סימן תמח – דין חמץ שעבר עליו הפסח, ובו ז' סעיפים

איסור חמץ שונה מכל שאר איסורי אכילה, בכך, שאיסורו מוגבל בזמן לימי הפסח בלבד, אבל אחריו הוא מותר. אמנם חמץ שיהודי שמר בפסח, אסור מדרבנן. וזה קנס שקנסו חכמים על כך שלא ביער את חמצו כדין. סימן זה דן בדין חמץ שעבר עליו פסח , ומה דין חמץ שביטל לפני פסח, אבל לא ביערו. וכן מה דין חמץ שנמכר לאינו יהודי, ורוצה לקנותו אחרי פסח.

סעיף א

^אחמץ של אינו יהודי שעבר עליו הפסח, מותר אפילו באכילה (א).

^אמשנה פסחים כח ע"א.

• אפילו באכילה – חמץ של יהודי שעבר את הפסח, אסור גם אחרי פסח, כקנס על כך שהיהודי לא ביער את חמצו. אבל חמץ של אינו יהודי, שלא נעשה בו איסור, מותר באכילה אחרי פסח.

סעיף ב

^באם אינו יהודי מביא לישראל דורון חמץ ^*)ביום אחרון של פסח (ב), לא יקבלנו הישראל וגם לא יהא ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו (ג); וטוב שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו (ד).

^בטור בשם אביו הרא"ש בפרק ב דפסחים סימן ד. ^*)(הוא הדין אפילו ביום טוב ראשון, והא דנקט ביום אחרון, לרבותא נקט, דאפילו ביום אחרון שהוא מדרבנן לא יקבלנו מידו, כן כתב הטור, וכן הביא הבית יוסף בשם הרשב"א).

• אחרון של פסח – דין זה שייך גם בשאר ימי פסח. אלא שהיה מצוי יותר שגוי מביא לחם בסוף החג, כדי שיהיה ליהודי לחם מיד בצאת החג.
• שחפץ בו – כי אדם לא נעשה בעליו של דבר נגד רצונו, אולם יעשה מחיצה כדי שלא יבוא לאוכלו.
• שאינו רוצה שיקנה לו רשותו – לדעה זו, כשאינו מביע התנגדות מפורשת, מניחים שרוצה את שהובא לו. ובכך שהחמץ ברשותו, נעשה בעליו.

סעיף ג

^גחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה ^דאפילו הניחו שוגג או אנוס (ה). ^הואם מכרו או נתנו לאינו יהודי ^ושמחוץ לבית קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכרו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט (ו); ^זאבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני (ז).

^גמשנה שם. ^דרמב"ם בפרק א ה"ד. ^התוספתא פ"ב ה"ו, כתבה הרא"ש בפרק ב דפסחים סימן ד. ^ובית יוסף מדברי תרומת הדשן סימן קיט-קכ. ^זשם בתרומת הדשן.

• שוגג או אנוס – מן התורה, גם חמץ של יהודי שעבר את פסח, מותר, כי איסור זה הוגבל בזמן. אמנם חכמים אסרו הנאה מחמץ שהיה ברשות יהודי בפסח, כי מן הדין נתחייב לבערו, ואינו ראוי שירוויח מזה שלא ביערו, אף אם היה שוגג או אנוס.
• בדבר מועט – בסעיף זה הובא דין מכירת חמץ שהונהג כדי לעקוף את איסור השהיית חמץ בבית. במכירתו או נתינתו לאינו יהודי, יוצא החמץ מבעלותו לימי פסח, וגם אין חשש שיבוא לאוכלו, כי אינו בבעלותו, וכבר הסיח דעתו ממנו. האופן המובחר במכירה הוא להעביר את החמץ לרשות הגוי, כפי שמפורש בדברי המחבר "לאינו יהודי שמחוץ לבית". אבל המכירה מועילה גם ללא הוצאת החמץ מביתו, כי עיקר כוונת המחבר היא שנכרי זה אינו עבד בביתו, והמוכר לנכרי ומותיר החמץ בביתו, אינו עובר באיסור, אם לא קיבל עליו שמירה[1].

