אור המידה

בני אדם שונים זה מזה בתכונות חיצוניות וגם פנימיות, בדרך שהם מגיבים למתרחש בסביבתם ועוד. יש אנשים רגועים מטבעם יותר מאחרים: גם כשהם נקלעים לקושי, מקבלים בשׂורה לא טובה וכדומה – הם אינם מאבדים את עשתונותיהם. לעומתם יש הנוטים לרגזנות: כמעט כל דבר שקורה בסביבתם או מגיע לידיעתם “מצית את פתיל הכעס” שלהם וגורם לסערה בתוכם, והסערה אינהּ נשארת רק בפנים אלא פורצת גם החוצה.

אם נערוך משאל, ונציג למשתתפים בו את השאלה: “להיות אדם רגזן או אדם רגוע – איזו אפשרות טובה יותר?” יש להניח שרוב המשתתפים ישיבו ללא היסוס שאדם רגוע עדיף מאדם רגזן, ורבים יודו שהשהייה ליד אדם רגוע נעימה ונוחה יותר מהשהייה ליד חברו הרגזן.

אם התשובה ברורה כל כך לרבים, מדוע לא כולנו או כמעט כולנו לפחות – רגועים?

כי לכולנו, או כמעט לכולנו, גם אם איננו “רגזנים מדופלמים”, קורה שמתעורר בנו כעס. מדוע? מה מעורר בנו כעס? במקרים רבים אפשר לזהות את הגורם לכעס – רצון מסוים של האדם נחסם. אדם רצה מאוד לקבל דבר־מה ולא קיבל אותו; הוא רצה שדברים ייעשׂו בדרך הנכונה בעיניו, והדברים נעשׂו אחרת. חסימת הרצון גורמת לו להרגיש שהגיע לדרך ללא מוצָא, כאילו מישהו או משהו הציב סביבו גדר והוא כלוא ואין לו דרך לפרוץ את המחסומים ולשנות את המציאות. התחושות הקשות רוחשות בתוכו עד שהן מוצאות להן פתח, מוצָא – בכעס ובצעקות. האם הכעס פותר קשיים? ושמא הוא מעורר קשיים דווקא?

ב. הכעס מזיק (מקרה מבחן – משה רבנו)

יש סוברים שהכעס נובע מגאווה, ואדם עניו – בוודאי איננו כועס. האם אכן כך? האם בני אדם צנועים וענווים אינם כועסים אף פעם? לאו דווקא. נראה שהכעס “מצליח” להתעורר גם אצלם. התורה מעידה על משה רבנו: “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה” (במדבר יב, ג), ובכל זאת אנו פוגשים בתורה מקרים מעטים שבהם משה העניו – כועס. המדרש מפרט שלושה מקרים שבהם התעורר במשה כעס ומציין את הנזק שנגרם בגללו. עיון באותם המקרים עשׂוי לשפוך אור על התופעה ולעזור לנו להבינהּ. ברור לנו שהדברים לא נכתבו כדי לגנות את משה רבנו, שהוא האיש במדרגה האנושית הגבוהה ביותר. מה שמסופר בתורה ובגמרא נכתב כדי ללמדנו לֶקח.

בפרשת מטות מסופר על המלחמה במדיינים ועל תוצאותיה. הלוחמים לקחו בשבי את הנשים והילדים וגם שלל רב הביאו עימם מן הקרב: “וַיִּקְחוּ אֶת־כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: וַיָּבִאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר לא, יא–יב). מתברר שהלוחמים נהגו שלא כדין, ולא הרגו את הנשים שגרמו להם לחטוא, ומשה רבנו כעס: “וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה” (במדבר לא, יד). הגמרא מציינת שמשה נענש על כעס זה. ומה היה עונשו? נעלמה ממנו הלכה, ומשום כך את הלכות הכשרת כלים שהובאו בתורה אחרי מלחמת מדיין, לא משה רבנו מלמד: “וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת־מֹשֶׁה” (שם, כא). לכאורה משה הוא שאמור ללמד את הָעָם את תורת ה’, ומדוע באירוע הזה לא משה מלמד אלא אלעזר? המדרש מסביר שההלכה נתעלמה ממשה – הוא שכח אותהּ, ולכן אלעזר נחלץ למלא את מקומו. מה גרם למשה לשכוח? לדברי בעל המדרש – כעס היה הגורם לשכחה. המדרש מציין שזה איננו המקרה היחיד, ומביא לצידו שני מקרים נוספים. בכל שלושת המקרים הגורם לשכחה היה כעס:

“ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה. משה רבינו לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות. ר’ אלעזר בן עזריה אומר בשלשה מקומות בא משה לכלל כעס ובא לכלל טעות. כיוצא בו אתה אומר ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר מהו אומר מדוע לא אכלתם את החטאת וגו’ (ויקרא י, טז–יז). כיוצא בו אתה אומר ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים מהו אומר וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים (במדבר כ, יא)” (ספרי במדבר פרשת מטות פיסקא קנז).

בשלושת המקרים – ההלכה נשתכחה ממנו: ביום חנוכת המשכן, אהרֹן מבהיר לו שנזיפתו איננה במקומהּ ובוודאי לא זו הייתה כוונת ה’: “הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת־חַטָּאתָם וְאֶת־עֹלָתָם לִפְנֵי ה’ וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'” (ויקרא י, יט); באירוע מי מריבה הכעס גורם למשה לפעול שלא כפי שה’ הורה לו – ה’ ציווה: “וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו” (במדבר כ, ח), ומשה נוהג אחרת: “וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ וַיַּךְ אֶת־הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם” (שם, יא). אומנם התוצאה הושׂגה: “וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים”, אבל הדרך אליה הייתה שגויה. ובמלחמת מדיין, אלעזר נאלץ למלא את מקומו ולהשמיע את ההלכה ללוחמים.

ג. הכעס מזיק לכועס

מהשכחה של משה התורה מלמדת אותנו מוסר השׂכל:

מתברר שהכעס מזיק בראש ובראשונה לאדם הכועס ולא לבני האדם שאליהם הוא מַפנה את כעסו. הכעס מַשבִּית את יכולת החשיבה. וכשהאדם מפסיק לחשוב הוא שוכח, הוא טועה – בדברים שבדרך כלל איננו טועה בהם ואיננו שוכח כמותם, ונראה שאלמלא הכעס לא היו קורות לו התקלות האלה. לכאורה כעסו של משה במקרים אלו היה מוצדק וראוי, ומדוע נענש? כפי שנבאר בעזרת הרמב”ם, הכעס נחשב למשה לעבירה בשל רום מעלתו.

ד. מורה לנבוכי הכעס – הרמב”ם

1. שלילה מוחלטת או דרך האמצע?

ככלל, הרמב”ם מדריך אותנו שלא לנטות לקיצוניות (תהא אשר תהא) אלא ללכת בדרך האמצע. דרך האמצע היא הדרך הישרה והראויה. המלצה זו אמורה גם במידת הכעס:

“ולפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו, כיצד? לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשׂה כיוצא בו פעם אחרת” (רמב”ם, הלכות דעות פרק א הלכה ד).

האדם צריך לבחון כל מידה, לדעת מהם שני הקצוות שלהּ ולחשב ולמדוד מרחק שווה מן הקצוות כלפי האמצע – ושם ימצא את הדרך הנכונה. ובהקשר של הכעס, הרמב”ם איננו טוען שאסור לכעוס כלל אלא שיש להשתמש בכעס במידה ובשיקול דעת, “לשמור אותו למקרים החמורים”, ורק בהם – להשתמש בו.

דברי רמב”ם אלה יסודיים: אסור להיות אדיש ובלשונו “כמת שלא מרגיש דבר”. התורה עצמהּ נותנת לגיטימציה להרגשות של זעם, לדוגמה: פינחס היה קנאי והציל עַמו מכעס ה’ כשהרג את זמרי בן סלוא והמדיינית. כעסו היה לכבודו של ה’ יתברך. אנו רואים בתורה גם את דינו של גואל הדם, המעיד שהתורה מבינה שיש להתקומם לנוכח עוולות.

