אור המידה
פרק 14: החסד וגבולות החסד
הרב שאול דוד בוצ’קו
1. ללמוד חסד מאיש החסד – אברהם
ב. “וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב” – הקבלת פני השכינה בשינוי העיתים
א. חסד – ללמוד ולעשׂות
1. ללמוד חסד מאיש החסד – אברהם
מידת החסד נחשבת למידתו של אברהם אבינו, כמאמר הנביא:
“תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם” (מיכה ז, כ).
נפתח במסופר בפרשת וירא. הפרשה פותחת בדיווח על אירוע:
“וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם” (בראשית יח, א).
אברהם ישב בחוץ ונח, ניסה להתאושש ולהחלים מברית המילה שעבר לאחרונה – אברהם היה חולה ומסכן למדי: ברית מילה בגיל מבוגר – חוויה לא פשוטה. בעודו יושב, עיניו משוטטות לכל הכיוונים: “וַיִּשָּׂא עֵינָיו”, והן גם מבחינות במשהו: “וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו”, וברגע ש”וַיַּרְא”, אברהם איננו יכול להוסיף לשבת. אותם אנשים יכלו להמשיך בדרכם, אבל אברהם שׂמח כל כך בהזדמנות שנקרתה לפניו להכניס אורחים, והוא איננו מוכן לוותר עליה, להחמיץ אותהּ, ולכן “וַיָּרָץ לִקְרָאתָם” הריצה הזאת לא נועדה לעשׂות עליהם רושם. אברהם איננו מחכה לרגע שיהיה קרוב אליהם ורק אז מתחיל לרוץ. לא ולא. הוא רץ כבר “מִפֶּתַח הָאֹהֶל”, וכשהוא מגיע אליהם הוא נוהג בהם בכבוד מופלג – במחוות: “וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה” (ב) וגם במילים: “אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ” (ג). אברהם מאיר להם פנים ולמעשׂה מתחנן אליהם שייאותו לעשׂות אצלו חניה קצרה, הפסקה למנוחה וגם טעימה קלה להחיות נפשם קמעה: “יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ; וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם” לפני שימשיכו בדרכם – “אַחַר תַּעֲבֹרוּ” (ד–ה).
חז”ל מסבירים שהישיבה של אברהם בפתח אוהלו לא הייתה ישיבה באפס מעשׂה: אברהם חלש, עדיין בתקופת החלמה וטרם שב לאיתנו, וה’ בא אליו לקיים מצוות ביקור חולים. וּלְמה תנוצל שעת הביקור? פתח האוהל – היה לִישיבה, לבית מדרש; ואברהם אבינו ישב שָם ולמד בחברותא עם… הקדוש ברוך הוא. הוא עסוק בלימוד תורה ובשׂיח ישיר עם ה’, בהקבלת פני השכינה ממש – היש למעלה מזה?! והינה, בעודם לומדים, אברהם מבחין באותם אנשים, ומרחוק הם נראים… ערבים, רחמנא ליצלן. ואברהם קוטע את הלימוד. קודם ציינּו שהמילים “אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ” הופנו לאותם אנשים שהגיעו, והינה חז”ל מלמדים אותנו שאברהם אומר אותן להקדוש ברוך הוא. הוא מסביר לה’ שעליו לקיים מצוות הכנסת אורחים (אף על פי שמפאת מצבו בוודאי היה פטור מלקיימהּ), ועל כן הוא מבקש ממנו להמתין לו מעט (ולא “לברוח”) עד שישלים את משׂימתו, ואז יחזרו ללמוד.
לכאורה אברהם נותן “זכות קדימה” לקבלת פני בשׂר ודם, גמילות חסד, ומאפשר להּ לדחוק הצידה לעמדת הַמְתנה את הקבלת פני השכינה – הייתכן?! ושמא טעה אברהם כשנהג כפי שנהג?! חלילה! ברור שעשׂה את המעשׂה הנכון. מניין לנו? הרי הקדוש ברוך הוא מעיד עליו שהוא איש החסד, וה’ יתברך עצמו סומך עליו:
“כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט” (בראשית יח, יט).
