שתייה בפורים

12. דעת המקובלים

אין לי יד ורגל בקבלה, ובכל זאת אני נפגש בדברי הזוהר הקדוש המובא בבית יוסף, או בשאר מפרשי השולחן ערוך, כגון הבן איש חי או כף החיים, שמרבים להביא את דברי הקבלה, הלכה למעשה.

והנה נקט כף החיים את דברי המקובלים בעניין זה, כהלכה למעשה. וגם הרב קוק, בספרו על התפילה, אף הוא נקט בדעה זו של חכמי הנסתר למעשה. לכן אמרתי אעיין בדבריהם, כדי ליישבם, עם האמור לעיל. ואכן אחר העיון, דבריהם מאירים את שיטת המפרשים את דברי רבא כפשוטם, באור חדש.

הנה דברי הכף החיים (אורח חיים סימן תרצה אות טז):

יש מפרשים עד דלא ידע לחשוב חשבון זה כזה (חידושי אגודה למסכת מגילה) וכו'. והמנהגים כתבו, דפיוט אחד היה שהיו עונים על בית אחד, ארור המן. ועל בית אחד, ברוך מרדכי, וצריך צילותא, שלא יטעה לפעמים וכו'. ובשער הכוונות (דף ק"ט ע"ד) כתב כפשוטו, שיטעה לומר במקום ברוך מרדכי, ברוך המן, ויעויין שם טעם בסוד.

וכן כתב בסידור עמודי שמים לרב יעב"ץ, שאביו הגאון ז"ל היה נוהג בבחרותו לקיים המימרא כפשוטו. אלא שכתב אך החלש שמזיק לו השכרות, פשיטא שאינו מחוייב בכך. גם לא המשתטה ביינו, ואין בו מדעת קונו. וראיה לדבר ריב"א. ועל זה נאמר, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים יעויין שם.

וכוונתו במה שכתב ריב"א הוא ראשי תיבות רבי יהודה  ברבי אלעאי. רצה לומר, שרבי יהודה ברבי אלעאי אמר בירושלמי, דלא שתי אלא מפסחא לפסחא. משמע, דבפורים לא שתה, ששתייתו היה מזיק לבריאת גופו. שערי תשובה אות ב'. ומכל מקום אף מי שאינו יכול להשתכר, ישתה איזה כוס של יין, כדי לקיים ימי משתה ושמחה.

מבואר כי גם הוראתם של חכמי הסוד להשתכר, רלוונטית רק כאשר השכרות לא תגרום לאיבוד צלם אנוש, ולא תביא לידי עבירה. כלומר לא כל אדם חייב להשתכר, אלא רק אדם שהיין יביא אותו לאורות רוחניים גבוהים, הוא המקיים מצוה בהיותו שיכור. אבל רוב בני אדם, שבשעת שכרותם אינם מוציאים מפיהם פניני תורה, אסור להם להשתכר.

כדי להבין את הדברים, נעתיק כאן את לשונו של שער הכוונות, שכף החיים מציין אליו בדבריו, ונשתדל להסבירם כפי היכולת, ומדוע נקראים דברים אלה "סוד" (שער הכוונות עמוד דף קט עמודה ד):

ומה שאמרו חז"ל חייב איניש לבסומי בפוריא  עד שלא ידע בין ארון המן לברוך מרדכי כו' הכוונה הוא, כי לעולם תוך הקליפה יש ניצוץ של קדושה, המאיר בתוכה וחיה אותה. ולכן צריך לומר ברוך המן, להמשיך אל הניצוץ ההוא אור. ולכן צריך לומר בלא כוונה, אחר שהוא שיכור ויצא מדעתו. שאם יהיה ח"ו בכוונה, יאיר גם אל הקליפה.

מבואר כי לדעת האריז"ל, צריכה השכרות להוביל את האדם לומר "ברוך המן". ואין ספק כי זו נראית הוראה תמוהה לחלוטין, לכן נשתדל להסביר את מהותה, בשורות הבאות.

הנה מבואר בגמרא (סנהדרין צו, ב):

מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק.

הכוונה בזה, שבכל רשע יש מהות רוחנית אלוקית, שבספרות הקבלה כינו אותה "ניצוצות של קדושה",[13] והיא המעניקה לו את חיותו. בהעדרה, לא יוכל הרשע לחיות. אמירת ברוך המן מוכוונת אך ורק לאותה מהות טובה וקדושה. ויש בה תועלת, בהוצאת ניצוצות הקדושה מהמן הרשע, והכנסתם לצד הטוב. במילים אחרות, בכל מהות רעה, קיים גם חלק טוב. ואצל המן, יצאה המהות הטובה ובאה לידי ביטוי, בסופו של דבר, בבני בניו, שלמדו תורה.

