אור המידה
פרק 9: עצלות וזריזות
הרב שאול דוד בוצ’קו
א. הקדמה
שתי תכונות מנוגדות זו לזו מצויות בבני אדם, ואצל רבים שתיהן גם יחד – זריזות ועצלות – והן משפיעות עליהם ועל התנהלותם בחיים.
יש אדם שהזריזות מאפיינת את כל התנהלותו, ויש שדווקא העצלות היא שניכרת באורחותיו. אצל רוב בני האדם, נדמה ששתי התכונות מצויות: בנסיבות מסוימות – ניכרת תכונה אחת, ובנסיבות אחרות – בולטת התכונה האחרת דווקא.
לכאורה, מן הראוי לברר איזו מן השתיים טובה מחברתהּ, ואיזו מהן ראוי לאדם לאמץ.
יש המציעים הבחנה ברורה וחלוקה: במצוות – כדאי להיות זריזים; בעבירות – מוטב להיות עצלים.
לפני שממליצים – נכון לברר אם יש דרך אחת שמתאימה לטבע האנושי יותר מן הדרך האחרת, וכן כדאי לברר מהם היתרונות ומהם החסרונות שבכל אחת מהן. בעקבות ההבנות שיעלו הבירורים, נוכל לשקול את צעדינו ולכלכל את מעשׂינו.
כדי לברר איזו דרך מתאימה לטבע האדם – נפתח בניסיון להתחקות על טבע זה.
א. טבע האדם
הרמח”ל, בחיבורו “מסילת ישרים”, כתב: “כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החומריות גס”, היינו, האדם נוצר מעפר. העפר כבד, ומטבעו נמשך להישאר במקום שבו הוא נמצא ולא לזוז ממנו. כיוון שהחלק החומרי שלנו הוא עפר, תכונת הכובד של העפר – מאפיינת אותנו, ו”על כן לא יחפוץ האדם בטורח המלאכה”.
להבנתי, טבע האדם הוא בדיוק להפך, כפי שאפשר להתרשם מתוך התבוננות בילדים. הילדים פעילים מאוד ונוטים להיות בתנועה מתמדת (בזמני עֵרות, כמובן). הם אינם מהססים לנסות פעולות חדשות. ברגע שנדמה להם שהם יכולים – הם עוברים למעשׂים. הם זוחלים לכל הכיוונים בניסיון להגיע לאדם או לחפץ; כשהם מגיעים למדרגות הם מייד מנסים לטפס (ואינם חוששים שמא ייפלו וייפגעו); הם אוחזים ברהיטים כדי להיעמד, ואז מתחילים ללכת – בתחילה נאחזים במישהו או במשהו, אבל עד מהרה מרפים את אחיזתם והולכים לבדם, וכשההליכה מתייצבת, הם מפתחים מהירות ועוברים לריצה וכדומה. הפעילות והתנועה – מאפיינות אותם. ייתכן שאצל מבוגרים התמונה אחרת, אבל כפי שרגילים לומר, אצל ילדים רכים, ה”מנגנון” הטבעי טרם “התקלקל”, ואם הפעלתנות היא טבעם – כנראה היא טבע האדם.
יש ילדים שהם פעלתנים ונמרצים במיוחד, הרבה יותר מן הממוצע, ועל פי אבחון קובעים שהם “היפר־אקטיביים”, ובמקרים רבים הם מקבלים תרופות שנועדו לריסון המרץ הבלתי נדלה שלהם. להבנתי, המרץ הרב הזה אין בו שום דופי והוא איננו מחלה, ואדרבה הוא סמל הבריאות, שהרי טבע האדם להיות פעיל ונמרץ. משום מה מצפים מהילדים לשבת זמן רב במקום אחד ובלי לזוז – ציפייה זו מנוגדת להיגיון, שכן הישיבה בחוסר תנועה מנוגדת לטבע. ההתנועעות – טבעית, ולפיכך אינהּ דורשת מאמץ מיוחד; והישיבה – שלכאורה חפה ממאמץ – דווקא היא דורשת מאמץ מכוון וכוח רצון, כי היא מחייבת התנגדות לנטייה הטבעית.
