אור המידה
פרק 8: עקשנות וותרנות
הרב שאול דוד בוצ’קו
1. בעניינים שוליים – נכון וכדאי לוותר
2. ויתור – כן. מחיקה עצמית – לא
3. ויתור מוגזם ולא הוגן – איננו ראוי
3. סתירה לכאורה, התבוננות ובנייה
הקדמה
העיסוק בבירור צמד מידות זה – עקשנות וותרנות – יש בו צדדים קרובים לבירור הנוגע לצמדים אחרים: צניעות והתבלטות, ענווה וגאווה, ועם זאת יש בו גם היבט הייחודי לו.
העקשנות והוותרנות יכולות לבוא לידי ביטוי בתחומים רבים ומגוונים בחיים:
בהתנהלות בחברה – ביחסים בין חברים; בהתנהלות בבית – ביחסים בין איש לאשתו, בין הורים לילדיהם ובין אחים.
וגם בתחומים שבין האדם לעצמו – בדבקות במשׂימות שקיבל על עצמו, הקפדה במצוות ובפרטיהן ועוד.
בדרך כלל העקשנות נתפסת כתכונה שלילית, והוותרנות – כתכונה חיובית. אם כך, אולי נאמר שהטוב ביותר להתרחק מעקשנות ולאמץ את הוותרנות ודיינו?
מתברר שהתמונה מורכבת קצת יותר, והתשובה אינהּ פשוטה כפי שנדמה ממבט ראשון.
א. היכן עובר הגבול?
1. לומדים מאברהם אבינו
“הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם” (ישעיה נא, ב), אמר הנביא. נתבונן אפוא במעשׂיו של אברהם אבינו, וננסה ללמוד ממנו כיצד נכון לנהוג ואיזו מידה לאמץ.
אצל אברהם אבינו ראינו ותרנות:
“וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ; הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה” (בראשית יג, ח–ט).
אברהם אבינו מלמדנו שראוי להימנע ממריבות. וכיצד מונעים מריבה? לא מתעקשים. מוותרים.
2. מבט אנושי ומבט לאומי
האם הכרחי לומר שאברהם בחר בוותרנות? מפשט הפסוקים נראה שכן: יש שני צדדים, ואברהם נותן ללוט את זכות הבחירה. לוט יבחר לו את החלק שיבחר, והחלק שיישאר – יהיה של אברהם.
מתברר שזו אינהּ הדרך היחידה להבנת אמירתו של אברהם, ואפשר להבין אותהּ גם בדרך אחרת, והיא אכן מוצעת במדרש:
“אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק וְאֶשְׂמֹאלָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וְאַשְׂמְאִילָה, מִן כָּל אֲתַר אֲנָא מַשְׂמְאִיל לְהַהוּא גַבְרָא” (בראשית רבה מא, ו).
לכאורה, מדוע לחפשׂ דרכים מפותלות ולא להבין את דברי אברהם כפשוטם? משום שמדובר בארץ ישׂראל. קשה להניח שאברהם אבינו ויתר בקלות רבה כל כך עד אדמות מהארץ שהובטחה לו ולזרעו. האם נכון להיות ותרנים כששאלה לאומית עומדת על הפרק?
לפי הפרשנות שמציע רבי חנינא בר יצחק כוונת דברי אברהם שונה עד מאוד מן הפשט: ארץ ישׂראל היא ה”ימין” שעליו מדבר אברהם. אברהם אומר ללוט: אם תבחר את צד שׂמאל, אקח את צד ימין. ואם תבחר את צד ימין, אשׂים אותך בצד שׂמאל שלי. כלומר, בין כך ובין כך, אני אקח צד ימין, ואתה תהיה בצד שׂמאל שלי, היינו לא בתוך גבולות ארץ ישׂראל אלא באזור שנמצא מחוצה להם.
אם כן, על פי פשט הכתוב אברהם אבינו ויתר, ואילו לפי המדרש – בדיוק להפך, ומכל מקום המדרש איננו מבטל את המשמעות העולה מן הפשט שהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אם כן נוכל ללמוד מדברי אברהם לימוד כפול והבחנה ברורה בין מקרים: ביחסי אנוש (לפי הפשט) – נכון לוותר, ואילו ברמה הלאומית (לפי המדרש) – בכל הכרוך בזהות הלאומית והדתית של ישׂראל – אין לוותר[1].
