הקלה ב"עקרות הלכתית"

[1] בעריכת הרב יצחק קושיבלסקי. גם רוב ההערות מפרי עטו. המאמר פורסם בצהר מב.

[2] ההקדמה וכן חלק מן ההערות להלן בהשתתפות הרב י. קושלבסקי. אני מודה לכל הרבנים שעברו על המאמר והעירו את הערותיהם המחכימות.

[3] גם אם הייתה עם בעלה לפני הביוץ היא יכולה להרות כי הזרע יכול "להמתין" ברחם כמה ימים.

[4] לדעת חלק מפוסקי ספרד די לספור ארבעה ימים מיום התשמיש האחרון.

[5] לפעמים הביוץ המוקדם אינו אלא סימפטום לבעיה אחרת ובמקרה זה הקדמת הטבילה לא תועיל.

[6] לרמב"ם יש שיטה אחרת בעניין זה, שלאחר אחד עשר ימי זיבה מתחיל מיד החשבון של שבעת ימי נידה ואחד עשר ימי זיבה מחדש (משנה תורה, איסורי ביאה, פרק ו, הלכות ב-ו), אך שיטתו יחידנית ולא התקבלה להלכה (ראה ש"ך, יורה דעה, סימן קפג, ס"ק ד, ותמיהתו על דברי ה"לבוש").

[7] מן התורה קיימים רק חמשה גוונים מדויקים של דם המטמאים את האשה (משנה במסכת נדה דף יט, א). חכמים הקדמונים בתקופת המשנה והגמרא ידעו להבחין בין הגוונים הטמאים לטהורים, אך אומנות הבחנה זו נעלמה עם השנים כבר בתקופת האמוראים (נדה כ, ב). בעקבות זאת נקבעה ההלכה שכל מראה אדום טמא.

[8] עיין ב"בית יוסף" (שם) הכותב שדברי הטור אינם ברורים כל הצורך, ועולה מדבריו שמהלך הדברים היה כך:
מתחילה התעורר חשש שאין בקיאין במראה הדמים המדויק ולכן החמירו לטמא כל מראה דם. בעקבות זאת הוצרכו להחמיר בכל ראיית דם לספור את שבעת ימי הנדה מן היום האחרון לראיית הדם כי אולי רק ביום זה התחיל הדם הטמא ובימים הקודמים היה דם טהור [ומפירוש רש"י על תקנת רבי (נידה סו, א, ד"ה שנים) מתבאר חשש אחר – שמא היום הראשון היה בימי זיבה ורק השני בימי נידה, ולכן חשבון ספירת שבעת ימי נידה מתחיל רק מהשני, וכן משמע מדברי הרא"ש שמעתיק ה"בית יוסף"]. חשש זה מחייב כל אשה שראתה דם לספור ששה נקיים (לא לשם ספירת נקיים של זבה אלא לשם השלמת שבעת ימי נדה).
חשש נוסף היה שהאישה טועה בין ימי נידה לימי זיבה, וכשרואה שלושה ימים וחושבת שהיא בימי נידה ואינה צריכה אלא להשלים ספירת שבעת ימי נידה (דהיינו עוד שישה ימים מהיום האחרון שראתה וכנכתב לעיל) באמת היא בימי זיבה וצריכה מן הדין לישב שבעה נקיים, ומחמת חשש זה החמירו עוד שכל אימת שרואה שלושה ימים רצופים עליה לספור שבעה נקיים. וכל זה היה כלול בתקנת רבי בשדות.
לאחר מכן הנהיגו בנות ישראל חומרא נוספת בעצמן שאפילו ראו טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים. ומבאר ה"בית יוסף" בשם הראשונים שאף שמעיקר הדין אחרי תקנת רבי כבר אין כל חשש איסור, מכל מקום, היות ויש מקרים שגם ראיית דם כחרדל מצריכה שבעה נקיים מן הדין, והיינו אם ראתה אפילו טיפת דם כחרדל בתוך ימי ספירת שבעה נקיים (שאז סתרה ספירתה וצריכה לספור שבעה נקיים מחדש), החמירו בנות ישראל על עצמן הרחקה יתירה להשוות את כל הראיות ולהצריך בכולן שבעה נקיים.
הט"ז (יורה דעה, סימן קפג, ס"ק ב) ביאר שלאחר שרבי תיקן לשבת שישה נקיים על כל דם שתראה בימי נידה שמא רק הדם האחרון היה טמא, חששו בנות ישראל לבלבול בין ימי נידה שצריכה לשבת שישה נקיים לימי זיבה שצריכה לשבת שבעה נקיים, ולכן הצריכו לשבת שבעה נקיים על כל דם ודם. דבריו מבהירים יותר מדוע החמירו לספור שבעה נקיים גם באופן שברור שאין האשה נמצאת בימי זיבה המחייבים ספירת שבעה נקיים, כגון כשעברו מאז חחילת הראיה הקודמת מספיק ימים נקיים המוציאים אותה מכלל ימי זיבה. 