ובכל זאת אין הדבר ראוי, שחמץ שהיה בבעלותו, יישאר ברשותו. לכן כשאינו יכול להוציא חמץ מביתו באופן פיזי, ימכור או ישכיר את החדר או המקום, בו הונח החמץ, לנכרי, ובזה אין החמץ ברשותו בפסח.

שינוי הבעלות על החמץ תלוי באופן המכירה. חמץ המוצא מן הבית באופן פיזי, נקנה לנכרי בהעברה לרשותו , וזו, כאמור, הדרך המובחרת ביותר.

אבל כשאין זה אפשרי, נעשית העברת הבעלות באחד מן הקנינים הבאים[2]: תשלום כסף, קנין סודר, אמירה בפה, וקנין אגב – כלומר, אגב מכירת או שכירת המקום בקנין כסף, מוכרים את החמץ לגוי. בסוף הסימן תובא דוגמא של "שטר מכירת חמץ".

בדרך כלל הרב מוכר את החמץ לאינו יהודי, וצריך למנותו לשליח, ונוהגים לעשות זאת באמצעות ייפוי כוחו של הרב המוכר. ומצורפת כאן, בסוף הסימן, דוגמא לייפוי כח.

תקנת "מכירת חמץ" הונהגה, אמנם, רק עבור שעת הדחק, כגון לטובת עניים או חנויות שבבעלותם חמץ רב. אולם כבר נהגו רבים לסמוך על המכירה, גם בלא שעת הדחק, ויש להם על מה לסמוך.

• מתנה על מנת להחזיר לא מהני – כי אם לא יקויים התנאי , אין החמץ מכור. ונמצא שבימי פסח היה היהודי בעלי החמץ[3].

סעיף ד

^חרשאי ישראל לומר לאינו יהודי בשעה חמישית או קודם: עד שאתה לוקח חמץ במנה קח במאתים (ח) שמא אצטרך ואקחנו ממך אחר הפסח (ט); ^טאבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי (י), ואם עשה כן הרי זה עובר בבל יראה (שמות יג, יז) ובל ימצא (יא) (שמות יב, יט).

^חשם בתוספתא הנזכרת. ^טרמב"ם בפרק ד ה"ז.

• קח במאתים – כלומר קנה יותר חמץ מהנצרך לך.
• ואקחנו ממך אחר הפסח – אולי אחרי פסח אקנה ממך. מותר לומר זאת, אף שזהו רמז על שישוב ויקנה אחרי פסח, ושהנכרי סומך על זה.
• ולא יתן לו על תנאי – לא יסכם עם הנכרי שימכור לו חזרה אחרי פסח.
• בבל יראה ובל ימצא – כפי שהסברנו בסעיף הקודם, במכירה על תנאי, אינו מקיים מצוות תשביתו. ואינו נמנע מאיסור בל יראה אלא בהוצאה גמורה מבעלותו.

סעיף ה

^יחמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח, אסור, אף על פי שביטל (יב).

^יטור בשם הירושלמי פרק ב ה"ב ורא"ש בפרק ב דפסחים סימן ד וכרבי יוחנן.

• אסור אף על פי שביטל – זו גזירת חכמים, כדי למנוע מאנשים ביטול חמץ לא כנה, הנעשה רק מהשפה ולחוץ, אבל בעצם מבקשים לזכות בחמץ אחר פסח.

סעיף ו

^כאסור להאכיל חמצו בפסח (יג) אפילו לבהמת אחרים או של הפקר (יד).

^כשם בשם הירושלמי.

• חמצו בפסח – כגון שבפסח מוצא חמץ בביתו.
• או של הפקר – לא יתן, כי נהנה מדאגתו לבעל חי. אלא ישרוף החמץ שמצא בתוך פסח, או ידאג לכלותו בכל דרך.

חמץ שאינו שלו, המחבר אינו אוסר בנתינה לבהמה. כגון, אדם הפועל בבית גוי, ומתבקש לתת חמץ לבהמת הנכרי, אין הדבר אסור, כי אין החמץ שלו, והבהמה גם היא אינה שלו, ונמצא שאינו נהנה מהחמץ[4].

סעיף ז

^לאסור ליתן בהמתו לאינו יהודי להאכילה בימי הפסח, אם הוא יודע שמאכיל אותה פסולת שעורים שהוא חמץ (טו).

^לאגודה פ"ב סימן כג.

