אור המידה
פרק 12: אומץ לב ופחד
הרב שאול דוד בוצ’קו
א. פחד – יש דבר כזה!
מגיל צעיר התחנכנו: אומץ לב ואנשים אמיצים – מעוררים בנו הערכה; פחד ופחדנים – בדרך כלל לא (אם לא למטה מזה). ואולם חשוב לדייק: לא כל מי שחווה פחד הוא בהכרח פחדן. יש מצבים שמטבע הדברים מעוררים פחד – מצבים שבהם נשקפת סכנה לנו או ליקירינו ועוד. האם יש אדם שהוא חסין לחלוטין ולעולם איננו חש פחד?! קשה להניח.
אין ספק שתחושת הפחד איננה נעימה, וגם בפרשת כי תבוא, ברשימת הקללות אנו מוצאים אותהּ:
“בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה” (דברים כח, סז).
ועם זאת חשוב שנכיר בקיומהּ ונהיה מודעים לאפשרות שהיא תתקוף גם אותנו. התעלמות ממנה – לא תגן עלינו מפניה ולא תועיל לנו לפוגג אותהּ אם תגיע. חשוב שנבין את מהות הפחד, נדע לזהות מצבים שבהם הוא מתעורר בנו ונרכוש כלים להתמודדות נכונה עימו.
ב. דגם שלוש התגובות
במחקר מקובל להבחין בין שלוש תגובות שונות לפחד (קל לזוכרן בשל המצלול): fight-flight-or-freeze, ובעברית: הילחם, ברח או קפא, ואולי: עימות–הימנעות–[ללא] תנועה (או בלשון צבאית: קדימה צעד–אחורה פנה–במקום דרוך). תגובות אלו שייכות לתחום הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה, והן למעשה אוטומטיות. במחקר זיהו שינויים גופניים מסוימים המתרחשים אצל בני אדם ובעלי חיים – בעת זיהוי סכנה. שינויים אלו מכינים את היצור החי להתמודד עם האיום שנשקף לו ואפילו עם סכנה מיידית.
אצל בעלי חיים מדובר בסכנה קיומית־פיזית, כגון התקרבות של טורף, והתגובה – אוטומטית; ואצל בני האדם הסכנה עשׂויה להיות מוחשית (כגון מלחמה, מכונית צצה מולנו בנתיב שלנו והיא נוסעת במהירות גבוהה) או מנטלית (כגון התנסות במצבים חדשים, דיבור לפני קהל), והתגובה שלנו – אומנם לא כולהּ בשליטתנו: יש תגובות גופניות אוטומטיות כגון רעד, הפרשת זיעה. אנו נדרשים לקבל בזמן קצר את ההחלטה הטובה ביותר שתציל אותנו מפני הסכנה, ופירוש הדבר שעלינו להפעיל שיקול דעת (אם כי ייתכן שנתקשה לעשׂות זאת בתנאים שאליהם נקלענו). אם הגורם לפחד הוא סכנה, ואם הפחד גורם לנו לעשׂות מעשׂה שיציל אותנו מפניה – פירוש הדבר שהפחד איננו שלילי בהכרח… ואולי הוא אפילו חיובי?! אולי טוב שנפחד ונחשוש?!
ג. אדם מפחד תמיד – אשריו?
שלמה המלך, החכם באדם, לימדנו: “אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד” (משלי כח, יד). לכאורה המלצה מעוררת תמיהה: בשעת סכנה הבנּו שהפחד מועיל; אבל לפחד תמיד?! ובייחוד שלמדנו שהפחד עשׂוי לשתק; איזו תועלת תצמח לנו אם נהיה שרויים בפחד תמידי (וכפי שראינו בפרשת כי תבוא – הפחד התמידי איננו מופיע ברשימת הברכות אלא ברשימה האחרת)?!
רש”י מבאר את פשר ההמלצה: “מפחד תמיד – דואג מעונש ובכך מתרחק מעבירה” – להבנת רש”י, האדם המפחד תמיד שעמד לנגד עיני שלמה המלך, הוא אדם החושש תדיר שמא ייכשל בעבירות (וייענש). הפחד הזה גורם לו לפעול בתשׂומת לב ולהתרחק מהן. נראה שבמשמעות זו יפה השימוש במילה אחרת דווקא – יראה.
ד. מה בין פחד ליראה?
היראה איננה פחד בעלמא. ביראה יש גם פחד, אבל היא פחד מסוג מיוחד – פחד מתוך כבוד. החשש שלא לעבור על איסור נובע מיראת ה’ ומרצון עמוק לפאר את שמו ולכבדו. אם כן מדוע הסביר רש”י שמדובר בפחד מפני עונש? ייתכן שמדובר בבחירה מוּדעת: אומנם בהקשר של זהירות מעבירה, “יראה” הולמת יותר, היא תחושה פנימית עמוקה ועדינה יותר מ”פחד”; אבל ה”פחד” הוא תחושה ברורה יותר ועוצמתהּ רבה. כוח ההשפעה של הפחד עשׂוי להועיל דווקא: אם אדם יחוש פחד של ממש – הוא יימנע ממעשׂה שעשׂוי להביא עליו את הדבר שהוא מפחד ממנו.