אין ספק שהסיבה לכעס של משה רבנו לא הייתה פגיעה אישית אלא דאגה לכבוד שמיים. ועם זאת, ממשה נדרש הרבה מעבר למה שנדרש מכל אדם. ונלמד מכאן שגם כשאנו לא אדישים ומתרעמים בצדק, צריך לנווט נכון את ההרגשות שלנו כדי לפעול נכון.

2. בין העמדת פנים לכעס

אם נמשיך לעיין בהלכה האחרונה, נבין שהרמב”ם מבחין בין שני סוגי כעס: בין כעס פנימי אמיתי ובין כעס חיצוני שאיננו אמיתי אלא כעין העמדת פנים. את הסוג הראשון הוא שולל מכול וכול, ובסוג האחרון הוא מתיר להשתמש בשעת הצורך:

“ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס”.

יש מקרים שבהם אנשים עושׂים מעשׂים שנכון להתרחק מהם ועל עשׂייתם ראוי לכעוס. במקרים כאלה על האדם שממונה על חינוכם והדרכתם לעטות על פניו הבעה של כעס כדי להבהיר לסובביו את חומרת המעשׂה שעשׂו ולחנכם להימנע ממנו בעתיד. ודוק: הבעת הכעס תהיה חיצונית בלבד. בתוכו פנימה – האדם לא יכעס כלל.

3. סתירה בדברי הרמב”ם

והינה, בהמשך אותו החיבור הרמב”ם מסביר שבעניין מידת הכעס – הוא ממליץ לפעול בניגוד גמור להמלצה הקודמת:

“ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב… וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו…” (רמב”ם, הלכות דעות פרק ב הלכה ג).

יש הבדל עיקרי בין האמור בהלכה זו לאמור בקודמתהּ:

בפרק ראשון כתב הרמב”ם שמותר ונכון לכעוס על דברים גדולים שראוי לכעוס עליהם, ובפרק ב שאין לכעוס בשום מקרה, גם לא על דברים שלכאורה ראוי לכעוס עליהם, אלא יש ללכת לקצה המנוגד לכעס ולא לדרך האמצע.

4. בין שליטה עצמית לאדישות – הקדמה ליישוב הסתירה

נשׂים לב שבפרק א הרמב”ם מציב בקצה המנוגד לכעס אדישות, ובלשונו: “כמת שלא מרגיש דבר”. בין שני הקצוות האלה – כעס ואדישות – הוא מורה לנהוג בדרך האמצעית. לעומת זאת, בפרק ב, שבו הוא קובע שיש להתרחק מן הכעס עד לקצה המנוגד לו, הוא כותב: “וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו…”. מן העובדה שהרמב”ם מציב את האדישות בקצה המנוגד לכעס – ברור לנו שהכעס וגם האדישות – מידות שליליות. נשׂים לב שהמילים “אדיש” או “אדישוּת” לא הופיעו בדברי הרמב”ם. התיאור המופיע בדבריו: “ולא כמת שאינו מרגיש”. המת – איננו מרגיש מאומה. מאדם חי – מצפים שירגיש. קורים סביבו דברים, ואנו מצפים שהם ישפיעו עליו. הוא ישמע על צרות שאירעו לבני עַמנו, גם אם איננו מכיר אותם אישית – ויחוש כאב; יהיה עד לעוולות – ויתעוררו בו כאב וגם כעס. יש תרחישים שאמורים לגרום לזעזוע בנפשו, ואם הוא איננו חש מאומה – נראה שמשהו ב”מנגנון הפנימי” שלו איננו פועל כשורה. החי – אמור להרגיש. ואם איננו מרגיש – משהו בתוכו כביכול מת. אם כן, כעס מסוג זה הוא כעס מוצדק.

לעומת כעס זה יש גם כעס אחר – אותו כעס שמתעורר בשל פגיעה אישית וכדומה. כעס זה איננו מוצדק. המידה המנוגדת לכעס שאיננו מוצדק היא אכן רוגע. ההמלצה במקרים שבהם עשׂוי להתעורר כעס מסוג זה – להשתדל שלא לאפשר לו להתגבר ולהגיע לנקודת רתיחה, לכעוס במידה מוגבלת, כזו שתאפשר לטפל בתקלה שנוצרה ברוגע ובנחת. דברי חכמים – בנחת נשמעים. כעס קיצוני במקרים כאלה – הסיכוי שיביא תועלת קטן, והחשש להידרדרות ולגרימת נזקים – גדול.

