אור המידה
פרק 4: צניעות והתבלטות
הרב שאול דוד בוצ’קו
ג. צניעות – בכל מקום ובכל זמן? לאו דווקא!
ד. הדרכת חז”ל והדרכת הנביא – הילכו שתיהן יחדיו?
א. צניעות – הפך ההתבלטות
בכל חברה אנושית יש אנשים שנוכחותם מורגשת במיוחד: בהתכנסויות למיניהן קולם נשמע יותר מקולם של אחרים; הם מתרוצצים בין כולם: דורשים בשלום פלוני ומעדכנים במידע חדש את אלמוני, מהנהנים בראשם, מושיטים ידם וכדומה. וכשֵם שהם בולטים בנוכחותם, הם בולטים מאוד גם בהיעדרם: אי אפשר שלא לשׂים לב שהם חסרים. לעומתם יש אחרים שנוכחותם כמעט אינהּ מורגשת: הם נחבאים אל הכלים, ממעטים להשמיע קולם או לעשׂות פעולות שיגרמו להם לעמוד במרכז ההתרחשות או השׂיח. ייתכן שבחלוף האירוע לא נדע לומר בוודאות אם ראינו אותם בין המשתתפים אם לאו.
המידה המאפיינת את ההתנהגות של הראשונים היא התבלטות, ואת ההתנהגות של האחרונים מאפיינת המידה שהיא הפך ההתבלטות, ובמילה אחת – צניעות. המילה “צניעות” מבטאת משמעות מקיפה ורחבה יותר, ואפשר להנגיד אותהּ למידות נוספות (לדוגמה: גאווה, גסות, פריצות), וכאן נבחן אותהּ במשמעות המסוימת שהגדרנו – הפך ההתבלטות.
ב. צניעות והתבלטות ממבט יהודי
מקובל לדבר בשבח הצניעות, בייחוד לאור דברי הנביא מיכה:
“הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה’ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ־לֹהֶיךָ” (מיכה ו, ח).
ועם זאת, לבירור טיבהּ של הצניעות בהקשר מיוחד זה, ראוי להקדים ולהציג שאלות אחדות בעניין ההתבלטות: (א) האם ההתבלטות שלילית בהכרח? (ב) האם אסור להתבלט ומוטלת עלינו החובה לעשׂות הכול כדי שלא להתבלט? (ג) האם יש מקרים או מצבים שבהם יש להעדיף אותהּ על פני הצניעות?
דברי הנביא מיכה נאמרו במענה לשאלה שהטרידה את בני תקופתו:
“בַּמָּה אֲקַדֵּם ה’ אִכַּף לֵא־לֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה: הֲיִרְצֶה ה’ בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי” (מיכה ו, ו-ז).
והוא מבהיר שאין לה’ שום חפץ בכל אלו. הוא איננו זקוק למתנות היקרות והמשובחות האלה. כל רצונו – שעַם ישׂראל יאמץ לו התנהגות ראויה וטובה. ומהי? הנביא מתמקד בשלושה דפוסי התנהגות שה’ מצפה מהָעָם להקפיד עליהם: (א) “עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט”; (ב) “אַהֲבַת חֶסֶד”; (ג) “הַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ־לֹהֶיךָ”. עיון בשלושת הדפוסים מלמד שהם משקפים ערכי יסוד ביהדות.
