הלכות נידה

הלכות נדה סימן קצ"ח

דיני טבילה וחציצתה, ובו מ"ח סעיפים.

למדנו כבר, כי בתום שבעת הנקיים, צריכה האישה לטבול במקווה. בעת הטבילה, חובה על הגוף להיכנס בתוך המים, ללא שום חציצה. כנלמד מן הפסוק (ויקרא כב, ו) "נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם"^[1]. בשרו, הכוונה לכל הגוף. לכן אפילו שערה אחת שנותרה מחוץ למים, פוסלת את הטבילה. מלבד זאת, יש תנאי נוסף, כי אף אם הכניסה האישה את כל גופה במים, אסור שתהא חציצה בין גופה למים, כפי שלומדים מהפסוק (ויקרא טו, טז) "וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב". כפי שפירשו חכמים^[2], "כל בשרו במים, שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים".

אמנם יש הבדל בין שני הדינים הנ"ל. כי אם לא נכנס כל הגוף במים, כגון ששערה אחת נותרה בחוץ, הטבילה פסולה מן התורה. אך בנוגע לחציצה, כדי שהטבילה תיפסל מן התורה, נדרשים שלושה תנאים. א, הדבר החוצץ, דבוק ממש בבשר. ב, החציצה מכסה את רוב הגוף. ג, הטובל אינו מעוניין שהדבר יהא דבוק בו. ובלשון חכמים, מן התורה רק "רובו ומקפיד, הרי זה חוצץ". אלא שחכמים תיקנו, שאפילו בחלק מועט מן הגוף, החציצה פוסלת, אם הטובלת אינה רוצה בזה. כגון אם היה דבוק בה לכלוך, אפילו בחלק מועט מגופה, הוא חוצץ מדרבנן.

בסימן זה נלמד על דיני חציצה, ועיקר הדיון מתמקד בדינים דרבנן. כלומר בדברים הדבוקים על הגוף, ומוגדרים חוצצים, כיון שמקפידים להסירם מהגוף.^[3] הדיון בדברים חוצצים, נמשך עד סעיף כג. מסעיף כד עד סעיף כז, ידון המחבר כיצד תכין האשה את עצמה לטבילה, בהסרת חציצות שונות. הדיון בדינים אלה, יושלם בהרחבה בסימן הבא. מסעיף כח והלאה, תתבאר הזהירות הנדרשת למניעת חציצה בזמן הטבילה, מלבד ההכנות שקדמו לה.

סעיף א'

^א צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת (א); לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ (ב). ^ב ואפילו כל שהוא ^ג אם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו, חוצץ, אפילו אם אינה מקפדת עליו עתה (ג), או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם, כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו, חוצץ (ד); ואם הוא חופה רוב הגוף, אפילו אין דרך בני אדם להקפיד בכך, חוצץ (ה). הגה: ולכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצין (ו), גזרה אטו דברים החוצצים (ז) (הגהות ש"ד).

^א בתורת כהנים פרשת אמור פרק ד' יליף לה הכי, מדכתיב כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר, מה ביאת שמשו כולו כאחת, אף ביאתו במים כולו כאחת. ^ב מימרא דרבי יצחק וכו' עירובין דף ד, ב. נדה דף סז, ב. ^ג הרא"ש שם בפסקיו, בשם הראב"ד. וכ"כ הרשב"א בת"ה וש"פ.

• שתטבול כל גופה בפעם אחת – כפי שהסברנו בהקדמה. ואפילו נותרה שערה אחת בחוץ, ולא נכנסה אל המים, אין זו טבילה כלל.
• שום דבר החוצץ – אם יש עליה דבר חוצץ, הוא נחשב כמפריד בין גופה למים. אמנם חומרת הדבר אינה גדולה כמו שיער שכלל לא נכנס למים, כפי שביארנו בהקדמה.
• אינה מקפדת עליו עתה – הסברנו בהקדמה, שמיעוט המקפיד חוצץ. כלומר דבר זר הדבוק על גופה, כגון לכלוך, ואינה מעוניינת בו, חוצץ בינה למים. המדד הוא לא אם עכשיו, בעת הליכתה לטבול, אם מקפדת או לא. אלא אפילו אם עכשיו אינה מקפדת, אבל בזמן אחר מקפדת, הרי זה חוצץ.
• חוצץ – ההקפדה תלויה בדרך בני אדם, ואם לא אכפת לאשה מסוימת שיש לכלוך על גופה, וכגון שאינה בושה לצאת כך לרחוב, הוא בכל זאת חוצץ. כי רוב הנשים, מקפידות להסיר כל לכלוך מגופן[4]. ואם יש ספק בדבר, אם מקפידים על זה אם לאו, ולטענתה, היא אינה מקפידה, אינו חוצץ[5]. ואם מקפידה, אף שדרך הנשים לא להקפיד, הרי זה חוצץ.
• להקפיד בכך, חוצץ – גם זו גזירה, שאם דבוקה החציצה ברוב גופה, אף שאינה מקפידה, זו חציצה מדרבנן.
• אפילו בדברים שאינם חוצצין – כגון, שאינם דבוקים.
• גזרה אטו דברים החוצצים – כוונת הרמ"א, שלכתחילה צריך להסיר כל תכשיט, וכל דבר. כי אף שאין זו חציצה, יש חשש שיבואו לזלזל בדיני חציצה. ואין כוונתו שבכל חציצה שאין מקפידים בה, חובה לכתחילה להסירה. כי מפורש בדבריו בסעיף יז, שיש חציצות שאין צורך להסיר, בגלל אי הקפדה. אם כן גם לרמ"א, כשיש לאשה עגילים או נזם, המהודקים לגוף, ואין אפשרות להסירם בקלות, אינם חוצצים[6]. המחבר לא קיבל חומרא זו של הרמ"א. ובכל זאת המנהג הפשוט הוא, שאשה טובלת ערומה, ללא כל אביזר על הגוף. אבל כאשר יש קושי מסוים, כפי הדוגמאות שנראה בסימן זה, אפשר להקל.

סעיף ב'

^ד אלו הדברים שחוצצין, ^ה חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות (ח) שכורכין בהם השיער בראש (ט), לא תטבול בהם עד שתרפם (י); ואם הם בתוך קליעת שערה (יא) אינו מועיל בהם רפיון (יב). ואם הם כרוכים בשאר מקומות בגוף, לא תטבול בהם עד שֶּׁתְּרַפֵּם (יג), ^ו חוץ מאם הם כרוכים בצואר, שאינם חוצצין לפי שאינה מהדקן (יד); ^ז אבל קָטְלָא, שהיא רצועה חלקה ורחבה שכורכת סביב צוארה, חוצצת, מפני שחונקת עצמה בחוזק כדי שיהיה בשרה בולט וְתֵרָאֶה בעלת בשר (טו), ומתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה (טז) (רש"י).

^ד משנה שבת דף נז, א ובריש פ"ט דמקואות. ^ה תוספות שם ע"ב [עב"י], וכ"כ הרא"ש. ^ו מימרא דרב הונא וכדמפרש רב יוסף טעמו שם. ^ז ברייתא שם וכדמפרש רבינא שם.

• ורצועות – ממינים שונים.
• שכורכין בהם השיער בראש – כדי שהוא לא יהיה פרוע.
• עד שתרפם – בחפיפת ראשה, מקפידה כל אשה להסיר חוטים אלו, על כן הם חוצצים. אבל אם הם רפויים עליה, המים מגיעים לכל השערות, ואין זו חציצה. אך לפי הרמ"א לעיל, יש להחמיר בהם, ולהסירם לגמרי. אמנם בדיעבד, אם טבלה עמם, עלתה לה טבילה גם לרמ"א.
• בתוך קליעת שערה – קליעת השיער היא כעין צמה. ובגלל שמדובר בשערות רבות, אף שהן קלועות יחד, הן אינן הדוקות. והמים נכנסים ללא כל קושי, אל תוך הקליעה, ומרטיבים את כל השערות. אבל חוטים שנוספו לצמה זו, מונעים את חדירת המים לכל מקום, וזו חציצה.
• אינו מועיל בהם רפיון – כי גם אם החוטים רפויים, המים לא מגיעים לכל השערות, בגלל קליעת השערות.
• עד שֶּׁתְּרַפֵּם – כדי שהמים יגיעו לכל מקום.
• לפי שאינה מהדקן – אם תהדק, תחוש מחנק.
• וְתֵרָאֶה בעלת בשר – כך היה מקובל בזמנם.
• אינה מזיקתה – וכיון שכן, היא מהדקת אותו. וצריכה להרפותו, לפני טבילתה.

סעיף ג'

^ח אם החוטין האלו חלולין, עשוין מעשה רשת, אינם חוצצין (יז) (טור בשם ראב"ד).

^ח בעיא דרב כהנא מרב, שם, ונפשטא.

• אינם חוצצין – כי אינם מונעים את חדירת המים, לכל מקום. ונראה שלפי הרמ"א, ראוי להסיר חוטים אלה. וכאמור, כך נהגו לכתחילה בכל מקום, כשאין מניעה בהסרת חוטים כאלה או אחרים, לפני הטבילה.

סעיף ד'

^ט חוטי שער אינם חוצצין (יח). הגה: ואם היו מוזהבות, חוצצין (יט), דמקפדת עליהם שלא תטנפם (כ); וכן אם היו מטונפים תחלה (כא), מקפדת עליהם שלא תתלכלך מהן במים (כב), וחוצצין (כג) (טור).

^ט שם במשנה בריש פ"ט דמקואות וכרבי יהודה, וכדאי' שם בשבת בגמרא, דמודים חכמים לרבי יהודה בחוטי שער.

• חוטי שער אינם חוצצין – כי אינם נדבקים לשיער, ולא מונעים את כניסת המים לכל מקום. עם זאת, לדעת הרמ"א, צריך לכתחילה להסירם.
• מוזהבות, חוצצין – כי אז הן נדבקות על הגוף, והמים לא מרטיבים את כל הגוף. אין זו חומרא, אלא חציצה מן הדין.
• דמקפדת עליהם שלא תטנפם – כלומר, נשים לא טובלות בדרך כלל עם החוטים המוזהבים, הלכך אין להתיר זאת משום "מיעוט, ואינו מקפיד"[7].
• היו מטונפים תחלה – דבק בהם לכלוך.
• שלא תתלכלך מהן במים – ולא רוצה לטבול עם חוטים מלוכלכים, כי הלכלוך יזלוג עליה, ויתלכלך גופה. על כן מקפדת להוציא את החוטים המלוכלכים, לפני הטבילה. ואם לא הוסרו, זו חציצה.
• וחוצצין – ובמקרה שאינם מוזהבים, וגם אינם מטונפים, אף לרמ"א אינם חוצצים מעיקר הדין, אלא נוהגים לכתחילה להסירם.

סעיף ה'

^י שתי שערות או יותר שהיו קשורים ביחד קשר אחד, אינם חוצצין (כד). הגה: ואין חלוק בין אם קשר שתי שערות עם שתי שערות (כה), או שקשר שתי שערות בפני עצמן (כו) (ב"י בשם רשב"א ור"ן); ושערה אחת שנקשרה (כז), חוצצת ^יא והוא שתהא מקפדת עליה (כח), אבל אם אינה מקפדת עליה, עלתה לה טבילה ^יב עד שיהא רוב שערה קשור נִימָא נִימָא בפני עצמו (כט).

^י כרבי יוחנן שם נדה דף סז, ב. ^יא הרמב"ם בפרק ב' מהלכות מקואות. ^יב הרא"ש בסוף נדה.

• אינם חוצצין – כי אינם מתהדקים יפה, ולא מונעים את מעבר המים.
• עם שתי שערות – כלומר, ארבע שערות בסך הכל.
• שתי שערות בפני עצמן – שתי השערות, סמוכות זו לזו, ונקשרו יחד. אין זו חציצה, כי אינן מונעות מן המים את הרטבתן.
• ושערה אחת שנקשרה – בקשר הדוק וחזק, והמים אינם מרטיבים את מקום הקשר.
• שתהא מקפדת עליה – כי אם לא רגילים להקפיד, אף שהמים לא מרטיבים את מקום הקשר, זה מיעוט שאינו מקפיד, ואינו חוצץ.
• נִימָא נִימָא בפני עצמו – כי רובו, אף שאינו מקפיד, חוצץ. ואף שברוב הגוף אין חציצה, די בחציצה על רוב השערות. כי המחבר חושש לשיטות הסוברות, שהראש נידון בפני עצמו לעניין זה. ואם רוב השערות מהודקות, אף שאינו מקפיד, זו חציצה מדרבנן.

סעיף ו'

^יג שיער שכנגד הלב ושבזקן הנדבק זה בזה מחמת זיעה, חוצץ (ל); ^יד שבראש ושבבית השחי, אינו חוצץ (לא); ושבאותו מקום, באיש אינו חוצץ (לב); ובאשה, ^טו בנשואה חוצץ (לג), בפנויה אינו חוצץ (לד). הגה: ואותן שיש להן כמין קליעות שערות דבוקות זו בזו, ^(*) ונעשית בלילה על ידי שד וסכנה להסירם, לא חייצי (לה) (מרדכי ה"נ בשם ראב"יה ובאגור ובהגהות ש"ד).