המורשת שינחיל אברהם לצאצאיו היא־היא דרך ה’. ומי מלבד ה’ יכול להעיד שכך הדבר?!
ואם יתהה פלוני או אלמוני מניין למד אברהם שזה סדר העדיפויות הנכון, נשיב: אברהם בעל נשמה טהורה היה ומלבד זאת היה תלמיד טוב, והוא למד אצל המורה שאין טוב ממנו – אצל הקדוש ברוך הוא.
הקדוש ברוך הוא הוא המורה בחסד עליון ל… חסד. הוא איננו מלמד תאוריה, הוא מלמד הלכה למעשׂה – במעשׂים, בדוגמה אישית. בדרך כלל בלימוד מסוג זה – אנו רואים אדם שעושׂה מעשׂה, והולכים בעקבותיו.
והתורה אכן מצווה אותנו לפעול באותהּ הדרך:
“אַחֲרֵי ה’ אֱ־לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ… וּבוֹ תִדְבָּקוּן” (דברים יג, ה) – ה’ נסתר מעינינו ו”מְלֹא כׇל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” (ישעיה ו, ג), ואם כן איך אפשר ללכת אחריו, להידבק בו?!
בתלמוד הבבלי האמוראים מבררים את פשר הציווי:
“ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: אחרי ה’ א־להיכם תלכו? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: כי ה’ א־להיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: ויעשׂ ה’
א־להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב: וירא אליו ה’ באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב: ויהי אחרי מות אברהם ויברך א־להים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים; הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים” (בבלי, סוטה יד, א).
ארבעה מעשׂים מנו אמוראים והגדירום “מידות”. ור’ שמלאי הפיק תובנה מעניינת מהמקומות בתורה שבהם הופיעו המעשׂה הראשון והמעשׂה האחרון:
“דרש ר’ שמלאי: תורה – תחלתהּ גמילות חסדים וסופהּ גמילות חסדים; תחילתהּ גמילות חסדים, דכתיב: ויעשׂ ה’
א־להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם; וסופהּ גמילות חסדים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא” (שם).
התורה פותחת בגמילות חסדים וגם חותמת בהּ, ובעשׂותהּ כן היא מלמדת אותנו שיעור חשוב:
גמילות החסד היא יסוד התורה והיא גם תכליתהּ.
2. ללמוד חסד מהמורה של אברהם
בספר “הגיוני משה”, שחיבר אבי מורי זצ”ל, מצאתי הסבר מיוחד ובו תשובה לשאלתנו בעניין מתן הקדימות לחסד. תורת ה’ מלאה מצוות ומקובל לחלקן למצוות שבין אדם לחברו ולמצוות שבין אדם למקום. המצוות שבין אדם למקום רבות, וקיומן מצעיד את האדם אל התכלית – הדבקות בה’, שהוא מקור חיינו:
“וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱ־לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם” (דברים ד, ד).
מהי אותהּ הדבקות בה’? הווי אומר הקבלת פני השכינה. אם כן מי שזכה בהּ – הגיע אל המעלה הגבוהה ביותר, אל הפסגה, התכלית.
גם המצוות שבין אדם לחברו רבות, ובהן מצוות שעניינן גמילות חסד שאותהּ מקיים האדם בגופו (עזרה בנשׂיאת משׂא, הושטת עזרה לקשיש), ויש שהוא מקיימהּ בממונו (צדקה, תרומה לקודש). יש מצוות שקשה לקיימן, ויש שקיומן קל למדי. נראה שהכנסת אורחים נמנית עם המצוות שקיומן איננו קשה במיוחד: מזמינים אורחים הביתה, מציעים להם כיבוד, וכשהם יוצאים מלווים אותם קמעה, ו… קיימנו מצווה.