המידה המנוגדת לכעס המוצדק היא כאמור אדישוּת. הרמב”ם איננו מבקש שנהיה אדישים למציאות, חלילה. הוא מציב את האדישוּת מול הכעס כדי להבהיר לנו שיש גם כעס מוצדק שאמור להניע אותנו לפעולה – להציל נפשות, לנקום את דמם של נרצחים וכדומה.

5. יישוב הסתירה

על פי זה נבין מדוע בפרק א כתב הרמב”ם שגם במידת הכעס צריך בדרך האמצעית ואילו בפרק ב כתב שבמידה זו יש להרחיק עד לקצה הנגדי.

אמצע בין קצוות

אנו רגילים לחשוב על ‘אמצע’ במושׂגים מעולם המתמטיקה: אם המרחק בין נקודה א לנקודה ב – הוא 10 יחידות, אזי דרך האמצע העוברת בין שתיהן נמצאת במרחק 5 יחידות משני הקצוות, לדוגמה: נקודה א – 10, ונקודה ב – 0. הדרך האמצעית שבין שתי הנקודות – היא הדרך העוברת בקו שעליו נמצאת נקודה 5.

דרך האמצע במידות

במידות הנפש שיטת החישוב – אחרת: בשני הקצוות אכן ניצבות המידות הקיצוניות. אבל הדרך הבינונית, דרך האמצע, איננה הקו שלכל אורכו נמצא במרחק שווה משני הקצוות. דרך האמצע היא טווח. נוכל להמחיש את הכוונה בעזרת הדוגמה שהובאה לעיל: נקודה א – 10, ונקודה ב – 0. הדרך האמצעית שבין שתי הנקודות – היא הדרך העוברת בין נקודה 3 לנקודה 8. זו איננה דרך שהיא קו דקיק. זו דרך רחבה למדי – שיש בהּ טווח המאפשר מגוון ומדרג.

בתחומים שבהם מדריכים אותנו ללכת בדרך האמצע – אנו יכולים לבחור את התוואי המדויק שלנו. לדוגמה: אסור לאדם להיות קמצן ולא לתת משלו לאחרים מאומה, אבל להיות נדיב הנותן את כל שיש לו לאחרים – גם דרך זו איננה טובה. מה יעשׂה? יהיה נדיב אבל יציב לנדיבות גבולות: יפריש מהכנסותיו בין מעשׂר לחומש – ואת הסכום שהפריש ייתן לצדקה. יש שימעיט (ויתקרב לקצה הדרך הבינונית הקרוב לקצה הקמצני), ויש שירבה (יתקרב לקצה הדרך הבינונית הקרוב לקצה הנדיב המופלג), אף על פי שאיננו מחויב לעשׂות כן. ומכל מקום כולם ייתנו צדקה ב”טווח” הנחשב נדיבות.

ובעניין מידת הכעס – ההדרכה ללכת ב”קצה” – כוונתהּ לקצה של הדרך הבינונית, אותו קצה הקרוב להימנעות מוחלטת מן הכעס, אבל לא ל”קצה” המוחלט – שהוא האדישוּת, מצב שאיננו טבעי למי שמשתייך למין האנושי, וגם לא רצוי, כפי שהוסבר.

6. כעס בלימוד

תחום נוסף שבו הרמב”ם מדריך לעשׂות שימוש מסוים ברוגז, הוא תלמוד תורה:

“לפיכך אמרו חכמים הראשונים אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד, במה דברים אמורים בזמן שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו או מפני דעתן שהיא קצרה, אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן ולפיכך לא הבינו חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדם, וכענין זה אמרו חכמים זרוק מרה בתלמידים, לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים… כדי שתהא אימתו עליהן וילמדו ממנו במהרה” (רמב”ם, הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה ה).

הרמב”ם איננו מסתפק בהדרכת המורים. הוא מדריך גם את התלמידים:

“לא יהיה התלמיד בוש מחביריו שלמדו מפעם ראשונה או שניה והוא לא למד אלא אחר כמה פעמים, שאם נתבייש מדבר זה נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום” (שם).

