סימן ע"ט – הרחקה מצואה בשעת קריאת שמע, ובו ט' סעיפים

בסימן ע"ו למדנו על האיסור לומר דבר שבקדושה במקום שיש בו צואה, איסור הנלמד מהפסוק "והיה מחניך קדוש". ראינו שאיסור זה, בניגוד לאיסור ערווה, אינו תלוי בראייה. בסימן זה דן המחבר בהגדרת "מקום" לעניין איסור זה, כלומר כמה יש להתרחק כדי להתיר את הקריאה. כמו כן עולה השאלה מה נחשב "צואה" לעניין זה – מה דין צואת בעלי חיים, צואה יבשה וכדומה.

סעיף א

^אהיתה צואת אדם מאחריו, צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח (א). ^באפילו אם יש לו חולי שאינו מריח, צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח (ב). ומלפניו צריך להרחיק מלא עיניו (ג); ^גאפילו בלילה, הג"א: או שהוא סומא (תשובת הרשב"א סי' קס"ח, וב"י בשם ר' יונה) שאינו רואה אותה, צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראותה ביום (ד). ^דואם הוא מצדיו, דינו כמלאחריו (ה). הגה: שליח ציבור המתפלל וצואה בבית הכנסת, או בבית שמתפלל שם, אפילו הוא לאחריו בכל הבית, צריך לשתוק עד שיוציאנה, מאחר שמוציא רבים ידי חובתן ואי אפשר שלא יהא [אחד] מן הקהל בתוך ארבע אמות של הצואה (ו) (הגהות מרדכי החדשים פרק מי שמתו). ועיין לקמן סוף סי' צ' (ועיין לקמן סי' פ"ז בדין צואה בבית).

^אברכות כ״ה ע"א וכרב חסדא, הרי״ף ורבנו יונה והרא״ש והרשב״א.  ^בהרא״ש מהא דירושלמי אפילו בלילה.  ^גירושלמי ו' ע״ד.  ^דרמב״ם פרק ג' מהלכות קריאת שמע.

• שכלה הריח – חדר שיש בו צואה אינו נאסר כולו בלימוד, אלא כל מקום שמריחים בו את הצואה מוגדר כ"מקום הצואה", וממקום זה צריך להתרחק ארבע אמות.
• למי שמריח – דין צואה תלוי בקדושת המקום, שנאמר "והיה מחניך קדוש"; לכן הדין אינו תלוי בראייה, ואף ריח בלבד פוגע בקדושת המחנה. ולאו דווקא ריח שהוא מריח, אלא עצם קיומו של הריח פוגם בקדושת המקום.
• מלא עיניו – חומרה זו קיימת במקרה שהצואה נמצאת באותה רשות (כלומר באותו חדר שבו נמצא המתפלל). ואסור אפילו אם אינו מריח, כיוון שכל עוד שרואה את הצואה היא נחשבת כנמצאת במקומו. אבל אם הוא בבית ורואה צואה בחוץ – אין בכך איסור כלל[1].

לסיכום: כאשר אדם נמצא בחדר שיש בו צואה, אסור לקרוא שמע אם הוא רואה אותה, או אם נמצא בתוך ארבע אמות ממקום שבו אפשר להריחה.

• ביום – הואיל והוא נחשב שנמצא במקום הצואה.
• דינו כמלאחריו – וצריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח.
• של הצואה – שליח הציבור עצמו רחוק ארבע אמות ממקום שכלה הריח, והצואה נמצאת מאחוריו. ובכל זאת הוא אינו יכול להמשיך להתפלל, כי מן הסתם אחד המתפללים נמצא במקום הצואה, ושליח הציבור מתפלל גם בעבורו. ודע כי על אף שכיום כל אחד מתפלל לעצמו ושליח הציבור אינו מוציא ידי חובה, בכל זאת לא בטל דין זה, כי הציבור עונה לקדיש ולקדושה ול"אמן" על הברכות, ואינו רשאי לענות בקרבת צואה[2]. ואף המחבר מסכים עם דברי רמ"א אלו.