[9] להקלה מסיבות אחרות ראה לדוגמה הרב דוד בן זזון "זוג שאינו שומר הלכות נידה: תפסת מועט תפסת – בדין תורה ובמנהג החכמים" צהר עמוד 257 (התשע"ו).

[10] להרחבה ולמקורות נוספים בעניין זה ניתן לעיין במאמרם של הרב אליעזר בן-פורת ופרופ' פסח קליימן "אפשרויות הלכתיות למניעת עקרות עקב ביוץ מוקדם" אסיא פה-פו, עמוד 83 (התשס"ט).

[11] ראה בעניין זה טובה גנזל ודינה רחל צימרמן "היבטים הלכתיים ואתיים בהתערבות הורמונלית לפתרון בעיות הלכתיות"צהר לט עמוד 165 (התשע"ו).

[12] ראה: דניאל רוזנק ורבקה שמעון "חומרת רבי זירא – האם הגיע הזמן לחשיבה מחודשת?" הצופה (3.11.2006). שנים אחדות לאחר מכן פרסם ד"ר רוזנק ספר שהוקדש לנושא זה, ראה דניאל רוזנק להחזיר טהרה ליושנה (התשע"א). 

[13] ראה לדוגמה הרב אריה כ"ץ "חומרת בנות ישראל בזמן הזה" אמונת עתיך עמודים 95-103 (ניסן התשע"ד).

[14] אמנם רבי גזר גזרה זו רק ל"עם שבשדות", וזאת משום שבימיו עוד היו מצויים בערים חכמים גדולים שהכירו היטב את מראות הדמים ולא היה חשש לחוסר הבחנה בין דם טמא לדם טהור, אך מתקופת האמוראים ואילך נעלמה חכמת הבחנת הדמים גם מן החכמים, ולכן תקנת רבי שייכת בכל מקום.

[15] כאמור לעיל, תקנת רבי הייתה שאישה הרואה יום אחד סופרת שישה והוא (כלומר משלימה לשבעה ימים כדין נדה של התורה וטובלת); אם ראתה שני ימים סופרת עוד שישה נקיים ואז טובלת, ואם ראתה שלושה ימים סופרת שבעה נקיים כדין זבה וטובלת. והנה הטעם לכך שבמקרה שראתה שלושה ימים סופרת שבעה נקיים הוא משום שחוששים שמא תראה בימי זיבה שאז מדין תורה טעונה שבעה נקיים, אבל אם ראתה שני ימים יש להבין מדוע אינה מוסיפה לספור חמישה ימים בלבד כדין תורה, שהרי אין לחוש אותה לזבה גדולה מאחר שלא ראתה שלושה ימים. ועל כך כתבו התוספות שמאחר ואין הכל בקיאים בגוונים המדויקים שמטמאים את האישה, יש לחוש שהיום הראשון של הדימום היה דם טהור ורק מהיום השני החל הדימום המטמא שממנו יש לספור שבעה ימים.
יש לשים לב כי תקנת רבי מצריכה כל אישה לספור שישה נקיים אפילו על ראיית יום אחד או יומיים, וברואה שלושה ימים מצריכה כבר לספור שבעה נקיים כמו שאנו נוהגים, ונמצא אם כן שתקנת רבי זירא הוסיפה למעשה רק יום אחד מעבר לתקנת רבי, וגם זאת רק באישה שראתה ראייה קצרה של יום או יומיים.

[16] זה לשון הגמרא (שם): "תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך דין, ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה. והיכי דמי הלכה פסוקה? אמר אביי: כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל – יושבות עליה שבעה נקיים".