המשׂימה שהתלמיד נדרש אליה היא לימוד, ועליו לעשׂות את מרב המאמצים ולנצל את הזמן שבו הוא נמצא בכיתה כדי ללמוד: להקשיב היטב, לכתוב לעצמו רעיונות חשובים ומסקנות, ואם לא הבין – לשאול ולחקור עד שיבין. לפעמים תלמיד שמתקשה להבין חושב לעצמו: ‘לא נעים. כולם הבינו. עכשיו אם אשאל – כולם יֵדעו שאני לא מבין. אולי גם יכעסו עליי, כי בגללי יצטרכו להקשיב לאותו ההסבר פעם נוספת, וירגישו משועממים’. הרמב”ם מבהיר לתלמיד שתפקידו לשאול ולחתור להבנה, ואסור לו להימנע משאלות בגלל בושה. ייתכן שלתלמידים שכבר הבינו ההסבר החוזר איננו נחוץ, אבל להזיק להם הוא בוודאי לא יזיק. לעומת זאת, ללא ההסבר הנוסף – הוא לא יבין ויֵצא מהשיעור מבלי שהפיק ממנו מאומה. ומניסיוני, כל חזרה מועילה לכל התלמידים, לכל אחד היא מועילה בדרך קצת אחרת משהיא מועילה לחברו, אבל תועלת – יש בהּ לכולם. לפעמים תלמיד אחד מודה שלא הבין, אבל הוא איננו היחיד שלא הבין. הוא היחיד שהיה מוכן להתגבר על הבושה ולהודות בזה. תלמידים אחרים שלא הבינו – לא העזו לשאול. בזכותו, המורה מבין שלא הכול הבינו את השיעור, והוא מחפשׂ דרכים נוספות להסביר אותו רעיון, והלימוד מתחדד אצל כולם.

אם כן, ייתכן שהתלמיד המתקשה יעורר כעס אצל חבריו, אבל המלמד – כל עוד הוא רואה שהתלמיד משתדל ומתאמץ – צריך להסביר לו בסבלנות וללא כעס וגם לעודדו על השתדלותו, גם אם לא הניבה את ההישׂג המצופה (למשל: הצלחה במבחן): “ולא הקפדן מלמד”. ואולם אם יש בכיתה תלמידים שאינם לומדים ברצינות ומבטלים זמנם, ובוודאי גם מפריעים לחבריהם הרוצים ללמוד – במקרה כזה “חייב לרגוז עליהן”. וגם כשהרמב”ם מורה שראוי לכעוס, כוונתו לכעס חיצוני שילמד את התלמידים גבולות ויבהיר להם שהתנהגותם מזיקה ללימוד שלהם ושל חבריהם. כל מטרת הכעס – לקדם את הלימוד ולחנך את הילדים. הכול לטובתם.

ה. לנהוג ברוגע – הדרכת רמב”ן ומהר”ל

1. הצילו! כעס!

את האיגרת שכתב רמב”ן לבנו הוא פותח בפסוק:

“שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ” (משלי א, ח),

ומייד אחריו הוא מעניק לו הדרכה לחיים טובים ונכונים. ההדרכה הראשונה נוגעת לדרך הדיבור עם הבריות:

“תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת – לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם”.

כדאי לשׂים לב לחוכמה הגדולה המשוקעת במילים. הנוסח מכליל: “תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת – לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת” – ההנחיה תקפה בכל מקום ובכל זמן ולגבי דיבור בכל נושׂא, וכמובן – לכל אדם. רמב”ן מדריך את בנו לנהוג כבוד בכלל הבריות. אין לזלזל בשום אדם, ובכלל זה אדם שהשׂכלתו פחותה מהשׂכלתך או עיסוקו במלאכה פשוטה שאינהּ “נחשבת”. ייתכן שבתוך אותו פועל ניקיון פשוט או מאבטח בכניסה לקניון חבוי אדם ערכי ביותר. ואסור שאדם יאמין שהוא עולה בערכו על זולתו.

