צבע מסופק בבדיקה פנימית
יורה דעה סימן ק"צ
הרב שאול דוד בוצ'קו
1. שאלה
2. דיון בגמרא ובפרשנות הראשונים
3. דעת תרומת הדשן והרשב"א
4. שיטת הרמב"ם
5. שיטת השולחן ערוך
6. קולא בספק ספיקא, לדעה שספק דאורייתא לחומרה מן התורה
1. שאלה
אשה ביצעה בדיקה פנימית באמצעות בד, ובבדיקה נמצא כתם צבע, שספק אם הוא גוון המטמא, או צבע טהור. האישה טוענת שלא הרגישה דבר בעת הבדיקה. מה דין בדיקה זו.
לצורך דיון בשאלה זו, יש לדון תחילה בשאלה האם מציאת דם בבדיקה פנימית אוסרת את האישה מן התורה או מדרבנן. קיימות מחלוקות רבות בנושא זה, כפי שמובא בחוות דעת, שם ציין את דעת אביו, ה"שב יעקב", שסובר שהאיסור הוא מדרבנן, ואילו הוא עצמו חלק עליו. כמו כן, ב"טהרת הבית" (עמוד כא) מצוין כי הרבה פוסקים סבורים כי האיסור בבדיקה פנימית הוא מדרבנן, ואף מסקנתו היא כי זה איסור דרבנן.
כדי להבין את המחלוקת, נפתח בבירור דברי הגמרא העומדת בבסיס הדיון, ונבחן כיצד נפסק להלכה בשולחן ערוך. לאחר מכן, נדון בשאלה שלנו, האם יש מקום להקל בשל ספק דרבנן, או ספק ספיקא לקולא.
2. דיון בגמרא ובפרשנות הראשונים
בגמרא בנידה (נז, ב) נראה לכאורה, שאין בדם שנמצא בבדיקה פנימית, כאשר האישה טוענת שלא הרגישה, אלא איסור דרבנן בלבד:
הגמרא מביאה:
תא שמע: עד שהיה נתון תחת הכר ונמצא עליו דם, אם עגול – טהור, ואם משוך – טמא. היכי דמי? אי דארגישה – עגול אמאי טהור? אלא לאו – דלא ארגישה וקתני משוך – טמא! לא, לעולם – דארגישה, ואימור הרגשת עד הואי, משוך – ודאי מגופה אתא, עגול – טהור.
רש"י מפרש, כי אף אם האישה הרגישה דבר מה, אם צורת הכתם היא של מאכולת (כינה, כלומר כתם עגול), אין בכך ראיה לטומאה, והאישה טהורה מן התורה. כי ניתן לתלות שההרגשה הייתה תוצאה של הבדיקה עצמה. מכאן, שאם היא טוענת בוודאות כי לא הרגישה דבר, אף שצורת הכתם מתאימה לדם פנימי, היא אסורה רק מדרבנן. כך הבינו גם פוסקים רבים, שכתבו כדבר פשוט, שאם האישה טוענת שלא הרגישה, היא אסורה רק מדרבנן.
לפי פירוש זה, אפשר ליישב מדוע אמרו חכמים שבנות ישראל "החמירו" על עצמן, שאפילו ראו טיפת דם כחרדל, יושבות עליה שבעה נקיים. הרי קשה, כיון שזו בדיקה פנימית, אין כאן חומרה לכאורה, אלא איסור מן התורה (שבעה נקיים היא אמנם חומרה, אך ראיית דם בבדיקה פנימית אוסרת לכאורה מן התורה, ואין זו חומרה).
אכן כאמור, כיון שהדם שראו בבדיקה פנימית היה ללא הרגשה, מן התורה היא טהורה, ומדרבנן אסורה. ולא דיברו על כתם (שאינו אסור במשהו) וגם לא בהרגשה (שאז היא אסורה מן התורה בראיית משהו), אלא בבדיקה פנימית ללא הרגשה, וזה איסור דרבנן, ולכן זו "חומרה".
לפי פירוש זה, הספק שלנו הוא ספק באיסור דרבנן, ודינו להקל.
3. דעת תרומת הדשן והרשב"א
בניגוד לפירוש זה, תרומת הדשן והרשב"א פירשו את הגמרא אחרת.