^יג משנה ב' פ"ט דמקואות. ^יד שם משנה ג, והטעם, לפי שאין אדם מקפיד עליו. ^טו תוספתא, דהיא מקפדת שלא תתגנה על בעלה. ^(*) שקורין מארלאקי"ן או קאלטינע"ש.

• מחמת זיעה, חוצץ – מדובר בשערות גברים, ואין זה קשור לדיני חציצה של אשה. ובימינו לא נוהגים דיני טומאה וטהרה, לכן זה לא ממש שייך אלינו. אמנם הרוצה לעלות להר הבית, צריך לדעת דין זה. כי הגברים מקפידים, שלא יהיו קשרים ושערות דבוקות, במקום הלב והזקן. וזה מיעוט ומקפיד, וחוצץ מדרבנן.
• ושבבית השחי, אינו חוצץ – כי רוב הגברים אינם מקפידים על קשר בשערות הראש, או בבית השחי.
• באיש אינו חוצץ – כי לא אכפת לגבר ששערות אותו מקום, דבוקות זו לזו.
• בנשואה חוצץ – כי לטובת היחסים, נוח יותר שלא יהיו שם שערות דבוקות.
• בפנויה אינו חוצץ – כי לא אכפת לה ששערות אותו מקום נדבקו, והרי זה מיעוט שאינו מקפיד.
• לא חייצי – נראה שמדובר באיזו אמונה טפילה. אמנם המאמינים בה, אינם מעוניינים להסיר אותן, לכן אין זו חציצה. מזה נלמד, שכל דבר הנמצא על גוף האישה, ויש סכנה בהסרתו, או שאינה מעוניינת להסירו, אינו חוצץ גם לדעת הרמ"א. כגון אם יש בגופה חוטי תפירה אחר ניתוח, או כל מיני סוגי צבעים שנשים צובעות על גופן משום יופי, כל אלה אינן חציצה[8]. ואם נחלש הצבע ורגילה להסירו, הרי זה חוצץ.

סעיף ז'

^טז לִפְלוּף (פירוש, צואת העין) שחוץ לעין, חוצץ ^יז אפילו הוא לח (לו); ^יח ולפלוף שבעין אינו חוצץ (לז), ^יט ואם היה יבש, חוצץ (לח); ^כ והוא שהתחיל להוריק (לט) (כן דברי התוספות וסמ"ג בשם ר"ת ורמב"ם).

^טז שם ממשנה ב' פ"ט דמקואות. ^יז תוס', אמימרא דמר עוקבא נדה דף סז, א. ^יח שם במשנה. ^יט שם במימרא דמר עוקבא. ^כ שם בגמרא.

• אפילו הוא לח – כי אדם מן השורה מקפיד להסיר לכלוך זה, וכשנכנסים למים, אין הלפלוף מסתלק מעצמו. וכיון שמקומו אינו מתרטב, זה נחשב מיעוט המקפיד, וחוצץ מדרבנן.
• שבעין אינו חוצץ – לכלוך זה, בעודו בתוך העין (בצד העין הסמוך לאף, יש לפעמים לכלוך קטן), האדם אינו מקפיד להסירו. הרמ"א, לא חלק על דין זה.
• יבש, חוצץ – כי נוהגים להסירו, והוא "מיעוט ומקפיד".
• שהתחיל להוריק – צבע הריר היוצא מן העין, הוא בגוון צהוב. וכשנהיה ירוק, סימן שהתקשה[9].

סעיף ח'

^כא כחול (מ) שבעין אינו חוצץ (מא), ושחוץ לעין חוצץ (מב); ואם היתה פותחת ועוצמת (פירוש סוגרת) עיניה תדיר, אף שחוץ לעין אינו חוצץ (מג).

^כא מימרא דשמואל שם.

• כחול – חומר (סם) המונח על העין, לצרכי רפואה.
• שבעין אינו חוצץ – אין הכוונה בתוך העין ממש, אלא מושחים אותו כלפי פנים, תחת העין, בקרבה רבה לעין. ואינו חוצץ, כי אין בו ממש.
• ושחוץ לעין חוצץ – כי הוא קצת יותר עבה, ונשאר על העין. הנשים רגילות להסירו, מפעם לפעם, על כן הוא בגדר "מיעוטו המקפיד", וחוצץ מדרבנן.
• אף שחוץ לעין אינו חוצץ – כי נשאר רק לזמן מה, ונחשב כאין בו ממש. ואם זה צבע שצובעת ליופי, ורצונה שיישאר כך, אין זה חוצץ. כי אינה מקפידה להסירו גם כשרוחצת, כמבואר בסעיף יז.

סעיף ט'

^כב דם יבש שעל המכה, חוצץ (מד); ^כג וריר שבתוכה, אינו חוצץ (מה). ^כד יצא הריר מתוכה, כל תוך שלשה ימים, לח הוא ואינו חוצץ (מו); לאחר מכאן, יבש הוא וחוצץ (מז). ^כה לפיכך אשה בעלת חטטים (מח) צריכה לחוף במים עד שיתרככו (מט).

^כב תוספתא, כתבה הרא"ש שם. ^כג שם במשנה, וכגי' וגלד שבמכה, וכפירוש הרא"ש שם. ^כד שם משנה ד' וכפירוש הרא"ש בפ"י דנדה, מהא דרמי בר חמא הני ריבדא דכוסילתא עד ג' יומי וכו'. ^כה הרא"ש שם.

• שעל המכה, חוצץ – כי דרך בני אדם להקפיד ולהסיר, דם קרוש מן הגוף, ודי לרככו ברחיצה. ואם הסרת הגלד תכאב לה, אינו חוצץ. כי זה מיעוט, שאינו מקפיד. להיפך, היא מקפידה שלא לנגוע בו.
• וריר שבתוכה, אינו חוצץ – המוגלה שבתוך המכה, היא חלק מגופה, ואינה חוצצת.
• לח הוא ואינו חוצץ – כי אינו מונע מן המים, להרטיב את הגוף.
• יבש הוא וחוצץ – כי דרך בני אדם, להסיר ריר יבש מעל גופם.
• אשה בעלת חטטים – כגון פצעי אקנה (חצ'קונים), או פצעים קטנים אחרים, שהריר היוצא מהם מתייבש.
• לחוף במים עד שיתרככו – ואז אינם חוצצים עוד, כי המים מרטיבים את כל הגוף.

סעיף י'

^כו רְטִיָּה (נ) שעל המכה (נא), חוצצת (נב).

^כו שם במשנה.

• רְטִיָּה – שכבת משחה, שנמרחה לרפואה[10]. המשחה הנמרחת בימינו, אינה נותרת כשכבה על הגוף, אלא נספגת בתוכו. אמנם בעבר, ורק במקרים יוצאי דופן גם בימינו, המשחה הנמרחת, נותרת כשכבה על פני העור[11].
• שעל המכה – נוהגים להחליף אותה מידי יום, או יומיים.
• חוצצת – כי אין רגילות להתרחץ עם משחה. אמנם מוצר רפואי הנותר על הגוף בטבילה, בגלל צורך רפואי, כגון שההחלפה תגרום כאב, או שהסרתו תיצור בעיה רפואית, אין זו חציצה. כי האשה מקפידה להותירו על גופה, ואינה רוצה בהסרתו[12].

סעיף י"א

^כז חץ או קוץ התחוב בבשר, אם נראה מבחוץ, חוצץ (נג); ואם אינו נראה (נד), אינו חוצץ.

^כז משנה שם בסוף מקואות ופי' הרא"ש שם כיון שנראה מבחוץ א"א שלא היה מקצתו על הבשר:

• אם נראה מבחוץ, חוצץ – כי הוא מונח על הבשר, ובמקום זה, המים אינם מרטיבים את הבשר. מלבד זאת, אדם מן השורה אינו רוצה להותיר קוץ בגופו, ומקפיד להסירו.
• ואם אינו נראה – כי הוא שקוע בתוך הגוף. וכיון שהוא בלוע, אינו חוצץ (אף שנראה מתחת העור)[13].

סעיף י"ב

^כח לכלוכי צואה (נה) שעל הבשר מחמת זיעה, אינם חוצצין (נו); נגלד כגליד (נז), חוצץ (נח).

^כח שם במשנה, פרק ט (משנה ב). ^כט שם במשנה ב.

• לכלוכי צואה – גילדי צואה הם לכלוך הזיעה המתייבשת ונדבקת בבשרו[14].
• אינם חוצצין – כי אינם מונעים מן המים, את הרטבת כל הגוף. הרמ"א, לא חולק בדין זה.
• נגלד כגליד – כלומר נתקשה.
• חוצץ – כי הגלד, מונע את חדירת המים תחת הגליד שנתקשה, שהרי לכלוך זה, דבוק על הגוף. ואנשים מקפידים להסיר לכלוך זה, בעת הרחיצה.

סעיף י"ג

מלמולין (נט) שעל הבשר, חוצצין (ס).

^ל שם ופירש מלמולין כשידיו מלוכלכות ומשפשף זו בזו נעשין כמין גרגרין של שעורין.

• מלמולין – כשידיו של אדם מלוכלכות בטיט או בבצק או בזיעה, ומולל ידו אחת על חברתה, נעשה ידו כמין גרגירים של שעורים[15].
• חוצצין – כי המלמולים דבוקים על היד, או על הבשר, ומקפידה להסירו. על כן זו חציצה, ככל "מיעוט ומקפיד".

סעיף י"ד

^לא טיט הַיָּוֵן וטיט היוצרים וטיט דרכים הנמצא שם תמיד, אפילו בימות החמה, כל אלו חוצצין (סא); ^לב ושאר כל הטיט, כשהוא לח אינו חוצץ שהרי הוא נמחה במים (סב); וכשהוא יבש, חוצץ (סג) (רמב"ם וסמ"ג) (ומיהו אם היא מקפדת אפילו בדבר לח חוצץ) (סד) (רוקח ומרדכי הלכות נדה).

^לא שם. ^לב שם.

• כל אלו חוצצין – סוגי טיט שונים, בהם השתמשו בימיהם. והם דביקים, ונותרים על הגוף, אפילו בעודם לחים, ואינם נשטפים בכניסה למים. על כן הם חוצצים, ככל "מיעוט ומקפיד".
• שהרי הוא נמחה במים – כיון שטיט זה נשטף וסר מהגוף, אינו חוצץ כלל.
• וכשהוא יבש, חוצץ – כי אז, הוא נדבק על הגוף.
• אפילו בדבר לח חוצץ – לרמ"א כאן, יש הבנה אחרת. לפי דעתו, לא משנה סוג הטיט, ולא משנה אם הוא לח. כי תמיד נותר מעט ממנו על הגוף, והוא חוצץ. וכל ההבדל בין לח ליבש הוא, שבטיט לח אינה מקפידה, והוא "מיעוט ואינו מקפיד", וביבש היא מקפידה. לכן כתב, שאם היא מקפידה, ודאי חוצץ. אולם ברור שלכתחילה, האשה רוחצת את גופה לפני טבילה, ולא נותר עליו טיט או מלמול. לא לח, ולא יבש.

דינים אלה חשובים, כדי להפיק מהם את העיקרון הבא: לפעמים, אם קיים קושי בהסרת חציצה, מסיבה זו או אחרת, התירו חכמינו דברים החוצצים, כשלא מקפידים בהסרתם. וגם הרמ"א, לא חולק על זה.

סעיף ט"ו

^לג הדיו, החלב והדבש והדם (סה), שרף התאנה ושרף התות ושרף החרוב ושרף השקמה (סו) (פירוש מין ממיני התאנים) (סז), יבשים, חוצצין (סח); לחים, אינם חוצצין (סט). ^לד ושאר כל השרפים (ע), אפילו לחים, חוצצין (עא).

^לג תוספתא, הביאה הרא"ש שם, בפ"י דנדה. ^לד טור בשם הרמב"ם בפ"ב דמקואות, מהתוספתא פ"ט (ורבינו ירוחם דלא כהטור), ומסיים שם, מפני שהם לכלוך הפירות, פירוש, ודרך בני אדם להקפיד עליהם, כ"מ שם.

• החלב והדבש והדם – כל אלה, אם מצויים על הגוף והתייבשו, הם נדבקים. ואם לא התייבשו, נשטפים מהגוף, בכניסה למים.
• ושרף השקמה – השרף, הוא הנוזל היוצא מעצים אלה.
• מין ממיני התאנים – נוזלים אלה, כולם נדבקים, והאישה מקפידה להסיר לכלוך זה מגופה. לכן זה חוצץ, ככל "מיעוט ומקפיד".
• יבשים, חוצצין – כי היבשים נדבקים.
• לחים, אינם חוצצין – הלחים אינם נדבקים, ונשטפים בכניסה למים.
• ושאר כל השרפים – נוזלי שאר עצים.
• אפילו לחים, חוצצין – כי הם נדבקים אפילו בעודם לחים, וזה "מיעוט ומקפיד". חלק מהדברים שפורטו כאן, אינם מוכרים לנו. אבל נוכל להוציא מכאן עיקרון פשוט, לכל דבר דומה. נוזל לח הנמצא על הגוף ונשטף בכניסה למים, אינו חוצץ. ואם אינו נשטף, הוא חוצץ. ואם כבר התייבש ונדבק, הוא חוצץ, כי זה "מיעוט ומקפיד".

סעיף ט"ז

^לה דם שנסרך בבשר (עב), אפילו לח, חוצץ (עג).