והינה אברהם אבינו נמצא בעיצומהּ של המצווה הנשׂגבה ביותר שבין אדם למקום – הקבלת פני שכינה, והוא מניח להּ להמתין ומתפנה למצווה קלה ופשוטה שבין אדם לחברו – הכנסת אורחים?! לפני רגע קט הוא היה בשׂיא הקרבה אל ה’, האם אין בבחירה שלו – התרחקות מה’? ממש לא: אם גמילות חסד היא מידתו של ה’, הרי בבחירה להתמסר אליה אברהם מקיים את הציווי “אַחֲרֵי ה’ אֱ־לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ… וּבוֹ תִדְבָּקוּן” – הקשר שבין האדם להקדוש ברוך הוא שונה מהקשר שבין אדם לחברו. בין בני אדם, פעם פלוני זקוק לעזרה ואלמוני בא לעזרתו, ובפעם אחרת – להפך. בקשר עם ה’, האדם נמצא בעמדת הזקוק, ובלשון הרגילה בעולם החסידות – “מקבל”; וה’ איננו זקוק למאומה, הוא רק מרעיף עלינו, נותן ונותן, ובלשון החסידות “משפיע”. ברגע שהאדם גומל חסד, הוא חדל להיות “מקבל” בלבד. הוא הופך להיות גם נותן, “משפיע”. הוא כביכול מידמה במידה מסוימת להקדוש ברוך הוא. ואם הוא עושׂה כל זאת לשֵם שמיים – אזי הוא מתקרב לשכינה עוד ועוד, הוא מידבק בה’.
ייתכן שהכנסת אורחים אינהּ קשה לקיום, אבל אין לראות בעובדה זו עדות לפחיתות ערכהּ. ההפך הוא הנכון. הכנסת אורחים – גמילות חסד היא, ומכאן חשיבותהּ הרבה והעמוקה. גמילות החסד היא יסוד התורה והיא גם תכליתהּ. ואת זאת למד אברהם מהקדוש ברוך הוא. הרי אותו מפגש לימוד בחברותא של שניהם החל בגמילות חסד. אברהם חולה, וה’ בא אליו לביקור חולים. מתוך גמילות החסדים, נמשך המפגש גם ללימוד תורה. אל המצווה הנשׂגבה ביותר מגיעים מתוך גמילות חסד, וכמאמר חז”ל: “כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא – שם אתה מוצא ענוותנותו” (בבלי, מגילה לא, א). חז”ל מצביעים על פסוקים אחדים בתנ”ך שבהם מוזכרת גדולתו של ה’ בביטויים נשׂגבים ביותר, ומייד אחריהם מוזכרים אנשים חלשים, הנמצאים בשולי החברה, שהוא דואג להם. הדוגמות לקוחות מכל חלקי התנ”ך.
מן התורה: “כִּי ה’ אֱ־לֹהֵיכֶם הוּא אֱ־לֹהֵי הָאֱ־לֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵ־ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד” (דברים י, יז); ומייד אחרי ההפלגה בגדולתו: “עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה” (שם, יח).
מן הנביאים: “כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים” (ישעיה נז, טו); ומייד לאחר מכן, באותו הפסוק: “וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת” (שם).
ומן הכתובים: “שִׁירוּ לֵא־לֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָ־הּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו” (תהלים סח, ה); ומייד לאחר מכן: “אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת
אֱ־לֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ” (שם, ו).
מהבאת התיאורים של הדאגה לחלשים מייד אחרי ביטויי השׂגב והגדוּלה – למדו חז”ל שאותהּ הדאגה של ה’ לחלשים והמעשׂים שהוא עושׂה למילוי מחסורם, הם־הם שמעידים על גדולת ה’ וגבורתו.
