סימן ע"ח – מי שמי רגליו שותתים בשעת קריאה, ובו סעיף אחד

איסור "והיה מחניך קדוש" כולל קריאת שמע ואמירת דבר שבקדושה בעת שהאדם משתין. סימן זה עוסק בשאלה כיצד יקרא שמע חולה שאין לו שליטה על יציאותיו, ושותת ממנו שתן בלא רצונו[1].

סעיף א

^אהיה קורא והתחילו מי רגליו שותתין על ברכיו – פוסק עד שיכלו המים, וחוזר לקרות; ^באפילו אם נפלו על בגדיו ויש בהם טופח על מנת להטפיח (א), כיון שהם מכוסים בבגדיו (ב). ^גואם נפלו מי רגלים בארץ, מרחיק מהם ארבע אמות (ג). הגה: [או כשיעור שיתבאר לקמן סימן פ"ב][2] או ממתין עד שיבלעו בקרקע (ד) (ר' יונה פ"ג דברכות). ^דואפילו שהה כדי לגמור את כולה, אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק (ה). הגה: ויש אומרים דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, וכן עיקר (ו), וכמו שכתבתי לעיל סימן ס"ה (ומשערין לפי הקורא).

^אברכות כ״ב ע"ב.  ^בתוספות שם ורבנו יונה והרא״ש.  ^גהגהות מימוניות בפרק ד' מהלכות תפילה.  ^דשם בגמרא לדעת הרי"ף והרמב״ם בפרק ב' מהלכות קריאת שמע.

• טופח על מנת להטפיח – כמות כזו שאם יגע במקום הרטוב ואחר כך יגע במקום אחר – המקום השני יירטב. ואף שרטוב כל כך – מותר לקרוא. אבל אם נשפכו מי הרגלים לארץ, אסור לדעת המחבר לקרוא אפילו אם אין זה טופח על מנת להטפיח (כפי שיתבאר בסימן פ"ב סעיף ב).
• מכוסים בבגדיו – וכשמכוסה יכול להמשיך בתפילתו, ואינו חייב להחליף את בגדיו.
• ארבע אמות – סוגיית המרחק מהצואה תידון בהרחבה בסימן ע"ט. בשתן ההרחקה היא ארבע אמות, ומעבר לכך אין לחשוש; מה שאין כן בצואה, כפי שיתבאר שם.
• שיבלעו בקרקע – בסימן פ"ב סעיף ב' יתבאר שהמחבר והרמ"א נחלקו אם מותר לקרוא כשהמקום רטוב אבל השתן אינו נראה ממש. וכן יתבאר שם שאם נבלע השתן בקרקע אינו אוסר, אף אם הכתם ניכר.
• למקום שפסק – ראינו בתחילת סימן ס"ה שלשיטת המחבר אם הפסיק באמצע מצווה, אפילו לזמן ממושך – כשחוזר למצווה אינו צריך להתחילה מחדש (מלבד בתפילת העמידה, כפי שמבואר בסימן ק"ד סעיף ה').
• וכן עיקר – כפי שראינו בסימן ס"ה, הרמ"א חולק על המחבר וסובר שיחזור לראש, אם בשהייתו נתקיימו שני תנאים: שההפסקה הייתה מחויבת על פי ההלכה, ושנמשכה מספיק זמן כדי לקיים את המצווה מתחילתה עד סופה. לדעת הרמ"א המצווה היא יחידה אחת, וכשההפסק ארוך ומחויב, אי אפשר לחבר את שני החלקים של המצווה. לדעת המחבר, לעומתו, כל חלק במצווה יכול לעמוד בפני עצמו.

[1] ובצנתר שתן הדין קל יותר, כפי שראינו בסימן מ"ג ס"ק ב, ובהערה 1 שם.

[2] תוספת זו מובאת בחלק מהדפוסים. ראה מג"א ס"ק ב' וב"שו"ע השלם" הערה ב'. ולכאורה תוספת זו אין מקומה כאן, משום שאין מבואר בסימן פב כמה צריך להרחיק. ונראים דברי המגן אברהם, שמקום התוספת בסוף המשפט, וצריך להיות: או ממתין עד שיבלעו בקרקע, כשיעור שיתבאר לקמן סימן פ"ב, מפני ששם (בסעיף ב') מבוארת מחלוקת המחבר והרמ"א בשיעור הרטיבות האוסרת.