^לה רמב"ם שם פ"ב ממקוואות דין ב (ורבינו ירוחם), מימרא דרב דימי, כדמפרש שם מנחות דף כא, א. וצ"ע על הסמ"ג.

• דם שנסרך בבשר – כלומר החל לקרוש, בעודו על העור.
• אפילו לח, חוצץ – כי אף שלא התייבש לגמרי, כבר החלה קרישתו, ואינו נשטף בכניסה למים. וכיון שנותר במקומו, הוא חוצץ.

סעיף י"ז

^לו צבע שצובעות הנשים על פניהן וידיהן ושער ראשן, אינו חוצץ (עד). ^לז וכן מי שהוא צַבָּע (עה) וידיו צבועות, אינו חוצץ (עו). הגה: וכן מי שאומנתו להיות שוחט או קצב וידיו תמיד מלוכלכות בדם, אינו חוצץ, שרוב בני אומנות זו אינן מקפידים (עז) (ב"י בשם ר"י).

^לו הרא"ש שם בפ"י דנדה, וכ"כ הרשב"א, משום דאינן מקפידות, ואדרבה חוזרות הן ומחדשות אותם, ועוד שאין שם ממשות אלא מראיתו. ^לז מהא דזבחים דף צח, ב.

• אינו חוצץ – משני טעמים, ראשית, משום שאין ממשות לצבעים אלה. ואפילו היתה להם ממשות, האשה חפיצה בצבע זה. וכיון שאינה מקפידה, זה "מיעוט ואינו מקפיד"[16].
• מי שהוא צַבָּע – כלומר צַבָּעִי, המסייד דירות ובתים לפרנסתו.
• וידיו צבועות, אינו חוצץ – כי אינו מקפיד, והוא אינו יוצא דופן, כי זו דרכם של כל הצַּבָּעִים, שאינם מקפידים. וגם שאר בני אדם, לו היו צַבָּעִים במקצועם, לא היו מקפידים, על כן אינו חוצץ.
• בני אומנות זו אינן מקפידים – הנשים בדרך כלל אינן שוחטות, כמנהג המובא ברמ"א (יורה דעה סימן א סעיף א), אבל באיטליזים או קצביות, ניתן למצוא נשים, ואצלן שייך דין זה. צבע הדם הדבוק על בשרן, אינו חוצץ. כי כל העוסק באומנות מעין זו, ידיו מלוכלכות בדרך כלל בצורה זו. על כן אינן מקפידות, וזה "מיעוט ואינו מקפיד"[17].

סעיף י"ח

^לח צואה שתחת הצפורן (עח) שלא כנגד הבשר, חוצץ (עט); ^לט כנגד הבשר, אינו חוצץ (פ). ^מ ובצק שתחת הצפורן, אפילו כנגד הבשר חוצץ (פא). ואיזהו שלא כנגד הבשר, זה שהצפורן עודף על הבשר. ^מא ולפי שאינן יכולות לכוין מה נקרא כנגד הבשר או שלא כנגדו, נהגו הנשים ליטול צפרניהם בשעת טבילה (פב).

^לח תוספתא הביאה הר"ש והרא"ש שם. ^לט שם במשנה דפ"ט דמקואות. ^מ שם במשנה ב. ^מא הרא"ש שם והרשב"א בת"ה וש"פ.

• צואה שתחת הצפורן – הכוונה לכל הלכלוכים הדבוקים תחת הציפורן[18].
• שלא כנגד הבשר, חוצץ – כלומר, חלקה העליון של הציפורן התארך, וכבר אינו מכסה את האצבע, וזהו "שלא כנגד הבשר". לכלוך הדבוק בחלק זה, חוצץ בטבילה. כי הנשים רגילות להקפיד, על ניקיונו.
• כנגד הבשר, אינו חוצץ – כלומר, במקום בו הציפורן מכסה את האצבע, הלכלוך אינו חוצץ, כי רוב בני אדם אינם מקפידים לנקות שם.
• אפילו כנגד הבשר חוצץ – כי הנשים מסירות כל בצק הנדבק, אפילו תחת הציפורן, על כן הוא חוצץ.
• ליטול צפרניהם בשעת טבילה – זה מנהג יפה. אמנם כיום, רבות הן הנשים המאריכות את ציפורניהן, וצובעות אותן ליופי. במקרה זה הציפורן הארוכה ודאי לא חוצצת, כי מעוניינות בו, ואין חובה לגוזרן. וגם הצבע, כל זמן שמעוניינת בו, כי לא דהה, אינו חוצץ. עם זאת, יש לוודא את ניקיונן של הציפורניים, כי נשים אלו, ודאי מקפידות על זה. ונשים שאינן מאריכות את ציפורניהן לשם יופי, צריכות לחתוך אותן, מפאת הלכלוך המצוי תחתם. ואם ניקתה אותם יפה, טבילתה כשרה.

סעיף י"ט

^מב אם יש לה נֶפַח על מקום הצפורן (פג) ואינה יכולה לא לחתוך ולא לחטט (פד), אם נפוחה כל כך שאין הטיט שתחת הצפורן נראה (פה), אינו חוצץ.

^מב מרדכי פ"ב דשבועות מדין החץ, וציינתיו לעיל בסעיף י"א.

• נֶפַח על מקום הצפורן – וחדר לשם בצק או לכלוך אחר, שמקפידה עליו.
• לא לחתוך ולא לחטט – אינה יכולה לחתוך את הציפורן, ולהסיר משם את הבצק או הלכלוך. וגם לא יכולה לנקות את הציפורן, ולכאורה יש כאן חציצה.
• שאין הטיט שתחת הצפורן נראה – כלומר הלכלוך אינו נראה היטב, בגלל הנפיחות, ולא שמים לב שלכלוך כלשהו דבוק בציפורן. על כן אינו חוצץ, כי הואיל ואינו נראה בהדיא, אינה מקפידה עליו[19].

סעיף כ'

^מג דוקא בצק שתחת הצפורן חוצץ, אבל הצפורן עצמה אינה חוצצת (פו). ואפילו אם היתה גדולה ועומדת ליחתך ופורחת ועוברת מכנגד הבשר (פז), אינה חוצצת (פח). הגה: מיהו כל זה דוקא שאין צואה או בצק תחתיו בשעה שטבלה (פט). ומאחר דכבר נהגו ליטול הצפרנים, אפילו אם צפורן אחת נשאר בידה וטבלה, צריכה טבילה אחרת ^(*) (הגהות ש"ד) וכן נוהגין (צ).

^מג שם בשם ראבי"ה בשם הגאונים, וטעמא משום דהצפורן הוי מגוף האדם, וכ"כ בסה"ת. ^(*) שמעתי היינו כל זמן שלא שמשה עם בעלה, אבל לא לאחר שכבר שמשה, מפני שאפשר שנתעברה. ואם באת להחמיר עליה בטבילה שנית, אתה מוציא לעז על אותו ולד, וכ"כ הרב ט"ז, ושכן שמע שהשיב גדול אחד.

• הצפורן עצמה אינה חוצצת – כי היא חלק מגופה.
• ופורחת ועוברת מכנגד הבשר – כלומר, נעשתה ארוכה.
• אינה חוצצת – גם ציפורן גדולה, מוגדרת חלק מהגוף.
• בשעה שטבלה – כמו שראינו בסעיף הקודם.
• וכן נוהגין – כך נהגו בנות אשכנז. הטעם לחומרא זו הוא, שמא לא יתנקה הלכלוך כהוגן. וכל זה בסתם אישה, שלא גידלה ציפורניה ליופי. אבל הרוצה לגדל ציפורניה ליופי, יכולה לטבול בלי לגוזרן, כי חזקה על נשים אלו, שתקפדנה על ניקיון הציפורנים.

סעיף כ"א

^מד צפורן המדולדלת שפירשה מיעוטה, חוצצת (צא); פירשה רובה, אינה חוצצת (צב).

^מד במשנה ד פרק ט דמקואות תנן, צפורן מדולדלת אינו חוצץ ובתוספתא פירשו דאיירי בפירשה רובה.

• שפירשה מיעוטה, חוצצת – הכוונה, לכלוך שדבק בקטע המדולדל של הציפורן, חוצץ בטבילה. אבל הציפורן עצמה, היא חלק מן הגוף[20].
• פירשה רובה, אינה חוצצת – כלומר, לכלוך הדבוק תחת הציפורן המדולדלת, אינו חוצץ. כי חלק זה של הציפורן, שרובו תלוש, לא נחשב כחלק מגופה. אבל הציפורן עצמה אינה חוצצת, כי סוף סוף, היא חלק מגוף האישה. ולמרות שעל הציפורן שפירשה יש דבר החוצץ, הרי הוא לא מצוי על גופה. וכיון שעומדת להסיר את הציפורן, אינה מקפידה להסיר לכלוך זה.

סעיף כ"ב

^מה אבר ובשר המדולדלים, חוצצים (צג). (אבל יבלת או יתרת (צד) ואינן מדולדלין, אינם חוצצים (צה)) (ב"י בשם סמ"ג סימן רמ"ח בשם ר"י).

^מה תוספתא כתב הרא"ש בפ"י דנדה והרמב"ם בפ"ב דמקואות אפי' פירשו רובן כיון דצריכין אומן לקטען. ב"ח.

• ובשר המדולדלים, חוצצים – קיים חשש, שהאשה תקרב את החלק המדולדל, ותצמידו אל הגוף. ובאותו מקום, לא ייכנסו המים[21].
• יבלת או יתרת – גידולי עור שונים.
• אינם חוצצים – כי הם חלק מגופה.

סעיף כ"ג

^מו הַשֵּׁירִים וְהַנְּזָמִים וְהַטַּבָּעוֹת וְהַקַּטְלָאוֹת (צו) אם הם רפוים, אינם חוצצים (צז); ואם הם מהודקים, חוצצים (צח). וכן הדין באגד שעל המכה (צט) וקשקשים שעל השבר (ק).

^מו תוספתא כתבה הר"ש בפ"ט דמקואות והרמב"ם שם.

• וְהַטַּבָּעוֹת וְהַקַּטְלָאוֹת – תכשיטים שונים.
• רפוים, אינם חוצצים – כי לא מונעים מן המים, את הרטבת הגוף. ואם ניתן להסיר תכשיטים אלו בקלות, סבור הרמ"א שצריך להסירם לכתחילה, כפי שכתב בסעיף א. ומה שלא העיר כאן, כי מדובר בתכשיטים קבועים.
• מהודקים, חוצצים – כי מונעים מן המים את הרטבת הגוף תחתם, ודרך העולם להקפיד שלא להיכנס למים עם תכשיטים.
• באגד שעל המכה – הכוונה לתחבושת על מכה.
• וקשקשים שעל השבר – בזמנם כשארע שבר לאדם, היו מחזקים את האבר השבור, בלוחות עץ דקים. שנקשרו היטב, וקיבעו את האיבר החבול. התחבושת והקשקשים הנזכרים, מהודקים על הגוף, ויש להסירם. ובתנאי כמובן, שאפשר להורידם לפני הטבילה. שהרי כל אדם היה מעדיף להיות ללא התחבושת, וללא הקשקשים הללו. והם בגדר "מיעוט ומקפיד", על כן הם חוצצים. אמנם במקרה והסרתם אינה אפשרית, כגון אם זה יזיק לשבר, או יגרום כאב עז, הרי במצב כזה, מעוניינת האשה להותירם על גופה. על כן זה "מיעוט ואינו מקפיד", ואפשר לטבול עמם, והוא הדין בגבס. אמנם במקרה שאי אפשר לטבול עם הגבס, כי המים ימיסו אותו, אפשר לעוטפו בניילון, כי כל אשה במצב כזה הייתה מעוניינת בניילון זה, על כן אינו חוצץ[22].

סעיף כ"ד

(קא)  ^מז צריכה לחצוץ שיניה (קב) שלא יהא בהם דבר חוצץ (קג), שאם טבלה ונמצא שום דבר דבק בהם לא עלתה לה טבילה (קד). ^מח ויש נוהגות שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה, מפני שהוא נכנס בין השינים יותר ממאכל אחר (קה); ואף על פי שבודקות וחוצצות השינים, חוששת דילמא תשתייר מיניה ולאו אדעתה, ומנהג יפה הוא (קו). הגה: ואין לה לאכול בין הרחיצה לטבילה (קז) (הרא"ש בה"נ); ואין לה לעסוק כל היום קודם הטבילה בבצק או בנרות של שעוה, שלא ידבק בה (קח) (ש"ד), וכן נהגו.

^מז מעובדא בשפחתו של רבי וכו' נדה דף סו, ב. דאע"ג דלא בעינן שיכנסו מים לתוך הפה, מ"מ בעינן שיהא הפה ראוי להכניס בו מים, וכדרבי זירא כל הראוי וכו', שם, ומנחות דף יח, ב. ^מח הרא"ש שם בהלכות נדה בקוצר, וכ"כ רבינו ירוחם.