במחשבה נוספת, אפשר ללמוד זאת לא רק מן הילדים: גם מן המבוגרים, ואפילו מאבותינו הקדומים. נתבונן בעַם ישׂראל בראשית דרכו מאז היותו לעַם.
במדבר – הָעָם הרבה להתלונן: אין אוכל, אין מים, מפחיד… – התלונות היו דבר שבשגרה, ובמקרים מסוימים בני ישׂראל לא הסתפקו בהן והגיעו לכדי חטאים ומרידה בה’: עשׂו עגל זהב ועבדו לו.
ובכניסתם לארץ – בעודם עסוקים בכיבוש הארץ ובהתנחלות בהּ, בימי יהושע, לא חטאו.
הייתכן? במדבר הנהיג את הָעָם משה רבנו, ובכניסה לארץ – יהושע בן נון. על שני מנהיגים אלו אמרו חז”ל: “משה כפני חמה, ויהושע כפני לבנה” – משה גדול מיהושע. יהושע חיוור ממשה, ואולי אפשר לומר שאין לו אור משלו כלל, אלא כל אורו אינו אלא אור חמה מוחזר. הכיצד ייתכן שבהנהגת משה הָעָם עסוק בתלונות ובחטאים, ובהנהגת יהושע – כולם צדיקים ומרוצים?!
נראה שההסבר טמון בטבע האדם. כפי שהוסבר, טבע האדם לפעול ולעשׂות. כשהוא מתנהל על פי טבעו – הרגשתו טובה. מי שהרגשתו טובה, איננו מתלונן ואיננו מחפשׂ להכעיס אחרים, להפר כללים וכדומה.
לעומת זאת, אדם שאינו עושׂה ופועל אלא יושב בבטלה ובאפס מעשׂה – עד מהרה יחוש שיעמום. ומתוך הבטלה והשיעמום – יפנה למעשׂי הבל או שטות, יתלונן על כל דבר שנמצא בסביבתו או איננו, ועוד[1].
בימי יהושע – היו בני ישׂראל עסוקים. בימי משה – היו משועממים. הרי כל צורכיהם סופקו להם: מים בקעו מן הסלע או הומתקו לפי הצורך; מָן – ירד מִן השמיים, וכל שנדרש מהם היה לצאת וללקטו, וגם פעולה זו לא הצריכה מאמץ של ממש, שכן המָן הגיע עד פתח האוהל. וכשביקשו בשׂר – הגיע השׂליו. אפשר אפוא לומר שהכול הגיע אליהם מבלי שיצטרכו לנקוף אצבע לשם כך. ובמילה אחת: שיעמום!
איך מפוגגים שיעמום כזה? בתלונות, בטענות בלתי פוסקות וחוזר חלילה.
כך היו בני ישׂראל – כשהיו עסוקים במשׂימת כיבוש הארץ, לא חטאו (“לא היה להם זמן לזה וגם לא צורך”), אבל כשהיו שרויים באפס מעשׂה והכול ניתן להם והיה מובן מאליו – התלונות לא חדלו, ואדרבה הלכו וגברו, והמעשׂים השליליים הלכו והחריפו (“צריך למלא את הזמן במשהו”).
ואם טבע האדם נוטה לזריזות, האם פירוש הדבר שכל אי־עשׂייה נובעת מעצלות? לאו דווקא. הגיע הזמן לעמוד על טיבהּ של העצלות.
[1] חז”ל דיברו בגנות הבטלה ואמרו: “שהבטלה מביאה לידי שעמום” (משנה, כתובות ה, ה), וגם: “לידי זימה” (שם). ונוצר הכלל ה”משולש” השגור בפינו: הבטלה מביאה לידי שיעמום, והשיעמום – לידי חטא.