[17] כלומר, קיימא לן שעל שלוש עברות – וביניהן גילוי עריות – ייהרג ואל יעבור, וכאן הלוא מצד אחד יש פיקוח נפש, שהרי לפי דברי הרופאים רפואתה היחידה של האישה תהיה על ידי שתתעבר, וזה יכול להתרחש לדבריהם רק אם תתייחד עם בעלה ביום השביעי לראייתה. מצד שני בביאה באותו יום יש ספק עריות אם ננקוט שכל אישה היא ספק נידה ספק זבה, והרי אם היא זבה אינה נטהרת בטבילה ביום השביעי בלא שבעה נקיים קודם (נראה מן התשובה שמרן הרב זצ"ל סובר בפשיטות שאיסור נידה וזבה מוגדר כאיסורי עריות שיש עליהם דין ייהרג ואל יעבור, ולא נחת למחלוקת הפוסקים בנידון זה). ועיין שם בתשובה שמרן הרב מצדד להלכה שבספק עריות אין דין להיהרג ולא לעבור, ומביא לכך כמה אסמכתאות ומפלפל בזה הרבה, עיין שם.

[18] ראה שם בתשובת הרב זצ"ל שלשיטת הרמב"ם בחשבון ימי נידה וזיבה, הסובר שמהיום הראשון שראתה אי פעם מתחילים שבעה ימים שהם ימי נידה ואחר כך אחד עשר ימים הם ימי זיבה ומיד מתחילים שוב שבעה ימי נידה ואחד עשר ימי זיבה (בין אם ראתה ובין אם לא) וכן הלאה, נמצא שבכל ראייה של אישה יש להסתפק האם הייתה בימי נידה או בימי זיבה והוי ספק גמור מן התורה. אך לפי שיטת שאר הפוסקים (רש"י ועוד), שאחרי אחד עשר ימי הזיבה לא מתחיל החשבון מחדש עד שתראה שוב בפועל ורק אז יתחילו שבעה ימי נידה, אם כן אצל כל אישה שעברו שמונה עשר יום מהראייה הקודמת שלה, לעולם כל ראיה שתתחיל לראות תהיה בימי נידה ולא בימי זיבה, ורק מחמת מנהג רבי זירא מחמירים לדון ראייה זו כראייה בימי זיבה ולהצריך שבעה נקיים. וזו כוונת מרן הרב בהתייחסו ל"שיטה זו", דהיינו לשיטת שאר הפוסקים מלבד הרמב"ם.

[19] ונראה שכוונת הרב שהיו לה לפני ראיה זו אחד עשר ימים נקיים לאחר שהסתיימו שבעה ימי הנדה הקודמים או לאחר שטהרה מהווסת הקודם.

[20] כלומר, כפי שהתבאר לעיל חומרתו של רבי כוללת שני חששות: א. חשש שלא ידעו להבחין בין דם טמא לדם טהור ויתכן שתחילת ראייתה תהיה דם טהור ורק סוף ראייתה תהיה דם טמא, ונמצא שיכולה להתחיל את הספירה רק מסוף ראייתה וכנכתב לעיל; ב. חשש שהנשים לא תצלחנה להחזיק ראש בחשבון של ימי נידה וימי זיבה שלהן, ואז אפילו שיהיו בימי זיבה יחשבו שהן בימי נידה. והנה דברי הרב זצ"ל מובנים לגבי החשש השני – שאם לפני ראיה זו היו לה אחד עשר ימים נקיים שוב אין לה מקום לחשוש שמא ראייה זו היא בימי זיבה, אולם החשש הראשון של רבי – שיטעו בין דם טמא לדם טהור, לכאורה עומד בעינו, ויש לאישה לחשוש תמיד שרק ביום האחרון ראתה מראה דם טמא ורק מאותו יום מתחילה ספירתה ואם כן עליה לספור עוד ששה נקיים כדי להשלים לשבעת ימי נדה. ואמנם הרב מדגיש בתשובתו שהיא עוסקת באשה שתחילת ראייתה הוא דם טמא, אך זה עצמו קשה, הלוא זה גופא היה חששו של רבי שמא תחילת ראייתה של האשה לא היתה דם טמא מאחר ואיננו בקיאים במראות הדמים, ואם כן הספירה יכולה להתחיל רק מסוף ראייתה.