• פסולת שעורים שהוא חמץ – כי הוא האחראי להאכלת בהמתו, וכשהגוי מאכילה חמץ, הרי נהנה מחמץ בפסח. אמנם כיון שאין החמץ, הניתן לה, שלו, לא נאסר אלא כשידוע לו שהנכרי מאכילה חמץ, שהגוי נראה כשלוחו. אבל כשלא נודע לו מה אוכלת, אין איסור, כי לא תבע שיאכילנה חמץ, והחמץ הרי אינו שלו, לכן אין כל איסור בדבר.

דין חמץ שעבר עליו הפסח (תמח)

• חמץ של אינו יהודי שעבר עליו הפסח מותר באכילה [א].
• יהודי שנשלחה אליו מתנה של חמץ בתוך הפסח, יאמר שאינו רוצה לזכות בו, כי אין אדם נעשה בעלים נגד רצונו [ב].
• חמץ של יהודי שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה אחרי פסח, אפילו אם לא ידע על קיומו [ג], ואפילו ביטלו [ה].
• מותר למכור החמץ לאינו יהודי לפני פסח, אף אם כוונתו לקנותו בחזרה אחר פסח [ג].
• אם אינו מעבירו פיזית לרשות הגוי, צריך לכתחילה להשכיר לו מקום, בו החמץ מונח [ו].
• אסור ליתן בהמתו לאינו יהודי לימי הפסח, כשיודע שהאינו יהודי יאכיל בהמתו חמץ [ז].

דוגמא של "שטר מכירת חמץ"

חוזה השכרה ומכירה

הרב ____________( כותבים שם הרב המוכר), בשמו ובשם ישיבת _________(כאן כותבים שם מוסד – אם נדרש) ובשם ישוב ________(כותבים שם המקום – אם נדרש) ובשם כל מי שייפה את כוחו, בין אם ייפה כוחו בעל פה, בין אם ייפה כוחו בחתימת שטרי ייפוי כוח. בין אם שטרי ייפוי כוח נמצאים כאן בין אם לא נמצאים כאן.

משכירים ל___________ (כותבים שם הנכרי) את כל שטחי ישיבת _________(כאן כותבים שם המוסד) כולל כל המבנים הנמצאים ב_______________ וב______________(כאן ירשום כתובת בניני המוסדות), וכן כל מקומות הציבוריים של ישוב___________ (כאן כותבים שם הישוב), וביניהם המזכירות, בית ספר, הגנים, וכל המקומות שמייפי הכוח ציינו, וכל המקומות שמונח שם חמץ, אפילו אם בעל החמץ לא ציין את המקום.

מיום יד ניסן התשע"ו עד וכולל כא ניסן התשע"ו כדי ש(כאן כותבים שם הנכרי) __________ יוכל להניח שם חפציו (ולמי שגר או נמצא בחו"ל עד כב ניסן ה'תשע"ה).

הרב __________(כותבים שם הרב המוכר), וכל מי שייפה את כוחו, מתחייבים לאפשר לשוכר לגשת למקומות שהשכירו, בכל עת שהשוכר יחפוץ.

עלות השכירות של מקומות אלה היא 100 ש"ח

שכירות זו מתבצעת על ידי אחד או יותר משלשה קניינים, לפי מה שמחזק את חלות השכירות:

– חתימת שטר זה

– תשלום של 100 ש"ח

– קניין סודר

וכן, הרב _______(כותבים שם הרב המוכר) בשם ישיבת ________(כאן כותבים שם המוסד) בשמו ובשם ישיבת ___________(כותבים שם המוסד) ובשם ישוב ___________(כאן כותבים שם הישוב), ובשם כל מי שייפה כוחו, בין אם ייפה כוחו בעל פה, בין אם ייפה כוחו על ידי חתימת שטרי ייפויי כוח, בין אם שטרות אלה נמצאים כאן בין אם לא נמצאים כאן

מוכרים ל_________________ (כאן כותבים שם הנכרי הקונה)