במסכת מכות אמוראים דנים במספר המצוות שניתנו למשה, ובדמויות חשובות בעַם ישׂראל שלכאורה צמצמו את מספרן:
“דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ לָאוִין כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, וּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה עֲשֵׂה כְּנֶגֶד אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: מַאי קְרָא – ‘תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה’, ‘תּוֹרָה’ בְּגִימַטְרִיָּא… בָּא דָּוִד וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת עֶשְׂרֵה… בָּא יְשַׁעְיָהוּ וְהֶעֱמִידָן עַל שֵׁשׁ… בָּא מִיכָה וְהֶעֱמִידָן עַל שָׁלֹשׁ, דִּכְתִיב: ‘הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה׳ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם (ה׳) אֱ־לֹהֶיךָ’. ‘עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט’ – זֶה הַדִּין. ‘אַהֲבַת חֶסֶד’ – זֶה גְּמִילוּת חֲסָדִים. ‘וְהַצְנֵעַ לֶכֶת’ – זֶה הוֹצָאַת הַמֵּת וְהַכְנָסַת כַּלָּה. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לַעֲשׂוֹתָן בְּצִנְעָא, אָמְרָה תּוֹרָה ‘וְהַצְנֵעַ לֶכֶת’, דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּם לַעֲשׂוֹתָם בְּצִנְעָא – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!” (בבלי, מכות כג, ב –
כד, א).
ברור שאמוראים לא התכוונו שאותן דמויות קבעו שמצוות היהדות מסתכמות באחת־עשׂרה, בשש או בשלוש (בהמשך הסוגיה המספר ממשיך להצטמצם) ואת כל היתר – הם ביטלו. כל רצונם היה לדייק ולמקד את המבט באותן המצוות שבהן ראו יסודות. היסודות הם ראשית הבניין, ועליהם להיות יציבים כדי שהמבנה שייבנה על גביהם יוכל לעמוד איתן. מבנה הבנוי על יסודות רעועים, סיכוייו להאריך ימים – אינם רבים.
גם הנביא מיכה, שצמצם את מספר המצוות לשלוש, בוודאי לא ביטל את שש מאות ועשר המצוות האחרות: לא עלה על דעתו לבטל את מצוות השבת או את כללי הכשרות, והוא בוודאי היה מוּדע לחובה להילחם מלחמת חורמה בעבודה זרה וייחס חשיבות עצומה ללימוד תורה. אם כן, מה פשר הצמצום? הנביא זיהה שלושה יסודות ששמירתם היא תנאי לקיום החברה: (א) עשׂיית משפט – בצדק וביושר. המשפט ביושר חשוב מאין כמוהו, אבל עליו בלבד אי אפשר להשתית חיים של חברה. אֶל המשפט הישר חייבת להצטרף (ב) עשׂיית חסד – פעילות שמטרתהּ לעזור לזולת, להושיט לו יד תומכת ועזרה בשעה שהוא זקוק להן ולא להתעלם ממנו. אם רואים שהוא מועֵד ועומד ליפול – לאחוז בו ולמנוע את הנפילה. ואם כבר נפל – לבוא לעזרתו, להקימו ולהעמידו שוב על רגליו. והיסוד השלישי (ג) – צניעות. צניעות זו מה טיבהּ? עשׂיית הטוב – יש בהּ, ומה אין בהּ – בלשון ימינו היינו אומרים: יח”צנות. האדם גמל חסד עם זולתו – מצוין. הוא רשאי לשׂמוח בהזדמנות שנפלה בחלקו לגמול חסד, אבל… ישׂמח בליבו, בינו ובין עצמו, ומפרסום המעשׂה ברבים – יימנע, ובלשון הרווחת בפינו: אין “לרוץ ולספר לחבר’ה” ובוודאי לא להפיץ את הידיעה ברשתות החברתיות וכדומה.
חשוב לשׂים לב שההימנעות מפרסום ראויה לא רק מצד השמירה על צניעות הנמנע. היא ראויה, אם לא למעלה מזה, גם מצד השמירה על כבודו של מי שהפרסום נוגע לו. אם פלוני גמל חסד עם אלמוני ומפרסם את המעשׂה ברבים – אלמוני עשׂוי לחוש מבוכה ואי־נוחות. עד כה לא ידעו שהוא נתון בקושי, ולפתע – פרסום אחד, והידיעה הופכת לנחלת הכלל. יש להיזהר שלא לפגוע בצנעת הפרט ולא לחדור ברגל גסה ל”תחום” הזולת. כיבוד הפרטיות של הזולת שייכת גם היא לתחום הצניעות. ההלכות הנוגעות לתחום זה רבות, ובהן ההלכה הקובעת שבמקרה שיש חצר המשותפת לשניים, ואחד מן השותפים רוצה להשתמש בהּ לפעילות מסוימת מבלי להיחשׂף לעיני אחרים (כביסה, התעמלות בבגדי ספורט וכדומה) – הוא רשאי לבנות מחיצה שתחלק את החצר לשני חלקים נפרדים ולכפות על השותף את המציאות של חצר מחולקת.