[21] תלמיד חכם אחד העיר לי כי לדעתו ברור שבזמן ווסת יש שלב בו הדם שהיא רואה הוא הדם שאסרה התורה, אלא שאין אנו יודעים איזה הוא, שהרי צבעו משתנה במהלך ימי הווסת. על כן היא בוודאי נידה דאורייתא, אלא שאין אנו יודעים ממתי. אך איני יודע מנין לו כן, ואם אכן כך היה לא היה צריך תקנה של רבי, ודאי שצריך להמתין ימים נוספים כי יש כאן ספק דאורייתא שדינו לחומרא. לכן נראה כמו שהעלינו, שעד כמה שהיינו מסתפקים שמא תחילת הימים היו בדימום טהור היינו יכולים להסתפק כך גם כל הימים וממה נפשך לא היתה האשה צריכה לספור יותר משבעת ימי נדה, ולכן הוצרך רבי לתקן שיש לחשוש שדווקא תחילת הדימום היה טהור וסופו טמא. 

[22] אשר לדעת מקצת הפוסקים (כמובא בפתחי תשובה סימן קפד, ג) הוא חיוב מן התורה.

[23] אמנם יש ראשונים הסוברים שצריך לפרוש כל הימים, ראה בטור סימן קפד, אך גם לשיטתם אין זה מחשש שמא הימים הראשונים לא היו טמאים אלא משום שכל הימים גורמים או מסיבות אחרות, ומכל מקום להלכה אין אנו פוסקים כן כמבואר בשלחן ערוך סימן קפד סעיף ו.

[24] יודע אני שאפשר להתווכח על ספק ספקא זה, כי לאחר שטבלה ביום השביעי מראיית היום הראשון לכאורה הספק הוא רק אחד – האם הראייה שראתה ביום השביעי היא ראייה המצריכה ספירה של שבעה ימים ממנה או לאו, ואם כן אין זה נחשב ספק ספקא, אולם עיין ברמ"א (יורה דעה, סימן קפז, סעיף ה) שעושה ספק ספקא יותר רחוק מזה. ובאמת יש כאן שתי ספיקות והוא ספק ספקא המתהפך כי על הראייה של היום האחרון אפשר להסתפק שמא הצבע הוא של דם טהור, ואפילו אם הצבע הוא של דם טמא שמא זהו יום אחרון לראייה ולא יום ראשון, ואפשר להפוך ולומר שמא היא כבר טמאה מיום הראשון וגם אם לאו, שמא מה שראתה היום הוא דם טהור. אכן באמת יש כאן שתי ספיקות, שתי סיבות להקל.

[25] תוספות נדה סו, א ד"ה שנים; רי"ף שם; ר"ן שם; רא"ש נידה פרק י אות ו; רמב"ן בנדה שם; טור סימן קפג; מאירי נדה סו, א ד"ה דין תורה ועוד.

[26] אם כבר עברו ששה עשר יום מתחילת הראיה הקודמת, אמנם אינה צריכה לחשוש שמא היא זבה גדולה ואינה צריכה שבעה נקיים כי היום העשירי והאחד-עשר אינם מצטרפים לזבה גדולה, אך מכל מקום יש לה לחשוש שמא שני הימים הראשונים היו ימי זיבה ואם כן ספירת ימי הנידה מתחילה רק לאחר שעברו כבר שמונה עשר יום מתחילת הראיה הקודמת.

[27] ועיין שם בהוצאת הרב קוק בהערות (הערה 89) שמביא בפירוש שזו מחלוקת ואין הכוונה שזה אמר פירוש אחד וזה אמר פירוש אחר.

[28] וקצת פלא כי הרמב"ן הביא את שני הפירושים וכאן הריטב"א והרשב"א סטו משיטת הרמב"ן, ונראים הדברים שזו השמטה מכוונת. הרשב"א אמנם מביא את דברי הרב אלברצלוני שנקט שבאותם הימים היו מכירים קצת גם בני הכפרים בין דם טהור לדם טמא (ולכן דעתו שאם ראתה שניים תשב רק עוד חמשה ימים ולא ששה), ומשמע קצת שלדידן שאנו גורסים בגמרא שאם ראתה שניים תשב ששה והוא, הרי זה משום שאין בקיאים בין דם טמא לטהור, אולם בהמשך דבריו כותב הרשב"א במפורש שטעם התקנה הוא דכיוון שאינן בקיאות לגמרי יש לחוש שהיום הראשון היה מימי זיבה ורק השני מימי נדה, ואינו מזכיר את החשש של דם טמא ודם טהור.

[29] ויתכן שלדעתם אין לחוש בסתמא ששפיעת דם תהיה מחולקת באופן שחלקה מדם טמא וחלקה מדם טהור.