סעיף ב

^ההיתה במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה (ז), ^ואו שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר (ח), אפילו הפתח פתוח וישב בצדה ורואה אותה, אם אין לה ריח יכול לקרות, דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר 'והיה מחניך קדוש' להרא"ש (ט), אבל להרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה (י). ^זואם יש לה ריח, לא מהני הפסקה ולא שינוי רשות (יא). ^חויש אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה, הכי נמי מועלת לריח רע שלה (יב).

^הברכות כ״ה ע"א.  ^והרא״ש שם.  ^זרמב״ם שם.  ^חרבנו יונה והרא״ש בשם רבני צרפת.

• או נמוך עשרה – אפילו באותו החדר.
• בבית אחר – כלומר בחדר אחר[3].
• להרא"ש – כפי שראינו בהקדמה, האיסור תלוי בריח או במקום ולא בראייה. ולכן אם הצואה נמצאת ברשות אחרת אין איסור קריאה.
• כשאינו רואה אותה – הרשב"א סובר שצואה דומה לערווה, וכל עוד רואה אותה, אף שהיא ברשות אחרת – אסור לו לקרוא; ואם יעצום את עיניו יהיה מותר. לדעה זו ההיתר לקרוא כשצואה ברשות אחרת הוא רק כשהיא במקום גבוה באופן שאינו רואה אותה. להלכה פסק הבית יוסף שאפשר להקל כדעת הרא"ש, והוסיף שבמקום שאפשר, טוב לחשוש לשיטת הרשב"א.
• ולא שינוי רשות – כיוון שמקום שאליו הריח מגיע נחשב כמקום הצואה עצמו, כפי שראינו בסעיף א'.
• לריח רע שלה – לדעה זו ריח הצואה אינו נחשב כצואה ממש. כתב הבית יוסף שהלכה כדעה ראשונה, ולכן אין לסמוך על דעה זו אלא בשעת דחק גדולה[4]. ואפשר להשתמש בבושם או בדאודורנט כדי להרחיק את הריח הרע.

סעיף ג

^טחצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה, והגדולה עודפת עליה מן הצדדים, קטנה לא חשיבא כבית בפני עצמה כיון שנפרצה במלואה לגדולה. אבל הגדולה, כיון שכתליה עודפים על של קטנה מצד זה ומצד זה, חשיבא כבית בפני עצמה (יג). הלכך אם צואה בגדולה – אסור לקרות בקטנה עד שירחיק כשיעור, ואם צואה בקטנה – מותר לקרות בגדולה בלא הרחקה (יד); אם אין מגיע לו ריח רע (טו).

^טערובין צ״ב ע"ב.

• בפני עצמה – ראה איור (ויעויין בסימן נ"ה סעיף טז).
• בלא הרחקה – כלומר: אם הוא בקטנה, הגדולה נחשבת כרשותו; ואם הוא בגדולה, הקטנה נחשבת כרשות אחרת. הדין כאן תלוי בשאלה האם הצואה באותה רשות, ולא בשאלה האם רואה אותה, מפני שהמחבר פסק כדברי הרא"ש שהובאו בסעיף הקודם.
• ריח רע – כיוון שאם הריח מגיע אליו, נחשב מקומו כמקום הצואה.

סעיף ד

^יצואת כלב וחזיר (טז) – אם נתן בהם עורות, מרחיקים מהם כמו מצואת אדם (יז); ואם לאו דינם כדין צואת שאר בהמה חיה ועוף, שאין צריך להרחיק מהם אם אין בהם ריח רע, ^כואם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם (יח).

^יברכות כ״ה ע"א.  ^כטור מירושלמי ו׳ ע״ד.

• צואת כלב וחזיר – מסעיף זה עד סעיף ז' עוסק המחבר בדין צואת בעלי חיים. כללו של דבר: אם ריחה רע – דינה כצואת אדם ואסורה מן התורה[5], ואם לאו – אין צריך להרחיק ממנה כלל. רוב סעיפים אלו הם דוגמאות לנ"ל.
• כמו מצואת אדם – לעתים נהגו בזמנם להשתמש בגללי בעלי חיים מעורבים במים לצורך עיבוד עורות. במקרה כזה הם מסריחים ביותר, ודינם כצואת אדם שצריך ממנה להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח[6].
• כצואת אדם – אף שאיסור הקריאה כנגד הצואה נלמד מהפסוק "וכסית את צאתך"[7] העוסק בצואת אדם, גם צואת בעלי חיים, אם היא מסריחה, דינה כצואת אדם.