במקרה שבו מדובר בהתנהלות אנושית, ביחסי אנוש טובים, נכון לוותר ולהימנע ממריבה. זו הדרך הטובה להתנהג בעניינים שבין אדם לחברו, לדוגמה: חבורה מתכנסת בחדר. אחד החברים טוען שהרוח שנושבת פנימה מבעד לחלון אינהּ נעימה לו. קר לו. חבר אחר אומר שהאוויר שנכנס נעים, ואם החלון יהיה סגור, האוויר בחדר יהיה מחניק. דוגמה אחרת: בחדר בפנימייה – שני חברים רוצים דווקא את המיטה העליונה. מה לעשׂות? במקרים כגון אלו על היחיד להשתדל לוותר ולקיים מצוות אהבת הרע, לראות בצורך של חברי כאילו הוא הצורך שלי.
[1] ובהתבוננות מעמיקה, נראה שהמדרש איננו מציג משמעות שהיא הפך הפשט אלא מגלה את המשמעות שבעומקו דווקא. בבסיס הוויתור של אברהם עומד רצון ברור – “הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי” – לאברהם טרם נולדו ילדים משלו, ובכל זאת חשוב לו להיפרד מלוט. מצד האמת הפרֵדה הזאת אינהּ אלא גירוש, אלא שהוא נעשׂה ב”אלגנטיות”. מטרת הצעד להבהיר שלוט איננו היורש של אברהם, וזה בדיוק המסר העולה מן המדרש.
3. איוב – ותרן בממונו היה
בסוגיה במסכת בבא בתרא אמוראים מציינים שאיוב גדול מאברהם אבינו:
“אמר רבי יוחנן: גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב: כי עתה ידעתי כי ירא א־להים אתה, ובאיוב כתיב: איש תם וישר ירא א־להים [וסר מרע]. מאי וסר מרע? אמר רבי אבא בר שמואל: איוב וותרן בממונו היה, מנהגו של עולם – נותן חצי פרוטה לחנוני, איוב ויתרה משלו” (בבלי, בבא בתרא טו, ב).
רבי אבא בר שמואל מסביר שהמילים “וְסָר מֵרָע” שמופיעות בתיאור דמותו של איוב, מייד בפתח הספר (א, א) מציינות את הנהגתו – ויתור על עודף המגיע לו מסוחרים (לדוגמה: תשלום בשטר של 100 ₪ בקניית מוצר שמחירו 70 ₪, וויתור על 30 ₪ העודפים). הסבר זה מעורר תמיהה: האם הוויתור על העודף עולה בערכו על כל גמילות החסדים שבהּ נהג אברהם עם אורחיו בעת שהכניסם לאוהלו וכיבדם במאכלים משובחים ויקרים מבלי לחסוך מאומה?!
במחשבה נוספת, התמיהה איננה אם סך העודף שעליו ויתר איוב אכן עולה על הסכומים שאברהם הוציא מממונו לצדקה ולגמילות חסד. התמיהה היא על עצם ההשוואה בין מעשׂי איוב למעשׂי אברהם. השוואה זו עצמהּ – עומדת בלב הלימוד של חכמים.
חכמים התבוננו בנדבנים מקרב בעלי העסקים ושׂמו לב שבעלי עסקים שהם בעלי מידות טובות – רגילים ליצור הפרדה בין עולם העסקים לנדבנות: בעסקים – הם דורשים לקבל את התמורה המגיעה להם בדיוק ואינם מוותרים; ומן הרווחים שהם מפיקים מן העסק – הם נותנים צדקה לעניים ומפרנסים אותם ביד רחבה. מובן שבעל עסק שנוהג כך נוהג ביושר והוא אדם ישר וטוב. גדלותו של איוב, שאותהּ דורשים חכמים לשבח, הייתה שגם בעסקיו היה מתנהג באצילות ולא מבקש מה שמגיע לו. חכמים מנחים אותנו ללמוד מאיוב – לדעת לוותר גם במשׂא ומתן. היכולת לוותר על “מה שמגיע לנו” חייבת להיות מבוססת על ההבנה שהכסף הוא רק אמצעי לעשׂות טוב ולא מטרה בפני עצמהּ. איוב עירב את מידת הוותרנות בתחום שבו הדבר לא מקובל, בפעילות גומלין בעלת אופי עסקי, וזו גדולתו.