הפחד הוא כעין תמונת מראה או תשליל של היראה. היראה – אמורה על דרך החיוב: האדם חש במעלת הא־ל וברוממותו, ומתוך כך מבקש להידבק בו ולעשׂות רצונו; והפחד – על דרך השלילה: האדם מבין שאם לא יקיים את דבר ה’ הוא צפוי להיענש, והפחד מפני העונש גורם לו להיזהר. ביראה יש גם מתיקות ונועם ורצון להתקדם; ואילו הפחד חסר מאפיינים אלו, ויש בו רצון להינצל. אם כן, היראה מעוררת רצון להתקרב; והפחד, לעומתהּ, עשׂוי לגרום לתנועה בכיוון ההפוך, לריחוק.
ה. התועלת שבפחד
בפירוש מצודת דוד מובא הסבר השונה מהסברו של רש”י:
“מפחד תמיד – מהדבר המפחיד ונשמר ממנו; ומקשה – המחזק לבבו ולא יחת מדבר המפחיד ולא נשמר ממנו הנה הוא יפול בהרעה ההיא”.
לפי מצודת דוד – יש דברים שמעוררים באדם פחד, והפחד התמידי מפניהם מועיל: הוא עוזר לאדם להישמר ולהיזהר. בעל פירוש מצודת דוד הכיר את פירושו של רש”י ולא פירש כמותו. נראה שהסכים עימו שבעניין העבירות אכן היראה מתאימה, אבל בסכנות למיניהן – הפחד נחוץ ביותר. יש אנשים שהסכנות מעוררות בהם ריגוש, והם מכניסים עצמם פעם אחר פעם למצבי סכנה. תחושת הריגוש אינהּ יודעת שׂובע. כדרכן של התמכרויות – אי אפשר להישאר בריגושים באותהּ הרמה. כדי שהריגוש יתעורר שוב ושוב, הסכנה חייבת “להתעדכן”. סכנה מסוימת עוררה ריגוש והאדם נהנה לחוות אותו, וכעת כדי שיתעורר בו ריגוש חדש, הוא זקוק לסכנה חדשה, חמורה מקודמתהּ.
לאותם אנשים נדמה שהם אמיצים. הרי הם אינם מפחדים מ… ואינם חוששים מ… אלא שהיעדר הפחד איננו מועיל להם כלל ואדרבה בו עצמו טמונה סכנה. הפחד אמור לשמש מנגנון התראה וגם הרתעה: ממעשׂים מסוכנים שלא לצורך – נזהרים, נמנעים. אם הפחד איננו – אין זהירות; והסכנה – אם לא במקרה א, אזי במקרה ב או ג – תתממש. האדם ייפגע ויינזק.
ו. זהירות מסכנה – לא בכל מצב!
לעיל דיברנו בגנות הכניסה לסכנה. חשוב להבין שלא כל הסתכנות שלילית בהכרח. יש מקרים שבהם ראוי לאדם להכניס עצמו לסכנה ואפילו מצווה, לדוגמה: הצטרפות לשורות הלוחמים בצבא ההגנה לישׂראל ויציאה למלחמה באויב הָעָם. במצבים כאלה אין לאפשר לפחד להשתלט עלינו ולשתק אותנו. עלינו להתגבר עליו ולפעול בנחישות ובאומץ. כיצד עושׂים זאת?
הרמב”ם מלמדנו:
“מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישׂראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושׂה מלחמה וישׂים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשׂה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישׂראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשׂה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושׂה מלאכת ה’ רמיה וארור מונע חרבו מדם, וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישׂראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשׂה יעשׂה ה’ לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה’ אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו’ והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה’ א־להיך” (רמב”ם, הלכות מלכים פרק ז הלכה טו).
כל יציאה לפעילות מבצעית להצלת ישׂראל מיד צר מצווה היא, ובכלל זה יציאה להצלת שבויים והשבתם הביתה. אם יחידים מישׂראל נשבו חלילה ונתונים בצרה ובשביה – חובה להצילם, ולא ב”עסקאות” למיניהן אלא בפעולה צבאית נחושה. יציאה לפעולה כזאת – היא מצווה, ואין להסס. האם ברי שכל היוצאים לפעולה ישובו ממנה בריאים ושלמים? למרבה הצער – לא. ובכל זאת חובה לצאת. על ההיחלצות להצלת שבויים למדנו מאברהם אבינו:
“וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת־חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן; וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק; וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת־לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת־הַנָּשִׁים וְאֶת־הָעָם” (בראשית יד, יד–טז).