ב. העצלות
בהקשר של הדיון בעניין שתי תכונות־מידות אלו, חשוב לדייק: עצלות – איננה בהכרח עצלנות. העצלות האמורה היא הפך הפעלתנות, ואם כן, לא כל עצלות שלילית וראויה לגינוי. לדוגמה: אם אדם יושב בטל ונח – יש שלא ימצאו בישיבתו בכורסה זו שום דופי, ויש שיראו בהּ עצלות, בין כך ובין כך, חשוב להבין שהיא איננה עדות לעצלנות או בטלנות בהכרח. ייתכן מאוד שהאדם נזקק למנוחה, וישיבה זו מאפשרת לו לנוח. בעל “ספר החינוך” לימדנו שגם מנוחה היא צורך, בדיוק כמו מזון ומשקה (צורך הגוף בעיקר) וכמו שׂמחה (צורך הנפש):
“שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשׂמח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים, ואל המנוחה ואל השינה” (ספר החינוך מצווה תפח).
דייקנו שהעצלות איננה עצלנות, והסברנו שהיא מוצגת כהפך הפעילות או הפעלתנות. ואולם בספרות המוסר המידה הניצבת כ”תשליל” (נגטיב) של העצלות, היא זריזות, שאיננה פעלתנות בעלמא אלא מאמץ לעשׂות דברים ללא עיכוב.
ג. הזריזות
ממעשׂים ואירועים המסופרים בתורה, אפשר ללמוד שהתורה מייחסת חשיבות לזריזות ורואה בהּ ערך. ובמה דברים אמורים? בזריזות לקיום מצווה. אברהם הצטווה:
“קַח נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק וְלֶךְ־לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ” (בראשית כב, ב).
ה’ לא ציין זמן מדויק שבו על אברהם למלא את הצו הזה. אברהם חיכה שנים רבות עד שנולד לו בן, ולא זו בלבד אלא שהוא מפיץ בעולם את בשׂורת האל האחד ושוקד לבער את האלילות ושיטותיה, והינה הוא מצווה להקריב את בנו לקורבן. ואברהם – איננו מנסה לדחות את מילוי הצו, ואדרבה: “וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר” (שם, ג). אמוראים למדו מאברהם על חשיבות ההזדרזות לקיום מצווה, למשל בקיום ברית מילה. על פי ציווי התורה מצווה למול את הבן ביום השמיני ללידתו: “וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ” (ויקרא יב, ג). התורה איננה מציינת בתוך מרחב הזמן שהגדרתו ‘יום’ – פרק זמן מדויק שבגבולותיו יש לקיים את המצווה.
“כל היום כולו כשר למילה אלא שזריזין מקדימים למצות שנאמר (בראשית כב, ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר” (בבלי, פסחים ד, א).
מותר לקיים את המצווה בבוקר, בצוהריים וגם אחרי הצוהריים (אם כי אין להמתין עד ל”רגע האחרון”, סמוך לשקיעה). יש שאכן ימתינו לשעות אחר הצוהריים, אבל ה”זריזין” – יקדימו ויקיימו את המצווה בבוקר: יתפללו שחרית, יקיימו את מצוות ברית מילה ויסבו לסעודת מצווה. אפשר למול כבר בבוקר, אם כן מדוע לחכות?! זמן קיום המצווה הגיע – מקיימים.
אברהם אכן הזדרז, והלימוד ממעשׂהו מובן בפשטות. ואולם, חכמים מצאו דרכים ללמוד על חשיבות ההזדרזות במצוות – גם על דרך הדרש:
“‘וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת’ (שמות יב, יז). רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: אַל תִּקְרָא כֵן אֶלָּא ‘וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמִּצְווֹת’. כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מַחְמִיצִין אֶת הַמַּצָּה, כָּךְ לֹא יַחְמִיצוּ אֶת הַמִּצְוָה, אֶלָּא אִם בָּאת מִצְוָה עַל יָדָךְ, עֲשֵׂה אוֹתָהּ מִיָּד!” (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרק ט)[1].