אברהם למד שגמילות החסד היא היסוד וגם התכלית, ואם כן, היא ראשונה במעלה, ובמקרה שהיא נדרשת – כל יתר המשׂימות, גדולות וחשובות וגם קטנות וחשובות פחות – יש להניח להן להמתין. במקרה של אברהם גמילות החסד שנצרכה הייתה הכנסת אורחים, ומתוך שהוא עזב את המפגש הישיר עִם ה’ ואת הלימוד עימו לצורך קיומהּ, למדו חז”ל:
“אמר רבי יוחנן גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש, דקתני מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש. ורב דימי מנהרדעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש, דקתני מפני האורחין והדר ומפני בטול בית המדרש. אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו’.” (בבלי, שבת קכז, א)
3. עשׂיית חסד – הדרך אל השׂיא
לעיל הסברנו שלפי האידאל היהודי, הקבלת פני השכינה היא הפסגה. והינה אנו לומדים שאֶל הפסגה הזאת יש דרך סלולה וברורה: הרוצה להעפיל ולהגיע אל השׂיא, ילך ויקיים מצוות שבין אדם לחברו, יגמול חסדים עם סובביו.
איך מיישׂמים את הרעיון היפה בחיי המעשׂה? הינה כמה דוגמאות:
הגיע זמן התפילה. והינה – יש יהודי שזקוק לעזרתי. מה עושׂים? לבטל תפילה – לא בא בחשבון. יהודי חייב בתפילה. ומה אפשר לעשׂות בכל זאת? אפשר להתפלל בזריזות תפילה קצרה מהרגיל, ומייד אחרי התפילה לגשת לעזור לאותו יהודי; וייתכן שאפשר לדחות מעט את התפילה, לגשת להושיט את העזרה הנחוצה תחילה, ולהתפלל לאחר מכן. ואם העזרה דחופה ברגע זה, וטרם התפללנו ועד שנעזור ליהודי כבר יחלוף זמן התפילה – מה לעשׂות אז? אם נפסיד שחרית – נשלים במנחה; ואם נפסיד מנחה – נשלים בערבית. ה’ יהיה מוכן להיפגש עימנו תמיד. וכפי שהוסבר לעיל, גמילות החסד מקרבת אותנו אל ה’ יתברך. אַל לנו לחשוש שהעיסוק בגמילות חסד מרחיק אותנו מה’. ההפך הוא הנכון. אם כן כדאי להרבות בחסדים לשם שמיים. האם תמיד כל המרבה בחסדים – הרי זה משובח? לא בהכרח.
4. חסד – עד היכן?
חכמים לימדונו:
“אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה” (משנה, פאה א, א).
רבי עובדיה מברטנורא מבהיר שלא כל גמילות חסדים – אין להּ שיעור:
“וגמילות חסדים. דבגופו, כגון ביקור חולים ולקבור מתים וכיוצא בהן, אבל גמילות חסדים דבממונו, כגון פדיון שבוים ולהלביש ערומים ולהאכיל את הרעבים וכיוצא בהן יש להן שיעור, שיתן בכל פעם שתבא מצוה כזו לידו חמישית מן הריוח שבנכסיו, ותו לא מחייב, דהכי אמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. הלכך מבעי ליה לאינש לאפרושי חמישית הריוח בכל עת כדי שיהא מצוי כל זמן שיבא גמילות חסד לידו שיקיימנו, ובהכי נפיק ידי חובתו” (פירוש ר”ע מברטנורא למשנה פאה).
ומכל מקום במשנה נכתב “אין שיעור”. אם אין שיעור – האם פירוש הדבר שאין גבול? מתברר שגם מצוות שלא נקבע להן שיעור מחייב, ייתכן שיהיה להן גבול, וכך נכון לגבי החסד – יש לו גבול. חסד ללא גבולות עשׂוי להיות הפך החסד ולהוביל חלילה לחורבן. הא כיצד?
“זוהי המשמעות העמוקה של דבר ה’ (פרק י”ח פסוק י”ז): ‘המכסה אני מאברהם את אשר אני עושׂה’ (לסדום)? כי דווקא מכיוון שאברהם נמשך ונתעלה עד פסגת החסד, דווקא משום כך צריך ה’ להודיעו את דינהּ של סדום הרשעה – ההפך המוחלט לנטיית אברהם, לטבעו ולבשׂורתו – על מנת שיכיר בעצמו את מגבלות החסד. כי חסד בלא גבול־משפט, היות טוב לכול – לצדיק ולרשע – סופו חורבן על החברה והעם אשר ינסו לנהוג כך” (הגיוני משה, פרשת וירא, גבולות החסד).