• הקדמה לסעיף – מכאן עד סוף הסימן, הדיון מתמקד בהכנות הנדרשות מהאישה, לקראת הטבילה, כדי לוודא שאין בגופה כל חציצה. במציאות של היום, רוב המקרים שונים לגמרי, מן המציאות של זמנם. לכל אשה בימינו, יש חדר אמבטיה או מקלחת בבית. ומים חמים, זורמים בשפע. רמת הניקיון וההיגיינה הרגילה של בני אדם, אף היא שונה בתכלית, מזמן התלמוד, וזמן כתיבת השולחן ערוך. על כן, בדרך כלל, מאחר וכולן מתקלחות מידי יום או יומיים, רובן נקיות ומוכנות לטבילה בהכנה קלה, הרבה יותר מבזמנם. בכל זאת, נסביר את השולחן ערוך על פי דבריו. והקורא יבין מעצמו, איזו זהירות נדרשת בזמננו.

עוד יש להקדים, שבדין הטבילה אמרה תורה "רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם", והכוונה לומר, שרק המעטפת החיצונית של הגוף, זקוקה לטבילה. אבל חלקי הגוף הפנימיים, כגון תוך הפה האף והאוזן (בית הסתרים – בהלכה), אינם צריכים לבוא במגע עם המים. אמנם חייבו חכמים, להסיר כל חציצה גם ממקומות אלה. כדי שלא יטעו בין מקום פנימי, למקום חיצוני. על פי זה, נבין את הסעיפים הבאים.

• צריכה לחצוץ שיניה – פירוש לצחצח שיניים.

שיניים תותבות אינן חוצצות, כי האדם מקפיד להותיר אותם בפיו, והרי זה מיעוט ולא מקפיד[23].

עדשות מגע, נכון להסירם. ואם לא הסירתם, הטבילה כשרה[24].

אשה שכניסת מים אל אוזנה מסכנת אותה,  תניח צמר גפן או כל דבר אחר בתוך אוזנה, למניעת הסכנה. ואף שאין דרך בני אדם לצאת כך, הרי בעת הטבילה זה נצרך. לכן זה מיעוט, ואינו מקפיד.  עיקרון זה מעניק מענה לכל השאלות המעשיות, בדברים הדבוקים לגופה, מטעמים רפואיים.

• שלא יהא בהם דבר חוצץ – להסיר כל מה שאולי דבוק שם, ובני אדם מקפידים להסירו. בדרך כלל, נשים של ימינו, מצחצחות שיניים פעמיים ביום. מלבד זאת, רבות משתמשות בחוטים דנטליים, כבדבר של שיגרה. ולמעשה, זו הכנה קלה.
• לא עלתה לה טבילה – מדרבנן, וצריכה לטבול שנית.
• נכנס בין השינים יותר ממאכל אחר – ותתקשה להסיר את הסיבים התקועים בין השיניים, וזה חוצץ מדרבנן. אמנם סתימה של רופא שיניים, אפילו זמנית, אינה חוצצת. כי רוצה במילוי זה, על כן הוא מוגדר "מיעוט ואינו מקפיד".
• ומנהג יפה הוא – אבל אין זו חובה. ואם אכלה בשר, תצחצח את שיניה היטב.
• בין הרחיצה לטבילה – כי אם תאכל אחר הניקיון, עלול האוכל לשוב ולהדבק בשיניים.
• שלא ידבק בה – ואם הייתה מוכרחת לעסוק בזה, צריכה זהירות יתר, בעת ההכנה.

סעיף כ"ה

(קט)  ^מט אם לא הדיחה בית הסתרים (קי) ובית הקמטים שלה (קיא), ונמצא בהם דבר חוצץ (קיב), לא עלתה לה טבילה (קיג). ^נ ואם לא נמצא עליה דבר חוצץ, אף על פי שלא בדקה קודם טבילה, עלתה לה טבילה (קיד); ואינו דומה לבדיקת הגוף וחפיפת הראש (קטו).

^מט הראב"ד בספר בעלי הנפש מעובדא דשפחה הנ"ל (וכפל לקמן סי' קצ"ט ס"ט). ^נ שם.

• הקדמה לסעיף – הטבילה עצמה, כפי שראינו, היא חובה מן התורה. בסימן הבא נלמד על חובה נוספת מן התורה, והיא הווידוא שאין חציצה, באמצעות "עיון" בגוף ובראש[25]. נוסף על זאת תיקנו חכמים, שתרחץ גופה ותחפוף שערה, לפני הטבילה. בסעיף זה נלמד מה הדין, במקרה שלא עשתה כן.
• לא הדיחה בית הסתרים שלה – בית הסתרים הוא כינוי לכל המקומות הפנימיים, כגון הנרתיק, חלל הפה, החוטם והאוזן (וגם שם, הכוונה רק למקומות שמידי פעם, האצבע מוכנסת לתוכם. מקומות עמוקים יותר, אינם בגדר "בית הסתרים", אלא "מקומות הבלועים"). מקומות אלה, אינם חייבים לבוא במגע עם המים, ובכל זאת, חובה להסיר מתוכם כל דבר חוצץ, כפי שנתבאר בסימן זה.
• ובית הקמטים – הקפלים שבגוף, וכגון בית השחי, חובה לשוטפם, כדי להסיר מהם כל חציצה. אך אין חובה, שיבואו במגע עם מי המקווה.
• ונמצא בהם דבר חוצץ – לאחר הטבילה.
• לא עלתה לה טבילה – מחשש שבזמן הטבילה, היתה חציצה זו על גופה. חציצה במקומות אלה פוסלת טבילה מדרבנן, ככל חציצה שהיא "מיעוט ומקפיד".
• עלתה לה טבילה – ולא חוששים שהיה שם דבר חוצץ.
• לבדיקת הגוף וחפיפת הראש – אם לא בדקה גופה או לא חפפה ראשה, יש להניח שהיתה שם חציצה. כי בתנאי ההיגיינה של זמנם, שכיח היה למצוא לכלוכים שונים בגוף ובראש.

סעיף כ"ו

^נא אם לא בדקה קודם טבילה בין שיניה, ולא בית הסתרים שלה (קטז), ואחר טבילה נמי לא בדקה עד שנתעסקה בכתמים ובתבשילין, ואחר כך בדקה ומצאה עצם בין שיניה או דבר חוצץ בין סתריה, תלינן לקולא ואמרינן דבתר טבילה עיילי בה (קיז).

^נא שם (וכפול שם סעיף י"ב) וסיים שם הואיל וא"צ שיבואו בהם מים.

• ולא בית הסתרים שלה – כגון חלל הפה או חלל האף.
• ואמרינן דבתר טבילה עיילי בה – תרגום: תולים להקל ואומרים, שהדבר החוצץ בא אחר הטבילה. הסיבה להקל היא, כי יש כאן רק חשש באיסור דרבנן. מלבד זאת, בבית הסתרים יותר מקילים, כי עצם הדבר שחציצה בבית הסתרים פוסלת, הוא חומרא.

סעיף כ"ז

^נב נתנה שערה בפיה (קיח) או קרצה שפתותיה (קיט) או קפצה ידה (קכ) בענין שלא באו המים בהם, לא עלתה לה טבילה (קכא).

^נב משנה סוף פ"ח דמקואות.

• נתנה שערה בפיה – וזו לא נרטבה.
• קרצה שפתותיה – דחקה את שפתיה בחוזק זו לזו, ולא הרטיבו המים את המקום הדחוק.
• קפצה ידה – סגרה כמין אגרוף, ולא נגעו המים בכל היד.
• לא עלתה לה טבילה – כי המים לא נגעו בחלק זה של הגוף, וזו טבילה פסולה מדרבנן, כי זו חציצה במיעוט הגוף.

סעיף כ"ח

^נג לא תאחוז בה חבירתה בידיה בשעת טבילה, ^נג אלא אם כן רפתה ידה (קכב), כדי שיבואו המים במקום אחיזת ידיה; ואם הדיחה ידיה במים תחלה, שרי, שמשקה טופח שעל ידיה חִבּוּר למי המקוה ^(*) (קכג).

^נג שם במשנה. ^נד טור בשם רשב"א דמפרש דת"ק נמי מודה בהם אלא דאפילו במהדקת נמי שרי ת"ק בהדיחה את ידיה ור"ש לא שרי אלא במרפה והלכה כת"ק. ^(*) ועיין לעיל בסי' קכ סעיף כ, שכתב רמ"א שם בהג"ה, דווקא שלחלח ידו במי מקוה, אבל לא במים תלושים.

• רפתה ידה – אבל ידים לא רפויות, מונעות את מגע המים במקום אחיזת היד, וזו חציצה.
• חִבּוּר למי המקוה – הרטיבות מחברת בין מי המקווה, למים המצויים ביד חברתה. דין זה רלוונטי מאוד אצל נשים נכות, המסתייעות בטבילתן.

סעיף כ"ט

(קכד) ^נה הטובל במקוה שאין בה אלא ארבעים סאה מצומצמין, אם אמר לחבירו: כבוש ידיך עלי במקוה (קכה), הרי זה מגונה (קכו).

^נה תוספתא בפרק ה דמקוואות (הלכה י), ובמסכת דרך ארץ זוטא פרק ז, וכ"כ הרמב"ם בפ"א דמקואות (הלכה ט), דחיישינן שמא יוציאנה קודם שיטבול זה ונמצא טובל במקוה חסר, שחסרו ממנו המים שטפחו על ידו של זה, שהכניסה לכבוש עליו.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן במקרה מאוד נדיר. להבנתו צריך להזכיר, שהמקווה אינו כשר, אלא כאשר יש בו 40 סאה מים. פחות מזה, המקווה פסול, והטובל בו אינו נטהר.
• כבוש ידיך עלי במקוה – מבקש סיוע בהכנסת הראש כולו, אל מי המקווה.
• הרי זה מגונה – מחשש שהחבר יוציא ידו, לפני הכנסת הראש כולו. והסרת היד, תוציא מעט מים מן המקווה, ולא יהיו בו 40 סאה. במציאות, קשה לדמיין מקווה שיש בו שיעור מצומצם כזה.

סעיף ל'

(קכז) ^נו אינה צריכה להגביה רגליה בשעת טבילתה אם אין שם טיט, אף על פי שדורסת על הרצפה אין כאן חציצה, מפני שהמים מקדמים לרגליה (קכח).

^נו הרא"ש בסוף נדה והראב"ד בספר בעלי הנפש, והרשב"א בת"ה.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בחשש חציצה, שאולי קיים, בכף הרגל. הנה בכניסת האשה למים, רגלה מונחת על הריצפה, לפני כניסת הראש. יתכן אולי, שיש חציצה בכף רגלה, בגלל שהריצפה חוצצת בין המים לרגל.
• שהמים מקדמים לרגליה – כמו שראינו בסעיף הקודם, שהמחזיקה ביד חברתה הטובלת, והקדימה להרטיב את ידה לפני החזקת היד, אין שם חציצה. אמנם כשיש טיט במקווה, הדין שונה, כפי שנראה להלן בסעיף לג.

סעיף ל"א

(קכט) ^נז אין טובלין בכלים (קל). לפיכך אם היה טיט במקום שטובלת (קלא), לא תעמוד על גבי כלי עץ שמקבלין טומאה מגבן (קלב), ולא על גבי נסרים שראויים ^(*) למדרסות (קלג) ולא על שום כלי הראוי למדרס ותטבול, משום גזירת מרחצאות של כלים; עברה וטבלה, ^נח לא עלתה לה טבילה (קלד). אבל נותנת היא חבילי זמורות (קלה) תחת רגליה, מפני הטיט. ^נט וכן לא תעמוד (קלו) על גבי כלי חרס (קלז) ולא על גבי בְּקַעַת (קלח) ותטבול; ואף על פי שאין כלי חרס מטמא מגבו, ולא ראוי למדרס, חשש חכמים הוא שמא תפחד שלא תפול, ולא תטבול כראוי. עברה וטבלה על גבי אלו, עלתה לה טבילה (קלט); ^ס ולפי זה מקוה שיש בו שְׁלִיבוֹת (פי' מַדְרֵגוֹת) של עץ (קמ), אם טבלה על גבי הַשְּׁלִיבוֹת (קמא) אפילו אם הם מחוברים לכותלי המקוה (תשובת הרשב"א) לא עלתה לה טבילה, דִּפְשׁוּטֵי כְּלֵי עץ הם (קמב), ^סא וצריך לעשות במקומן מדרגה של אבנים (קמג), ותהיה המדרגה רְחָבָה ארבעה (קמד), מקום הנחת הרגל, כדי שיהא בה שיעור מקום, לְבַל תִּפְחַד לִפֹּל מִמֶּנָּהּ.

^נז ל' הרשב"א בת"ה הקצר, ומפרש שם, שלא אמרה תורה אלא מעין ומקוה מים. ^(*) מדברי הרשב"א בת"ה ובתשובה סי' תתכ"ח ובדברי הראב"ד שהביא שם והר"ן הביאו יותר באריכות בפ"ב דשבועות, מפורש דלא אמר אלא בנסרים המיוחדים לכלים וראוים למדרס כמו ספסל וכו', אבל לא בנסרים העומדין לבנין. וכ"נ מדברי המחבר, וכמ"ש הרמב"ם בריש פכ"ה מהל' כלים, ושם בדין ז' נסרים שבמרחץ וכו', וחכמים במשנה ספכ"ב דכלים וכ"כ בפ"ו דמקואות דין ה' המניח טבלא וכו', ובפ"ט דין י'. ומ"ש הרשב"א והעתיקו הרב ב"י שצריך לעשות במקומן מדרגה של אבנים וכו', ה"ה בנסרים העומדים לבנין הרחבים ד', אלא עצה טובה קמ"ל לבנות בנין קבוע שיתקיים זמן רב, וכמ"ש והוכיח הגאון ר"מ מפאדואה בתשובה בסי' ל"א, וכן דעת כל הגאונים האחרונים חוץ ממהר"מ יפה ז"ל. ^נח שם וכ"כ הטור בשם הראב"ד. ^נט ממימרא דרבא, וכדמפרש רב חנן מנהרדעא, נדה סוף דף סו, ב. ^ס תשובת הרשב"א סי' תתכ"ח, ושם איתא שירד בו דרך שליבות סולם של עץ וכו'. ^סא שם בתשו' הרשב"א, וסיים שם, שהכלים אינם יוצאים מתורת כלים מחמת שקבועים, מאחר שנעשו קודם קביעות וכו'.