כל חמץ או שאור (חמץ נקרא: כל מה שנעשה מחמשת מיני דגן והחמיץ בין אם הוא בעין בין אם הוא מעורב באוכל אחר כגון גרעינים, קמחים בכל צורה שהיא, אטריות, חטיפים, לחמים, פירורי לחם, צנימים, ביסקוויטים, מיני עוגות ומאפה, ממתקים, ממרחים, שימורים, תבלינים, תמרוקים, תרופות, ויטמינים, שכר, יינות, משקאות חריפים, מניות, וכן כל שאר המינים והמצרכים שיש בהם חשש חמץ) שבבעלותם או ברשותם או שנמצאים תחת אחריותם  מכירה גמורה והחלטית בלי שום תנאי או הגבלה כל שהיא,  בין אם החמץ מצוין בשטרי ייפוי הכוח בין אם לא מצוין בשטרות אלה בין אם נמצאים במקומות המוזכרים בין אם לא נמצאים במקומות המוזכרים. ואם ישתמשו חולים בתרופות שנמכרו, אין בזה כדי לגרוע מתוקף המכירה כלל.

מחיר החמץ נקבע על פי המחיר הנהוג ברמי לוי או חנויות דומים בהנחה של עשרים אחוז (20%).

ומחיר של 10 ש"ח נקבע עבור החמץ שקשה להעריך אותו בגלל ערכו הנמוך.

המכירה מתבצעת על ידי אחד או יותר מחמישה קניינים לפי מה שמחזק את חלות המכירה:

• חתימת שטר זה.
• תשלום מקדמה על כל החמץ בסך 100 ש"ח. שאר הכסף ישולם בכד ניסן ונזקף כמלווה. אי תשלומה לא יבטל בשום אופן את המכירה.
• קניין אגב. אגב שכירות המקומות, יזכה השוכר בחמץ בין הנמצא במקום השכירות בין הנמצא במקום אחר.
• קניין סודר.
• הצהרה.

המוכרים מציינים שאין להם שום אחריות על החמץ הנמכר. ואם ייפגם או יאבד, יישאר הקונה חייב במלוא מחירם.

המוכרים אומרים שנאסר עליהםהחזקת כל בעלות על החמץ בכל חג הפסח, ומערב פסח משעה חמישית. ולכן הם מעוניינים שהמכירה תחול, ומתחייבים לא לעשות שום מעשה שיוכל לבטל או לצמצם את המכירה אלא להיפך, מעוניינים בחלות המכירה בצורה החלטית. אם מי מן המוכרים ישתמש בחמץ שאינו שלו, לא תבוטל המכירה עקב כך, אלא הוא יתחייב לקונה מלוא התשלום.

יד ניסן התשע"ו

המוכר, בשמו ובשם (כאןו כותבים שם המוסד)                      הקונה

ובשם היישוב כאן כותבים שם הישוב

ובשם כל מי שייפה את כוחו.

_____________________                                      _______________________

דוגמא של "ייפוי כוח" מוכר החמץ

הרשאה (ייפוי כוח) לרב למכירת חמץ והשכרת המקומות בהם מונח החמץ

אני, (נא לציין שם פרטי ושם משפחה) ____________________________ החתום מטה,

הגר ב (לציין כתובת המגורים של כל השנה) _____________________________________

מייפה את כוחו של הרב ______________(כאן כותבים שם הרב המוכר שליט"א או לאחד מבאי כוחו למכור לאינו יהודי כל חמץ או תערובת חמץ השייך לי.

דברי החמץ כוללים: כל מיני אוכל העשויים מחמשת מיני דגן (חוץ מאלה הכשרים לפסח) כגון גרעינים, קמחים בכל צורה שהיא, אטריות, חטיפים, לחמים, פירורי לחם, צנימים, ביסקוויטים, מיני עוגות ומאפה, ממתקים, ממרחים, שימורים, תבלינים, תמרוקים, תרופות, ויטמינים, שכר, יינות, משקאות חריפים, מניות, וכן כל שאר המינים והמצרכים שיש בהם חשש חמץ הקנויים לי והנמצאים באחריותי הידועים לי ושאינם ידועים לי הנמצאים במקומות המצויים למטה או נמצאים במקום אחר..