האם במציאות שלנו היום כולנו נוהגים כך? נדמה שלא כולנו, ולא תמיד.
ג. צניעות – בכל מקום ובכל זמן? לאו דווקא!
לעיל ציינּו שמקובל לדבר בשבח הצניעות, והינה אנו מוצאים בדברי התנאים הדרכה שנראית הפך הצניעות דווקא:
“הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ” (משנה, אבות ב, ה).
נפתח בהדרכה הנוגעת ללימוד: הרוצה ללמוד ולהבין כל עניין לעומקו – צריך לשאול שאלות. אם פרט מסוים אינו ברור לו כל צורכו, אם נדמה לו שיש סתירה בין הסבר שניתן תחילה ובין ההסבר שניתן אחריו וכדומה – עליו להעלות את תהיותיו וקשייו לפני המלמד. אם לא ישאל, השאלות יישארו ללא תשובות, והלימוד לא יתקדם. “אבל,” ייתכן שיאמר התלמיד, “אני צנוע”, ויסביר שבשל צניעותו הוא יושב בספסל האחרון בכיתה, יושב בשקט ומקשיב לכל הנאמר. הוא גם יצדיק את בחירתו ויאמר שהוא אימץ את הדרכת חכמים: “וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה” (משנה, אבות א, יז). האם לשתיקה כזאת התכוונו חכמים? נראה שלא, ומשום כך הבהירו שכשמדובר בלימוד – אין מקום לצניעות יתרה ולהימנעות מהצגת שאלות: “וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד” – הצגת שאלות היא כלי חשוב בלמידה, וההימנעות ממנה תְחַבל בלימוד ותבלום את התקדמות התלמיד ואת התפתחותו. צעידה במקום אינהּ אלא נסיגה, ומי שלא חותר קדימה – יישאר מאחור: יכולותיו תהיינה מוגבלות, ותחומי עשׂייה רבים יהיו סגורים בפניו. והמסקנה: בלימוד, ההתגדרות ב”משבצת” הצניעות אינהּ מועילה, אם לא למטה מזה.
אין ספק שלאנשים צנועים נוח יותר להישאר באזור הנוחות של הצניעות ולא להתבלט, ואולם יש מקרים שבהם עליהם לחרוג ממנהגם, לצאת מאזור הנוחות שלהם ולפעול, גם אם בפעולתם יש לכאורה משום התבלטות. לדוגמה: מניין התכנס ואין שליח ציבור. פונים לאחד החברים שיודעים שהתפילות שגורות על לשונו והוא גם בקי בניגוני התפילה, ומבקשים ממנו לגשת אל העמוד ולהיות החזן. האם במקרה כזה ראוי לו לסרב ולנמק את סירובו בטיעון “אני צנוע. אני מעדיף להישאר במקום שלי, בספסלים האחוריים בבית הכנסת”? לדעת חכמים – ממש לא. עליו לקום ממקומו ולגשת אל עמוד התפילה.
אילו היו שם כמה וכמה אנשים שיכלו לשמש חזנים ואחד מהם היה ניגש והוא היה נשאר במקומו – אין בבחירתו שום דופי; אבל חכמים לימדונו: “וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים – הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ” – במקרה זה, אין מי שימלא את תפקיד החזן, ועל כן אין מקום להצטנע ולהימנע מהתבלטות. אם אותו אדם מסוגל למלא את תפקיד החזן – מוטלת עליו אחריות, ועליו לקום ולעשׂות. קולו יישמע ברמה? נכון, ואז מה? הציבור זקוק לחזן, ואתה האיש שמסוגל למשׂימה. קום ממקומך ומלא תפקידך.