[30] תלמיד חכם אחד העיר לי שאין כאן מחלוקת אלא זה טעמים מצטברים. אכן נכון שלהלכה חוששים לשני הטעמים, אבל ודאי שכל ראשון שנתן טעם אחד ולא טעם אחר נימוקו עמו ועיין בהערה הנזכרת לעיל על הרשב"א שמוכיח שמדובר במחלוקת וודאי שרש"י אינו חושש לטעם התוספות ומציין לספר חכמת בצלאל על נדה שכתב נפקא מינה בין הביאורים.

[31] שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קנז, סעיף א ברמ"א. ועיין שם בפתחי תשובה (סק"ד), שמרחיב דין זה גם לגבי איסור דרבנן. אולם ביביע אומר (חלק ד אבן העזר, סימן ג אות ד) הביא פוסקים רבים שאין חיוב לאדם להפסיד כל ממונו שלא לעבור על איסור דרבנן.

[32] ועיין בשו"ת אגרות משה (יורה דעה, חלק ב, סימן פד) שכתב כן לגבי דינו של הרמ"א שאין אפשרות לספור שבעה נקיים עד שיעברו חמשה ימים מתחילת הדימום מחמת גזירת פולטת שכבת זרע וזה לשונו: "הנכון לעניות דעתי נראה פשוט שלבטל מפריה ורביה לא נהגו להחמיר בלא שמשה שהוא רק מטעם לא פלוג, דהמנהג נעשה משום שלרובא דרובא נשים ליכא חלוק לענין פריה ורביה ובזמנם אולי לא היה חלוק לשום אשה, דהא רק עתה זה כעשרים וחמש שנים שנתחדש זה מהרופאים המומחים שאיכא נשים מועטות שיש רק יום אחד מהסמוכים לנדתה שיש אפשריות לפניהן להתעבר ואולי הוא מדברים שנשתנו הטבעיים או שגם מתחלה היה כן רק שלא ידעו הרופאים מזה, ולכן אין ללמד ממנהג זה לאסור גם לאלו שהוא בטול פריה ורבייה שהוא מצווה רבה שיש לנו לומר שבאופן כזה אינו בכלל המנהג… ועיין במשנה למלך פרק יב מגירושין הלכה טז שכתב דבעיגונא איכא סברא גדולה דלא אמרינן לא פלוג אף בדין ממש שאסרו חכמים… שודאי הוא כעיגון ממש לכולי עלמא, שלסברא זו אין לומר לא פלוג אף אם היה זה איסור מדינא דרבנן וכל שכן בכאן שהוא רק מנהגא בעלמא שאין לומר לא פלוג בכהאי גוונא. אבל אין צורך לזה דכיון שהוא רק מנהג אין לנו אלא כאופן שנהגו ובמקום שהוא בטול מפריה ורביה לא חזינן שנהגו וממילא אינו בכלל המנהג. ולכן יש להתיר לה אם יפרוש שלושה ימים קודם הוסת ותפסוק מלראות ביום השני לנדתה לעשות הפסק טהרה ביום ההוא ולספור שבעה נקיים תיכף ולטבול בליל עשירי". עד כאן דבריו.

[33] ראה הרב משה אליעזר הלוי רבינוביץ "כבוד הבריות בפסיקה ההלכתית – במקום איסור מהתורה ואיסור מדרבנן וההבדל ביניהם" צהר מ 183 (התשע"ו).

[34] הלוא כבר אמרה רחל אמנו (בראשית ל, א): "הבה לי בנים, ואם אין, מתה אנכי!".

