
• יום אחד נקי ותטבול – פליטת הזרע איבדה (סתרה) יום אחד משבעת הנקיים, לכן די בספירת יום אחד. ואין צורך לספור שוב, שבעה נקיים חדשים.
• שלא טבלה כראוי – טבלה כדין בסוף היום השביעי, אבל אחר כך התגלה שלא הייתה זו טבילה כשרה. כגון, אם טבלה במקווה והתברר שלא היה כשר. וכיון שלא ידעה כי טבילתה אינה ראויה, שימשה עם בעלה.
• טובלת בכל עת – תשוב ותטבול, ואינה צריכה להמתין אפילו יום אחד, כי פליטת שכבת זרע סותרת רק בשבעה נקיים, ולא אחריהם.

סעיף י"ג

^כז האשה ששמשה מטתה וראתה (פו) אחר כך ופסקה (פז), ורוצה לספור מיום מחרת ראייתה (פח), תקנח יפה יפה אותו מקום במוך או בבגד להפליט כל הזרע או תרחוץ במים חמין והם יפליטו כל הזרע (פט) ^(*). הגה: ויש אומרים דאין אנו בקיאין בזמן הזה ואין לסמוך על זה (הגהות מיימוני פ"ו וסמ"ק), והכי נהוג דהרי כבר נתבאר שאנו נוהגין להמתין אפילו לא שמשה כלל, כדי שלא לחלק בין ספירה לספירה, כל שכן בכהאי גוונא (צ); וכל הפורץ גדר בדברים אלו במקום שנהגו להחמיר, ישכנו נחש (צא).

^כז הרא"ש אהא דציינתי בסעיף יא שם בפסקיו, ממשנה דף פ"ח דמקואות. ^(*) מטעם זה נהגו הנשים שלא ילכו לבית המרחץ בג' ימים אחר הטבילה, משום דרוב נשים יהיו מעוברות אחר טבילתן. ולפיכך אילו היו נכנסות למרחץ בתוך ג' ימים, טרם שיסריח הזרע, היו המים מפליטין ממנה כל הזרע.

• ששמשה מטתה וראתה – דם, ונאסרה. ובנרתיק שלה, עדיין יש זרע.
• ופסקה – כלומר, לא זב דמה מספר ימים, אלא בו ביום שראתה, פסקה לראות. ולפי מה שלמדנו, צריכה להמתין ארבעה ימים, כדי לפסוק בטהרה.
• לספור מיום מחרת ראייתה – בדרך כלל, ראיית הדם נמשכת מספר ימים, ואין ארבעת הימים מעכבים את יום הטבילה. לא כן אצל אשה זו, שביום ראייתה, פסק הדם. ורוצה לפסוק בטהרה מיד, לכן מציע המחבר אפשרות, מה תעשה.
• והם יפליטו כל הזרע – סיבת ההמתנה מקורה בחשש, שמא תיפלט שכבת זרע. אבל אם מסלקת מתוכה את הזרע, סר כל חשש, ויכולה להתחיל מיד בספירת שבעה נקיים. אלא שבמקרה זה, חובה להכניס מוך דחוק למשך בין השמשות, כפי שראינו בסעיף ב.
• כל שכן בכהאי גוונא – חומרא זו קיצונית מעט פחות, מהחומרות שבסעיף הקודם. שכן המתנה במקרה זה היא מעיקר הדין, אלא שקיימת דרך לבטלה. ואם במקרים אחרים מחמירים חומרות גדולות, כל שכן במקרה זה, שאין לסמוך על קולא זו.
• ישכנו נחש – חלק מהספרדים, גם הם נהגו בחומרא זו. אמנם בשעת הדוחק, אפשר לסמוך על המחבר, כפי שהתבטא בבית יוסף, אודות חומרא זו "ומכל מקום, כיון ששום אחד מהפוסקים לא כתב כן, שפיר דמי להתיר על ידי קינוח, או רחיצת חמין". לכן למעשה, במקום שנהגו חומרא זו, אין לשנות את המנהג. אלא אם זו שעת הדחק, אז אפשר לסמוך על עיקר הדין.

דיני לבישת הלבון ובדיקתה (קצו)