דוגמה נוספת: השירות בצבא – כדי שהצבא יוכל למלא את המשׂימות שהוא נדרש להן, יש צורך במפקדים טובים. כך בנויה המערכת. חייל שנמצא מתאים לפיקוד – מבקשים ממנו לצאת לקורס מ”כים, ובהמשך לקורס קצינים. ומה יעשׂה חייל כזה שהוא צנוע ועניו? האם יסרב ויאמר: “הפיקוד יגרום לי להתבלט. אני צנוע ומבקש להישאר צנוע”? לא ולא! אלמלא נזקקו לך – לא היו מבקשים שתצא למסלול פיקודי. אם ביקשו – משמע שזקוקים לך, “וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים – הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ” – תשתדל ותצא לקורס גם אם תפקיד פיקודי מנוגד לאופייך. קורה לא פעם במהלך פעילות מבצעית שמפקד נפגע ומְפַנים אותו מן הגזרה לקבלת טיפול רפואי. המחלקה נשארת בלי מפקד, ואחד החיילים ניחן בכושר מנהיגות ובעבר הטיל עליו המפקד תפקידים והוא מילא אותם כהלכה וצבר ניסיון. כעת הוא היחיד שיכול למלא את מקום המפקד הנעדר. גם במקרה זה אין לו רשות להתעקש להישאר בצללים ולהימנע ממעבר ל”קדמת הבימה”. לא ולא. “וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים – הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ” – עליו להתגבר על נטייתו ולתפוס את מקום המפקד החסר.
ודוגמה אחרונה: במקרה שמתגלעת מחלוקת בין חברים – אם רואים שהניצים אינם מצליחים לפתור את המחלוקת בעצמם, אדם שיודע שביכולתו לעזור, מצווה עליו להתערב ולא להימנע בשל צניעות. “וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים – הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ” – עליו להתגבר על נטייתו ולפעול להשכנת השלום בין המסוכסכים.
ד. הדרכת חז”ל והדרכת הנביא – הילכו שתיהן יחדיו?
כאמור, מיכה ציין שלוש הנהגות שהן־הן היסודות שעליהם צריכה להיבנות החברה היהודית. היסוד השלישי היה: “הַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ־לֹהֶיךָ”, ובמילה אחת – צניעות. ולעומת זאת חז”ל הדריכונו: “לֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד” וגם: “הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ”, ובמילה אחת – התבלטות.
לכאורה – סתירה. רק לכאורה. ככלל, יש לנהוג בצניעות. אדם עשׂה מעשׂה טוב, קיים מצווה חשובה, גמל חסד עִם נזקקים – טוב ויפה. האם ראוי שיפרסם מעשׂיו ברבים? לא. יש לנהוג בצניעות. לעומת זאת, אם אדם נקלע למצב שבו יש משׂימה שצריכה להיעשׂות, והוא היחיד שמסוגל למלא אותהּ, או יש אנשים נוספים שיכולים, אבל ברי שהביצוע שהוא מסוגל לו יהיה מדויק עשׂרת מונים מהביצוע של האחרים, והצלחת המשׂימה תלויה בהתייצבותו בעמדת “התבלטות” – לא יתבצר ב”בועת” הצניעות אלא יחרוג ממנה ויתבלט. האחריות מחייבת. ובמקרים כעין אלה על פי רוב יתגלה – גם לו עצמו – שיש בו הכוחות הדרושים למשׂימה. עד כה לא נעשׂה בהם שימוש, אבל כעת, בשעת הצורך – הם יוצאים לאור, ומתברר שהיו חבויים בתוכו כל הזמן.
אם כן, אדם שניחן בכישרון מיוחד או ביכולות שאין לאחרים, והחברה זקוקה לו שיפעל באמצעותם למען הכלל – מוטלת עליו החובה לקום ולעשׂות. והצניעות – מה יהא עליה? הוא ישמור אותהּ למציאות שבהּ היא מתאפשרת.