• הקדמה לסעיף – זהו סעיף מורכב, וכדי להקל על הבנתו, נקדים מספר הקדמות.
• אסרה תורה טבילה בכלי, כפי שלמדו מהפסוק (ויקרא יא, לו) "מִקְוֵה מַיִם". רצה לומר, על המים להתכנס (להיקוות) באדמה עצמה. וטבילה בכלי, אינה טבילה כלל, אף מן התורה.
• המים בזמנם לא זרמו בבתים, ובתי המרחצאות שמחוץ לבית, שימשו לרחיצה. וזו נעשתה, בתוך כלים שונים. מפאת דמיון הרחיצה בבית מרחץ, במידת מה, לטבילה במקווה, גזרו חכמים גזירות שונות. כדי שלא יטעו לומר, וכי מה צורך במקווה, הלא המרחץ טוב לטבילה. ויטבלו בתוכם, שלא כדין.
• בכלל הגזירה אסרו לעמוד על כלי, בתוך המקוה. אמנם רק כלים המקבלים טומאה, נכללו בגזירה זו. כי אלה היו הכלים, הנפוצים במרחצאות.
• מה היא קבלת טומאה? כלי שנגע בו שרץ מת, או שנגע בו אדם שנטמא במגע במת, בזמן שהיה המקדש קיים, הכלי נטמא. ומפאת טומאתו, נאסר השימוש בו, לקורבנות או לתרומה. דיני כלים רבים הם, ולהלן נרחיב בהם, להבנת דברי המחבר.
• עוד גזרו, שלא לעמוד במקווה, על חפץ לא יציב. כי חששו, שמפאת פחד המעידה, לא תטבול האישה כראוי.
• אין טובלין בכלים – והטובל בכלי, כאילו לא טבל כלל, ונשאר בטומאתו מן התורה. ואף האישה נותרה באיסורה, וכאילו לא טבלה.
• היה טיט במקום שטובלת – וכפי שנראה[26], אין לטבול במקווה אם יש טיט בתוכו, מחשש לחציצה.
• כלי עץ שמקבלין טומאה מגבן – בדיני טומאה וטהרה, קיים הבדל בין כלי עץ, לכלי חרס. מגע הטמא בכלי חרס מטמא רק בצידם הפנימי (בתוכם). בשונה מכלי עץ, שהמגע מטמא אפילו בדופן החיצונית.

בתי המרחץ של זמנם עשו שימוש מירבי, בכלים המקבלים טומאה. לכן נאסרה טבילה בעמידה על גבם של כלים אלה, מחשש שתטבול בבית מרחץ (כמבואר בהקדמה). אמנם בכלי שאינו מקבל טומאה, לא גזרו.

גם בין כלי העץ עצמם יש הבדל והוא, שרק כלים בעלי קיבולת (בית קיבול) נטמאים במגע הטמאים. כלים ללא קיבולת, מוגדרים "פשוטי כלי עץ". ומקבלים טומאה רק מנידה, או מגבר שיצאה ממנו שכבת זרע. וגם זה, רק בתנאי שרוחבם גדול דיו, כדי לשבת עליהם (והיא הקרויה "טומאת מדרס"). לכן אם הונח נסר רחב ברצפת המקווה, אסורה האשה לטבול בתוכו. אבל ריצפה העשויה מוטות עץ צרים, אינה פוסלת את המקווה, כי אין הנסרים הללו מקבלים טומאת מדרס.

• נסרים שראויים למדרסות – כגון קרש רחב, או כסא.
• לא עלתה לה טבילה – אף שכל האיסור הוא בעצם גזירה, קבעו חכמים לאוסרה על בעלה אף בדיעבד, אם עברה וטבלה על כלים.
• חבילי זמורות – חבילות ענפים דקים, שאינם ראויים למדרס, ואינם מקבלים טומאה. ניתן להניח במקווה שבקרקעיתו טיט, חבילי זמורות, כדי למנוע את חציצת הטיט. חבילה זו, אינה מקבלת טומאה. ואם תעמוד עליה, טבילתה כשרה.
• וכן לא תעמוד – עכשיו פורט המחבר רשימת כלים, שאינם מקבלים טומאה. ולמרות זאת, אסורה האשה לעמוד על גבם במקווה. העמידה עליהם מעוררת פחד, ואנו חוששים שלא תטבול יפה.
• על גבי כלי חרס – לא יציב.
• בְּקַעַת – מוטות עץ צרים, שאמנם אינם מקבלים טומאה, אך אינם יציבים.
• עלתה לה טבילה – יש הבדל בין גזירת מרחצאות, שהיא חמורה. כי ההקפדה על טבילה במקווה, ולא בבית מרחץ, היא מיסודות חובת הטבילה. אבל איסור הטבילה במקומות, שאולי לא תטבול יפה, הוא חשש רחוק. לכן בדיעבד, לא החמירו.
• מַדְרֵגוֹת של עץ – כעין סולם.
• טבלה על גבי הַשְּׁלִיבוֹת – החלה ירידתה במדרגות, אך לא הגיעה לריצפת המקווה שהיה עמוק, ועדיין מצויה במדרגות.
• דִּפְשׁוּטֵי כְּלֵי עץ הם – ונטמאים טומאת מדרס. על כן הטבילה על גבם, פסולה אף בדיעבד.
• מדרגה של אבנים – האבנים אינם מקבלים טומאה.
• וְתִהְיֶה הַמַּדְרֵגָה רְחָבָה ארבעה – טפחים. כי בפחות מארבעה, האשה אינה יציבה, ועלולה שלא לטבול כראוי.

סעיף ל"ב

^סב סילון (קמה) של עץ הקבוע בקרקעית הטבילה, אם אין לו לְבַזְבֵּז (קמו) (פירש מסגרת, שאז אין לו בית קבול), מותרת לעמוד עליו ולטבול.

^סב טור בשם תשובת אביו הרא"ש כלל נא דין ג.

• סילון – צינור.
• לְבִזְבֵּז – הלבזבז הוא סתימה במקום כניסת המים, ובמקום יציאתם. בהעדר לבזבז[27], הצינור אינו נחשב כלי קיבול, ואינו מקבל טומאה. לכן מותר לעמוד על צינור זה. והוא המחובר לקרקע, ועל כן אין לחשוש שתִּפְחַד מנפילה.

סעיף ל"ג

^סג לא תטבול במקווה שיש בקרקעיתו טיט (קמז) משום חציצה, אלא אם כן תתן עליו זמורות וכיוצא בהם (קמח), דבר שאינו מקבל שום טומאה; ואם טבלה (קמט), ^סד יש אומרים שלא עלתה לה טבילה (קנ) (ראב"ד ורש"י אבל רוב הפוסקים מתירין (קנא)).

^סג ממימרא דשמואל בר רב יצחק, וכפירוש רש"י וגרסתו שם, דף סו, ב. ודף סז, א (ד"ה בנמל), וכ"כ הטור בשמו. ^סד טור.

• במקווה שיש בקרקעיתו טיט – מחשש שהטיט ייכנס בין אצבעות רגליה, והמים לא ירטיבו מקום זה.
• זמורות וכיוצא בהם – כלומר דברים דומים לזמורות, שאינם מקבלים טומאה, ומותר לעמוד עליהם.
• ואם טבלה – במקווה שיש טיט בקרקעיתה.
• שלא עלתה לה טבילה – מחשש שהיתה עליה חציצה. כתב המחבר בלשון "יש אומרים", כי יש מקילים בדין זה בדיעבד. שהרי המים הקדימו והרטיבו את הרגל, לפני שהונחה בתוך טיט. וכתבו הפוסקים, שבשעת הדוחק, כגון בהעדר מקווה חליפי, אפשר לסמוך על המתירים[28].
• אבל רוב הפוסקים מתירין – ובשעת הדחק, אפשר לסמוך עליהם.

סעיף ל"ד

^סה לא תטבול במקום שיש חשש שֶׁיִּרְאוּהָ בני אדם, מפני שמתוך כך ממהרת לטבול, ואינה מדקדקת בטבילה; ^סו ומיהו בדיעבד, עלתה לה טבילה (קנב).

^סה שם ממימרא הנ"ל בשם ר"ת, וכ"כ התוס' שם בשמו וכפי' ר"ח וגירסתו. ^סו שם וכ"כ הרשב"א בת"ה ור' ירוחם, כלומר שאם היא יודעת שטבלה כהוגן כשרה, ולא חיישינן דלמא אגב ביעתותא, לא טבלה שפיר ולאו אדעתה.

• בדיעבד, עלתה לה טבילה – כי יש כאן רק חשש.

סעיף ל"ה

(קנג)  ^סז לא תטבול בקומה זקופה, מפני שיש מקומות שמסתתרים בה (קנד); ואל תשחה הרבה עד שידבקו סתריה זה בזה (קנה), אלא שׁוֹחָה מעט, עד שיהיו סתרי בית הערוה נראים, כדרך שנראית בשעה שהיא ^סח עורכת (קנו); ויהיה תחת דדיה (קנז) נראה, ^סט כדרך שנראה בשעה שמניקה את בנה (קנח); ויהיה תחת בית השחי נראה כדרך שנראה כשאורגת בְּעוֹמְדִין (קנט), ואינה צריכה להרחיק ירכותיה זו מזו יותר מדאי וגם לא ^ע להרחיק זרועותיה מהגוף יותר מדאי (קס), אלא כדרך שהם בעת הילוכה; ואם שינתה, כגון שֶׁשָּׁחֲתָה ביותר או זָקְפָה ביותר, עלתה לה טבילה (קסא) (ערוך וסמ"ג ורשב"ץ ורמב"ם); ^עא ויש מי שאומר שלא עלתה (קסב).

^סז טור וכ"כ הרשב"א בת"ה ממימרא דר"ל נדה דף סז, א. ^סח תוספות שם ממשנה דפ"ב דנגעים, ופי' עורכת כעורכת פת. ^סט כפי' התוספות שם, מברייתא דת"כ, וכ"כ הר"ש והרשב"א והרא"ש וש"פ. ^ע ב"י בפי' דברי הטור. ^עא הרמב"ן בתשובה בשם הראב"ד (ודעת ראב"ד מביא ב"י לעיל דף רכ"א, וכ"ד הרבה פוסקים וע' בתוספות דנדה דף סז, א [ד"ה פתחה עיניה] ופוסקים).

• הקדמה לסעיף – תנוחת הגוף הנדרשת בשעת הטבילה, היא תנוחה שגרתית, המאפשרת לכל חלקי הגוף הגלויים בדרך כלל, לבוא במגע עם המים. כיפוף הגוף או זקיפתו במידה רבה, מונעים את מגע המים, בחלקים אלה. כל אלה הם חששות דרבנן לכתחילה, כמבואר בסוף הסעיף.
• שיש מקומות שמסתתרים בה – בזמן שגרה, הגוף אינו זקוף ומתוח. ואם ייזקף יותר מדאי במקווה, יהפכו חלק מהמקומות שבדרך כלל גלויים, לאזורים נסתרים.
• שידבקו סתריה זה בזה – אם תתכופף מאד, יהפכו מקומות שבדרך כלל גלויים, למקומות נסתרים, והמים לא ירטיבו אותם.
• שנראית בשעה שהיא עורכת – על הטובלת להתכופף מעט, כפי שמתכופפת בלישת בצק.
• דדיה – השדיים שלה, בעברית של ימינו.
• בשעה שמניקה את בנה – בשעת ההנקה, הנשים מכופפות מעט את גופן.
• כדרך שנראה כשאורגת בְּעוֹמְדִין – האורגת בעמידה, גופה מכופף מעט, וזרועותיה מרוחקות קצת מגופה.
• יותר מדאי – כי אדם מן השורה, אינו מרחיק רגליו זו מזו, במידה רבה. וגם הזרועות, אינן מורחקות הרבה מן הגוף.
• עלתה לה טבילה – כל הפרטים הללו, הם זהירות לכתחילה. ולמעשה על הטובלת להיכנס אל המקווה, ולטבול בו, בצורה הכי טבעית שלה.
• שלא עלתה – הלכה כדעה ראשונה, ובכל זאת צריכה הטובלת להיזהר, שתנוחתה במקווה, תהיה השגרתית והטבעית ביותר.

סעיף ל"ו

^עב צריך שיהיה המקוה גבוה ממעל לטיבורה ^(*) זרת (קסג), לפחות (קסד).

^עב תשובת הרשב"א ולזה מסכים הרשב"ץ. ^(*) פירוש, חצי אמה של ששה טפחים.