לדברי רמב”ן הדיבור בכבוד ובנחת עם הבריות הוא אמצעי, והמטרה – להינצל מן הכעס. אם הכעס מידה רעה, מדוע כתב רמב”ן את דבריו כפי שכתב ולא ניסח הדרכה מפורשת המורה לבֵן להתרחק מן הכעס, למשל: ‘היזהר בני שלא תכעס’, ‘היזהר בני שלא לכעוס על בני אדם’ או הדרכה דומה? מדוע הדריכו במפורש כיצד לדבר עם הבריות, והודיע לו שאם יאמץ את ההדרכה הזאת, מובטח לו שיינצל מן הכעס?

הרמב”ן מלמד את בנו ואת כולנו שיעור חשוב. הכעס – מסוכן לנו, ואנו זקוקים ל”אמצעי הגנה” שימנע מאיתנו להיכשל בו ואפילו להצילנו מידיו. ואותו “אמצעי הגנה” – בידנו הוא. ייתכן שאדם נולד כעסן מטבעו. זה המזג הבסיסי שלו, שאיננו תלוי בו ואיננו בשליטתו. כך נולד. רמב”ן מלמדנו שגם במקרה כזה – יש מה לעשׂות!

אנו רגילים לומר שהמעשׂים שלנו נובעים מן הפנימיות שלנו, מן הנפש. בעל “ספר החינוך”, שהיה כנראה תלמידו של רמב”ן, מציע לנו הבנה בכיוון ההפוך: “אדם נפעל לפי פעולותיו” – המעשׂים שלנו מְעַצבים את הנפש שלנו. מעשׂים טובים יִבנו בתוכנו נפש טובה (וחלילה להפך). המזג הבסיסי שלנו אכן אינו בשליטתנו, אבל הדמות של הנפש שתיבָּנה בתוכנו – דווקא כן. בנייה של נפש טובה, ובהקשר המסוים הזה – רגועה – תלויה בנו. וכדי להצליח במשׂימה – עלינו להתאמן ולתרגל. ככל שנרבה בתרגול, המיומנות שלנו תשתפר, ויגברו סיכויינו להצליח.

אדם שידבר בנחת ובנועם עם כולם – יצא נשׂכר: “יחס גורר יחס” – אדם שהתייחסת אליו בכבוד, גדולים הסיכויים שגם הוא ישיב לך ביחס כזה. בזכות הכבוד שתיתן – תזכה בכבוד גם אתה, ותהיה מכובד וגם אהוב על הבריות. ולא זו בלבד: הדיבור בכבוד ובנחת, גם אם הוא מנוגד לטבעך, ישפיע עליך. כשם שספורטאי הרוצה להגיע להישׂגים מְתַרגל שוב ושוב, מדייק תנועות גופו ושילובן אלו עם אלו, כך גם בהתנהגות: ייתכן שנולדת רגזן מעט, ואתה רוצה להשתנות. בפעמים הראשונות, יש להניח שההצלחה תהיה מוגבלת למדי ואפילו תרגיש שההתנהגות הזאת מלאכותית, שהיא אינהּ אלא הצגה; אבל ככל שתתאמן – השיפור יגיע. ההתנהגות שרצית – תהפוך ל”טבע שני” שלך. בהדרגה היא תאבד את אופייהּ המלאכותי ותהיה טבעית יותר ויותר. ככל שתִתְרגל לדבר בנחת עם סובביך, תהפוך להיות רגוע יותר – אתה בעצמך.

יש בגישה זו תקווה גדולה לכל אדם: אמונה שהמצב שלנו אינו נתון שאין לנו דרך לשנות. אל ייאוש!

2. להינצל מן הגיהנום

אחרי שהציע רמב”ן “מתכון” ל”הצלה ממידת הכעס”, וציין “שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם”, הוא מסביר שלהבנתו יש צורך ב”הצלה” ממנה משום שמידה רעה זו היא סכנה של ממש:

“וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז”ל (נדרים כב, א) ‘כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ’, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יא, י): ‘וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ’. וְאֵין ‘רָעָה’ אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז, ד): ‘גַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה'”.