סעיף ה

^לצואת חמור הרכה, לאחר שבא מהדרך, וצואת חתול ונמיה ונבלה מסרחת, דינם כצואת אדם (יט). ^מוההולך בדרך, אף על פי שרואה צואת בהמה כנגדו, אם אין הריח בא לו אינו חושש למיעוט לתלותה בשל חמור. ^נובסמוך לעיר יש אומרים שיש לחוש, לפי שרוב הבהמות המצויות שם הם חמורים. הגה: במקום דשכיחי חמורים.

^לירושלמי ו׳ ע״ד, והביאו הרא״ש ורבנו יונה.  ^מטור בשם רבי יחיאל אחיו, ורבנו יונה.  ^נשם ברבנו יונה.

• כצואת אדם – כיוון שצואות אלו מסריחות. והכול תלוי במציאות, בניגוד לצואת אדם, האסורה גם אם אינה מסריחה[8].

סעיף ו

בירושלמי אוסר לקרות כנגד מי רגלי חמור הבא מן הדרך, וכנגד צואת תרנגולים ^עאדומה[9] (כ).

^סשם.  ^עיש מפרשים תרנגולים אדומים, ויש מפרשים צואה אדומה.

• אדומה – כיוון שכל אלו מסריחים. והכול תלוי במציאות.

סעיף ז

^פצואת תרנגולים ההולכים בבית, דינה כצואת בהמה חיה ועוף. אבל הלול שלהם יש בו סרחון, ודינו כצואת אדם (כא).

^פברכות כ"ה ע"א בתוספות, והרא״ש והמרדכי שם.

• כצואת אדם – גם כאן, כיוון שמסריח אסור.

סעיף ח

^צאסור לקרות כנגד אשפה שריחה רע (כב).

^צברכות כ"ה ע"א.

• שריחה רע – שאשפה שריחה רע דינה כצואה.

סעיף ט

^קיצא ממנו רוח מלמטה, אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח (כג). ואם יצא מחבירו – מותר בדברי תורה, משום דאי אפשר, שהתלמידים קצתם גורסים וקצתם ישנים ומפיחים בתוך השינה. ^ראבל לקרות קריאת שמע אסור עד שיכלה הריח (כד).

^קברכות כ"ה ע"א לפירוש רש״י, והרא״ש בתשובה כלל ד׳ סעיף א.  ^רשם בגמרא.

• עד שיכלה הריח – ריח זה נקרא "ריח רע שאין לו עיקר", מפני שאין במקום צואה ממש, ואיסורו מדרבנן.

אסור עד שיכלה הריח – בהלכות הקודמות לא חילקנו בין לימוד לבין קריאת שמע, אלא כל הדברים שבקדושה נאסרו בפני צואה ובפני ערווה. אולם באיסור דרבנן זה הקלו חכמים, כדי למנוע ביטול תורה במקום שלא ניתן להימנע מהריח, אך לא הקלו לקריאת שמע.

[1] זו שיטת הרא"ש שתבואר בסעיף הבא, והרשב"א חולק.

[2] בהלכות תפילה יתבאר שגם אדם שכבר התפלל, כאשר הוא מקשיב לחזרת הש"ץ נחשב לו הדבר כאילו שב ומתפלל.

[3] מג"א ס"ק ו', והביאו מ"ב.

[4] כגון ברחוב שהתפוצץ בו ביוב, והריח הרע מצוי בכל מקום. לדעה זו אפשר להתפלל בבתים הואיל ומקור הריח מחוץ לבית.

[5] הקדמת ביאור הלכה לסימן זה, הכלל העשירי.

[6] חובת ההרחקה ממקום שכלה הריח היא מדרבנן. ויש אומרים שהחיוב הוא דווקא בצואת אדם ממש; ובשעת הדחק ניתן להקל.

[7] כפי שבארנו בהקדמה לסימן ע"ו.

[8] עיין מ"ב ס"ק כד, שהביא מחלוקת בנידון.

[9] [בחלק ממהדורות השולחן ערוך נוספה כאן הגהת הרמ"א: "כי אותה צואה מסרחת". ראה בשו"ע השלם הערה י"ב].