• זרת – כחצי אמה, שהם כ – 30 סנטימטר.
• לפחות – כדי שלא תתכופף יותר מדאי, בעת הטבילה. כיפוף רב, ימנע את מגע המים, בחלק מגופה . כך הדין לכתחילה, אך בדיעבד עלתה לה טבילה, כמבואר בסעיף הבא.

סעיף ל"ז

^עג יש מי שאומר שאף על פי שאין בגובה מי המקוה לעלות בהם כל גופה, אלא אם כן פניה וגופה כבושים בקרקע (קסה), שפיר דמי (קסו) (ועיין לקמן סימן ר"א[29] בדיני מקוה).

^עג רבינו ירוחם בשם הגאונים ובשם רב נטרונאי גאון, וכ"כ הר"ן בתשובה, וכתב דלא איתמר הא דר"ל, שציינתי לעיל, אלא לאפוקי שלא תקפל קצתה על קצתה.

• פניה וגופה כבושים בקרקע – כלומר, בשכיבה מוחלטת.
• שפיר דמי – טבילה כזו עלתה לה. אמנם לכתחילה, צריך המקווה להיות בגובה מסוים, כפי שכתב המחבר בסעיף הקודם.

סעיף ל"ח

^עד אינה צריכה לפתוח פיה כדי שיכנסו בה המים (קסז), ^עה ולא תקפוץ אותה יותר מדאי (קסח); ואם קפצה, לא עלתה לה טבילה (קסט), אלא תַּשִּׁיק שפתותיה זו לזו דיבוק בינוני (קע).

^עד מימרא דעולא קידושין דף כה, א. ^עה ממשנה סוף פרק ח דמקואות.

• שיכנסו בה המים – חובת מגע מי המקווה בגוף, אינה אלא בחלקיו הגלויים. אך בחלקיו הנסתרים, אף כי חובה להסיר מהם כל חציצה, הלא כל תכליתה, לעשותם ראויים לביאת מים, ולא להכניס את המים לתוכם.
• ולא תקפוץ אותה יותר מדאי – סגירת פיה בחוזקה, מונעת את מגע המים בחלק הגלוי שבשפתיה, וזו חציצה של "מיעוט ומקפיד".
• לא עלתה לה טבילה – מדרבנן.
• דיבוק בינוני – כלומר, תיכנס אל המים, בצורה רגילה.

סעיף ל"ט

^עו לא תעצים עיניה ביותר ואל תפתחם ביותר (קעא), ואם עשתה כן ^עז יש אומרים שלא עלתה לה טבילה (קעב) (ב' דעות בטור ופוסקים עב"י).

^עו מימרא דר' יוחנן נדה דף סז, ב. ^עז פוסקים בשם רש"י בתשובה (סימן קפז), הוכיח דרבי יוחנן אנדה קאי, ולא כגי' ר"ח ור"ת והרמב"ם וכ"כ הרא"ש והמרדכי בשמו.

• ואל תפתחם ביותר – כמו שנתבאר לעיל בדין הפה. סגירת העיניים בחוזקה, מונעת את מגע המים בחלק מן המקומות. אמנם יש מתירים, כי למרות עצימתם בחוזקה, המים מרטיבים את כל העור.
• שלא עלתה לה טבילה – ויש מתירים מהטעם הנ"ל. טעם נוסף הובא בבית יוסף בשם רבינו ירוחם, ולפיו קמטים אלה דרכן להיות שם, ודינם כבית הסתרים. וכיון שאינם צריכים ביאת מים, מספיק שיהיו ראויים לביאת מים.

סעיף מ'

^עח צריך לעמוד על גבה יהודית גדולה ^עט יותר מי"ב שנה ויום אחד, בשעה שהיא טובלת, שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים (קעג); ואם אין לה מי שתעמוד על גבה, ^פ או שהוא בלילה, תכרוך שערה על ראשה בחוטי צמר או ברצועה שבראשה, ובלבד שתרפם או בשרשרות של חוטים חלולות או קושרת בגד רפוי על שערותיה (קעד).

^עח הטור בשם אביו הרא"ש וכ"כ הרשב"א בת"ה. ^עט כלבו והאגור בשם הר"מ. ^פ הרשב"א בתשובה וכ"כ הראב"ד בספר בעלי הנפש, והביאו הטור.

• צף על פני המים – ההלכה מחייבת את הכנסת כל הגוף, כולל השערות כולן, אל תוך המקווה. אצל נשים רבות השערות ארוכות, לכן נהגו שאשה נוספת תימצא בעת הטבילה, ותוודא שכל השערות נכנסו למים, וזו אחת מתפקידיה של הבלנית. מנהג זה התקבל, אמנם אינו חיוב, לא מן התורה ולא מדרבנן[30].
• בגד רפוי על שערותיה – עצה זו, מונעת את הצפת השערות כלפי מעלה. גם כאן, נמנע הרמ"א ולא העיר דבר. כי אם יש איזה צורך, סומכים על עיקר הדין, גם לדעתו. וכל דבר שאינו דבוק, אינו חוצץ.

סעיף מ"א

(קעה)  ^פא הַמַּפְשֶׁלֶת בנה לאחוריה ^(*) כשהיא ערומה (קעו), וטבלה, לא עלתה לה טבילה, שמא היה טיט ברגלי התינוק או בידיו, ונדבק באמו, וחצץ בשעת טבילה. ואחר שעלתה, נפל (קעז).

^פא רמב"ם בפ"ב מהל' מקואות כפי גירסתו שם בגמ' נדה דף סז, א. וכ"כ התוס' שם בשם ר"ת ריש ע"א, וכ"כ הרא"ש. ^(*) פירוש סמוך לטבילתה, ולאו דוקא בטבילתה כדעת התוספות שם.

• הקדמה לסעיף – המציאות המתוארת כאן, כלל לא שכיחה בימינו.
• הַמַּפְשֶׁלֶת בנה לאחוריה כשהיא ערומה – מדובר באשה שהתכוננה לטבילה, וטרם ירידתה אל המים, נשאה את בנה על גבה החשוף. כדרכם של קטנים, יתכן שגופו היה מלוכלך בטיט או לכלוך אחר. ולמרות רחיצתה, אולי התלכלכה ולא שמה לב[31].
• ואחר שעלתה, נפל – לכן אף שבדקה עצמה אחר הטבילה, ולא מצאה כל טינוף. חוששים שבזמן ירידתה למקווה, לכלוך כלשהו, גרם לחציצה. מכאן נלמד, כי לאחר ההכנות לטבילה, צריכה האשה להישמר שלא להתעסק בדברים החוצצים. כי אלו, עלולים לבטל את בדיקתה.

סעיף מ"ב

^פב נכנסו צרורות וקסמים (קעח) בסדקי רגליה מלמטה (קעט), חוצצים (קפ).

^פב הרמב"ם שם, ודלא כהתוספתא בפ"ח דמקואות משמיה דר"ע, מטעם שכתוב בב"י ובכ"מ שם ובסעיף שאחר זה.

• צרורות וקסמים – אבנים ופיסות עץ קטנות.
• בסדקי רגליה מלמטה – ירדה לים, והצרורות שהיו בו לפני כניסתה למים, חדרו בין אצבעות רגליה. ומכיון שנכנסה אחר כך למקווה, היתה עליה חציצה.
• חוצצים – מדרבנן, ככל מיעוט ומקפיד[32].

סעיף מ"ג

^פג אִסְפְּלָנִית, מְלוּגְמָא (קפא) וּרְטִיָּה (קפב) שעל בית הסתרים, חוצצין (קפג); אף על פי שאינם צריכים שיכנסו בהם המים, צריכים שיהיו ראוים ולא יהא בהם דבר חוצץ. הגה: (קפד) יש אומרים שהאשה צריכה להטיל מים (קפה) קודם טבילה, אם היא צריכה לכך (קפו). גם צריכה לבדוק עצמה בגדולים (קפז) ובקטנים (קפח) שלא תהא צריכה לעצור עצמה ולא יהיו ראויים לביאת מים. גם צריכה להסיר צואת החוטם (קפט) (ש"ד וראב"ן סימן שכ"ו דף ס' ע"ג).

^פג הרמב"ם שם מהתוספתא שם כר', דבעינן שיהיו ראוים לביאת מים, וכר' זירא וציינתיו לעיל בסעיף כד.

• אִסְפְּלָנִית, מְלוּגְמָא – משחות רפואיות, מרוחות בגוף האשה[33].
• וּרְטִיָּה – משחה רפואית אחרת[34].
• שעל בית הסתרים, חוצצין – אין אמנם חובה, שהמים ייכנסו למקומות כגון חלל הפה, הנרתיק, האוזן, החוטם. יחד עם זאת, אסור שתהיה בהם חציצה. הלכך יש להסיר את המשחה, טרם הטבילה. ואפשר להכניסה שוב, לפי הצורך, אחרי הטבילה.

אביזר רפואי, כגון תחבושת וכיוצא בה, שהסרתו עלולה לגרום נזק, אין צורך בהסרתו. כי זה מיעוט, שאינו מקפיד להסירו. ואדרבה, מקפיד להותירו.

התקן תוך רחמי אינו מהווה חציצה, כי הוא מצוי ברחם עצמו. והרחם מוגדר "בלוע", וזה מקום שלא שייך שתהיה בו חציצה כלל.

סתימה זמנית בשיניים, אינה נחשבת חציצה. כי האדם רוצה במילוי זה, לצורך בריאותו. על כן זה "מיעוט ואינו מקפיד".

• הגה – בדברי הרמ"א כאן, הובאו חששות שונים, שראוי להקפיד עליהם לכתחילה. אמנם אלו חששות רחוקים, ובדיעבד, הטבילה כשרה[35].
• צריכה להטיל מים – להשתין.
• אם היא צריכה לכך – יתכן שהצריכה להוציא שתן, תכווץ את איברי ההשתנה. והרי זה כעין חציצה, בבית הסתרים. אמנם זה חשש לכתחילה, ואם טבלה ללא הטלת מים, עלתה לה טבילה, ומותרת לבעלה.
• צריכה לבדוק עצמה בגדולים – הכוונה שתבדוק, אם זקוקה לעשות את צרכיה. כדי למנוע נוכחות של צואה, בקרבת מקום לנקב היציאה.
• ובקטנים – אפילו אם אינה חשה בצורך זה, ראוי שתבדוק עצמה.
• להסיר צואת החוטם – נזלת יבישה. די להסיר רירים יבשים, שרגילים להיפטר מהם. אכן כאמור, כל דברי הרמ"א הם חששות לכתחילה.

סעיף מ"ד

^פד היתה בה שערה אחת או שתים חוץ למכת ראשה (קצ) מודבק למכה (קצא), או שהיו שתי שערות ראשה מודבקות בטיט או בצואה (קצב), או שהיו שתי שערות בריסי עיניה מלמטה ונקבו והוציאתן בריסי עיניה מלמעלה (קצג), ^פה וכן אם היו ב' שערות ריסי עיניה של מטה מדובקות בריסי עיניה שלמעלה (קצד), הרי אלו חוצצים.

^פד שם מהתוספתא בפ' הנזכר. ^פה כל בו.

• למכת ראשה – פצע שיש בראשה.
• מודבק למכה – יש מכה בראשה, והשיער שמחוץ למכה, נדבק אליה, וחוצץ בטבילה. כי דרכם של בני אדם, להסיר שערות הדבוקות במכתם.
• מודבקות בטיט או בצואה – נדבקו שתי שערות זו בזו על ידי טיט, או לכלוך אחר. דרך בני אדם להקפיד על הסרתן, על כן זו חציצה.
• והוציאתן בריסי עיניה מלמעלה – המציאות המתוארת כאן קשה להבנה, ואינה שכיחה כלל. וכפי הנראה, מדובר בריסים שבתחתית העין, ומעליה. והריסים למטה, נכנסו אל בין השערות למעלה (לזה קרא המחבר "ניקב"). וכיון שבני אדם מקפידים למנוע זאת, זו חציצה.
• מדובקות בריסי עיניה שלמעלה – דין זה הוא כל שכן, מהדין הקודם. כי מדובר בריסים התחתונים, שדבקו בריסים העליונים. בכל אלה, כתב שתי שערות. כי בשערה אחת, כנראה לא רגילים להקפיד. למרות שאלו מקרים לא שכיחים, העיקרון המעשי היוצא מכאן הוא, שאם נדבקו שערות, ובני אדם רגילים להסירן, הרי זו חציצה.

סעיף מ"ה

^פו לא תטבול באבק של רגליה (קצה); ואם טבלה, ^פז יש מי שאומר שאינו חוצץ (קצו) ^פח ויש מי שאומר שחוצץ (קצז), אלא אם כן שפשפה (קצח) או שטבלה בחמין (קצט).

^פו תוספתא. ^פז הרמב"ם שם מהתוספתא כפי גירסתו. ^פח הר"ש בפ"י דמקואות כפי גירסתו.

• באבק של רגליה – שמא בכניסתה למים, לא יסור האבק מעל רגליה. יתירה מזו, חיבורו עם המים, ייצור טיט שיידבק עליה, וזו ודאי חציצה.
• שאינו חוצץ – כי זה חשש רחוק. האבק לא דבוק עליה, ואינו חוצץ. ומסתבר שיסור מרגלה, בעת כניסתה למים.
• שחוצץ – מפאת החשש האמור, שבהפיכתו לטיט יחצוץ, ככל "מיעוט ומקפיד".
• שפשפה – והורידה את האבק.
• שטבלה בחמין – המים החמים ודאי מסירים את האבק, ואין כל חשש. ואף שלכתחילה יש לחוש לזה, בדיעבד סומכים על המקילים, בחשש שכולו מדרבנן.