גם היחלצות להצלת חיים שלא במלחמה היא מצווה וחובה:
“מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו, שהוא חייב להצילו, תלמוד לומר: לא תעמוד על דם רעך” (בבלי, סנהדרין עג, א).
והרמב”ם כתב:
“היכול להציל ולא הציל, עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן הרואה את חברו טובע בים, או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו… או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בעובד כוכבים או באונס שהוא בא על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו להסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושׂה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך” (רמב”ם, הלכות רוצח פרק א הלכה יד).
פירוש הדבר שלהסתכן שלא לצורך – אסור; אבל לצורך הצלת נפשות – מותר, ולא רק מותר – חובה ממש. היציאה להצלת נפשות – אסור שהפחד יפריע להּ. למשׂימות כאלה נחוץ להתגבר על הפחד ולגייס את כל האומץ שבתוכנו.
ז. אומץ – לא רק במלחמה
פתחנו בהצגת האומץ והפחד כשני הפכים, וניסינו לברר את מהותם בהקשר של סכנה. חשוב לדעת שאומץ עשׂוי להתגלות לא רק בהקשר של סכנה מובהקת. יש מצבים בחיי יום־יום שבהם אדם נדרש לגייס בתוכו אומץ כדי לפעול כראוי.
במה דברים אמורים? במצבים שבהם עליו “לשׂחות כנגד הזרם” – החברה מתנהלת כ”עדר” ועושׂה מעשׂים שאינם ראויים, ועל היחיד המזהה את ההתנהלות הפגומה – לא להיכנע ל”חוש העדר” ולהצטרף למגמה הכללית אלא להתנגד להּ, אפילו יפגע צעדו במעמדו החברתי.
דוגמאות להליכה כנגד הזרם אנו מוצאים כבר בחומש בראשית:
“אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת־
הָאֱ־לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ; וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת־שֵׁם אֶת־חָם וְאֶת־יָפֶת; וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ־לֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס” (בראשית ו, ט–יא).
נח מוקף שחיתות חברתית:
“וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ… וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס”, והוא – “אֶת־הָאֱ־לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”.
גם לוט חי בקרב חברה שכל התנהלותהּ חטא ורוע:
“וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה’ מְאֹד” (בראשית יג, יג).
נראה שהמצב בלתי הפיך:
“וַיֹּאמֶר ה’ זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד; אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה” (בראשית יח, כ–כא).
והינה בתוך החברה הרעה הזאת יש אדם, גם הוא תושב המקום, המעז להתנהג אחרת מכולם – צדיק אחד בסדום:
“וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה… וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ” (בראשית יט, א–ג).
בלקסיקון של סדום, המושׂג “הכנסת אורחים” איננו קיים. אורח בא? “למי אכפת?” (במקרה הטוב) או “בואו ונתעלל בו” (במקרה הטוב פחות). להכניסו הביתה ולכבדו – לא יעלה על הדעת. והינה לוט קם לקראת המלאכים ומזמינם אליו, וכשהם מסרבים הוא מדבר על ליבם ומפציר בהם. אצל אברהם הוא למד הכנסת אורחים מהי, וחשוב לו לנהוג כמנהג בית דודו. ובהגיע החשכה, כבר נודע לאנשי סדום שבבית מבתי העיר יש אורחים, ומבחינתם – הינה להם הזדמנות לספק את תאוותיהם. הטרף נמצא בבית של לוט, והחיות הטורפות נאספות סביבו ודורשות לקבל את “המגיע להן”.
ולוט – מסרב:
“טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה; וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם; וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו; וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ” (בראשית יט, ד–ז).
לוט איננו מוכן להצטרף להתנהלות הנוראה של בני העיר. הוא מתקומם ואף מנסה לדבר על ליבם: “אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ”. אין ספק שלוט פועל באומץ. הרי הרשעים הצובאים על ביתו עשׂויים לכלות בו את זעמם. ייתכן מאוד שהוא לא יצא בחיים מהאירוע הזה, ולוט – איננו מוותר. נראה שלוט האמיץ הוריש את התכונה הזאת גם לצאצאיו, ולפחות לצאצא אחד מוכר מאוד… דוד המלך (ובעקבותיו אנו שבים לאומץ בהקשר של מלחמה). גם דוד פעל באומץ לב והיה מוכן לסכן נפשו להצלת אחרים – בעלי חיים שהיה אחראי לשלומם וגם להצלת עַם ישׂראל שעמד חסר אונים מול אויב שנראה אימתני ביותר; וכששאול המלך מנסה להניאו מלהילחם בגוליית ומציין את חוסר ניסיונו, דוד מבהיר לו שכלה ונחרצה עימו לעשׂות את המעשׂה הנכון:
“וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו; וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת־הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר; וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו; גַּם אֶת־הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱ־לֹהִים חַיִּים; וַיֹּאמֶר דָּוִד ה’ אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַה’ יִהְיֶה עִמָּךְ” (שמואל א יז, לב–לח).