ה"תרומת הדשן" (פסקים וכתבים, סימן מז) סובר, כי יש מקום להחשיב ספק זה כספק דאורייתא, כמו שכתב:
גם אשר כתבת דנראה לך דספיקא דרבנן היא (דם בבדיקה פנימית בלי הרגשה), הואיל ותמיד רואה היא בלא הרגשה, אין סברא לעולם לומר הרגשת עד הוא, אין נראה. דרואה מחמת תשמיש נמי אין מרגשת, דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמאה, אלא אמרינן הרגשת שמש הוא, אף על גב דבכל פעם בלא תשמיש אינה רואה כלום בלא הרגשה, וחשיב ליה ספיקא דאורייתא.
לשיטתו, כאשר האישה הרגישה, פשוט שהיא אסורה, וכאן למרות שאומרת שלא הרגישה, אנו טוענים שהתבלבלה, וסברה שהרגשתה היא הרגשת העד ולא הרגשה של דם. על כן מדובר בספק דאורייתא, ולא בדרבנן בלבד.
כך פירוש הגמרא:
לעולם – דארגישה, ואימור הרגשת עד הואי, משוך – ודאי מגופה אתא, עגול – טהור.
כלומר, לעולם מדובר במצב שבו לפי האמת היא הרגישה, ומה שהיא אומרת שלא הרגישה הוא משום "אימור הרגשת עד", כלומר, חשבה שמה שהרגישה היה הרגשת עד. אמנם כיון שזה רק חשש שמתבלבלת, לכן זה רק ספק דאורייתא ולא ודאי.
לפי דעתו של תרומת הדשן צריך ליישב מה שתמהנו לעיל על "חומרת בנות ישראל, שאפילו רואות דם כחרדל יושבות שבעה נקיים", ושאלנו, ניחא מה שהחמירו לשבת שבעה נקיים. אבל כיצד אפשר לומר שטיפת דם כחרדל היא חומרה, הלוא בבדיקה פנימית אסורה מן התורה אפילו במשהו. ונראה ליישב, שאין הכי נמי, החומרה היא רק "שבעה נקיים". ומה שאמרו "אפילו רואות טיפת דם", זהו כדי שלא נאמר שמחמירים רק בראייה גדולה, כגון בראיית שלושה ימים, אבל בראייה קטנה לא גזרו. לכן קא משמע לן, שגזרו אפילו במשהו.
כך היא דעת הרשב"א בתורת הבית (בית שביעי שער רביעי) במשמרת הבית ודבריו מובאים ב"חוות דעת"
כלומר דאילו משום נדה אפילו בכל שהו היה לטמא דאלמא בעד הבדוק שניהם מודים דאפילו בכל שהו טמאה נדה התם בשהניחה בקופסא וכדתניא בההיא בדקה בעד שאינה בדוק לה והניחתן בקופסא ודכוותיה בעד הבדוק בין עגול בין משוך טמאה נדה דודאי מגופה אתא ובהרגשה אתא, אלא דקא סברה הרגשת עד היא כדאיתא בפרק הרואה.
נראה מפירושו, שיש כאן ספק. שכן הדם ודאי בא מגוף האישה, על כן אנו אומרים שהתבלבלה, למרות שטוענת שלא הרגישה. אך אי אפשר להיות בטוח שאכן הרגישה, כי אין חזקה שבכל בדיקה פנימית האישה תמיד תרגיש.
4. שיטת הרמב"ם
הרמב"ם מחמיר עוד יותר מתרומת הדשן והרשב"א, וקובע כי כל דם שנמצא בנרתיק מוחזק כדם שבא בהרגשה (איסורי ביאה ט, א):
אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה כמו שביארנו ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד, ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור, הרי זה בחזקת שבא בהרגשה כמו שביארנו.
דעתו שונה מדעתם של "תרומת הדשן" והרשב"א, שטוענים שבעת הבדיקה היא ראתה בהרגשה וחשבה שהרגשתה היא הרגשת עד, אלא דעתו היא שדם שנמצא בפנים הגיע באיזשהו שלב בהרגשה, כפי שכותב בפרק ה שדם שנמצא בחדר ודאי טמא: "דם הבא מן החדר כולו טמא".
מה שמקילים בכתמים הוא משום שיש כמה ספקות, משום שדעת הרמב"ם היא שכל עניין ההרגשה הוא רק להקל בכתם, שאז יתכן שהדם בא מן העלייה. לכן, אף שהתחיל הלכות נידה בפרק ד, רק בפרק ט הביא את דין ההרגשה בקשר לכתמים, כי רק שם יש אפשרות לתלות שהדם בא ממקור אחר וכאמור.