ה. לפעמים קשה להיות צנוע
עד כה עסקנו במקרים שבהם אנשים ביקשו לשמור על צניעותם ולהימנע מהתבלטות. יש גם מצבים אחרים: אנשים שלאורך זמן התרגלו להיות “בולטים”, והם מתקשים לסגת מעמדתם ה”בולטת” ולהסתגר בפינת הצניעות.
מקרה כזה מתואר בתלמוד הבבלי (תענית כג, א) במעשׂה שאירע לחוני המעגל. בתלמוד המעשׂה מסופר בארמית, ולהלן הוא מובא בתרגום לעברית:
יום אחד הלך חוני המעגל בדרך וראה אדם שנוטע חרוב. שאל חוני את האיש: “בעוד כמה שנים יניב העץ פירות?” השיב לו הנוטע: “בעוד שבעים שנה”. התפלא חוני: “האם אתה סבור שתחיה עוד שבעים שנה ותזכה לראות את הפרי?” חוני עושה חישוב פשוט. לפי הפסוק בתהלים: “יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה” (תהלים צ, י), נניח שאיש זה יגיע לשׂיבה טובה ויחיה שבעים שנה, ואפילו יגיע לגבורות, היינו לשמונים שנה, הרי כבר עכשיו הוא כבן שלושים, ואם העץ ייתן פרי בעוד שבעים שנה – הסיכוי שאותו איש עדיין יהיה בין החיים (יגיע לגיל מאה שנה) קלוש עד אפסי. ואותו האיש מסביר לחוני שכאשר הוא בא לעולם מצא בו עצי חרוב עמוסי פרי. את העצים האלה נטעו אבותיו ואבות אבותיו, והוא נהנה מפריים. והוא – ממשיך בדרכם: הוא נוטע. האם יזכה לאכול בעצמו מפירות העץ שנטע? הוא לא יודע, ולמעשׂה זה כלל לא מטריד אותו. הוא ישאיר עץ בעולם, וצאצאיו שיבואו אחריו – ייהנו מן הפרי. התיישב חוני לנוח מעט, התנמנם ונרדם. כעבור שבעים שנה – התעורר וראה אדם עומד ליד העץ וקוטף חרובים. שאל אותו חוני אם הוא אותו אדם שנטע את העץ, והקוטף השיב לו שהוא נכדו, ואביו – בנו של הנוטע – כבר הלך לעולמו. הבין חוני ששבעים שנה חלפו עליו בשינה עמוקה. פנה והלך לבית המדרש, וכשהתעוררו קושיות בלימוד – הזכירו את חוני המעגל ואת יכולתו המופלאה לפתור קושיות. אמר להם חוני שהוא חוני המעגל, ולא האמינו לו, וכמובן לא נהגו בו בכבוד הראוי לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל וביקש למות, ומן השמיים נענו לו ובקשתו התמלאה. בעקבות אירוע זה טבע רבא את המימרה: “או חברותא או מיתותא” – או חברות או מוות, ובהקשר של חוני, ברגע שהחברה לא הכירה בו ובערכו – החיים איבדו את ערכם בעיניו והוא העדיף את המוות. חוני המעגל היה בוודאי צדיק ובוודאי צנוע, ובכל זאת התקשה לחיות במציאות שבהּ אין מכירים אותו. מתברר שמדובר בקושי של ממש, והצניעות איננה ערובה ליכולת של האדם לחיות במציאות מסוג זה ולהתגבר על הקושי שנוצר.
אם כן, מתברר שהיצמדות מוחלטת לצניעות – עשׂויה להיות משׂימה קשה עד בלתי אפשרית. אדם מטבעו זקוק להכרה, למילה טובה ולהערכה על פועלו. הבנה זו חשובה לתחום החינוך: בחינוך ילדים לא די למצוא להם מורים טובים, לחיות במקום שבו תימצא להם חברה טובה, לדאוג להם להעשרה בחוגים נבחרים וכדומה. מילה טובה, שבח והערכה – חיוניים לקיומו של כל ילד ולחיוּת נפשו, הם כ”מַיִם קָרִים עַל־נֶפֶשׁ עֲיֵפָה” (משלי כה, כה).