4. רחל – שיא הוותרנות
אנו יודעים שיעקב ורחל אהבו זה את זה אהבה עצומה, ובכל זאת ויתרה רחל על נישׂואין ליעקב ובלבד שאחותהּ לא תתבייש ותתבזה:
“בשׂכר צניעות שהיתה בהּ ברחל – זכתה ויצא ממנה שאול, ובשׂכר צניעות שהיה בו בשאול – זכה ויצאת ממנו אסתר. ומאי צניעות היתה בהּ ברחל? דכתיב: ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא. וכי אחי אביה הוא, והלא בן אחות אביה הוא?! אלא אמר להּ: מינסבא לי? אמרה ליה: אין. מיהו, אבא רמאה הוא, ולא יכלת ליהּ. אמר להּ: אחיו אנא ברמאות. אמרה ליהּ: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא? אמר להּ: אין, עם נבר תתבר ועם עקש תתפל. אמר להּ: ומאי רמיותא? אמרה ליהּ: אית לי אחתא דקשישא מינאי, ולא מנסיב לי מקמהּ. מסר לה סימנים.
כי מטא ליליא, אמרה: השתא מיכספא אחתאי, מסרתינהו ניהלה. והיינו דכתיב: ויהי בבקר והנה היא לאה, מכלל דעד השתא לאו לאה היא?! אלא מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא. לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול. ומה צניעות היתה בשאול? דכתיב: ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל – זכה ויצאת ממנו אסתר” (בבלי, מגילה יג, ב).
בצעד של רחל אכן יש ותרנות גדולה מאין כמותהּ, והמתבונן בעומק הדברים רואה שרחל בוותרנותהּ הקימה את בית ישׂראל: בזכות הוויתור הראשון – לאחותהּ – נולדו ארבעת בניו הראשונים של יעקב מלאה; בזכות הוויתור על גאוותהּ ונתינת שפחתהּ ליעקב – נולדו ליעקב שני בנים נוספים; ובזכות הוויתור על לילה לצד יעקב (תמורת הדודאים) – עוד שניים (מלאה); וכמובן רחל עצמהּ ילדה שני בנים, ושפחתהּ של לאה (שלמדה מאחותהּ) גם היא ילדה שניים. “כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר” (בראשית מט, כח) – ככה נבנה בית ישׂראל.
הוויתור יכול להיות פתח לדברים גדולים הרבה יותר מה’אני’ המיידי של המוותר.
האם כולם מסוגלים להתנהג כפי שהתנהגו אברהם, איוב ורחל? יש להניח שלא, ואכן לא מופנית לכל אחד ואחד דרישה כזאת. ועם זאת, לראות במעשׂיהם סימני דרך – יכולים כולם. הם מראים לנו דרך, ועלינו להתבונן וללמוד, ולהשתדל ככל יכולתנו.
ב. איך יודעים במה לבחור?
כפי שלמדנו מאברהם ותרנות מונעת מריבות, היינו עוזרת להשכנת שלום בין אדם לחברו. להלן עצות מעשׂיות אחדות שתעזורנה לנו לדעת אימתי ראוי לוותר, ואימתי – להתעקש.
1. בעניינים שוליים – נכון וכדאי לוותר
אם ההתנגשות בין הרצונות קשורה לעניינים שחשיבותם מעטה ואפילו אפסית – ברי שמוטב לוותר ולהימנע ממריבה, ואם פרצה – לכבות את האש לפני שתתפשט. לעיל הובאה דוגמת המחלוקת בעניין המיטה בחדר המשותף. על פי רוב מחלוקת מסוג זה איננה עקרונית אלא עוסקת בזוטות. במקרה כזה ודאי שכדאי להתאמץ לוותר. אפשר שאחד יוותר לחברו, ואפשר להגיע לפשרה: מחצית ה”זמן” פלוני יישן במיטה העליונה ואלמוני – בתחתונה, ובמחצית האחרת – יתחלפו, והשלום והיחסים הטובים יישמרו.