פשט המקרא מדבר על שמירת המצה שלא תגיע לידי חימוץ: “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת”. השמירה נצרכת כדי שלא לעבור על איסור. לישת הבצק וההתעסקות בו בזריזות – הן אמצעי השמירה. בלעדיה – העיסה עלולה להחמיץ. חכמים דורשים את הפסוק, ובדרשתם הם כביכול קוראים אותו בשינוי קל, כאילו נכתב בו: ‘וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמִּצְווֹת’[2], ומסיקים שחובה לכתחילה להיות זריז. האם מדובר בחובה מן התורה או באסמכתא מדרבנן בלבד? נניח לעת עתה לשאלה זו. ועם זאת ברור שלכתחילה מן הראוי לעשׂות את הדברים מייד. בזריזות.
אומנם חז”ל הזכירו את חשיבות הזריזות במקרים מוגדרים, אבל אפשר ללמוד מדבריהם הדרכה לכלל המצוות: אם מזדמנת לאדם מצווה – ראוי וכדאי לגשת לקיומהּ מייד ולא לדחות את עשׂייתהּ ל”אחר כך”. יש אנשים שטבועה בהם נטייה לדחות כל מה שאפשר לדחות. “לשם מה לעשׂות היום, אם אפשר לעשות מחר?!” הם תוהים. כדאי לדעת שההנהגה הנכונה אינהּ כן, ואם נשתמש בסגנון שאלתם, נשאל בכיוון ההפוך: “לשם מה לדחות למחר אם אפשר לעשׂות כבר היום?!”
ואולי התוהים אינם טועים וטוב לדחות דווקא? לאו דווקא!
נראה שבדחייה לא טמון שום רווח. לקיום המצווה, נדרש זמן מוגדר. עשׂיית הפעולה – בין שנעשׂה אותהּ היום, ובין שנעשׂה אותהּ מחר – “תגזול” מאיתנו אותו פרק זמן בדיוק. אם כן, לשם מה לדחות? לכאורה יכולים הדחיינים לשאול אותהּ השאלה מן הכיוון ההפוך: אם מדובר באותו פרק זמן בדיוק – לשם מה להקדים?! טעות בידם. הפעולה המסוימת עצמהּ – המצווה – אכן תעסיק אותנו אותו פרק זמן, אבל העשׂייה באיחור “תגזול” מאיתנו זמן ואנרגייה נוספים. אם נקיים המצווה מייד – נדע שעשׂינו את המוטל עלינו, ונהיה פנויים לעניינים אחרים, מה שאין כן אם נחליט לדחות את קיומהּ למחר. הידיעה שמוטלת עלינו חובה ועדיין לא מילאנו אותהּ, תטרוד את מחשבותינו ותפריע לנו להתרכז בעיסוקינו האחרים, וכשמחשבותינו נודדות ואינן ממוקדות – הזמן שיידרש לכל פעולה שנעשׂה יהיה רב מן הזמן הנדרש לעשׂייתהּ בדרך כלל.