5. שיטת השולחן ערוך
המחבר ודאי לא פסק להלכה כשיטת הרמב"ם, שהרי מיד בראש הלכותיו הביא את דין הרגשה, בהסבירו כיצד האישה נאסרת, ולא רק בסימן קפט, בתחילת הלכות כתמים.
אולם, מה דעת המחבר בדם שנמצא בבדיקה פנימית?
לא ראינו דברים מפורשים בנושא זה. בסימן קצ, סעיפים לג ו-לד, הוא פוסק שאישה שבדקה בעד ומצאה דם, אפילו משהו, טמאה, אך אינו מפרט אם היא נידה מן התורה. ישנם סעיפים שבהם כתב שהאישה טמאה (כמו בסעיף לב), וברור שמדובר באיסור דרבנן. מכאן, שאין להביא ראיה לא לכאן ולא לכאן.
ראה לשון השולחן ערוך, בסימן קצ סעיף לג – לד:
סעיף לג – האשה שבדקה עצמה בעד (פירוש, סמרטוט, מענין וכבגד עדים כל צדקותינו – ישעיה סד, ה) הבדוק לה, ונמצא עליו אפילו טיפה כחרדל, בין עגול בין משוך, טמאה. ולא עוד, אלא אפילו נמצא על הכתם מאכולת מעוכה, טמאה. וכן הדין כשבדקה בו והניחתו בקופסא ואחר שעה בדקה אותו ומצאה עליו דם כל שהוא, בין משוך בין עגול, טמאה.
סעיף לד – בדקה עצמה בעד הבדוק לה והניחתו תחת הכר או תחת הכסת, ולמחר נמצא עליו דם, אם משוך, טמאה, שחזקתו מהקינוח. ואם עגול, ואין בו כגריס ועוד, טהורה, שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר. הגה: וה"ה אם הוא יותר מכגריס, ויש מקום לתלות בו, (בית יוסף), כמו שנתבאר לעיל באיזה דבר תלינן כתם.
אמנם הט"ז (ס"ק כג), בהסבירו את הרמ"א, מביא את דברי הבית יוסף, שרק אם הייתה הרגשה, יש איסור תורה. אבל ללא הרגשה, אפילו בבדיקה פנימית, אפשר לתלות את הדם במקור טהור, ואין כאן אפילו ספק דאורייתא:
ויש מקום לתלות בו. משמע כאן דאף בספק שהוא על ידי בדיקה, מהני בו לתלות בשום דבר. על כן נראה לי באשה שרגילה להוציא דם מבית הרעי שלה על ידי איזה סבה, ובדקה עצמה, אפילו בעד הבדוק, ובשעת הבדיקה נגעה גם שם, דתולה בה שלא בשעת וסתה, דאין כאן ספק דאורייתא, כיון שלא הרגישה בדם מן המקור. וכמו שכתב בית יוסף כאן בד"ה ומכל מקום כו' וזה לשונו, ונראה לי דהיכא דאיכא למיחש שמא בא הדם בעד זה מחמת שנתעסקה סמוך למקום שהעד שם במיני דמים תולין בהם אפילו יותר מכגריס ועוד דמפני שקנחה לא נניח מלתלות במה שאפשר כיון שלא הרגישה ביציאת הדם מגופה והיינו כל שאינה משוך כו' עכ"ל. והכי נמי בהאי דינא שזכרנו, הוה ממש כן. אלא דכאן, אפילו משוך, טהור, כיון שנעשה בקינוח ממקום טהור. וכל שכן הוא, דזה הוה כמו מכה באותו מקום, דלעיל סימן קפ"ז סעיף ה'. ואפילו להי"א דסעיף ל"ה, מודה בזה, דהתם שאני, כמו שיתבאר שם. ועיין מה שכתבתי בסעיף ל"ט. וכתבתי זאת, לפי שראיתי מורה אחד שהורה להחמיר בזה, ונראה לי דטעה בדבר פשוט.
לפי זה, נראה שיש מקום להקל בנידון דידן משום ספק דרבנן לקולא.
מצד שני, לא כל כך פשוט לקבוע להיתר, משום ריבוי האחרונים שפסקו כי גדר האיסור בדם שנמצא בבדיקה פנימית הוא איסור תורה. בנוסף לזאת, בהלכה ברור שדם הנמצא על בדיקה פנימית חמור מכתם, שאוסר גם במשהו, גם על דבר המקבל טומאה, וגם על בגד צבעוני, מה שאין כן בכתם.
ואם אכן יש כאן חשש איסור תורה, מובן היטב מדוע מחמירים בזה יותר מכתם, כי בכתם אין שום דררא דאיסור תורה.