סעיף מ"ו

^פט נדה שטבלה בבגדיה מותרת לבעלה (ר).

^פט הרמב"ם בפ"א מהלכות מקואות, וכ"כ הרא"ש ממימרא דרב ביצה דף יח, א.

• שטבלה בבגדיה מותרת לבעלה – מדובר בבגדים לא צמודים, או לא אטומים. אמנם בימינו, רוב הבדים אטומים, או צמודים. והטובלת בבגדים כאלה, לא עלתה לה טבילה. ומתוך שנקט המחבר לשון "מותרת לבעלה" משמע, שרק בדיעבד מותרת. מזה נראה, כי גם למחבר, כאשר יש לחציצה ברוב הגוף, אף שהחציצה אינה צמודה מאד, לכתחילה צריך להסירה. וכדברי הרמ"א בסעיף א, שהחמיר אפילו במיעוט הגוף.

סעיף מ"ז

^צ מין כנים שדבוקים בבשר ונושכים בעור במקום שיער ונדבקים בחוזק בבשר, צריך להסירן על ידי חמין ולגורדן בצפורן (רא); ואם אינו יכול להסירן, אינו חוצץ (רב).

^צ רוקח.

• ולגורדן בצפורן – דרך הנשים להקפיד, שלא תהיינה עליהן כנים. על כן זה "מיעוט ומקפיד", וחוצץ מדרבנן.
• אינו חוצץ – כל אשה במצב זהה, לא תסירם, והרי זה מיעוט ואינו מקפיד. גם בזה הרמ"א לא חולק.

סעיף מ"ח

^צא נדה שטבלה בלא כוונה, כגון שנפלה לתוך המים או שירדה להקר, הרי זו מותרת לבעלה (רג). הגה: ויש מחמירין ומצריכין אותה טבילה אחרת (רד) (ב"י בשם רשב"א ור' ירוחם ורוקח והגהות אשיר"י); ויש להחמיר לכתחלה (רה). יש שכתבו שיש לאשה להיות צנועה בליל טבילתה (רו), וכן נהגו הנשים להסתיר ליל טבילתן שלא לילך במהומה או בפני הבריות, שלא ירגישו בהן בני אדם; ומי שאינה עושה כן, נאמר עליה: ארור שוכב עם בהמה (רז) (דברים כז, כא). ויש לנשים ליזהר כשיוצאות מן הטבילה שיפגע בה חברתה, שלא יפגע בה תחילה דבר טמא או גוי (רח); ואם פגעו בה דברים אלו, אם היא יראת שמים תחזור ותטבול (רט) (ש"ד וכל בו ורוקח). ועיין לקמן סוף סימן ר"א (רי) אם מותר להטיל חמין למקוה או אם מותר לרחוץ אחר הטבילה.

^צא רמב"ם שם ממימרא דנדה שנאנסה וטבלה, וכרב, חולין דף לא, א.

• הרי זו מותרת לבעלה – כי טבילה אינה צריכה כוונה.
• ומצריכין אותה טבילה אחרת – הם סוברים שהדעה המובאת בגמרא, לפיה צריך כוונה בטבילה, הלכה כמותה.
• ויש להחמיר לכתחלה – לכתחילה, צריך לכוון. אך אם לא כיוונה, הטבילה כשרה, כעיקר הדין. שאלה זו אינה מעשית, כי נדיר למצוא אישה, שתיפול למים. וסתם אשה ההולכת למקווה, מתכוונת לטהר עצמה בטבילתה.
• להיות צנועה בליל טבילתה – כי כל העניינים שבינו לבינה, צריכים להיות צנועים.
• ארור שוכב עם בהמה – ונכון להקים את המקווה במקום צנוע, אם אפשר.
• דבר טמא או גוי – הטבילה במקווה תכליתה, הכנת האישה לקראת בעלה, וראוי שתסיח דעתה ממחשבות זרות. לכן תתכנן לפגוש תחילה בחברתה, לפני פגישתה בדברים טמאים, המסירים דעתה מהקדושה[36].
• תחזור ותטבול – אין זה חיוב, אלא הנהגה נכונה, כאשר הדבר אפשרי. למעשה, בעת יציאתה ממי המקווה, פוגשת האשה תחילה בבלנית, וסר כל חשש.
• לקמן סוף סימן ר"א – בסעיף עה.

דיני טבילה וחציצתה (קצח)

1. בסיום תקופת השבעה נקיים, צריכה האשה לטבול במקווה כשר, כדי להיות טהורה, ולשוב לחיי אישות עם בעלה [הק].
2. הטבילה במקווה דורשת השקעה מליאה של הגוף במים, כולל השיער כולו. כל שערה שנשארת מחוץ למים, פוסלת את הטבילה, והאישה נחשבת כטמאה כאילו לא טבלה כלל [א].
3. כל חציצה על גופה, קטנה או גדולה, המפרידה בינה ובין המים, פוסלת את הטבילה [א].
4. רק דבר הדבוק בגוף הטובלת (ואינו מאפשר מגע ישיר של המים), נחשב חציצה [א].
5. בנות אשכנז נהגו להסיר כל חפץ, אף שאינו דבוק לגוף, טרם הטבילה. ואף נשים ספרדיות, נהגו להסיר את כל התכשיטים, כהכנה לטבילה [א].
6. מן התורה טבילה אינה נפסלת מחמת חציצה, אלא אם התקיימו שני תנאים: האחד, שהחציצה מכסה את רוב גופה של האשה, או רוב שערות ראשה. והשני, שהחומר הדבוק בגופה הוא חומר שבדרך כלל, בני אדם מקפידים להסיר מגופם [א].
7. חכמים תיקנו, שאפילו דבר קטן שמקפידים להסיר נחשב חציצה ופוסל את הטבילה, גם אם הוא מכסה רק חלק קטן מגופה [א].
8. דבר שהאישה מעוניינת שיישאר על גופה, כגון, קישוט או נוי, אינו מהווה חציצה, ואינו מונע את כשרות הטבילה. מכאן שצביעה לצורך נוי, אינה חוצצת. [יז]
9. במצבים מיוחדים, כגון מקרה רפואי, בו יש לאשה פצע או תחבושת, למרות שהוא דבר שרוב בני אדם אינם מעוניינים בו, אין בכך כדי לחצוץ את הטבילה, כיון שהאישה אינה מעוניינת להסירם. [יט]
10. בשעת הדוחק, אם מדובר בדבר שאינה מעוניינת בקיומו על גופה, אך הכרחי להשאירו עליה בזמן הטבילה (מסיבות רפואיות או אחרות), אף הוא אינו חוצץ, שכן היא נדרשת להשאירו. (נב) הערה 12
11. מצוות הטבילה מחייבת כיסוי כל שטח הגוף הגלוי במים, אך אינה מחייבת כניסת מים לחללים טבעיים בגוף, כגון אוזניים או עיניים. במקומות בהם קיימים קפלים, אף שאינם נדרשים לבוא במגע עם המים, יש להקפיד על ניקיון יסודי, מכל חציצה שאנו רגילים להסיר מקפלי הגוף. (קא)
12. כמה דוגמאות מהנלמד:
13. שיער אחד שנקשר, ורגילה להסירו, נחשב חציצה. שני שערות או יותר שנקשרו יחד, אינם נחשבים חציצה, כי אינם מונעים את מגע המים [ה].
14. לכלוך מתחת לעין נחשב חציצה, ובתנאי שרגילים לנקותו. [ז]
15. "כחול" שהוא חומר המשמש לטיפול בעין, לא ייחשב כחציצה בטבילה, כי אין בו ממש, ואינו נדבק. ואם הוא נדבק לעין, ורגילים להסירו ("מקפיד"), הוא חוצץ [ח]
16. דם יבש על פצע, נחשב חציצה. אם הסרתו כרוכה בכאב, אינו חוצץ [ט]
17. אשה שיש לה פצעונים ("חצ'קונים"), תרככם במים, ואז תטבול [ט].
18. קוץ הנראה על העור, צריך להסירו, כי בני אדם רגילים להסירם[יא].
19. נוכחות זיעה על הגוף, אינה חוצצת [יב].
20. בצק שנדבק על עור הגוף, נחשב לחציצה [יג].
21. דם שרק החל להתקשות (לקרוש), אבל עדיין לח במקצת, אם יכולה להסירו, נחשב חציצה [טז].
22. צבע המשמשים ליופי, כגון לקישוט השיער, או הגוף, אינו חוצץ [יז].
23. שאריות צבע על גופה של אשה, שבמקצועה עוסקת בצבעים, אינן נחשבות "חציצה" בטבילה, כי הן חלק אינטגרלי מחייה. לעומת זאת, עבור נשים שאינן עוסקות בצביעה, שאריות צבע נחשבות "חציצה" [יז].
24. לכלוך תחת הציפורניים אותו רגילים להסיר כחלק משגרת הניקיון, נחשב לחציצה [יח].
25. מותר לטבול עם ציפורניים ארוכות (ליופי), ובתנאי שהן נקיות לחלוטין. עם זאת, מתוך זהירות, רבות בוחרות לקצרן, כדי להסיר כל חשש לכלוך. אמנם מעיקר הדין, אין חובה אלא שיהיה נקי [כ].
26. מותר לטבול עם תכשיטים רופפים, שאינם הדוקים חזק על הגוף. אך המנהג הרווח הוא להסירם [כג].
27. תכשיטים קבועים כגון עגילים ונזמי אף אינם חוצצים, גם אם הם הדוקים, ומותר להשאירם במהלך הטבילה [כג].
28. צריכה לוודא שאין כל חציצה בין שיניה, לכן תסיר מהם כל שארית מזון או לכלוך, כדי שלא יהיה שם דבר החוצץ. כי בני אדם רגילים להסיר שאריות אוכל, הדבוקים בשיניהם [כד].
29. כדי לשמור על כשרות הטבילה, יש מנהג יפה להימנע מאכילת בשר ביום הטבילה, שכן הוא עלול ליצור חציצה. עם זאת, במקרה שאכלה בשר, צחצוח יסודי יאפשר לבצע את הטבילה כהלכתה [כד].
30. כדי להימנע מחציצה, כל אשה צריכה לטבול לבד, בלי להחזיק ביד של אחרת. במקרה אם האישה צריכה עזרה בגלל נכות, מותר לאישה אחרת לתמוך בה , אבל היא צריכה להרפות את היד, או להרטיב אותה במי המקוה, לפני שהיא נוגעת ביד הטובלת [כח].
31. לא תטבול במקום בו יש חשש שאנשים יראו אותה, מחשש שלא תדקדק בטבילתה. ובדיעבד, אם בכל זאת טבלה שם, הטבילה כשרה [לד].
32. כדי להבטיח טבילה כשרה, יש לטבול בתנוחה המאפשרת כיסוי מלא של כל חלקי הגוף במים, כולל השערות והקפלים. יש להימנע מתנוחות קיצוניות, כגון עמידה מתוחה, או כפיפה עמוקה. [לה].
33. נהגו בנות ישראל שאשה אחרת, בדרך כלל בלנית, נוכחת בעת הטבילה, כדי לוודא שכל השערות נכנסו במים [מ].
34. במקרה בו אין בלנית זמינה, או שהטובלת מעדיפה שלא תהיה בלנית נוחכת, עליה לוודא בעצמה, שכל השערות שלה נכנסו במים [מ].
35. משחות רפואיות המרוחות על גופה נחשבות כחציצה, לכן, באופן עקרוני, יש להסירן לפני הטבילה. עם זאת, במקרה שזה עלול לפגוע בבריאותה, אין צורך להסיר, כי אינה מקפידה שזה נמצא עליה (קפג).
36. תחבושות נחשבות כחציצה, ויש להסירן. אם הסרתן עלולה לגרום נזק לבריאותה כגון פגיעה בפצע או הגברת כאב, אין צורך להסירן (קפג).
37. התקן תוך רחמי, אינו חוצץ (קפג).
38. סתימה זמנית בשיניים, אינה חוצצת (קפג).
39. ראוי שתעשה את כל צרכיה, הן גדולים והן קטנים, לפני הטבילה. אך אין זו אלא הנהגה טובה לכתחילה. ואם לא עשתה כן, הטבילה כשרה [ג].
40. נידה שטבלה בבגדים, אם הם רפויים, טבילתה כשרה [מו].
41. חובה להסיר את כל כינה הנמצאת על הגוף או בשיער. אם אי אפשר להסיר את הכינים, אין זו חציצה, והטבילה כשרה [מז].

[1] ראה בבית יוסף שהסביר, כי הלימוד מפסוק זה מקורו במדרש חכמים (ספרא אמור פרק ד, אות ז), שם אמרו: "רָחַץ בְּשָׂרוֹ, יכול יהא מרחיץ אבר אבר, תלמוד לומר (שם פסוק ז) "וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר". מה ביאת שמשו כולן כאחת, אף (רחיצה) במים, כולו כאחת".

לא נאריך כאן בהסבר דרשה זו, אך יוצא ממנו עיקרון ברור, והוא, שלא נלמדה חובה זו (כניסת חלקי הגוף כולם  כאחד, אל המים), מהפסוק המלמד על איסור חציצה.