כזכור ה’ העיד על אברהם שהוא סמוך ובטוח שינחיל לילדיו מורשת של התנהלות צודקת וראויה[1]. כשה’ מחליט להחריב את סדום, הוא רואה לנכון ליידע את אברהם בהחלטתו, עוד לפני הוצאתהּ מן הכוח אל הפועל. ה’ מוּדע לנטייתו של אברהם אל החסד ויודע שאברהם ינסה ללמד זכות על אנשי העיר ויעשׂה מאמצים להניאו מהחרבתהּ. ודווקא משום כך הוא איננו מסתיר ממנו את תוכניתו, ומוצא בניהול המשׂא ומתן עם אברהם הזדמנות לשיעור חשוב: החסד – מעלָה הוא; אבל גמילות חסדים לכול – לצדיק ולרשע כאחד – אינהּ הדרך הראויה. המשפט והצדק מציבים לחסד גבול: עד כאן! ואת הגבול הזה – אין לעבור. ההשתדלות להיות טובים אל הרשעים ללא גבול – עשׂויה להוביל לחורבן החברה כולהּ. הרשעים ינצלו את טוב ליבם של הצדיקים, ו”יסחטו” עוד ועוד כדי להיטיב לעצמם, וכל זאת על חשבון הצדיקים והתמימים. מתוך הדיון אברהם ילמד ויכיר בעצמו שאם רוצים לקיים את החסד בעולם – חייבים להציב לו גבולות. הגבולות שומרים עליו ועל החברה המבקשת להתנהל על פיו. בלעדיהם לא יהיה קיום – לא לו ולא להּ.
[1] בלשון המקרא המילים “צדק” ו”צדקה” משמשות באותהּ המשמעות ממש. השימוש במילה “צדקה” במשמעות “תרומה לנזקקים” החל רק בלשון חכמים.
ב. “וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב” – הקבלת פני השכינה בשינוי העיתים
1. המשׂימה אפשרית
הישיבה היא מסגרת המאפשרת לנמצאים בתוכהּ לעסוק בלימוד תורה ולהתפלל תפילות כסדרן. בתוך מסגרת כזאת – קל להרגיש שעסוקים בהקבלת פני השכינה. כך בפרקי הזמן שבהם שוהים בישיבה וחובשים את ספסלי בית המדרש. בישיבה כמו ישיבתנו, שהיא ישיבת הסדר, יש גם פרקים אחרים – פרקי השירות בצבא. ספסלי בית המדרש נשארים במקומם, והתלמידים עוברים למציאות אחרת: הבגדים הנקיים והמגוהצים מוחלפים במדים, ולא פעם אותם המדים נשארים על הגוף יום אחר יום, ולא זו בלבד, החייל זוחל בחול וגם בבוץ, רץ ומזיע, והמדים – ריח מרכך הכביסה כבר מזמן התפוגג מהם, והכתמים – עוד מעט יהפכו לכתם אחד גדול… והחיילים עוברים ממשׂימה למשׂימה מבלי שתתאפשר להם שינה או אפילו מנוחה ביניהן. בישיבה, אחרי שנת לילה טובה – הם שבו רעננים לבית המדרש; ובצבא – הם טרוטי עַין, ורעננות – אַיִן. “בישיבה למדתי בהתמדה, התפללתי בנחת, זכיתי להקביל פני השכינה,” חושב החייל לעצמו, “וכעת? אפילו את פניי שלי אינני מכיר כשאני עומד מול המראה (כשיש מראה), אז להקביל את פני השכינה?! – אין סיכוי”. טעות בידו. הגוף וגם הבגדים מלוכלכים והעיניים בקושי נפקחות, ובדיוק במצב הזה – החייל עסוק ב… הקבלת פני השכינה. המסירות שלו להגנה על עַם ישׂראל – הנתינה שלו מעצמו לאחרים, לכלל – היא הקבלת פני השכינה האמיתית והמזוקקת ביותר.