קודם לכן הזכרנו את עניין השליטה, ונשׂים לב מהי הסכנה שזיהו חז”ל בכעס: “כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ” – הכעס מביא לאובדן שליטה. האדם כביכול הופך להיות אדם שונה עד מאוד מן האדם שסובביו מכירים, ואולי אפילו מן האדם שהוא עצמו מכיר. למרבה הצער, מתברר שאותו אדם שהכירוּ – היה דמות חיצונית, כעין “הצגה”, והינה כעת, בשעת הכעס – מתגלה דמותו הפנימית, נטולת העכבות וחפה מ”הצגות”, וכמאמר ר’ אילעאי:

“בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו” (בבלי, עירובין סה, ב).

יש אנשים שבחיי יום־יום מקפידים להציג כלפי חוץ דמות מסוימת השונה מדמותם האמיתית, הפנימית, אבל יש “מדדים” מסוימים שחושׂפים את הדמות הפנימית, מבלי שיוכלו למנוע זאת. השיכור (“בכוסו”) פולט מפיו סודות, כמאמר רבי חייא:

“נכנס יין יצא סוד” (בבלי, סנהדרין לח, א),

וגם הכועס מתנהג בדרך המתאימה לאופיו האמיתי, משום שבשעת כעס הוא איננו שולט בתגובותיו ואיננו יכול להמשיך ב”הצגה” הרגילה שלו.

יש מקרים שבהם אין מדובר ב”הצגה”, ובכל זאת גם בהם הכעס מקלקל. ייתכן שאדם לא יצליח להגיע להישׂג שרצה בו מאוד משום שבחר בדרך שאינהּ מוצלחת וכדומה. אם הכישלון יעורר בו כעס, אזי מוטב שלא לנסות ולהרגיעו, כמאמר רבי שמעון בן אלעזר:

“אל תרצה את חברך בשעת כעסו” (משנה, אבות ד, יח).

ייתכן שחברו הבחין בטעויות שעשׂה בדרך ויכול להעמידו עליהן כדי שבניסיון הבא יצליח, אבל בזמן שהוא כועס, מוטב לאותו חבר שלא לפייסו בדברים ולא להציע הצעות. הכעס משבית את שיקול הדעת ולכן ימנע מהכועס לשמוע את הדברים ולהבין שהם לטובתו.

3. לעלות על דרך המלך

ההצלה מן הכעס הוצגה קודם לכן כמטרה. מתברר שהיא איננה מטרה כשלעצמהּ. היא יעד בדרך אל מטרה נעלה ממנה – רכישת מידת הענווה, כפי שמסביר רמב”ן בהמשך דבריו:

“וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב, ד): “עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה’.”

כדי להשׂיג מטרות ויעדים – עלינו לעמול. עלינו להאמין בעצמנו שהדבר אפשרי. רמב”ן, בפתח איגרתו לבנו, מלמדנו את חשיבות התרגול ואת יכולתו להניב פרי משובח. תרגול הדיבור בנועם – מסיר את הכעס ומגביר את הכבוד לבני אדם – ההרגל לכבד בני אדם מְפתח באדם ענווה. וכמאמר בעל “ספר החינוך”: “האדם נפעל לפי פעולותיו”.

4. לפעמים חייבים לעשות “רע”…

כשם שתרגול הדרך הטובה מקדם אותנו להשׂגת מעלות, ברור שעשׂיית מעשׂים שליליים שוב ושוב – מובילה אותנו בכיוון ההפוך, מדרדרת אותנו. ומה יעשׂה חייל הנשלח לשׂדה הקרב, לעזרת ישׂראל מיד צר? הרי במלחמה – יידרש להרוג באויבים. האם ככל שיפגע במחבלים רבים יותר, יהפוך בהכרח להיות אכזרי?! כיצד יוכל להתגונן מפני השפעת ההרג על נפשו? האם הכרחי לומר ש”האדם נפעל לפי פעולותיו”, ואין מנוס מהסתאבות הנפש והפיכתהּ לאכזרית?!

לכאורה, לפי הטבע, הכרחי שכך יקרה. ואולם יש עזרה של הקדוש ברוך הוא שהיא מעל לטבע. חייל היוצא לעזרת ישׂראל מיד צר, הקדוש ברוך הוא יבוא לעזרתו. אומנם למען הגנת הָעָם והמולדת, הוא יידרש להרוג, ובמקרים מסוימים גם ילדים רכים, אבל יש לזכור שהעיסוק בהרג יהיה באין ברירה. החייל היהודי לא יוצא לקרב צמא דם הרוצה להרוג כדי להרוג. הוא נאלץ להרוג את האויב כדי להציל ולמנוע מהאויב להרוג בבני עַמו.