ולא זו בלבד, אם מגיעה לידנו מצווה ויש באפשרותנו לקיימהּ כעת – מוטב שניגש לעשׂייה מייד, הרי איננו יודעים אם מחר תעמוד לרשותנו אותהּ האפשרות, או שמא “יצוץ” עניין אחר שנצטרך לטפל בו…
בעניין דחיית קיום מצוות, נקבע בהלכה כלל: “אין מעבירין על המצוות”. לפי כלל זה, אם הזדמנו לפני האדם שתי מצוות – עליו להקדים את המצווה שהגיעה אליו ראשונה. המצווה שהגיעה אחריה, תמתין עד שיסיים את קיום הראשונה; וכל עוד הוא עסוק בראשונה, המצווה השנייה תמתין, וזאת לפי כלל נוסף שנקבע, שלפיו “העוסק במצווה – פטור מן המצווה”. לכאורה, אפשר היה לחשוב שאם המצווה שהגיעה אחרונה חשובה מחברתהּ או חמורה ממנה – אולי ראוי לקיימהּ תחילה, ורק אז להתפנות לקיום המצווה שחומרתהּ פחותה?! חז”ל מורים לנו שאין לעשׂות כך. הראשונה – קודמת. הם קבעו בשבילנו ולא הותירו את קביעת הסדר לשיקול דעתנו, ולא בכדי. ההדרכה הברורה חוסכת מהאדם התלבטות מיותרת ומשרה רוגע על הנפש. דחיית המצווה לא תעיק על האדם. הוא עושׂה הכול כדת וכדין. מתברר שדחיית חובות אינהּ מיטיבה עם נפש האדם. היא גורמת מועקה ומעוררת רגשות שליליים נוספים. חז”ל בחוכמתם מצאו דרך למנוע מאיתנו לחוש מועקה כזאת במקרה שהדחייה בלתי נמנעת.
גם במשנה, במסכת אבות, אנו מוצאים שחז”ל דיברו בשבח הזריזות:
“יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם.” (משנה, אבות ה, כ).
ב”שולחן ערוך”, חיבורו של רבי יוסף קארו, הקימה בזריזות בבוקר לעבודת הבורא היא ההלכה הראשונה:
“יִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ, שֶׁיְּהֵא הוּא מְעוֹרֵר הַשַּׁחַר: הגה: וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יְאַחֵר זְמַן הַתְּפִלָּה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין.” (סימן א סעיף א).
לא קל להזדרז ולקום בבוקר – יש שקל להם יותר, ויש שמתקשים עד מאוד. ומה יעשׂו המתקשים להשכים קום אבל רוצים עד מאוד לקיים את שנפסק ב”שולחן ערוך”? יש סוברים ש”הכול עניין של הרגל. כשמתרגלים – הקושי נעלם, ולכל הפחות – פוחת”. ייתכן שיש בדבריהם מן הצדק, ובכל זאת אנסה להציע “פטנט” משלי: להקפיד ללכת לישון מוקדם.
פרישה מפעילות היום ומעבר לשנת לילה בשעה מוקדמת – מאפשרים לספק לגוף את שעות השינה שהוא זקוק להן. דחיית הרגע לשעה מאוחרת – בהכרח יפחית את שעות השינה, והגוף לא יקבל את המנוחה שהוא זקוק להּ, ובוודאי אם נוהגים כך דרך קבע. אי אפשר למעט בשינה לאורך זמן, ולהצליח לקום בבוקר בשעה מוקדמת ולתפקד תפקוד מיטבי. ולא זו בלבד, אימוץ דפוס כזה – עלול לפגוע בבריאות. הרמב”ם, לצד עיסוקו בהלכה ובפילוסופיה היה גם רופא, והוא כתב לא מעט בעניינים שהיום היינו מכנים אותם בשם הכולל ‘רפואה מונעת’. הוא הציע הדרכה כיצד לשמור על בריאות הגוף כדי שלא נגיע לידי חולי, ובין המלצותיו יש המלצה בעניין שעות השינה. לדבריו הגוף זקוק לשמונה שעות שינה ביממה. גם בימינו רופאים רבים גורסים כמותו, אם כי יש שלדעתם אפשר להסתפק בשבע (ומעטים מסתפקים בשש), ומכל מקום אין חולק על חשיבות השינה לבריאות. אם אין מספקים לגוף את מכסת השינה שהוא זקוק להּ – הוא ייחלש, וסיכוייו לחלות – יגברו.
ועם כל החשיבות שיש לשמירה על אורח חיים בריא, חשוב להבהיר: אין מדובר בחובה הלכתית גמורה[3] אלא בהנהגה מומלצת. ומי שאיננו נוהג לפיה – אדם שמלאכתו מחייבת אותו להיות ער עד שעה מאוחרת בלילה (וחייו מתנהלים בלוח זמנים שונה מהמקובל) או אדם שבדרך כלל נוהג לפיה, אבל מפעם לפעם נאלץ לחרוג מן השגרה, לצורך השלמת משׂימה מסוימת – איננו מבטל מצוות עשׂה ואיננו עובר על לאו.