2. לא לשכוח את עצמנו
כזכור, גמילות החסד צריכה להיות מוגבלת. וגם גמילות החסד שגומל החייל – בדרך כלל מוגבלת בזמן. השירות בצבא איננו נמשך מרגע הגיוס ועד מאה ועשׂרים. תקופת השירות קבועה, ובסופהּ החייל משתחרר משירות סדיר (ועובר לשירות מילואים). הנתינה חשובה, אבל חשוב שהנותן לא ישכח שעליו לדאוג גם לעצמו, לבריאותו התקינה ולשמירה על כוחותיו. אם כוחותיו יידלדלו עוד ועוד – איזו תועלת יביא לעולם? הרי לא יוכל לעשׂות מאומה?! כדי להיות מסוגל להתפלל וללמוד תורה, לפרנס את משפחתו ולגמול חסדים עם זולתו – הוא חייב לספק לגופו את צרכיו ולשמור עליו. הדאגה לעצמו – באחריותו, כפי שלימדנו הלל הזקן:
“אם אין אני לי” (משנה, אבות א, יד) – כלומר: האדם צריך להבין שהשמירה על בריאותו שלו חשובה. אם לא יעשׂה כן, לא יוכל ללמוד תורה ולמלא ייעודו בעולם.
הלל ממשיך ואומר: “וכשאני לעצמי, מה אני” (שם) – כלומר: אומנם עליי לדאוג לעצמי, אבל לא רק לעצמי. עלי לדאוג שאהיה מסוגל ללמוד תורה, ובהּ בעת עליי להתבונן על סביבותיי, לראות מי זקוק לעזרה ולבוא לעזרתו. חבר בישיבה – פניו עגומות והוא מדוכדך? אגש אליו ואשׂוחח איתו. הרי שלמה המלך החכם באדם לימדנו:
“דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה” (משלי יב, כה).
חכמים הציעו לפסוק זה יותר מפירוש אחד:
“דאגה בלב איש ישחנה רבי אמי ורבי אסי חד אמר יסיחנה מדעתו וחד אמר יסיחנה לאחרים” (בבלי, יומא עה, א).
והרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ ביאר:
“ועוד בפירוש הכתוב; נאמר: ‘דאגה בלב איש ישחנה’ (משלי יב, כה), ונחלקו רבי אמי ורבי אסי בפירוש הכתוב. חד [אחד] אמר: ישׂחנה מדעתו, שלדעתו הכוונה היא שאדם דואג ראוי לו להסיח דעתו מדאגתו, וחד [ואחד] מהם אמר: שהכוונה היא ישׂיחנה (יספר אותהּ) לאחרים, ויוקל לו”.
ויש שתלמידי הישיבה הצעירים מתקשים להשתלב בלימוד ובמסגרת, ואנו פונים לתלמידים הבוגרים ומבקשים מהם ללמוד בחברותא עימם: תלמיד בוגר ותלמיד צעיר – חברותא. הלימוד עם חבר בוגר שהוא כבר לומד ותיק – נוח יותר ויש תחושה שהוא מקדם יותר מלימוד עם חבר צעיר שאינו מנוסה בלימוד ישיבתי. לא תמיד קל ללמוד עם חברותא צעיר, ואם צריך “לרדוף אחריו” לצורך הלימוד בצוותא – על אחת כמה וכמה. ואולם יש לדעת שהלימוד הזה חשוב. הוא יתרום ללומד הצעיר ויצמיח אותו, כפי שלימדנו נעים זמירות ישׂראל: “מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי” (תהלים קיט, צט).
ובהתבססו על מילותיו, שנה בן זומא: “איזה הוא חכם? הלומד מכל אדם” (משנה, אבות ד, א).
ומצד האמת, גם הלומד הבוגר – יצא נשׂכר מהלימוד, כדברי אמוראים בתלמוד הבבלי:
“והיינו דאמר רבי הרבה תורה למדתי מרבותַי, ומחברַי יותר מהם, ומתלמידַי יותר מכולן” (מכות י, א);
“דאמר רבי חנינא: הרבה למדתי מרבותַי, ומחברַי יותר מרבותַי, ומתלמידַי יותר מכולן” (תענית ז, א).