הייתכן שהנביא מציב לָעָם דרישה החורגת מן היכולת האנושית?! נראה שלא זו כוונתו. מילותיו “וְהַצְנֵעַ לֶכֶת” הן כעין תמרור, ציון דרך, ולא דרישה מוחלטת. ועיקר כוונת הנביא להורות לָעָם את הדרך הנכונה: קיום המצוות הוא עבודת ה’, אבל ליווי המצוות ביח”צנות איננו עבודת ה’. הוא עבודה שהאדם עובד את עצמו (וקיומן לצורך יח”צנות על אחת כמה וכמה).
לא רק בחינוך ילדים – גם בחברת המבוגרים. גם מבוגרים זקוקים להערכה, למילה טובה. כשאנו מוּדעים למעשׂיהם – יש לנו אפשרות לבטא הערכה, להוקיר ולהודות. ואולם יש לא מעט מקרים שבהם איננו יודעים – לא כי איננו מתעניינים, ולא כי לא אכפת לנו. איננו יודעים משום שאיננו אמורים לדעת. בינותינו מתהלכים אנשים המשרתים בשורות מערכת הביטחון, למשל. הם פועלים למען הכלל, פעמים רבות מְסַכְּנים את חייהם יומם ולילה, בארץ ומחוצה להּ, אבל החברה שבהּ הם חיים – אינהּ יודעת מאומה. לפעמים אפילו בני משפחתם אינם יודעים. אדם כזה ייתכן שישוב משהות ממושכת בחוץ לארץ, שבהּ סיכן חייו למעננו, יגיע בשבת לבית הכנסת, יתיישב במקומו, ואיש לא יֵדע היכן היה אך לפני ימים מעטים או שעות אחדות. החולפים לידו יברכוהו בברכת “שבת שלום”, וימשיכו בדרכם. אין ספק שאדם שמסוגל לחיות בידיעה הברורה שמעשׂיו הגדולים לא יְזכו אותו בהכרה ובהערכה מצד סביבתו, ובנכונות לשמור על חשאיות מוחלטת ולוותר על ההכרה הזאת – נמצא במדרגה גבוהה מאין כמותהּ.
ו. צניעות בלימוד תורה
יש מקרים שבהם קשה עד בלתי אפשרי להסתיר מעשׂים – הכוונה לפעולות הנעשׂות ברשות הרבים דווקא: קבצן יושב על המדרכה ובידו קופסה והוא מושיט אותהּ לעבר עוברים ושבים בבקשה אילמת שיניחו בתוכהּ מטבע. אם יש לאדם מטבעות בכיסו, האם בשל החשש שמא יראוהו מטיל כמה מטבעות לתוך הקופסה, יעלים עינו מן הקבצן ומקיום מצוות צדקה? ודאי שלא.
וכיצד יש לנהוג בלימוד תורה? האם ללמוד רק בצנעה ולא ברשות הרבים? האם מותר לנצל את זמן הנסיעה באוטובוס ללימוד תורה? ושמא יש להמתין עד שיתאפשר לימוד במקום הקבוע והסגור?
בסוגיה זו נחלקו רבי ורבי חייא. לדעת רבי יש לקיים שיעורי תורה בחדר הלימוד ולא במקום פתוח שבו יש תנועה תמידית של עוברים ושבים. אין צורך שהשיעור יתקיים לעיני כול. רבי חייא סבר אחרת. הוא נהג ללמד את תלמידיו בשוק דווקא. בעשׂותו כן ביקש להנחיל לכלל את חשיבות לימוד התורה. רבי הסכים שיש מקום ללימוד בחוץ – באירועים גדולים, המוניים, “ירחי כלה” ודומיהם, אבל הלימוד שבשגרה – הצניעות יפה לו.