• אשה הנאסרת הן על ידי ווסת, הן על ידי ראייה פנימית והן על ידי כתם, חייבת לספור שבעה נקיים. יש לבחון את תחילת ספירת הימים, ואת אופני בדיקתה, בהתאם להלכה [הק].
• אחר הפסקת הדימום, עליה לבצע בדיקה פנימית, כדי לוודא שלא נותר דם בנרתיק [א].
• בדיקה זו נקראת 'הפסק טהרה', ולכתחילה יש לעשותה קרוב לשקיעה. עם זאת, גם אם הקדימה לבדוק, ואפילו בדקה בבוקר, ההפסק כשר [א].
• לכתחילה מומלץ להניח מוך בתוך הנרתיק, כל בין השמשות. עם זאת, אם הדבר גורם לצער רב או לפציעה, ניתן להקל [א].
• למחרת ביצוע הפסק טהרה, מתחילים לספור את שבעת הנקיים [א].
• מצווה לבדוק פעמיים ביום, אחת בבוקר ואחת לפני השקיעה, במשך שבעת הימים. אך אם יש קושי, ניתן להקל ולהסתפק בבדיקה אחת [ד].
• אם אינה יכולה לבצע את כלל הבדיקות הנדרשות, או בדיעבד, יכולה להסתפק בבדיקה של היום הראשון ושל היום שביעי [ד].
• במידה וקיימת מניעה לבדוק ביום הראשון והשביעי , או בדיעבד – אם לא בדקה, יש לבדוק פעמיים, בשאר ימי הספירה [ד].
• במקרה של דוחק גדול, יכולה לבצע בדיקה אחת בלבד, ביום הראשון, ביום השביעי, או באחד מימי השבעה נקיים. לאחר השלמת שבעת הימים הנקיים, תוכל לטבול [ד].
• יש ללבוש תחתונים לבנים במהלך שבעת הנקיים, על מנת להקל על זיהוי כתמים אפשריים [ג].
• לבדיקה יסודית, יש להימנע מלהסתמך על ניגוב בלבד. יש להחדיר בד נקי לתוך הנרתיק, עמוק ככל שיכולה, ולסובב אותו מכל צדדיו, על מנת לוודא היעדר כל שארית דם [ו].
• על פי מנהג ספרד, מועד בדיקת הפסק טהרה הוא ביום הרביעי, מיום תחילת הווסת. עם זאת, במקרים דחופים, ובתנאי שלא התקיימו יחסי אישות לפני הווסת, מותר לקצר את התקופה ולהפסיק בטהרה מיד עם הפסקת הדימום [יא].
• על פי מנהג אשכנז, מועד בדיקת הפסק טהרה הוא ביום חמישי, מיום תחילת הווסת.
• במקרה והתקיימו יחסי אישות, מותרת האשה, על פי מנהג ספרד, לנקות את אזור הנרתיק מזרע, ולהפסיק בטהרה מיד לאחר מכן [יג].
• ראיית דם בימי הספירה, מחזירה את האשה למצב של טומאה. על מנת להיטהר מחדש, עליה לבצע בדיקת הפסק טהרה, ולספור שבעה נקיים נוספים. אולם אם פסק הדימום לחלוטין, מותר לה להתחיל לספור את שבעת הנקיים למחרת [י].

[1] בראיה על גופה או על בגד, אם כתם הדם פחות מגודל גריס, הוא אינו מטמא. כפי שלמדנו לעיל בדיני כתמים, סימן קצ סעיף י.

[2] בשעת הדחק, נוהגים להקל בבדיקה שבוצעה דקות ספורות, אחרי השקיעה.

[3] כך כתב הש"ך ס"ק ה, ולדבריו, כך הוא הדין גם ביום הפסק טהרה.

[4] הש"ך (ס"ק ו) הסביר, כי דברי הרמ"א מתייחסים לאישה, שראתה באמצע שבעה נקיים.

[5] סימן קצ סעיף י.

[6] יש שכתבו שצריך לבודקן גם ביום ההפלגה, וגם ביום החודש. אמנם ברמב"ן (פרק ב הלכה יב), שהוא מקור הדין, משמע, שלא מחייבם (הלכות נדה לרמב"ן פרק ב אות יב), כפי שכתב "הוקבע לה וסת הרי היא כשאר הנשים, לא הוקבע לה וסת, חוששת משלשים יום לשלשים יום, ובודקת ע"י פקחות, שכך עונת ראיה לרוב הנשים, כמו שיתבאר". משמע שמקילים לנשים אלה, שלא לבודקן ביום ההפלגה וביום החודש, שהן חומרא, שמא תקבע יום זה.

עוד מבואר בפוסקים, שאף שנאסרים ביום זה, הרי הלכה היא, אם לא בדקה, לא נאסרה. וכאן באשה כזו, יש להגדיר את מצבה כשעת הדוחק, לכן הקילו בזה. אמנם הפרישה (ס"ק ט) כתב, שאף שאין חיוב בדיקה, האיסור לבוא עליה באותם ימים, במקומו עומד.

[7] עיין ט"ז ס"ק ג, שפירש בדרך אחרת.

[8] כי שימשה ממש ברגעיו האחרונים של יום ראשון, או תחילת ליל שני. נמצא כי בחמישי אחר הצהרים, ודאי חלפו כבר שש עונות (יום שני, ליל ויום שלישי, ליל ויום רביעי, וליל חמישי).

[9] ש"ך ס"ק כא.

[10] ראה מאמרי בעניין זה, בספר שלי "בעקבות המחבר", חלק ה.

[11] בהמשך הסעיף נראה אמנם, כי פליטת זרע אחר שבעה נקיים, אינה סותרת את ספירתה. ובכל זאת חוששים כאן, שתפלוט ביום שביעי. על כן, לא שינו את הכלל הקובע להמתין שש עונות (ע"פ ש"ך ס"ק כג).