בהקשר הזה אני חש חובה נעימה להזכיר איש יקר, צדיק ועניו, שאני זוקף לזכותו הרבה מלימוד ההלכה שלי הרב בן ציון פריימן זכר צדיק לברכה. הייתי בחור צעיר, ובישיבה למדו בעיקר גמרא. רציתי מאוד ללמוד הלכה. הדבר נודע לאותו צדיק, והוא הזמינני ללמוד עימו בחברותא – בית יוסף ושולחן ערוך. קבענו ללמוד בשעות הערב. הרב ניחן בסבלנות אין קץ, והתלמיד (אני) – אחרי זמן מה החל לחלום בהקיץ, ואט־אט נעצמו עיניו. הרב הניח לי לנוח למשך כמה דקות, ואחרי שסבר שצברתי כוחות, נענע אותי בעדינות בכתפי: “שאול דוד, שאול דוד”, אמר, ואני התעוררתי. המשכנו ללמוד. רבע שעה חלפה, עשׂרים דקות לכל היותר, ו… שוב… צנח לו זלזל… הראש צונח, והוא ממתין מעט ורק אז שב להעירני, וחוזר חלילה. הוא לא התייאש, לימד ועודד, ולא רק אותי: כשזיהה בישיבה בחור שמתקשה להתרכז בלימודו וקצת “מרחף” בעולמות אחרים, נהג לגשת אליו ו”לבקש” ממנו: “אני זקוק לחברותא. אתה מוכן להצטרף אליי ונלמד יחד?” הוא היה גדול בתורה ובעל ידע עצום. בזכות ענוותנותו ופשטותו ידע למצוא מסילות אל לבבות התלמידים הצעירים: דברים היוצאים מן הלב – נכנסים אל הלב.
ג. ערך לימוד תורה
הפלגנו בחשיבות גמילות החסד ובכוח החסד לקרב אותנו אל ה’. פתחנו במפגש של אברהם אבינו עם ה’ והסברנו שנקודת המוצא של המפגש הייתה גמילות חסד – ביקור חולים, וביקור החולים יצר את ההזדמנות ללימוד תורה בחברותא. מתוך כך עמדנו על הקשר שבין לימוד תורה לגמילות חסדים, ובעניינו נרחיב מעט להלן.
לימוד תורה הוזכר לעיל ברשימת הדברים שאין להם שיעור:
“אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה” (משנה, פאה א, א).
לימוד התורה איננו תחום בזמן מלכתחילה. הוא תמידי. הוא אורח חיים, כפי שעולה מהמילים שאומר ה’ ליהושע בן־נון, בדַבְּרו עימו אחרי מות משה רבנו:
“לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה” (יהושע א, ח).
ועם זאת חשוב לדייק: הלימוד חשוב, אבל חשוב לזכור שאין הכוונה ללימוד לצורך צבירת ידע בעלמא. האדם צריך ללמוד – ומתוך כך להבין ולדעת:
“איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושׂיה ותפארת לו מן האדם” (משנה, אבות ב, א) ולצעוד בהּ, לעשׂות מעשׂים.
בהיסטוריה של עַם ישׂראל היו פרקים קשים, זמנים חשוכים שבהם חווה הָעָם מצוקות ואסונות. חז”ל ניסו לזהות מה גרם למשברים, ולמשבר הגדול במיוחד – חורבן הבית:
“מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים מפני מה חרב?” (בבלי, יומא ט, ב);
והשיבו:
“מפני שהייתה בו שׂנאת חינם” (שם).
לכאורה, קשה להבין איך ייתכן שאנשים העוסקים בתורה מגיעים למצב שבו שׂוררת ביניהם שׂנאת חינם?!