ואולם מקרים אלו אינם הרוב. רוב האנשים חיים ומתנהלים במסגרות – בית ספר, עבודה, ישיבה וכדומה – ועליהם להרגיל עצמם גם למסגרת הזמן של אותן מסגרות, כדי שתפקודם יהיה מיטבי.
נשוב כעת למידת העצלות.
אמוראים דיברו בשבחהּ:
“לא יפסיע פסיעה גסה, דאמר מר, פסיעה גסה נוטלת אחד מת”ק (חמש מאות) ממאור עיניו של אדם. מאי תקנתיה, להדריה בקדושא דבי שמשי” (בבלי, ברכות מג, ב).
מדברי הגמרא עולה שעשׂיית הדברים בנחת מיטיבה עם האדם, ואילו עשׂייה תזזיתית (ואי־נחת בכלל) עלולה להזיק לו. והרי למדנו שעשׂיית דברים בזריזות – יש בהּ מעלה גדולה?! אמת. טוב וראוי לעשׂות דברים בזריזות, אבל לשׂים לב שהזריזות לא תהפוך לאובססיה, לעשׂיית כל דבר בבהילות ובחיפזון. ולא זו בלבד, אלא שדברים מסוימים ראוי שלא למהר בהם דווקא. לדוגמה: אדם מסיים את לימודו בבית המדרש, ופונה לדרכו. האם מותר לעזוב בריצה? לא. הרי אם ירוץ, ייראה שהוא שׂמח לעזוב את בית המדרש. לעומת זאת אם ילך במתינות, יהיה ניכר שעזיבתו הכרחית, אך הוא איננו מואס בבית המדרש חלילה. ובמקרה שהמשׂימה החדשה שממתינה לו דורשת ממנו להזדרז – יצא בנחת וילך במתינות עד שיגיע למחצית הדרך (בקירוב), ורק אז יגביר את קצב הליכתו.
[1] וראו גם לשון רש”י (בבלי, מגילה ו, ב, ד”ה “ואין”): “דהכי תניא במכילתא ושמרתם את המצות, אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה”.
[2] הקריאה המוצעת סבירה ביותר, שכן הכתיב מצות (בלא ניקוד) עשוי לייצג את נטיית הריבוי של מצה (כפי שמובא בפסוק משמות) וגם של מצווה, לדוגמה: “אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת־מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי” (ויקרא כז, לד).
[3] אילו היה מדובר בחובה כזאת, פירוש הדבר היה שחייבים לקום בכל בוקר לפני עלות השחר (חובה שבחורף אפשר לעמוד בהּ ללא קושי מיוחד, מה שאין כן בקיץ [לקום בכל בוקר בשעה ארבע וחצי…]).
ד. “לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי” – זריזות
דוגמה לריצה לקראת מצווה מצינו אצל אברהם אבינו. אברהם ישב בפתח אוהלו באלוני ממרא, וקיבל פני השכינה, והינה: “וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו” (בראשית יח, ב), ואברהם – שכזכור עוסק במצווה – עוזב הכול, קם “וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל” (שם). לכאורה, אברהם לא פעל לפי ההנחיה שהוצגה לעיל – ללכת בנחת תחילה, ולהתחיל להזדרז רק בהגיעו למחצית הדרך?! למעשׂה, אם נתבונן במקרה של אברהם אבינו, נראה שהוא איננו דוגמה למעבר שבעניינו דיברנו. אברהם לא סיים עשׂיית מצווה אחת, ואז עבר למצווה האחרת. הוא למעשׂה קטע את העיסוק במצווה האחת, והזדרז לקראת האחרת – הכנסת אורחים. ממעשׂהו זה של אברהם למדו חכמים ש”גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה” (בבלי, שבת קכז, א).