בין השאר אני מציין את החמץ (לרשום רשימת החמץ הידועה לכם) _____________________ ____________________________________________________________________

המונח (לציין את המקומות בהם מונח החמץ) ב _________________________________ ____________________________________________________________________

כמו כן, אני מייפה את כוחו של הרב ________________(כאן כותבים שם הרב המוכר) שליט"א, או לאחד מבאי כוחו, להשכיר לאינו יהודי מיום י"ד ניסן עד כ"ב ניסן (כותבים את השנה), את המקום או המדפים שמונח בהם ועליהם, ואת כל המקומות המוזכרים לעיל, שאני בעליו, או שוכרו, או שיש לי בהם רשות השתמשות, כדי שהאינו יהודי יוכל להניח בו חפציו.

אני מתחייב לתת לו אפשרות לבוא בכל עת שירצה למקומות המושכרים ואני מוסר לו המפתחות, או מתחייב לתת לו מפתחות, לפי בקשתו. הוא יכול לקבל את המפתחות אצל: ______________________________________________  (לציין היכן הקונה יוכל לקבל את המפתחות).

רצוני המוחלט שלא יהיה לי שום חמץ מיום י"ד בניסן  (חוץ מהחמץ שאני אוכל ביום י"ד בניסן עד שעת איסור חמץ. לכן אני מבטל מראש כל מעשה או אמירה שעלולים לבטל או לצמצם כוחו של שטר הרשאה (ייפוי כוח) זה.

תוקף שטר הרשאה זה יהא כתוקף שטרי הרשאות העשויים כפי תיקון חז"ל וכתוקף ייפוי כוח בלתי חוזר, לפי חוקי המדינה, כל זה נעשה באופן היותר מועיל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, בביטול כל מודעות, והכל שריר וקיים.

הרב ____________(כותבים שם הרב המוכר), יוכל להשתמש במקדמות שיקבל מהקונה.

ועל כן באתי על החתום ……………………………………..ביום……………………………………………..

אם אתה נוסע לחוץ לארץ, ציין בבקשה את שם הארץ המיועדת: ________________________

[1] עיין ב"ח אות ב.

[2] לכתחילה משתדלים אמנם להרבות בקניינים. אבל בדיעבד, המכירה חלה אפילו בקניין כל דהו. כמו שהסביר המשנה ברורה (סקי"ז) שהיות והחמץ אסור באכילה ובהנאה, אם כן הרי אינו שלו. אלא שהתורה החשיבתו כשלו כדי לחייבו בבל יראה, כי מראה שלא חס על איסור תורה. אבל בעלות קטנה כזו, אפשר להעביר בכל קנין שהוא.

[3] יש להקשות על דין זה, במה הוא שונה מנתינת לולב על מנת להחזיר, שמתנתו מתנה, ומקבל המתנה, מקיים מצווה בלולב זה, למרות התחייבותו להחזיר. הסבר הדבר, כתב בביאור הלכה, שהחמץ, כל זמן שלא הוחזר, עדיין של היהודי, ורק בהחזרתו, מתברר שהיה של גוי. ואין לסמוך על החזרת הנכרי כשמבקש להינצל מאיסור.

עוד נראה לחלק, שבחמץ, עיקר המכירה תכליתה הוצאת חמץ מהיהודי, לקיום מצות "תשביתו". ובמכירה על תנאי אינו משבית את החמץ ומוציאו ממנו.

עוד נראה לי, ששונה דין חמץ מדין לולב. כי בחמץ, קיום התנאי, שמקיים את המכירה, מקיים את בעלותו. שהרי כל זמן שהגוי לא החזיר את החמץ, נחשב החמץ של היהודי, ואין סילוק בעלותו נפעל אלא בהחזרת החמץ, נמצא לפי זה שקיום התנאי מגלה שאין רצון במכירה, וכיצד תבטל קבלת החמץ את בעלותו? מה שאין כן בלולב, שמה שחשוב הוא נתינתו לחברו, ולא הוצאתו מהבעלים.

ויש אומרים שאין זו אלא חומרה (מ"א ס"ק ה), אבל מדברי המחבר שהביא לשון הרמב"ם משמע שעובר על בל יראה. ועיין בביאור הלכה ד"ה לא מהני, ובפוסקים קיימים דיונים רבים סביב קושיה זאת.

[4] המהרי"ל אמנם אוסר גם בחמץ שאינו שלו, ובבית יוסף הביאו המחבר. אבל בשלחן ערוך לא העתיקו להלכה, ודקדק לכתוב בלשונו "חמצו", כלומר דוקא חמץ שלו.