ייתכן להסביר שהשׂנאה התאפשרה למרות העיסוק בתורה ובמצוות, משום שהיא אינהּ קשורה בהכרח למעשׂים אלא נובעת ישירות מן הלב. בתקופת בית שני עַם ישׂראל אכן קיימו את כל המצוות, כולל מצוות גמילות חסדים. במישור המעשׂי, “על פני השטח” הם היו צדיקים; אבל “מתחת לפני השטח”, במחוזות הלב, היו ביניהם קנאה ותחרות, ונוצרה ביניהם שׂנאה. הנצי”ב מחדד ומעמיק הסבר זה, ומציין שאותן קנאה ושׂנאה נוצרו דווקא מתוך עיסוקם בתורה. מתוכו הגיעו למחלוקות, ומתוכן – לחשדנות ושׂנאת מי שנהג בדרך אחרת מדרכם:
“והענין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק ‘הצור תמים פעלו… צדיק וישר הוא’ (דברים לב, ד), שבח ‘ישר הוא’ נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה ‘דור עקש ופתלתל’ (שם, פסוק ה); ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שׂנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה’ שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית” (הנצי”ב, הקדמה לספר בראשית).
אירוע קשה נוסף היה מותם של תלמידי רבי עקיבא:
“אמרו שנים עשׂר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותהּ שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת” (בבלי, יבמות סב, ב).
הייתכן שתלמידיו של רבי עקיבא, שלמדו תורה מפי התנא הגדול והצדיק, “לא נהגו כבוד זה לזה”? ההסבר המובא במדרש דומה מאוד להסברו של הנצי”ב: “שהיתה עינם צרה בתורה זה בזה” (קהלת רבה, יא) – הם היו חלוקים בדעותיהם ובהשקפותיהם בעניין התורה והמצוות, ומרוב קנאת ה’ שבערה בליבם, לא נהגו כבוד זה בזה. אומנם כוונתם הייתה לשם שמיים, אך תלמידי חכמים אינם אמורים להרבות שׂנאה ופירוד בעולם, אלא בדיוק להפך:
“אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר (ישעיה נד, יג): ‘וכל בניך למודי ה’ ורב שלום בניך’. אל תקרי ‘בניך’ אלא ‘בוניך’, שנאמר (תהלים קיט, קסה): ‘שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול’.” (בבלי, ברכות סד, א ובסיומי מסכתות נוספים)
אם כן, לימוד התורה והעיסוק בהּ – אמורים לפתח את האדם להיות גומל חסדים. לימוד נכון הוא לימוד שאיננו נשאר בגבולותיו אלא משפיע ועובר לעולם המעשׂה, כפי שעולה מהדיון התלמודי:
“וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד. נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשׂה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשׂה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשׂה” (בבלי, קידושין מ, ב).
לעיל הבאנו את הדרכת ה’ ליהושע בן־נון מייד בכניסתו לתפקידו – ללמוד תורה בהתמדה:
“לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה” (יהושע א, ח).
דברי ה’ אלו הם חלקו הראשון של הפסוק. בהמשך הדברים ה’ מבהיר ליהושע שלעיסוק בתורה יומם ולילה – יש תכלית:
“לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכׇל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל” (שם).
היינו: “תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשׂה”.
“אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן:
כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, והכנסת אורחים, וביקור חולים, והכנסת כלה, ולוויית המת, ועיון תפילה, והבאת שלום בין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כולם” (מתוך ברכות השחר [מבוסס על משנה, פאה א, א]).
נמצינו למדים שאותם דברים שאין להם שיעור – יש שעניינם העיסוק בתורה ובלימודהּ (בין אדם למקום): השכמת בית המדרש שחרית וערבית, עיון תפילה ותלמוד תורה; ויש שעניינם העיסוק בעשׂיית מעשׂים טובים למען הזולת (בין אדם לחברו): כיבוד אב ואם, גמילות חסדים, הכנסת אורחים, ביקור חולים, הכנסת כלה, לוויית המת והבאת שלום בין אדם לחברו.
אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
יהי רצון שהלימוד יביא את כולנו לידי מעשׂה ונרבה שלום בינינו.