אור המידה

2. “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ” – הלכה למעשׂה לפי רש”י ורמב”ן 

את ציווי התורה “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ” רש”י מפרש:

“היו פרושים מן העריות ומן העבירה”.

היצר החזק ביותר שגורם לאדם לחטוא הוא יצר העריות, ואם כן, כדי להגיע לקדוּשה – יש להישמר ולפרוש מן העריות.  

רמב”ן מסביר שכוונת התורה אחרת. בפרשת אחרי מות התורה מנתה את כל איסורי העריות. הציווי “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ” פותח את הפרשה הבאה מייד אחריה, ואם כוונתו כפי שפירש רש”י – לכאורה אין בו שום תוספת, והוא איננו נצרך כלל. ואם התורה ציוותה – משמע יש בציווי צורך, ויש בו תוספת על שנאמר לפניו. בתוספת זו טמון שיעור חשוב שמטרתו לחנך. נשׂים לב: התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, ועִם זאת התירה בּיאה של איש באשתו ואכילת בשׂר ויין. לכאורה, יכול אדם להיות בעל תאווה ולממש תאוותו בביאה המותרת לו – באשתו או בנשותיו – ולמעשׂה להיות שטוף זימה. וכן יוכל להרבות בזלילת בשׂר וסביאת יין, ועוד כהנה וכהנה. הוא לא יעבור על איסור תורה, חלילה: הוא יהיה רק עם נשותיו שנשׂא כדת וכדין, יאכל מזון כשר וישתה יין שאיננו יין נסך חלילה. לכאורה – הכול כשר. רק לכאורה. אדם כזה נמשך אחר יצריו ואיננו מגביל את עצמו במאומה. היצר מושך, והוא נמשך. הוא איננו עובר על איסור תורה, ובכל זאת התנהגותו איננה עולה בקנה אחד עם כוונת התורה. אדם כזה מקובל לכנות “נבל ברשות התורה”.

חכמים הבינו שההגעה למצב כזה אפשרית, וכדי למנוע אותהּ, קבעו לציווי התורה – גדרים ברורים.

רמב”ן מסביר שיש פעולות שהתורה התירה, אבל ראוי שלא להרבות בעשׂייתן יתר על המידה:   

“לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל כענין שאמרו (ברכות כב) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין”.

יצר המין טבוע באדם. בסיפוקו פעם ביום או פעם ביומיים – אין שום דופי, אך חשוב לשׂים לב שלא להפוך את העיסוק בפעילות זו למרכז החיים, אלא:

“ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו”.

המצווה האמורה היא מצוות ‘עונה’, שהיא אחת מחובותיו של האיש כלפי אשתו, וחכמים קבעו בהּ גדרים ברורים: מי שנמצא בבית, צריך לפקוד את אשתו פעם ביום, פעמיים בשבוע או פעם בשבוע – כל אדם לפי מצבו.

“ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו, ה) הנזיר קדוש ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה (בראשית ט, כא) בנח ובלוט” –

התורה אינהּ מבקשת מהאדם להיות נזיר. אבל מן הנזיר אפשר ללמוד שלא להיות שיכור: אם אדם שותה בכל יום כוס יין – אין בזה שום רע, ואדרבה, יש הסוברים ששתיית יין במידה טובה לבריאות, ועם זאת להפריז – לא נכון ולא ראוי.

“וכן יפריש עצמו מן הטומאה” –

היום, כשאין מקדש, ההקפדה על טומאה וטהרה איננה חלק מחיינו.

“וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה” –

המזון נחוץ לקיומנו. התורה איננה מורה לאדם להימנע מאכילה או לאכול מאכלים שטעמם רע דווקא וכדומה. לא ולא. על האדם לאכול ומותר ורצוי שיאכל מאכלים שיערבו לחיכו, ועם זאת עליו לשׂים לב לאכול במידה הנחוצה לצורך גופו ולשמירה על בריאותו, ולא להפריז (ולזלול בלי שום גבול ומידה ולהקיא אחר כך – קל וחומר).

“ומן הדבור הנמאס כענין שהזכיר הכתוב (ישעיהו ט, טז) וכל פה דובר נבלה ויקדש עצמו בזה, וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משׂא ומתן שבין בני אדם לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות אמר בכלל ועשׂית הישר והטוב (דברים ו, יח) שיכניס בעשׂה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקדוש ברוך הוא”.

רמב”ן מדייק ומסביר שיש מקרים או מעשׂים הנמצאים “בתחום האפור”: מבחינה משפטית הם לא נאסרו, אבל מבחינה מוסרית – אלו מעשׂים גרועים ממש.

מעשׂה דוד המלך עם בת שבע הוא דוגמה למעשׂה כזה.

יש מדרשים שלפיהם אין מדובר בחטא: אוריה גירש את בת שבע, ואם כן היא לא נחשבה עוד לאשת איש. אומנם אין מקום לשבח את דוד על המעשׂה שעשׂה, אבל להאשימו בעבירה על איסור תורה – בוודאי אין להאשים. ואם לא עבר על איסור – מדוע נענש? 