אלא שסוף כל סוף מדובר על רשע רע ואכזרי, איום ונורא. לכן אין לומר משפט כזה בזמן ששכל האדם צלול, כי אז הוא עלול לברך את המן על כל חלקיו, גם הרעים וגם הטובים, הנקראים "ניצוצות". לכן זהו "סוד". כי רעיון כזה יש בו סכנה נוראה של טשטוש הגבולות, בין רע לטוב. לא נועד רעיון זה אלא לאנשים צדיקים שהתגברו על יצרם לגמרי, שרעיון כזה לא ישבש את שיקול דעתם. מה שאין כן אדם מן השורה, אם הוא יבחר לברך את החלק הטוב שברשע, הוא עלול ליפול לשגיאות נוראות ואיומות, שתוצאותיהן הרות אסון. הסילופים והעיוותים העלולים לצמוח מטשטוש הגבולות הברורים, עלול להוביל לתהום פעורה, כפי שאנו רואים בעינינו, כיצד הלכו אנשים שנחשבו צדיקים וטובים, ודעתם השתבשה, עד שהתחברו אל הצד הרע. לא הכירו בצדדים האפלים, ברוע. אדרבה, הביטו רק על הצדדים הטובים שברשעים, והגיעו מחמת כן לתוצאות קשות ביותר. על כגון אלו אמר הכתוב (ישעיה ה, כ) הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע. שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר, וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ. שָׂמִים מַר לְמָתוֹק, וּמָתוֹק לְמָר.

על זאת יש להוסיף, כי הפשט הפשוט בדברי הגמרא אינו כן, כי לא אמרו ש"לא ידע בין ארור המן לברוך המן", אלא בין "ארור המן לברוך מרדכי". ולפי משמעות זו, הן "ברוך מרדכי" והן "ארור המן", מסמלים את הטובה שארעה לנו. כי אלו שני צדדים של אותה מטבע. ורצתה הגמרא לומר, שיחס הבריות אינו מאוזן בשני חלקים אלה. יש מי שבטבעו מפרגן לעושי טוב, ומתקשה ללחום נגד הרוע. וכנגדו, יש מי שבשמחה מקלל את הכושלים, אבל אינו מחזק את המנסים ללכת בדרך ישרה. כלומר, היחס מתחלק לשניים. או "ארור המן", או "ברוך מרדכי". ובחג הפורים צריך להגיע לאיזון בין שני החלקים. גם לתמוך בטוב, וגם להילחם ברע. לצורך זה באה השתיה[14], כדי שנאזן את היחס בין שני עניינים אלה.

והנה למרות שעל פי הקבלה אכן צריך להשתכר, בכל זאת הכריע כף החיים בבירור, אף כי ידיו רב לו בקבלה, שאין להשתכר, כאשר קיים חשש שלא ינהג כהלכה, כלשונו (תרצה אות יז):

והיודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצות, בנטילת ידים, ובברכה וברכת המזון או שלא להתפלל מנחה או מעריב או שינהוג קלות ראש, מוטב שלא ישתכר (חיי אדם כלל קנה אות ל).

כעת נתייחס לדברי מרן, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, בעולת ראיה, שרבים נסמכו עליו, בשתייתם לשכרה. אחר שמדבריו עולה, כי מצווה רבה להשתכר שכרות אמיתית. אך לאמיתו של דבר, כפי שמיד יוסבר, לא כן הוא (עולת ראיה א עמוד תלט מהרב אברהם יצחק הכהן קוק):

לעשות פורים, ידענו מדברי חכמים אמיתיים, שהארת פורים גדולה למאד, וקדושה גדולה מאירה בו בעולם. ונראה שמתוך כך מלמעלה, האדם נשמר אז מכל קלקול, כיון שהוא עסוק בשמחת פורים, ואין צריך כל כך להיות על משמרתו, רק שלא יעבור ח"ו שום דבר מדברי התורה והמצוה, שח"ו אין עבירה מצוה. אבל בדברי הרשות, שראוי להישמר מהם בכל הימים, במה שהם מקליפת נוגה שקרובה אל הרע, ביום הקדוש הזה משומרים אנו, כי נפל אז פחד היהודים על עמי הארץ, ורבים מהם מתייהדים. וכמו כן בכל דור ודור נופל פחד היהודים, מי שהוא יהודי כופר בעבודה זרה ומודה באמונת אל אחד המיוחד ברוך הוא, אשר אפס זולתו, על שרשיהם של עמי הארץ למעלה, וייראו לשלוח בו יד לפתות ולהסית ח"ו, כי מצוה בעידנא דעסיק בה אגוני מגנא…