ייתכנו גם מחלוקות שממבט ראשון נדמה שבמוקדן עומד עניין שולי, אבל במחשבה נוספת, ייתכן שיתברר אחרת. לדוגמה: המחלוקת (שגם היא הובאה לעיל) בעניין החלון – האם לסגור אותו למען הסובל מן הקור או להשאירו פתוח למען חובב האוורור? לא בכל מקרה תהיה התשובה אותהּ התשובה: אם רואים שהסובל מן הקור רועד מקור, אפו זולג ונראה שההצטננות שלו קשה ואולי מתפתחת בגופו שפעת – ראוי להתחשב בו; ואולם אם נראה שסִבלו איננו גדול מאוד, אולי יש חבר שיוכל להציע לו סוודר או ז’קט, והחלון הפתוח כבר לא יציק לו.
2. ויתור – כן. מחיקה עצמית – לא
יש מקרים שבהם מדובר בהתנהלות כוחנית של אדם: הוא מתיישב תמיד במקום הטוב ביותר, בוחר בחדר הטוב מכולם, ומן הכלי המרכזי שעל השולחן – הוא תמיד לוקח לעצמו את המנות המשובחות. האם נכון לוותר לו ולתת לו להתנהל בדרך זו? האם יש להתעמת איתו ולגרום לו להפסיק את ההתנהגות בדפוס השתלטני? צריך להבין שאדם כזה רואה רק את טובת עצמו, וטובת כל האחרים חסרת ערך בעיניו. לאחרים אין חשיבות ואין מקום. הם כביכול “מחוקים”. תהליך כזה – יש לעצור.
בין אדם לעצמו
ההבחנה בין עניינים שוליים (לוותר) ובין עניינים עקרוניים (להתעקש) נכונה גם לדברים שבין האדם לעצמו. המצוות – עקרוניות. יש להתמיד ולקיימן (לדוגמה: להניח תפילין בכל יום ויום) – להתעקש ולא לוותר. יש עניינים עקרוניים נוספים, למשל בענייני בריאות – חולה שהרופא ציווה עליו להימנע ממאכל מסוים משום שהוא מזיק בוודאות לבריאותו – עליו להימנע ממנו בעקשנות ולא “לוותר” לעצמו. ויש עניינים שאינם עקרוניים – אדם רוצה מאוד לעשׂות משהו, אבל במקרים מסוימים, הזמן לא עומד לרשותו, או סיבה אחרת מונעת ממנו להתמיד. במקרים כאלה מוטב שיוותר לעצמו מתוך הבנה שלא הכול מתאפשר תמיד, וכמובן יעודד עצמו שבפעמים הבאות הוויתור לא יידרש, והוא יצליח לעמוד במשׂימה שקיבל עליו.
3. ויתור מוגזם ולא הוגן – איננו ראוי
במקרה של ניצול מובהק – הוויתור איננו נכון. לדוגמה: מעסיק מבקש מעובד לעשׂות פעולות החורגות מתחום אחריותו, ועשׂייתן מאלצת אותו להתעכב בעבודה מעבר למסגרת השעות שנקבעה לו. והינה בתחילת החודש שלאחר מכן, כשהעובד מקבל את תלוש השׂכר שלו, מתברר לו שלא שולם לו מאומה תמורת העבודה הנוספת. האם עליו לוותר למעסיק למען שמירה על האווירה הטובה במקום העבודה? לא. אם התבקש לעשׂות עבודה – ראוי שישולם לו תמורתהּ. הוא עמל למען פרנסתו, ואין מקום לניצול. לפעמים אדם מרגיש שההיגיון מחייב אותו להילחם על זכויותיו ולא לתת לאחרים לנצלו, אבל לא נעים לו. כדי להתגבר על
אי־הנעימות יוכל להיזכר בדברי התנא: “אם אין אני לי – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני?” (משנה, אבות א, יד), כלומר: על האדם לדאוג לעצמו. אם יוותר תמיד ולא ידאג לעצמו, איש לא ידאג לו במקומו, ובסוף לא יישאר לו מאומה. במקרה זה המעסיק פועל שלא בהגינות ובניגוד לצדק וליושר. אפשר לוותר מפעם לפעם, אך אם מדובר בדפוס התנהגות שפוגע בצדק וביושר – יש מקום לומר: “עצור!”
