מצוות ימי הפורים

2. סעודת הפורים

אנו מוצאים בגמרא (מגילה ז, ב) כי האמוראים החשיבו מאוד מצוות סעודת פורים:

תני רב יוסף: ומשלוח מנות איש לרעהו – שתי מנות לאיש אחד, ומתנות לאביונים – שתי מתנות לשני בני אדם…. אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי (החליפו ביניהם את סעודותיהם).

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא, למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא..

הרי כי רבה ורבי זירא סעדו יחד את סעודת הפורים והתבסמו. קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת ביקש עליו רחמים, והחיה אותו. בשנה הבאה אמר רבה לרבי זירא, יבוא אדוני ונעשה סעודת פורים יחד. השיב לו, לא בכל שעה מתרחש נס.

אמר רבא: סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, מאי טעמא? 'ימי משתה ושמחה' כתיב. רב אשי הוה יתיב קמיה דאמימר, נגה ולא אתו רבנן. אמר ליה: מאי טעמא לא אתו רבנן? דלמא טרידי בסעודת פורים? אמר ליה: ולא הוה אפשר למיכלה באורתא?, אמר ליה: לא שמיע ליה למר הא דאמר רבא: סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו.

מבואר כי חובה לסעוד את סעודת הפורים דווקא ביום. ומעשה ברב אשי, שביום הפורים בא לשיעור אצל אמימר. התאחרה השעה, ולא באו החכמים ללמוד. תמה אמימר, מדוע אינם באים? אמר לו רב אשי, הלא יתכן שטרודים בסעודת הפורים. התפלא אמימר, וכי לא יכלו לאכול סעודת פורים בלילה? אמר לו רב אשי, הרי אמר רבא, שלא מקיימים את חובת הסעודה בלילה.

מעתה יש לתמוה, האם לא ראוי להקדיש את היום להודיה לה' במקום להשתקע כל כך בסעודה? מדוע מדגישה הגמרא באופן בולט את הרחבות הגדולה בה נהגו בסעודת הפורים, עד שבגללה לא הגיעו ללמוד בבית המדרש?

לכאורה התשובה ברורה: הרי 'אין שמחה אלא בבשר ויין'. אולם כאשר נשוה את הדבר לשלשת הרגלים נמצא, כי יש הבדל ביניהם: בכל חג מוטל עלינו לשמוח במאכל ומשתה. חצי מהיום מוקדש לתורה ותפילה וחציו לאכילה (ביצה טו, עמוד א; שולחן ערוך אורח חיים תקכט, א).

הרמב"ם (הלכות יום טוס, ו, יט) אף מחשב כיצד ניתן לעשות זאת כראוי:

אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך היא הדת, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה.

אמנם בפורים הדבר שונה: לא מצאנו חובה להקדיש חצי מיום הפורים לתורה ותפילה. ביום הפורים אנו עוסקים במשלוחי מנות, במתנות לאביונים וסעודת הפורים, ורק זמן מועט ביותר מוקדש לקריאת המגילה[1]. טוב לעסוק בתורה ביום זה, כמו שכתב הרמ"א (תרצה, ב), אך לא מקדישים לכך חצי מהיום:

טוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל הסעודה, וסמך לדבר: 'ליהודים היתה אורה ושמחה' ודרשינן: 'אורה – זו תורה'.

זאת ועוד: אנו מוצאים בפורים חובה לקיים 'משתה ושמחה' ולא רק סעודה. החובה איננה שתית רביעית יין כמו בכל חג, אלא ביסום גדול 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'. מה פשר הדבר?

הביאור הלכה (תרצה, ד"ה 'חייב איניש לבסומי', בשם הא"ר) מביא את הסברו של צרור החיים (תלמידו של הרשב"א) והאבודרהם לחיוב המשתה בפורים:

ואם תאמר: האיך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השיכרות למכשול גדול?!

ויש לומר: מפני שכל הניסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו על ידי משתה, כי בתחלה נטרדה ושתי על ידי משתה ובאה אסתר, וכן ענין המן ומפלתו היה על ידי משתה, ולכן חייבו חכמים להשתכר עד כדי שיהא נזכר הנס הגדול בשתיית היין. ומכל מקום כל זה למצוה ולא לעכב.

ניסי המגילה נפתחו במשתה של אחשוורוש. בעקבות המשתה, ושתי נהרגה ואסתר עלתה למלוכה. בכך היתה "הקדמת רפואה למכה"[2], לקראת גזירת המן הרשע. גם ההצלה בפועל היתה על ידי משתה: אסתר הזמינה את המן פעם ועוד פעם למשתה שעשתה עם אחשוורוש, ובכך גרמה למלך לקנא בהמן (מגילה טו, ב). משום כך, כאשר נפלה ביד המלך הזדמנות לפגוע בהמן, הוא ניצל אותה והרג את המן, ובכך נפתחה ההצלה מגזירתו הנוראה.