[35] באגרות משה יורה דעה חלק א סימן צג בתשובה שעוסקת בנושא שלנו ממש, דן הגר"מ פיינשטיין גם כן בראיה זו שממנה לכאורה מוכח שניתן לעבור על איסור קל כדי לקיים מצווה רבה, אולם הוא דוחה שעל כרחך אין לומר שיש כלל כזה והראיה ממה שלא התירו להביא סכין למילה וכן להזות לקיים מצות קורבן פסח, עיין שם. ולכאורה אין זה דומה, שאף שבשנה זו לא יקיימו את המצווה יקיימו אותה שנה אחרת מה שאין כן כאן. (ועוד יש להבחין בין קורבן פסח שהטמא כמו מי שהיה בדרך רחוקה פטור במצבו מלהקריב את הקורבן, וההזאה היא כדי להיכנס בחיוב, מה שאין כן בנידוננו שכל אדם מחויב בפריה ורביה ויש איסור דרבנן שמונע ממנו לקיים את המצווה). ועיין שם שגילה שיש לו בזה טעמים להתיר אך אינו רוצה לפרסמם.
ועיין עוד בדברי הרשב"א בכתובות (ה, א) בסוגיית הגמרא לגבי בעילת בתולה בשבת: "אם תמצי לומר הלכה כרבי יהודה מקלקל הוא אצל הפתח. כלומר ושרי דכל המקלקלין פטורין, ואף על גב דפטור אבל אסור קאמרי' הכא לגבי מצוה שרי לכתחילה". ולכאורה קשה במה שונה דין זה ממה שאסור להביא מים חמים בשבת מחצר שאינה מעורבת אפילו לצורך מצוות מילה. ונראה שיש להבדיל בין איסור דרבנן שנצרך לשם קיום מצווה רבה לאחר מכן והריהו אסור, לבין איסור דרבנן שעוברים בשעת קיום המצווה עצמה שמותר. אם כנים הדברים, גם כאן יש להתיר לאשה לספור כדין תורה לצורך מצוות פריה ורביה אף שעוברת בכך על איסור דרבנן כי קיום המצווה הוא בעדנא שמקיימת את המצווה.

[36] דהיינו במקום שאי אפשר, כגון בגמרא (שם) "מעוברת שנתגיירה וטבלה בנה אינו צריך טבילה", עיין שם.

[37] ראה בשו"ת גליא מסכת (להגאון רבי דוד מנובהרדוק, יורה דעה, סימן ד) שכתב וזה לשונו: "ואמרתי לחקור להמציא איזה נטיית קולא לפתח תקוה לבית ישראל בעסק שאלות כתמים אשר יפול בלב המורה להסתפק במראיתו ובפרט אם השאלה בימי ליבונה ובספירת נקיים… והוא, דעיקר מימרא דרבי זירא – לא הוי מתקנות חכמים אלא בנות ישראל המה החמירו על עצמן חומרא זו מעצמן – ולפיכך ראוי לומר בפשיטות על ענין חומרא דרבי זירא דבקל נפטרין הימנה היינו בכל ענין ובכל מקום שיש איזה צד לצדד ולהקל יש להקל", ומשמע מדבריו שם שמקל שלא לחשוש אפילו לתקנת רבי להצריך שישה והוא.
וכן כתב בספר קונטרסי שיעורים – קידושין (להגאון רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל, עמודים קנה-קנו) מדעתו והאריך שמסתבר שבמקום של מניעת פריה ורביה לעולם לא נהגו בנות ישראל במנהג זה כמו שמצינו בכסף משנה לגבי המנהג שנהגו ישראל קדושים לא לאכול שומנו של גיד, שבאכילת קרבן פסח לא נהגו מנהג זה, ואחר כך מעתיק את דברי שו"ת גליא מסכת ומסיים שם וזה לשונו: "ושמחתי מאד שכיוונתי לדעתו הגדולה שיש לצדד להקל בזה העניין שהחמירו על עצמן… כמו כן יש לומר שבמקום מניעת פריה ורביה וחוטרא לידא ומרא לקבורה וגם שלום-בית, לא נהגו בחומרת רבי זירא. כל זה איני אומר למעשה רק להלכה לצרף סניף להקל מאחר שכיוונתי בעיקר הסברא לדעת הגאון הנ"ל". עיין במאמרו של הרב בן זזון (צוין לעיל הערה 7(, בעמוד 266, שהביא את דברי שו"ת גליא מסכת, ודן בדבריו.
ועיין עוד בשו"ת שואלין ודורשין (לרה"ג ר' יצחק אונא שהיה בסוף ימיו רב בירושלים, סימן מ), שדן בעקרות הלכתית הנובעת מחמת החומרא שצריכה לחכות חמישה ימים משום פולטת שכבת זרע) והפנה את השאלה לכמה רבנים ומביא תשובת הרב אליהו מרדכי ולקובסקי שכתב כך: "בתשובה למכתבו. הנה קבלה בידי מהגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצ"ל להקל בעניינים כאלה בכל האפשרי. כן ידעתי שהגאון רבי אליעזר גורדון מטלז זצ"ל התחשב במקרה יוצא מהכלל אפילו בדיני זבה ונידה מדאורייתא לצרפו לסניף לפחות וכו'". כמו כן מביא שם תשובה מהרב הראשי לישראל, הרב הרצוג זצ"ל, שהקל גם הוא בעניין (עיין שם שכתב להקל כמו ה"אגרות משה", לעיל הערה 34). 
אמנם, עיין לאידך גיסא בשו"ת מנחת שלמה (חלק ב, סימן ע) שדחה כל אפשרות להקל בדינו של רבי זירא אפילו במקום עיגון וצער ועקרות, ומצדד שתקנת רבי זירא כה חמורה שאפילו ספק דרבנן להקל לא נאמר בה, עיין שם. (ומחמת הדוחק ביקש להקל קולא מופלגת אחרת – להניח שפופרת בנרתיק שדרכה יעבור הדם מבלי לגעת בגוף ולסמוך על הפוסקים שבאופן זה אינה נאסרת, אך כבר דחוהו בתוקף הפוסקים בזמנו ואף הוא חזר בו וגנז את הרעיון).