אין ספק שדוד ניחן באומץ לב. סביבו – הכול רועדים מפחד, והוא – איננו מהסס. האם איננו מוּדע לסכנה? מסתבר שהוא מוּדע להּ אבל נחוש להתגבר עליה. הפחד – טבעי. ומניין דוד שואב את האומץ להתגבר עליו? מהאמונה בה’. האמונה בה’ נוסכת בדוד כוח. הוא גם מזכיר לעצמו אירועים מן העבר שבהם ה’ עזר לו, ובהיזכרו בהם הוא מעודד את עצמו ואומר שבוודאי גם הפעם יהיה ה’ בעזרו.
האמונה בה’ וזיכרון הצלות קודמות הם ה”מתכון” של התורה להתגברות על הפחד ביציאה למלחמה:
“כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם; לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ אֱ־לֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם” (דברים ז, יז–יח).
וגם:
“כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה’ אֱ־לֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם; כִּי ה’
אֱ־לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם” (דברים כ, א–ד).
ח. אומץ – אמת וצדק
אם כן, האומץ ממלא תפקיד חשוב בשׂדה הקרב וגם בחיי החברה. חברה אנושית בריאה חייבת להיות מושתתת על אדני האמת והצדק, ומתברר שגם בתחומים אלו נדרש… אומץ. מניין לנו? מדברי התורה המופנים לשופטי ישׂראל:
“לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא־לֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו” (דברים א, יז).
הכול מבינים שמוטל על השופטים לפעול בתבונה ובשיקול דעת ועליהם להיות בקיאים בספר החוקים – בחוקים ובסעיפיהם הרבים וכדומה, והינה התורה מצווה אותם: “לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ” – היא אוסרת עליהם לפחד. מדוע? מה יש בתפקידם שדורש לפעול באומץ?
אמוראים מלמדים אותנו:
“רבי יהודה בן לקיש אמר: שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהן ואין אתה יודע להיכן דין נוטה – אתה רשאי לומר להם: אין אני נזקק לכם. שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה – אי אתה יכול לומר להן איני נזקק לכם, שנאמר לא תגורו מפני איש. רבי יהושע בן קרחה אומר: מניין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר, מניין שלא ישתוק – שנאמר לא תגורו מפני איש, רבי חנין אומר: לא תכניס דבריך מפני איש. ויהו עדים יודעים את מי הן מעידין, ולפני מי הן מעידין, ומי עתיד ליפרע מהן, שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה’. ויהו הדיינין יודעין את מי הן דנין, ולפני מי הן דנין, ומי עתיד ליפרע מהן, שנאמר א־להים נצב בעדת א־ל” (בבלי, סנהדרין ו, ב).
מתברר שהעיסוק במשפט אכן מחייב גם אומץ. בעל דין שרירי ומאיים? אין להיבהל ממנו; בית הדין נוטה להצדיק את בעל הדין החזק אף על פי שאיננו צודק – על הדיין היחיד להתריע ולמנוע מהם לפסוק פסיקה שגויה. אפילו הוא יחיד והם רבים, אפילו הם גדולים ממנו – מטרת המשפט להוציא את הצדק לאור, וכדי להשׂיגהּ יש לחתור לאמת בדבקות. שיקולים כגון חוזק פיזי או הבדלי מעמד (זוטר–בכיר) ודומיהם – אינם אלא שיקולים זרים, ואסור להתחשב בהם. האמת והצדק – הם ורק הם – צריכים להנחות את השופטים. וכפי שנרמז בכותרת של סעיף זה: כדי להשיג אמת וצדק – נחוץ לא פעם אומץ.
הפחד הטבעי הוא מתנת אלוקים. מטרתו – למנוע מאיתנו להכניס עצמנו להרפתקאות מסוכנות מיותרות. יראה מפני גודלו של מלך מלכי המלכים והכרה באמיתת מצוותיו הן המפתח לשרתו וללכת בדרכיו באהבה ובשׂמחה. בשׂדה הקרב האומץ נחוץ כדי להתגבר על הפחד הטבעי, ובחיי יום־יום – כדי לשׂחות נגד הזרם במקרים שבהם הרבים מתרחקים מן הדרך הישרה. והמאמין באמת ההלכתית שלו לא יפחד מלאומרהּ, כציווי התורה “לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ” – כי היראה מה’ יתברך תמנע מאיתנו לפחד מבני אדם.