נעיין בסיפור המקרה שבתנ”ך ונסביר בעקבותיו:

נתן הנביא בא אל דוד ובפיו סיפור: לאיש עשיר היו צאן ובקר לרוב, ובשכנות לו חי איש עני שגידל בביתו כבשׂה אחת ויחידה. העני ובני ביתו טיפלו באותהּ כבשׂה במסירות וראו בהּ בת משפחה ממש. יום אחד הגיע אל העשיר אורח. רצה העשיר לכבד את אורחו, אך חס על הבהמות המשובחות שלו. מה עשׂה? שחט את הכבשׂה של העני, והכין מטעמים מבשׂרהּ. נתן הנביא סיים את סיפורו, ודוד מייד התפרץ בכעס:

“וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי ה’ כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת; וְאֶת־הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה” (שמואל ב יב, ה–ו) –

דוד המלך חורץ את דינו של אותו עשיר ללא היסוס: הוא עצמו בן מוות (יש להוציאו להורג), ועליו לשלם לעני פי ארבעה משווי הכבשׂה שלקח ממנו.   

נתן הנביא מבהיר לו מייד במי הדברים אמורים: “אַתָּה הָאִישׁ” הוא אומר לו.

מבחינה משפטית, מי שגוזל כבשׂה אחת, צריך להחזיר כבשׂה אחת בלבד. לא ארבע. ואולם דוד המלך ראה בלקיחת כבשׂתו היחידה של העני מעשׂה פגום ביותר מבחינה מוסרית, ובשל חומרת המעשׂה פסק שעל העשיר להשיב ארבע כבשׂים תמורת האחת שגזל. 

נתן הנביא מבהיר לדוד שמצד “החוק היבש” בת שבע הייתה גרושה: באותם הימים לפני היציאה לקרב נתנו הלוחמים לנשותיהם גט כדי להצילן מעגינות, חלילה. ואם אכן כך, בלקיחת בת שבע דוד לא עבר על שום איסור תורה. אבל – ויש אבל גדול מאוד – הגט שניתן לנשות הלוחמים ובהן לבת שבע היה גט על תנאי בלבד. הכול קיוו שהלוחמים יחזרו בריאים ושלמים, והגט יתבטל מאליו. אם כן, ייתכן שדוד לא עבר על איסור תורה, ועם זאת, האם די בזה כדי להשקיט את המצפון ולומר שנהג כראוי? לא ולא! דוד, בדיוק כמו כולם, ידע שאוריה מקווה לחזור מן הקרב בשלום ולהתאחד עם אשתו; וגם היא, המגורשת על תנאי, ממתינה לשובו. הוא ידע, ובכל זאת עשׂה מה שעשׂה, והוא ראוי לעונש שקבע הוא עצמו. ובאמת מאז ואילך, חלה ירידה דרסטית במעמדו של דוד המלך, וגם אובדן אישי כבד חווה: ארבעה מבניו מתו בעודו בחיים – הבן שילדה לו בת שבע מאותהּ ביאה (שבוע בלבד אחרי שנולד), אבשלום, אדוניהו וגם אמנון. וזאת אף על פי שדוד המלך עשׂה תשובה. אומנם תשובתו התקבלה, אבל העונש לא בוטל.  

להלן דוגמה נוספת – מהלכות ריבית. התורה אסרה להלוות בריבית, אבל כידוע יש אפשרות הלכתית להלוות בריבית, וזאת על ידי ‘היתר עסקה’. במקרה שמדובר ב’עסקה’ – כעין שותפות עסקית בין המלווה ללווה – ההסתמכות על ‘היתר עסקה’ מובנת ונראה שיש להּ מקום. לעומת זאת במקרה שעני זקוק לעזרה כספית, והוא פונה לעשיר שהוא מכיר ואיננו מבקש ממנו צדקה אלא הלוואה של סכום מסוים לזמן מוגבל (עד תום הזמן הוא יפרע את ההלוואה במלואהּ) – אם אותו עשיר משתמש בהיתר ודורש ריבית מהעני – אף על פי שאי אפשר לטעון כנגדו שפעל בניגוד לדין, מכל מקום לומר שעשׂה שלא כהוגן – אפשר גם אפשר, ולהבנתי, השימוש בהיתר להפקת רווחים מן ההלוואה אינו אלא ניצול העני, ובמילה אחת – רשעות.

כלומר: אדם יכול למצוא את ההיתרים ולהצדיק את פעולותיו, ובכל זאת להיות רשע גמור. לתבוע אותו בבית דין – אי אפשר, אבל מעונש מידי שמיים – הוא לא יחמוק. 

זו כוונת הרמב”ן בדבריו ובשל חשיבותם נביאם שנית בחתימת הדברים:

“וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משׂא ומתן שבין בני אדם לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות אמר בכלל ועשׂית הישר והטוב (דברים ו, יח) שיכניס בעשׂה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקדוש ברוך הוא”.

חשוב להבין כי זו היא קדוּשת ישׂראל, אלו המידות שהתורה רוצה שנאמץ לחיינו ונקפיד ללכת לאורָן.