[38] עיין דיון מורחב בזה בציץ אליעזר חלק ט סימן נא שער ד.

[39] מובאים דבריהם בציץ אליעזר הנזכר לעיל.

[40] על פי הגמרא (נידה נז, ב): "אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה – טהורה, שנאמר (ויקרא טו), בבשרה – עד שתרגיש בבשרה". וכן נקט בספר אורחות טהרה (להרה"ג ר' יצחק אייזיק כהנא), שיש לומר שבזמן הזה נשים שאינן מרגישות טמאות רק מדרבנן.

[41] עיין הדעות בזה בטהרת הבית חלק א מעמוד יח ואילך.

[42] אף שנראה ששיטה זו הפוכה מפשטות הגמרא (נידה נז, ב), שאם הרגישה בעת הבדיקה תולים להקל שטעתה בין הרגשת עד להרגשת דם, וכבר האריכו בזה האחרונים, עיין סדרי טהרי בסימן קצ ס"ק צג.

[43] ולהפסק טהרה תבדוק ביום אחרון שכבר ממילא נקייה מדמים.

[44] יש כמה צדדים להחמיר בדבר: א. יש הנוקטים שמה שהצריך שמואל הרגשה זה רק כדי שתהיה ודאות שהדם בא מגופה של האישה: תוספות רי"ד (נדה נז, ב, ד"ה אמר שמואל); שו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן קיב); סדרי טהרה (סימן קצ ס"ק צג בדעת כמה ראשונים), ועוד; ב. יש הסוברים שגם היום נשים מרגישות אלא שאינן בקיאות לדעת מה נחשב הרגשה: ערוך השולחן (סימן קפג אות ס); שו"ת אגרות משה (חלק ד סימן יז אות יב); שו"ת ציץ אליעזר (חלק ו סימן כא), ועוד; ג. יש הנוקטים שגם לנשים שלנו יש הרגשה אלא שנחלשו החושים ולכן אין הנשים מבחינות בהרגשה זו: תשורת שי (סימן תנו) ועוד; ד. יש מי שסובר שדין הרגשה נאמר רק באופן שדרך הנשים להרגיש ואז אם אינן מרגישות הרי שראייתן היא ראיה שלא כדרכה, אך היום שדרך נשים שאינן מרגישות אם כן גם ראיה שלא בהרגשה היא ראיה כדרך שמטמאת מן התורה: קובץ תשובות מהגרי"ש אלישיב (חלק א סימן פד). ועיין במאמרו של הרב שלמה לוי "הרגשה בזמן הזה" (מובא באתר מכון שלזינגר) (98.131.138.124/articles/ASSIA/Assia73-74/Assia73-74.12.asp), שמסכם את השיטות והמקורות בעניין (ועיין שם שרוב הפוסקים החמירו בזה). אך כל סברות אלו מוקשות ממה שלמעשה רוב הפוסקים גם בזמן הזה מקלים גם בכתמים אפילו שבאו ודאי מגופה בכל דיני כתמים, ולא חששו שמא הייתה הרגשה קלושה או שהיום לא צריך הרגשה וכו'. ואין כאן המקום להאריך בזה. ועיין בטהרת הבית של הרב עובדיה יוסף חלק א מעמוד יד והלאה שדן והרחיב בכל זה וסתם להיתר.

[45] ועיין שו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק א סימן צג), שנראה מדבריו שחכך בזה הרבה ולא רצה להעלות את צדדי הקולא על הכתב.