הקדוש ברוך הוא מבטיח לעזור לחיילינו הממלאים את צו ה’ ויוצאים להצלת הָעָם ולשמור על שלמות נפשם:

“וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ” (דברים יג, יח).

5. לזכות באהבת ה’

לעיל הזכרנו את המשותף למצב שכרות ולמצב של כעס. גם המהר”ל מפראג זיהה את ההשפעה המזיקה של השניים, ודיבר בשבח מי שנמנע מהם:

“ובפרק ערבי פסחים (בבלי, פסחים קיג, ב) ‘ג’ הקדוש ברוך הוא אוהבן מי שאינו כועס ומי שאינו עומד על מדותיו ומי שאינו משתכר’ ע”כ. רמזו בזה דברים מופלגים בחכמה מאוד, כי מי שיש בו אלו ג’ ראוי אל האהבה, כי באלו המדות מתדמה אל בורא הכל והדומה יאהב את הדומה” (נתיבות עולם, נתיב הכעס פרק א).

המהר”ל מביא בחיבורו מאמר מסוגיה בגמרא: “שלושה הקדוש ברוך הוא אוהבן: מי שאינו כועס, ומי שאינו עומד על מידותיו, ומי שאינו משתכר”. ננסה להבין את המשותף לשלושתם, ותחילה נתמקד בשכרות, ומתוך הבנת המתרחש אצל השיכור, נבין את פשר הצירוף. השותה איננו משתכר מייד. הוא שותה כוס יין וחווה הנאה. הוא מבקש להגביר את ההנאה, ושותה עוד כוס, ועוד… הוא מוּנָע מן התאווה של הגוף^[1]. ובעודו מספק את תאוות הגוף, החלק הגשמי שלו, הוא מטשטש את החלק הרוחני שלו ומשבית את יכולותיו. הכועס שנמשך אחר כעסו ואיננו מתגבר עליו, גם הוא נמשך אחרי החלק הבהמי שלו (האינסטינקט) וזונח את החלק הרוחני שלו (המחשבה, השׂכל), וכמוהו גם מי שאינו מוכן למחול לזולת וכל דאגתו נתונה לעצמו – אם “מגיע לו” לקבל… הוא לא יוותר על זכותו: הזולת נפגע, הדברים קרו שלא באשמתו, והוא נקלע לצרה? כל אלו אינם מעניינים אותו. העיקר שהוא ו”זכויותיו” לא ייפגעו.

המשותף לכל מי שנמנעים מלהגיע למצבים האלה – אצל כולם השׂכל גובר על היצר, על החלק החומרי (הבהמי) שלהם. את אלו הקדוש ברוך הוא אוהב. המהר”ל מסביר שאדם שמצליח להשליט את השׂכל על היצר – נעשׂה דומה לקב”ה, וזו סיבת האהבה שה’ רוחש לו. לכאורה, טענה מוזרה: לקב”ה אין צד גשמי כלל, ואילו לאדם יש חלק כזה, ואם כן, היכן הדמיון? אלא שאותו אדם שמצליח להשליט את השׂכל ולתת לו למלא את התפקיד הראשי בחייו, דוחק את היצר ומאלץ אותו להיכנע לשׂכל. הוא מונֵע מן החלק הגשמי את סיפוק רצונותיו ותאוותיו, וכביכול מעלים אותו והופכו לאַיִן. אדם כזה מידמה למי שאצלו אין חלק גשמי כלל וכל כולו רוחניות טהורה – להקדוש ברוך הוא. הדמיון מקרב אותו לה’ ומזכֶּה אותו באהבתו.

[1] אומנם “אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא” (בבלי, מגילה ז, ב) – אך אין בדברים אלו קושי של ממש. ההתבסמות איננה השתכרות. ההתבסמות עוזרת לאדם להיפתח לחבריו, לשׂמוח עימם, לומר להם שבחם ולסלוח להם על דברים שאירעו ביניהם. השתכרות גורמת לאובדן שליטה, התבסמות – לא. השכרות אסורה וההתבסמות מותרת.