ונראה שחיוב השכרות בפורים, חייב איניש לבסומי בפוריא וכו', גם כן מכוון לזה. שעיקר איסור השכרות הוא, מפני שבהסתלק הדרכת כח השכל, יש לחוש לפניית רצונו של אדם לרע ותועבה ח"ו. אבל בפורים נשפע על כל ישראל שפע רצון של קבלת התורה, ובו ביום מאיר על כל איש ישראל המחזיק בתורת ד' אור רצון אמיתי, לבחור בתורה ובדרכיה, ועל כן מראים שאפילו בשכרותו אינו סר מדרך ד', מפני שפנימיות רצונו הוא פונה לטוב, ובקרבת א-להים אך טוב לישראל.

הסבר הדברים:

• כשהרב כותב "מדברי חכמים אמיתיים" כוונתו לחכמי תורת הנסתר, הנקראת חכמת אמת.
• צריך להקדים שלפי הקבלה, מושפע בכל חג שפע מיוחד מן השמים, מעניינו של החג.[15] ומצינו רעיון זה גם אצל הפשטנים, כגון בזמן עשרת ימי תשובה, בהם מושפעת הארה של תשובה בעולם.[16]
• קליפת נוגה מסמלת את העיסוק בדברי רשות. בעולם של הפשטנים, אף שחובה על האדם להתפלל וללמוד תורה ולעבוד לפרנסתו, כפי הנצרך אבל עניינים שאינם הכרחיים לחיי האדם, כגון משחקים טיולים, אכילת דברים טעימים, כל אלה מותרים. ובעולם הקבלה הם מוגדרים "קליפת נוגה". ועל האדם להתרחק מהם, כי ההתעסקות בהם עלולה להפיל ברשת הקליפות הטמאות, כלומר להטותו לעשיית רע ממש.[17]
• ביום הפורים, מאיר אור מיוחד המבטל השפעה זו. וגם ענייני הרשות הנזכרים, השייכים לקליפת נוגה, מתקדשים מאליהם, וסר החשש הנ"ל.
• זה הפירוש בדברי הכתוב (אסתר ח, יז) "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים, כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם". בדרך הפשט, הכוונה שגוים רבים התגיירו. אך בהבנה הפנימית, כוונת הכתוב לומר שהעולם הסתמי "קליפת נוגה" אינו נמשך אחר הרע, אלא אחר הטוב.
• על כן מותר להשתכר ביום זה, כי אף ששתיית היין שייכת אמנם לקליפת נוגה, אבל בזכות ההארה של פורים, היא מתקשרת ומתייחסת לצד הקדושה, כי ביום זה הפכה השתייה למצווה. ואין חשש שהאדם יימשך מתוך שתייתו, לעשיית רע.
• נמצא כי מותר או אפילו מצוה לשתות יין בפורים, יותר מבשאר ימים טובים.
• האדם נשמר איפה ביום הפורים, מכל קלקול, ושתייתו תביא אותו לקרבת ה'.

מבואר בדברי מרן הראי"ה זצ"ל, ששתייה המוגדרת "קליפת נוגה", אכן הותרה. אבל גם הוא אינו מתכוון לשכרות גדולה, כשכרותו של לוט, כי בזה יש ממש איסור. אלא שגם אחר השתייה מוגדר האדם "מחזיק בתורת ה'". לכן ברור, כי השתייה המוגזמת אסורה בהחלט, כפי שפתח וסיים את דבריו.

בפתיחת דבריו כתב:

רק שלא יעבור ח"ו שום דבר מדברי התורה והמצוה, שח"ו אין עבירה מצוה.

ובסיום דבריו:

ועל כן מראים שאפילו בשכרותו אינו סר מדרך ד', מפני שפנימיות רצונו הוא פונה לטוב, ובקרבת א-להים אך טוב לישראל.

כיום לצערנו, המציאות השכיחה היא, שאנשים משתכרים ואינם זוכים לדרגה זו, אלא יורדים לשפל, ולמעשים שלא ייעשו, ובזה לא דיבר מרן זצ"ל.

על כן מוטלת אחריות גדולה וחובה, על כל נושא בתפקיד ציבורי, להורות לשומעי לקחו, כי יש לחגוג את ימי הפורים בשתייה מידתית, מעט יותר מהרגלו. כפי שהורו חכמים מכל הדורות, כמפורט לעיל בהרחבה.