4. ומה עם שביל הזהב?
לכאורה אפשר להציע לחפשׂ את דרך האמצע. לא להיות ותרן ולא להיות עקשן, אלא להתאמץ ולמצוא את הדרך שתהיה “שביל הזהב”. בעניינים שאינם עקרוניים – אכן אפשר (והודגם גם לעיל בפשרה בעניין המיטה או מציאת פתרון לחלון הפתוח), ואולם במקרים שבהם מדובר בניצול מחפיר, בעוול, אין מקום לפשרה, ולמעשׂה ויתור לאחד (לדוגמה האדם הכוחני) פירושו פגיעה בזכויות חברו או חבריו עד למחיקתן המוחלטת. אם כן, “שביל הזהב” – הדרך שתהיה לטובת כל הצדדים – היא דרך העקשנות. עוצרים את העוול ומשכינים שלום ואמת בין כולם.
ג. בין איש לאשתו
1. הדדיות
הזכרנו ויתור בעניינים שבין אדם לחברו. בהקשר הרחב של תחום יחסי אנוש, חשוב לייחד מבט ליחסים מסוג מיוחד – בין איש לאשתו. התורה ציוותה: “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” (ויקרא יט, יח). הגעה לרמה של “כָּמוֹךָ” איננה אפשרית בין חברים רגילים (הרמב”ן סבר שהמחשבה שהיא אפשרית אינהּ אלא גוזמה), אבל בין איש לאשתו – היא אפשרית, ובוודאי הגעה עד לרמה קרובה מאוד אליה. בזוגיות יש לוויתור חשיבות מיוחדת. ההתחשבות של כל אחד מבני הזוג בצרכים וברצונות של רעהו – ערכהּ רב.
בין שניים שהקרבה ביניהם גדולה כל כך חייבת לשׂרור הבנה הדדית, וכל אחד מהם צריך לראות בבירור שדבר מסוים יקר וחשוב לשותף לחיים, ולהשתדל שיהיה לו ולא יימנע ממנו. חשוב לדייק: הוותרנות חייבת להיות הדדית. אם צד אחד בלבד מוותר תמיד – הצד האחר הופך להיות ממורמר ומתמלא תחושת חוסר ערך עצמי. אט־אט גם הרצון שלו לוותר – ילך וידעך, והזוגיות – תתפורר.
איש ואישה הבאים בברית הנישׂואין – פועלים יחד למען מטרה משותפת: להקים משפחה ברוח של תורה, לחיות יחד באהבה ביניהם ולגדל את ילדיהם יחד בשׂמחה ובאהבה לדרך התורה. בניית הבית המשותף מחייבת תמיכה הדדית: אם הבעל משרת בצבא, והוא ואשתו רואים בשירות אידיאל – עליה לעודדו ולתמוך בו אף שהריחוק שלו מן הבית קשה להּ; אם אחד מהם לומד מקצוע – האחר יתמוך בו בזמן לימודיו וכדומה. לכל אחד יש המקום המיוחד לו, ושניהם צריכים לפעול לשמירת המקומות האישיים האלה. חיזוק המקום האישי, חשוב לבניית היחד המשותף. האהבה והחיבור בין השניים – חשובים מאוד, אבל יש לשׂים לב שלא ימעיטו את המקום האישי של אחד מהם או של שניהם.
אפשר ללמוד זאת מתיאור אברהם ויצחק בלכתם בעקבות ציווי ה’ לאברהם להעלות את בנו לעולה: “וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו” (בראשית כב, ח) – אברהם ויצחק היו מאוחדים ושניהם כאחד קיבלו עליהם דין שמיים לקיים את מצוות ה’. לכאורה, יכלה התורה להסתפק בנוסח מקוצר: ‘וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו’ – שהרי ידוע שאב ובנו שני אנשים הם, והמילה “שְׁנֵיהֶם” מיותרת?! כדי ללמדנו שאף על פי שצעדו יד ביד יחד, ואף על פי שהיו מאוחדים בכוונה לקיים את צו ה’, בכל זאת לא “נבלעו” זה בזה, והאישיות של כל אחד מהם נותרה כשהייתה, ברורה ומובחנת מהאישיות של רעהו: אברהם נותר איש החסד, ויצחק – איש מידת הגבורה והדין. כך צריכים להתנהל גם בני זוג אוהבים – צועדים ביחד מבלי לחנוק את האישיות של כל אחד ואחד.