והרוצה לנצל את זמן הנסיעה בתחבורה הציבורית? בוודאי רשאי לעשׂות כן. בין נוסעי האוטובוס רבים יושבים וקוראים – אחד מעיין בעיתון, אחד בכתב עת ואחד בספר. כל אחד שקוע בשלו. הרוצה ללמוד – ילמד (גמרא, הלכה, מוסר) אבל ייתן דעתו ללמוד בצניעות: יקרא בינו לבין עצמו בשקט ולא ילמד בקול רם (גם אם בדרך כלל הוא נוהג ללמוד בקול) וכדומה.
ז. השיא
חכמים הפליגו בשבח צניעות מיוחדת במינהּ וציינו ששכרהּ גבוהּ עד מאוד – מלוכה:
“בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול – זכה ויצאת ממנו אסתר. ומאי צניעות היתה בה ברחל… מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא [=לא היה יודע יעקב עד הבוקר]. לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול. ומה צניעות היתה בשאול, דכתיב: ‘ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל’.” (בבלי, מגילה יג, ב)
גם רחל וגם שאול שומרים בסוד מידע חיוני ומוותרים על מקומם ב”קדמת הבימה”, אף על פי שהיו ראויים לו בזכות ולא בחסד: רחל מוותרת על בחיר ליבהּ יעקב; ושאול בתחילת הדרך אינו מעוניין במלוכה, ובזכות תכונה זו זכה למלכות. בוויתור של רחל דנּו בהרחבה בפרק שעניינו עקשנות וותרנות, וגם כאן אנו מציינים את גודל הוויתור שלהּ. ואולם נשׂים לב שחז”ל לא אמרו ‘בשׂכר ותרנות שהייתה בהּ ברחל’ אלא “בשׂכר צניעות שהיתה בהּ ברחל” – הצניעות של רחל באה לידי ביטוי בוויתור על מקומהּ ומעמדהּ – אשתו הראשונה של יעקב. בזכות מעשׂה זה זכתה שמצאצאיה נולד המלך הראשון של ישׂראל.
ושאול עצמו היה איש צנוע נחבא אל הכלים, ודווקא בו ראה ה’ את מי שראוי לתפקיד מלך ישׂראל. מדוע? כי אדם שלנגד עיניו עומדת טובת עַמו והמחויבות לשָרתוֹ (ולא תדמיתו האישית) – אדם כזה יוכל להנהיג את עַם ישׂראל. ואכן שאול המלך פעל גדוֹלוֹת: הוא הצליח לאחד את שבטי ישׂראל לעַם אחד ויצא למלחמת חורמה נגד הפלשתים שהציקו לישׂראל. בזכות ראשוניותו ובזכות פועלו – נחשב שאול לאבי מלכות ישׂראל.
למרבה הצער שאול חטא ובשל חטאו הוסרה ממנו המלוכה. יונתן, בן שאול, היה המועמד הטבעי לרשת את מקום אביו ולשבת על כס המלוכה, אבל מתוך שהבין את גדלותו של דוד ויתר על מקומו. יונתן השׂכיל להבין שטובת הָעָם היא הדבר החשוב מכול וכדי להשׂיגהּ יש למנות את המלך שייטיב להנהיגם. יונתן ידע שהתפקיד הנחשק מובטח לו אבל הבין שדוד הוא האיש המתאים ביותר לתפקיד; והוא ויתר על זכותו וכבודו ופינה את מקומו בחפץ לב. ההבנה של יונתן ונכונותו להודות שדוד עולה עליו ביכולותיו והוא המתאים למלוכה, וגם הפעולה שנקט בעקבותיהן הן עדות לצניעות שאין למעלה ממנה – שׂיא הצניעות.
יונתן מאיר לנו את הדרך: הגענו לעולם כדי לשרת את ה’ ולא את עצמנו. זו המשמעות העמוקה של דברי מיכה, שראה בצניעות ערך עליון.