סימן פ"ב – דין צואה יבשה, ובו ב' סעיפים

בסימן זה אנו למדים מתי משתנה הגדרתם של צואה ושתן עד כדי שיותר לדבר דברי קדושה כנגדם.

סעיף א

^אצואה יבשה כל כך שאם יזרקנה תתפרך – הרי היא כעפר, ומותר לקרות כנגדה; ^בוהוא שלא יהיה בה ריח רע. הגה: ויש אומרים דלא הוי כעפר רק אם נפרכת על ידי גלילה בלא זריקה, וכן עיקר (א) (רש"י והרא"ש פרק מי שמתו וטור).

^אברכות כ״ה ע"א [לדעת הרמב"ם ורבינו יונה].  ^ברבינו מנוח.

• וכן עיקר – לדעת כולם העיקרון הוא שצואה יבשה אינה אוסרת, והסימן ליובש גמור הוא שהצואה נפרכת לפירורים קטנים. ישנן בגמרא שתי דעות כיצד לבדוק יובש זה: האחת – על ידי זריקה, שזורק אותה בכוח ונפרכת. והשנייה – אם נפרכת כשמגלגלים אותה ביד. המפרשים הסכימו שיש להכריע כדעה המחמירה יותר, כיוון שמדובר בספק דאורייתא; אולם נחלקו איזה משני הסימנים מעיד על יובש יותר גדול. לכן למעשה צריך שתהיה יבשה כל כך שתתפרך הן על ידי זריקה והן על ידי גלילה.

סעיף ב

^גמי רגלים שנבלעו בקרקע, אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדם (ב). ויש אומרים דאינו אסור רק בטופח על מנת להטפיח,  ויש לסמוך על זה (ג).

^גברכות כ״ה ע"א לדעת הרמב״ם בפרק ג' מהלכות קריאת שמע.

• אסור לקרות כנגדם – שתן שנבלע בקרקע אינו אוסר כלל, אף אם השאיר רושם. ואם נותרה רטיבות קלה, כך שהנוגע במקום מרגיש רטיבות, נחלקו בכך הפוסקים, ודעת המחבר לאסור. והוא הדין בבגד עליון הרטוב משתן.
• לסמוך על זה – הרמ"א מקל, ואוסר רק אם הקרקע רטובה במידה כזו שאם יד תיגע בה היא תירטב עד כדי כך שתוכל להרטיב את מה שתיגע בו אחר כך. הרמ"א מקל משום שמדובר בספק דרבנן, שהרי ראינו (בהקדמתנו לסימן ע"ז) שהאיסור מהתורה לומר דבר של קדושה כנגד שתן הוא דווקא בעת הקילוח.