2. להתעקש לוותר
לפעמים קורות “מריבות” במשפחה: האיש מעדיף שהמזגן לא יפעל, והאישה – נעים להּ יותר כשהמזגן פועל. “תפעילי את המזגן”, אומר האיש לאישה משום שהוא רוצה בטובתהּ. “לא, לא,” היא משיבה לו מתוך דאגתהּ לבריאותו, “אם אפעיל, אתה תשתעל. לא צריך. אפשר להסתדר בלעדיו”. “מריבות” כאלה מלמדות שכל אחד מבני הזוג רוצה מאוד בטובת רעהו ומחפשׂ את הדרך לפעול למענו, והן טובות מאוד. איש ואישה זכו – רק מריבות מסוג זה ביניהם, והשכינה – בוודאי ביניהם.
3. סתירה לכאורה, התבוננות ובנייה
למדנו שבוותרנות נדרשת זהירות מסוימת כדי שלא תגרום לתקלה חלילה, ועם זאת עולה הרושם שמידה זו זכתה בעיקר לשבחים. והינה למרבה ההפתעה אנו פוגשים סוגיה בגמרא שממנה משתמע ההפך:
“אמר רבי חנינא: כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא – יותרו חייו, שנאמר: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט” (בבלי, בבא קמא נ, ב).
חלילה לנו מלייחס לקב”ה את מידת הוותרנות. זו אינהּ דרכו. הוותרנות פוגעת במשפט הצדק ובאמת, ולכן ה’ כביכול מתרחק ממנה, ואנו, שאמורים להידבק במידותיו, לכאורה אמורים להתרחק ממנה בעצמנו. הייתכן?!
ואם ותרנות פוגעת בהכרח במשפט הצדק ובאמת, האם עלינו לדקדק ולנהוג תמיד לפי שורת הדין? ממש לא:
“דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו? אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין” (בבלי, בבא מציעא ל, ב).
כלומר: דקדקנות ועמידה על קוצו של יו”ד איננה הדרך. צריך למצוא דרכים ללכת לפנים משורת הדין דווקא, לוותר ולהתפשר.
לכאורה – סתירה.
רק לכאורה. הקדוש ברוך הוא בוודאי “אֵ־ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד… נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע” (במדבר לד, ו–ז). אם אדם נכנע ליצר ועובר על איסור – למשל: מחלל שבת או אוכל מאכל לא כשר – כאשר יתעשת ויעשׂה תשובה, ה’ בוודאי יסלח לו. ומתי ה’ איננו ותרן? במקרים שבהם אדם פוגע בחברו, מנצל עני ואביון, מתנשׂא על חבריו וכדומה. כלפי מעשׂים כאלה אסור לנהוג בוותרנות. ויתור במקרים כאלה עלול להפוך את העולם שלנו לעולם של רשע שבו החזקים רומסים את החלשים. לכן ה’ איננו מוותר למי שעושׂה אותם: “וְהָאֱ־לֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף” (קהלת ג, טו) – אמר החכם מכל אדם.
ויתור שיגרום עוול – ממנו חובה להימנע, אבל במקרים רבים במחלוקת שבין אדם לחברו – מוטב שלא להיות דקדקנים וקפדנים, וגם כאשר שורת הדין קובעת שהצדק עימנו – אין חובה להיצמד אליה: אם אנו יכולים לגלות בתוכנו חמלה כלפי זולתנו, לוותר מעט על זכותנו ולבוא לקראתו – הוויתור בוודאי מבורך. הרי זה בדיוק רצונו של ה’ יתברך – שכך ננהג בעולמו: “הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה’ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ־לֹהֶיךָ” (מיכה ו, ח), ואם נקפיד לקיים “וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ” (זכריה ח, יט), בוודאי אותהּ השכינה תשרה לא רק בין איש לאשתו אלא גם על כל ישׂראל.