לעיל הוזכר הכלל “העוסק במצווה פטור מן המצווה”. יש לדייק שכלל זה אמור רק לגבי מצוות שבין אדם למקום, ששתיהן שוות זו לזו. הכלל איננו תקף למקרה שבו אדם עסוק במצווה מן המצוות שבין אדם למקום, והזדמנה לפניו מצווה השייכת לתחום שבין אדם לחברו. במקרה זה, אם אין מישהו אחר שייחלץ לעזרת הזולת, עליו להפסיק מייד את העיסוק במצווה שבין אדם למקום, ולהתפנות למצווה החדשה שהזדמנה לפניו.
הבהרה זו חשובה מאוד לימינו, לעניין הגיוס לצבא ההגנה לישׂראל: הלימוד בישיבה, שהוא בוודאי עיסוק בדברים שהם ברומו של עולם – מעלתו עצומה. ועם זאת, כשמזדמנת לנו המצווה לפעול בעשׂייה שהיא בתחום שבין אדם לחברו – עלינו לפרוש מגן העדן שלנו, ולהיחלץ למילוי חובתנו. כשתושלם המלאכה שם – נוכל לשוב ולהסתופף בין כותלי בית המדרש, אבל עד אז – נדרשים אנו להניח ללימוד ולהתפנות כל כולנו למילוי חובתנו בשורות הצבא.
ה. הרצון
שלמה המלך, החכם באדם, לימדנו שיעור חשוב בענייני זריזות ועצלות:
“לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם; אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל; תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ; עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ; מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב” (משלי ו, ו-י).
המשפט החשוב ללימודנו: “אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל” – כלומר: הזריזות שמדברים בשבחהּ היא זריזות שנובעת מפנימיות האדם, ולא זריזות שמקורהּ בהשפעת לחצים חיצוניים – מערכת לוחצת וכדומה. הנמלה, מזדרזת מבלי ששום גורם חיצוני יְפַקח עליה ויכריח אותהּ לפעול בחריצות. האינסטינקט הפנימי שלהּ מניע אותהּ לפעולה. מבלי “לדעת” (בשׂכל) שאם לא תדאג לאגור מזון בימים שהוא מצוי, בבוא החורף – לא יהיה להּ מאומה, היא מתרוצצת ואוגרת ודואגת לימים הבאים. כך היא בנויה. זה טבעהּ.
לכאורה, כך הנמלה נבראה, אבל אנו איננו נמלים. אם כן, כיצד נגרום לעצמנו להיות זריזים? אמת היא שהאדם איננו פועל רק לפי הטבע והיצר. לא פעם עליו לפעול בניגוד לנטייה הטבעית ובניגוד ליצר. עליו להתגבר על הטבע. כדי להצליח לגבור על הטבע ולהיות זריז – יש אמצעי בדוק, שיעילותו הוכחה זה כבר: הרצון.
ובמה תלוי הרצון? בדרך כלל – במעשׂה שבכוונתנו לעשׂות. לדוגמה: אם סיכמנו עם חברים לצאת לטיול, אין ספק שבבוקר יום הטיול נשכים קום ללא קושי. פירוש הדבר שכאשר ניצבים לנגד עינינו מטרה ברורה או יעד שאנו שואפים להשׂיג – אנו מסוגלים להיות זריזים.
כל מי שעיניו בראשו יודע שכדי לדעת – יש ללמוד; כדי להתפרנס – צריך לעבוד. הדברים פשוטים ואינם צריכים הסבר מיוחד. בידיעה עצמהּ לא די. אדם יכול לדעת, ובכל זאת להתעצל. שלמה המלך מתאר את העצל:
“עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב; וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה; וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר; מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב.” (משלי כד, ל–לג).
האם טוב לעצל לשכב באפס מעשׂה? להבנתי – לא. שהרי השכיבה בבטלה כל היום מנוגדת לטבעו ולכן איננה יכולה לגרום לו לתחושה טובה.