מעתה, גם אם ננקוט שבבדיקה פנימית יש חשש איסור תורה, יש להסתפק מה הדין בנידון שלנו. הלא במקרה זה יש בפנינו ספק ספיקא. שמא יש כאן איסור תורה, שמא אין כאן. ואפילו אם יש, אולי הצבע הוא גוון מותר אולי לא. וזהו ספק ספיקא המתהפך, משום שאפשר להתחיל מן הספק השני ולומר, שיש ספק אם זה צבע אסור או לא. ואפילו אם הוא צבע אסור, אולי אין בזה איסור תורה, משום שלא הייתה הרגשה.
אולם, זה לא ספק ספיקא טוב, משום שצד אחד של הספק הוא לא בין מותר ואסור, אלא בין איסור תורה לאיסור דרבנן. ואפשר לדחות ולומר, שספק ספיקא כזה, אינו נותן פתח להיתר ולקולא. כפי שהש"ך מציין, שבשיקול הלכתי בו יש ספק באיסור דרבנן, לא תמיד מקילים מפאת ספק ספיקא, מלבד כאשר הספק דומה. והמקרה שלנו אינו דומה לאיסור דרבנן רגיל, כי אנו מסתפקים אם יש כאן ספק תורה או ספק דרבנן.
ראה דברי הש"ך שכתב וזה לשונו (יורה דעה סימן קי – כללי דיני ספק ספיקא בקצרה ס"ק לו):
דיני ספק ספיקא עמוקים ורחבים מני ים ויש בהם כללים וענינים הרבה, ענינו של זה לא כענינו של זה, וגם בדבר קל ודק יש להפריש בין זה לזה, על כן אין לנו עכשיו לבדות שום ספק ספיקא או ספק דרבנן להקל ללמוד דבר מדבר, אם לא אותן המפורשים כל אחד במקומן. וכן אותן שנתבארו למעלה או הדומה להן ממש, או שיש בלא זה צדדים להתיר, וגם זה אחר רוב העיון.
למרות דבריו, מצינו נידון דומה שהש"ך הכריע בו להיתר, ראה לשונו (יורה דעה סימן קי – כללי ספק ספיקא ס"ק טז):
והיכא דיש כאן ספק ספיקא בענין שהוא מותר מן התורה אלא שאסור מדרבנן, ואיכא ספיקא דרבנן לקולא, מותר. זה נתבאר לעיל זימני טובא וגם באגור שהבאתי בדין י' נתבאר כן. וכן כתב הסמ"ק סימן ר"ה, ומביאו בית יוסף סימן פ"ג. וכן כתב האסור והיתר כלל י"ג, והרב בתורת חטאת כלל כ' סוף דין ג', דציר דגים, היכא דיש שמנונית, אסור מן התורה. ודגים מלוחים כמו הרינג"ש מותרים מטעם ספק ספיקא. ספק, אם נמלחו עם דגים טמאים. ואם תמצי לומר נמלחו, שמא לא היה בהם שומן, ואז צירם אינו אסור אלא מדרבנן עכ"ל. ור"ל, ומן התורהמיהת מותר מספק ספיקא, ואף על גב דמדרבנן אסור אף באין בהם שמנונית, מכל מקום הוה ליה ספיקא דרבנן, שמא לא נמלחו עם הטמאים, ולקולא, וזה פשוט.
גם בטהרת הבית (חלק א עמוד שה) הכריע לקולא בספק ספיקא דומה:
ואם ראתה בבדיקת עד כתם ירוק ונשתנה לאדום יש להתיר מטעם ספק ספיקא, משום שראיית דם על יד בדיקת עד, לא נפיק מפלוגתיה דרבותא אי הוי דאורייתא או רק מדרבנן… ואם כן בצירוף סברת החכם צבי וסייעתו יש כאן ספק ספיקא להקל, דהוי ספק ספיקא הקל בדאורייתא, וספק אחד בדרבנן. ואף שבשו"ת חמדת משה (סימן מד) כתב להחמיר בבדיקה, המיקל במקום צורך יש לו על מה שיסמוך.
6. קולא בספק ספיקא, לדעה ש"ספק דאורייתא לחומרה" מן התורה
אלא שהדברים טעונים הסבר. כי אין כאן רק ספק בדרבנן, אלא ספק באיסור, שהוא עצמו יש בו ספק אם איסורו מן התורה או מדרבנן.
ונראה להסביר, על פי מחלוקת שנחלקו הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק יח הלכה יז) והרשב"א (תורת הבית בית ד שער א אות יא), בגדר "ספק דאורייתא לחומרא", האם איסורו מדרבנן, או מן התורה.