את עומק הדבר נוכל להבין לאחר שנראה דין מיוחד נוסף בסעודת הפורים:

עיין בפרי מגדים (משבצות זהב א) שכתב דענין סעודת פורים ומתנות לאביונים ומשלוח מנות אפשר דצריך כונה על זה לשם מצוה (משנה ברורה תרצה, סק"ד).

זוהי הלכה מיוחדת לסעודת הפורים, שהרי לא מצאנו שיש לכוון בסעודות שלשת הרגלים לקיים מצוה. סעודת החג נועדה לשם עונג. המצוה היא שאנו נהנה מהמאכלים – 'חציו לכם'. הסעודה היא עבורנו ואינה בכלל 'חציו להשם'. אולם בפורים הסעודה עצמה היא מצוה, האכילה הופכת לקדושה, וה'כולו לכם' הופך ל'כולו להשם'. בכל חג 'חציו להשם וחציו לכם' ובפורים – כולו לכם!

כיפורים – הוא כ[=כמו] פורים (ראה תיקוני זוהר, תיקון כא[3]). לפי דברינו, כך היא הכוונה: ביום הכיפורים אין 'חציו להשם וחציו לכם', אלא 'כולו להשם', וביום הפורים 'כולו לכם'. ביום הכיפורים אנו אסורים באכילה ובשתיה, מרוב קירבה לה' אנו דומים למלאכים, אנו מתענגים מהתפילות, ואיננו זקוקים לאכילה. ה'חציו להשם' הופך ביום הכפורים ל'לכם'. בפורים יש מהות דומה, גם בו אין 'חציו להשם וחציו לכם', אך כאן הדבר הפוך: כל היום סובב סביב האכילה המשתה והשמחה, והאכילה עצמה היא מצוה, האכילה הופכת להיות "להשם". בפורים ה"כולו לכם" הופך ל"כולו להשם".

ראה גם מה שאמרו במדרש (שוחר טוב – מדרש משלי, ריש פרק ט):

כל המועדין יהיו בטלין, וימי הפורים לא יהיו נבטלין.

כוונת המדרש אינה כפשוטו[4], שהרי "זאת התורה לא תהא מוחלפת", אלא כך היא הכוונה: אכילה ושתיה, כמו כל תאוותיו האדם, עלולות להרחיק אותו מהשם יתברך. כדי שהאדם יוכל להתקרב לה' עליו להתגבר על תאוותיו. צריך אמנם לתת לגוף את חלקו, בלי הגזמה, כדי שבשאר הזמן יוכל האדם לעבוד את השם. "חציו להשם וחציו לכם". אמנם בפורים האכילה הופכת להיות קדושה. אנו נותנים קדושה גם ביצר הנמוך, ובכך מגלים כי ישנה קדושה בכל דבר ודבר.

אמִרתם "לעתיד לבוא כל המועדים יתבטלו", מהותה שעבודת "חציו לגוף וחציו לנשמה" תתבטל, כי הכל יהיה בקדושה. החגים עצמם לא יתבטלו, אך מהות כל החגים תתבטל ותתעלה למדרגת חג הפורים – הכל בקדושה!

מעתה אנו מבינים מדוע החשיבו כל כך את סעודת הפורים: הסעודה היא זו שמבטאת את מדרגתו המיוחדת של חג הפורים, חג בו האכילה עצמה היא עבודת השם.

[1].   הערת עורך – בשו"ת כתב סופר (יורה דעה, סימן קפח) הביא שמצות שמחת הפורים נוהגת כל היום כולו, ובטור סימן תרצה וכן ברמ"א שם הובא שיש להרבות בסעודת הפורים, ובשל"ה הקדוש כתב שישב בסעודתו כל היום, וכן מובא שנהג הגר"א (מעשה רב, בתוספת מעשה רב).

[2].    עיין מגילה יג, ב.

[3].    ראה לשון תיקוני זוהר שם (מתורגם) "פּוּרִים נִקְרֵאת עַל שֵׁם יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁעֲתִידִים לְהִתְעַנֵּג בּוֹ, וּלְשַׁנּוֹת אוֹתוֹ מֵעִנּוּי לְעֹנֶג".

[4].    הערת עורך – וכמו כן בשו"ת הרשב"א (חלק א, סימן צג), ועוד מגדולי ישראל.