כדי להסביר, מה צורך יש בשני פסוקים, נראה לי, שהתחדשו כאן שני דינים שונים. האחד הוא דין חציצה, שאינה אוסרת מן התורה אלא ברובו ומקפיד, וזה יצא מהפסוק "וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ". השני הוא דין הכנסת כל חלקי הגוף יחד, אל המים. והוא מלמד, שאפילו שערה אחת הנותרת חוץ למים, פוסלת את הטבילה מן התורה. וזאת למדנו מהפסוק "רָחַץ בְּשָׂרוֹ", כי כתיבתו סמוך לפסוק ביאת השמש מלמדת, שכשם שהשמש מסתלקת לחלוטין אחר שקיעתה, כן תהיה שעת הטבילה. ברגע כניסת הטובל למים, אסור שיישאר אפילו חלק מועט מגופו, מחוץ למים. לכן נצרכו שתי דרשות אלה, ועיין תורה תמימה מצורע אות סג, מה שביאר בזה.

[2] עירובין ד, ב.

[3] יש לשאול, מה בכך שאינה מקפדת, הרי סוף סוף, לא בא כל הגוף במגע עם המים. ומה בין זה לשערה שנותרה מחוץ למים, הפוסלת את הטבילה מן התורה. היישוב לזה מבואר בדברי רש"י (שבת נז, א ד"ה הא נמי אריג) שכתב "דאע"ג דלא עיילי ביה מיא, כיון דלא קפיד עליה, חשיב כגופיה, ובטל לגבי שערו". הווי אומר, אם אינה מקפידה על חציצה זו, הדבוקה על גופה, הרי זה כחלק מגופה.

[4] אמנם לדעת הרמב"ם (הלכות מקואות פרק א הלכה יב), הכל תלוי בהקפדת האישה.

[5] בדרך כלל, אין לנו דרך לדעת מה הדרך של בני אדם, כי אף אחד לא עשה סטטיסטיקה ומחקר בעניין זה. ואם טוענת האישה, שהיא לא מקפידה בדבר, אפשר להניח שגם אחרות לא מקפידות. על כן למעשה, די לשאול אותה. ואפילו אם יש לנו ספק ויתכן ששאר נשים מקפידות, אין כאן אלא ספק דרבנן. ובמיוחד ששיטת הרמב"ם היא, שהדין תלוי רק בהקפדה של אישה ספציפית זו.

[6] מלבד זאת, הרי המחבר הביא דברים רבים שאינם חוצצים, בגלל שאין מקפידים עליהם, והרמ"א לא חלק עליו, כגון בסעיף מ. וכל שכן דבר שהאישה לא רוצה להסיר כלל, כגון בגלל כאב, ומקפידה שיהיה לה. כל שכן שאינו חוצץ, גם לדעת הרמ"א.

[7] עיין שיורי טהרה על סעיף זה, שהביא כמה פירושים בהבנת דברי הרמ"א, והנראה בעוניי כתבתי. ואף שכתב הרמ"א בסעיף א, שלכתחילה צריך להסיר גם דבר שאינו דבוק, שם זו רק חומרא. לעומת זאת, כאן מדובר בחציצה מן הדין, שגם דבוקה בגוף, וגם מקפדת עליה.

[8] אפילו לדעת רמ"א שכתב בסעיף א, שנוהגים להסיר כל חציצה, אפילו של מיעוט ואינו מקפיד. לא כתב כן אלא בחציצה שאינה מעוניינת בה, וגם אינה מקפידה. אמנם הרוצה שתהיה חציצה מסוימת דבוקה בגופה, ואינה רוצה להסירה בעת רחיצה, גם הרמ"א מודה שאינה חוצצת. ולגבי תחבושת וכדומה, ראה להלן בסעיף י.

[9] יש מקילים בכל זה. אמנם למעשה, הכל תלוי במציאות, האם רגילים להקפיד על זה, או לא. ואף שאין לנו סטטיסטיקה מדויקת שתוכיח, האם מקפידים, אם לאו. אם האשה עצמה אומרת שאינה מקפידה, אפשר להניח שכך נוהגות נשים אחרות. ואפילו אם יש ספק, כיצד נוהגות נשים אחרות, היות ואין לנו דרך לדעת, הרי זה ככל ספק דרבנן, שדינו להקל.

[10] ולפעמים היא מרוחה על בד, שמניחים על הגוף.

[11] מדובר ברטיה שאפשר להסירה, כפי שהיה דרכם להסיר אותה בזמנם, ולהחזירה כשאפשר, כמבואר במשנה (עירובין פרק י משנה יג): "מחזירין רטיה במקדש", וכפי שהסביר הברטנורא (שם) "כהן שהוצרך לעבוד עבודה בשבת, ונטל רטיה שהיתה על גבי מכה שעל ידו, כדי שלא תהא חוצצת בין בשרו לעבודה. מחזירה ע"ג מכתו לאחר העבודה, דאי לא שריית ליה להחזירה, ממנע ולא עביד עבודה".

[12] כך יוצא מדברי הבית יוסף על סעיף יא "אי נמי בשל מתכות איכא סכנה טפי כשמוציאו, ודבר שאינו מקפיד, אינו חוצץ".

אמנם יש שהחמירו בזה, ולא הקילו אלא, ברטייה המוחלפת אחר מספר חודשים. ולמדו זאת מדברי הט"ז, וזה לשונו בס"ק יד "וגָרָב (כעין פצע, ועולה גלד על המכה, אחרי שהתרפאה), לגבי טבילה צריכה להסיר, אף על פי שכואב לה הרבה. ואשתו של מהרר"ק היתה צריכה לעמוד לפניו ערומה, שהיה רואה שלא היה גרב עליה. שלא היה מאמין לה, שהיתה מסירה, שהיתה נערה, והיה כואב לה".

ובעוניי, בקריאת הדברים, אני רואה כאן התאכזרות על נערה, בגלל חשש דרבנן. והרי גרימת כאב לנערה, כרוך באיסור תורה. וגם העמידה בעירום לצורך בדיקה, מבזה את הנערה. לכן נראה לי תמוה שהחמירו בדבר שברור שאין בו חשש מן התורה, שהרי מיעוט ומקפיד, אינו אלא דרבנן. ואם ההסרה יוצרת כאב, ברור שאינה מקפידה בו. וכפי שכתב הבית יוסף "אי נמי בשל מתכת איכא סכנה טפי, ודבר שאינו מקפיד אינו חוצץ". על כן נראה למעשה, שאין לנהוג כן. ואין זו אלא חומרא, שנהגו בעצמם.

[13] על פי הש"ך ס"ק טז.

[14] על פי הרא"ש, במסכת מקוואות פרק ט משנה ב.

[15] לשון הברטנורא, על מסכת מקואות, פרק ט משנה ב.

[16] יש לשאול, הרי ראינו לעיל , כי שְער ראשן נידון בנפרד, משער כל הגוף. ואצל נשים הצובעות כל שערן, הרי זה לכאורה, רובו ואינו מקפיד, ומדוע אינו אסור מדרבנן? אכן כבר הסביר הבית יוסף, שלא רק שאינה מקפידה, אלא מעוניינת בצבע זה לצורך יופי. על כן נידון צבע זה כחלק מגופה, ואינו חוצץ.

[17] מדברי הרמ"א כאן יש להוכיח, שגם לדבריו, למרות שמיעוט ואינו מקפיד חוצץ לכתחילה, אין זה אלא בדבר שאינו דבוק בבשרה. אבל דברים הדבוקים בבשרה, אם זה מיעוט ואינו מקפיד, אינם חוצצים אף לשיטת הרמ"א.

[18] אין הכוונה לצואה ממש, כי כולם מקפידים שלא יהיה להם צואה על גופם, או תחת הציפורן, והיא ודאי חוצצת.

[19] המחבר כתב להתיר לכלוך שאינו נראה בהדיא. ומזה אנו למדים, שלכלוך הניכר לעין, אכן חוצץ, כי מעוניינת בהסרתו. ורק מפאת סיבה חיצונית המונעת את הסרתו, אינה יכולה. לכן הותר לכלוך זה, שאינו נראה בצורה בולטת. אבל לכלוך שנראה בצורה בולטת, יש להסירו. וצריך לעשות מאמץ ולטפל בנפיחות, שבדרך כלל ניתן לרפא, בתוך כמה ימים. אמנם במקרה שהנפיחות אינה ניתנת לטיפול, היא אינה חוצצת, ככל דבר שלא ניתן להסרה. כי כל אדם רגיל, אינו רוצה להסיר את הציפורן במצב כזה, ואין זו חציצה.

[20] מוסבר על פי הבית יוסף, אכן הש"ך חולק עליו, ומסביר אחרת. למעשה, טוב ונכון לחתוך ציפורן זו, לפני הטבילה.

[21] מוסבר על פי הט"ז ס"ק כב.

[22] יש שהחמירו בכל זה. אמנם לפי הכללים שראינו, ההיתר ברור. ואף שיש מחמירים, הרי אין כאן יותר מאיסור דרבנן, ובאיסור דרבנן, ההלכה היא לסמוך על המקל. ועיין ציץ אליעזר (ד, ט), וטהרת הבית (חלק ג עמוד נז), פניני הלכה (טהרת המשפחה, פרק ה הלכה יד).

אביא כאן עוד שתי תשובות של הרב עובדיה יוסף (המובאות בספר מעין יוסף, שהוא חיבור שאילות ותשובות שנשאל הרב בעל פה), ואעתיק הלשון שם (מעין אומר ח״ז פרק א' סי' קי״א) – "שאלה: אשה שיש לה על ידה גבס כבר שלשה שבועות, והיא אמורה להיות עם זה עוד חודשיים. האם היא יכולה לטבול כך, כאשר הגבס עדיין על ידה. תשובה: יכולה.

שאלה: אשה ששמו לה גבס לזמן מרובה שפסק רבנו שיכולה לטבול איתו, אך מדובר בגבס שאסור שיבא במגע עם מים. האם מותר להדביק לו ניילון [ע״י הרה״ג מאיר אמסלם שליט״א]. תשובה: מותר.

[23] ואף אם רגילים להסיר שיניים אלה בזמן השינה, הרי סוף סןף, זה נצרך לגוף. (אורות הטהרה יג, סא).

[24] אגרות משה יורה דעה א, קד.

[25] כתבנו שזה חיוב מן התורה, בנוגע למקרים שיש חשש שתהיה לה חציצה ברוב גופה, מה שלא שכיח היום.

[26] בסעיף לג.

[27] ה"לבזבז" הוא בדרך כלל מסגרת, כגון בתיבה, שיש  לה משטח תחתון, וסביבה כעין דפנות קטנות. אבל במקרה של הצינור בתחתית המקווה, אי אפשר להסביר כך. כי צינור ללא מסגרת, לא ניתן להעביר בו מים. על כן הכוונה היא, שאין לו מסגרת בכל ארבעת רוחותיו.

[28] ש"ך ס"ק מז.

[29] סעיף סו.

[30] חלק מן הנשים חשות בושה לטבול בנוכחות אשה אחרת, ואם השערות שלהן קצרות, אין כל בעיה, ומותרות לטבול, ללא נוכחות בלנית. ואם השערות ארוכות, צריך לייעצן איך לנהוג, כדי שכל השערות יכוסו, וכפי שמביא המחבר, וצריך לכבד את רצונן. התעקשות על הוראה זו, שהיא לא חיוב רק עצה טובה לאשה, שאינה מעוניינת בה, עלולה לגרום חלילה, שתימנע ולא תבוא לטבול. ועיין מה שהארכתי בזה בספר שלי, בעקבות המחבר חלק ג.

[31] לא מדובר שטבלה, כשבנה על גבה.

[32] כתבנו שנכנסו הצרורות בין האצבעות, לפני כניסתה למי המקווה. כי אם היו הצרורות בתחתית המקווה, ואז נכנסו בין רגליה, אינם חוצצים. שהרי המרווח בין אצבעותיה התלחלח במים, עוד בטרם נכנסו לשם צרורות. ודומה הדבר לאשה המחזיקה ביד הטובלת, שאם הרטיבה ידה לפני האחיזה, אין זו חציצה, כפי שלמדנו לעיל.

[33] ראה פירושו של הברטנורא במשנה (כלים פרק מח משנה ג) "אִסְפְּלָנִית, תחבושת שעושים מחלב ושעוה וחמאה ושמן, וכיוצא בזה. וממרחים אותה על הבגד או על העור, ונותנים על המכה וכו'. מְלוּגְמָא, תחבושת עשויה מקמח ותאנים וכיוצא בהן, שאדם לועס ונותן על גב המכה. ופירוש מלוגמא, מלא לוגמא".

[34] ראה מה שהארכנו בעניין זה, לעיל סעיף י.

[35] כמבואר בש"ך ס"ק נה.

[36] אין להנהגה זו מקור בתלמוד או ברמב"ם או במחבר. ונראה שה'פגיעה' הנזכרת כאן אין הכוונה לסתם ראיה, שלא במתכוון, אלא פגיעה שהיא כעין פגישה. השתדלנו להסביר הנהגה זו, כדי שלא להיתפס באמונות טפלות חלילה, אלא רק באמונה בה' ובמצוותיו, שהם המקדשים האדם.