לדעת הרמב"ם, האיסור הוא מדרבנן. לכן, בנידון שלנו, שבו יש ספק אם דם בבדיקה פנימית, כאשר לא הרגישה, הוא איסור מן התורה או לא, יש להחמיר רק אם מדובר בדם אדום וודאי, אך האיסור הוא רק מדרבנן. והספק השני, הוא ספק באיסור דרבנן.
לעומת זאת, הרשב"א סבור שספק דאורייתא לחומרא הוא מן התורה, וקשה יותר להקל. ומה שמקילים בספק ספיקא, אין זה משום שמקילים בספק דאורייתא, אלא מדין הלך אחר הרוב. כלומר, במקרה של ספק ספיקא, רוב הסיכויים (או רוב האפשרויות ההלכתיות) נוטים להיתר, ולכן מותר להקל על פי דין "אחרי רבים להטות".
במקרה שלנו, ישנם ארבעה מרכיבים:
א. בדיקה פנימית אסורה מן התורה. ב. בדיקה פנימית אסורה מדרבנן. ג. דין המראה הזה הוא אסור. ד. דין המראה הזה הוא מותר.
אם נאמר שהמראה הוא מראה אסור ובדיקה פנימית אסורה מן התורה, אז מדובר באיסור מן התורה.
אם אנו טוענים שהמראה הוא מראה אסור ובדיקה פנימית אסורה מדרבנן, אז מדובר באיסור מדרבנן.
אם אנו קובעים שהמראה הוא מראה היתר ובדיקה פנימית אסורה מן התורה, אז הדבר מותר.
אם אנו אומרים שהמראה הוא מראה היתר ובדיקה פנימית אסורה מדרבנן, אז גם כאן מותר.
מכאן, ישנן שתי מציאויות שבהן מדובר באיסור, ושתי מציאויות שבהן מדובר בהיתר, ולכן אין כאן רוב להיתר.
ואולי זו הסיבה לכך שהאוסרים פוסקים כך.
אמנם ראינו לעיל שהש"ך סבור כי יש להחשיב נידון כזה כספק ספיקא, וצריך לומר, שגם בנידון כזה אנו מתייחסים אליו כרוב להיתר, שכן ישנם שני סיכויים להיתר, ואחד וחצי לאיסור.
הנה צדדי ההיתר, הלא ההיתר שבהם ברור ומוחלט, ללא שום חשש איסור, ונסביר.
על הצד שגוון הצבע הוא של היתר, וגוון אסור הנמצא בבדיקה פנימית אסור מן התורה, ברור שאין כל איסור.
על הצד שגוון הצבע הוא של היתר, וגוון אסור הנמצא בבדיקה פנימית אסור מדרבנן, הרי גם בזה ההיתר מוחלט.
אמנם צדדי האיסור, אינם בהכרח שני צדדים שווים לאיסור.
כי הנה, על הצד שהמראה הוא מראה אסור, ובדיקה פנימית אסורה מן התורה, הרי ברור שיש כאן איסור מן התורה.
אלא שעל הצד שהמראה הוא מראה אסור, ובדיקה פנימית אסורה מדרבנן, אז מדובר באיסור מדרבנן.
כיון שמרכיבי החומרא הם איסור דאורייתא ואיסור דרבנן, נמצא כי ההרכבה היא מאיסור דאורייתא, ומאיסור שמדאורייתא ממש מותר. ורק חכמים תיקנו שייאסר. על כן צד ההיתר הוא שני צדדי היתר חזקים ומוצקים, ואילו צד האיסור לעומתם הוא צד המורכב מאיסור מוצק, ומאיסור שאינו אסור מן התורה. וכיון שמן התורה הוא היתר גמור, על כן אין להגדירו כצד איסור מוחלט, אלא כצד איסור מוחלש יותר. ועל דרך ההשאלה, אין כאן שני צדדי איסור, כי האיסור דרבנן הוא איסור שמהתורה מותר בהחלט. לכן יש להגדיר זאת כצד וחצי של איסור מול שני צדדי היתר.
ונמצא כי גם לפי הרמ"א (יורה דעה קי, ד) אשר פוסק שספק דאורייתא לחומרא הוא דין מן התורה, יש כאן ספק ספיקא שמאפשר להקל מטעם רוב, כי יש כאן שני צדדי היתר מול צד וחצי איסור, וכפי שהסברנו.
לסיכום, ניתן להתיר בדיקה זו.