האם העצל הזה איננו מבין שהשדה הרוס ולא יצמיח מאומה? הוא מבין ויודע! ומדוע איננו עושׂה דבר לשינוי המצב? כי חסר בו המנוע לעשׂייה – הרצון. כפי שצוין קודם, קביעת מטרות ויעדים היא הדרך לעורר את הרצון.
נעביר את מבטנו מן העצל – ונפנה אותו אלינו. יש פעולות שאנו מתקשים להזדרז לעשׂייתן. נראה שהמפתח להבנת הקושי טמון בחשיבות שאנו מייחסים לאותן הפעולות, לדוגמה: התפילה – ובייחוד התפילה במניין – חשובה לי? אין ספק שההבנה שהתפילה חשובה קיימת, אך לא די בהבנה בשׂכל. השאלה היא אם היא חשובה לי במידה כזאת שאני רואה בהּ מטרה. אם לא – לא אתאמץ לקום, אבל אם התשובה חיובית – אשתדל לקום לתפילה בזמן, וכדי שאצליח לעשׂות זאת, אדאג ליצור את התנאים שיאפשרו לי לקום (אלך לישון בזמן, כדי שבבוקר לא אהיה עייף מכדי לקום). יש מקרים שבהם ההבנה השׂכלית קיימת, אבל הרצון חלש מאוד או לא קיים. מה נעשׂה אז? ניעזר בשׂכל: נוסיף ונלמד על מהות התפילה ולימוד התורה ועל חשיבותם. מתוך הלימוד – נגיע לקביעת מטרותינו, ואז יהיה בנו רצון שיניע אותנו לקראת השׂגתן. ובעניין זה חשוב להעיר שעל המטרות להיות אנושיות ובנות השׂגה. מטרה שמתאימה למלאכי עליון – מתאימה להם. לנו – מתאימות מטרות אחרות.
ו. שביל הזהב
הבירור עד כה העלה שהן לעצלות הן לזריזות – צדדים לכאן ולכאן. העצלות, שממבט ראשון נראית שלילית – יש בהּ גם מן החיוב: היא מאפשרת מנוחה או סיום מצווה בנחת. והזריזות – שיש בהּ ללא ספק הרבה מן הטוב, גם בהּ יש לנהוג בזהירות כדי שלא תגיע לכדי חיפזון מוגזם ופזיזות (אם כי גם בפזיזות יש צדדים טובים – היא מניעה לפעולה מיידית ללא עיכוב, ויש מקרים שבהם בחינה מרובה ושקילת הצדדים לכאן ולכאן אינם מועילים אם לא למטה מזה. לדוגמה: בשׂמחת תורה תשפ”ד, אנשים שמעו על המתרחש בדרום, ויצאו מייד, בפזיזות, לאזור האירועים הקשים, ובזכות מעשׂיהם וזריזותם הצילו נפשות רבות).
אם כן, בשתי המידות יש תועלת (וגם הפך התועלת), ולכן עלינו להשתמש בשתיהן: לא לאמץ את האחת בכול ולדחות את האחרת מכול וכול, אלא למצוא את הדרך האמצעית, הדרך שיש בהּ משתי המידות, ומכל אחת מהן – במידה הנכונה. הדרך האמצעית, שיש בהּ איזון מדויק בין הצדדים, היא “שביל הזהב”. נמצא אותו ונתמיד לצעוד לאורכו.
לעיל הזכרנו את הדרכת הרמב”ם הרופא, ונחתום בדברי הרמב”ם הפילוסוף בעניין המידות. הרמב”ם מסביר שקיצוניות – לכל כיוון שהוא – איננה טובה[1]. באדם יש תכונות מנוגדות זו לזו, ועליו לחפשׂ את דרך האמצע ביניהן, ולבחור בהּ.
[1] עניין שעליו עמדנו בהרחבה בפתח הספר.