סימן קכ"ז – דין מודים דרבנן, ובו ב' סעיפים

לאורך חזרת העמידה מאזין הציבור לחזן ועונה אמן. אמנם בברכת ההודאה (המתחילה במילה "מודים"), שעניינה הודאה לה' יתברך על כל הטוב שגומל לנו, תיקנו חכמים שהציבור ישתתף באופן אקטיווי יותר, וזאת מפאת חשיבותה של הכרת הטוב. לכן שׁוחים עם החזן בתחילת הברכה, ובזמן שהוא מודה גם הציבור אומר הודאה קצרה. בגמרא[1] מובאות מספר דעות מהו הנוסח שצריך לומר, ונפסק להלכה כרב פפא, לומר את הנוסחים כולם. לכן נקרא שמו "מודים דרבנן", כלומר "מודים של חכמים", כי נוסחו מורכב מחיבור דברי הודאה של חכמים שונים[2].

סעיף א

^אכשיגיע שליח צבור למודים, שוחין עמו הציבור (א), ולא ישחו יותר מדאי (ב), ^בואומרים: 'מודים אנחנו לך (שאתה הוא ה') א-להינו וא-להי כל בשר' כו'. וחותם 'ברוך א-ל ההודאות', ^גבלא הזכרת השם (ג). ויש מי שאומר ^דשצריך לשחות גם בסוף, וטוב לחוש לדבריו (ד). ויש אומרים שאומר הכל  בשחייה אחת (פסקי מהרא"י), וכן המנהג (ה).

^אטור בשם הירושלמי פרק קמא דברכות, הביאו הרי״ף והרא״ש בפרק ה' דברכות.  ^בסוטה [מ' ע"א].  ^גרמב״ם בפרק ט מהלכות תפלה, ורבנו יונה.  ^דרשב״א.

• שוחין עימו הציבור – שליח הציבור שׁוחה בברכת ההודאה בתחילה ובסוף, כפי שכל יחיד עושה בתפילתו. וכשהוא שׁוחה בתחילת הברכה, עושה כך גם הציבור.
• יותר מדאי – לא ישתחוו ממש, כפי שאין לשׁחות יותר מדי בתפילת הלחש[3]. ויש נוהגים רק להרכין מעט את הראש, פחות מהכריעות האחרות.
• בלא הזכרת השם – בטור הביא בשם הירושלמי והרא"ש מנהג לחתום בהזכרת ה'; אולם למעשה אין המנהג כמותם[4].
• וטוב לחוש לדבריו – ולמרות דברי המחבר, מנהג הספרדים להשתחוות רק בהתחלה[5].
• וכן המנהג – וכן כתב המשנה ברורה. אולם רבים נוהגים לשׁחות רק בהתחלה, עד שם ה'[6], או בתחילה ובסוף כדברי המחבר.

סעיף ב

(ו) ^האם אין שם כהנים, אומר שליח ציבור: 'א-להינו וא-להי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת' וכו' (ז), עד 'ואני אברכם' (ח). ^וואין הצבור עונין אחריו אמן, אלא 'כן יהי רצון' (ט). הגה: ואין אומרים 'א-להינו וא-להי אבותינו' וכו' רק בזמן שראוי לברכת כהנים ולישא כפים (י). ונהגו לומר בשחרית 'שים שלום', וכן כל זמן שאומר 'א-להינו' כו', אבל בלאו הכי מתחילין 'שלום רב' (יא); ויש מתחילין 'שים שלום' במנחה של שבת, הואיל וכתיב ביה 'באור פניך נתת לנו', שהיא התורה שקורין במנחה בשבת (יב) (הגהות מיימוני פט"ו מהלכות תפלה).

^הרמב״ם בסוף הלכות תפלה.  ^ור"ד אבודרהם.

• הקדמה – הלכות ברכת כוהנים יילמדו בסימן הבא. כאן דן המחבר במקרה ששליח הציבור הגיע לסוף ברכת ההודאה, ולא עלו כוהנים לדוכן. במצב כזה מבקש שליח הציבור שה' יתברך יברך אותנו כפי שהכוהנים מברכים. הנוסח הייחודי של ברכה זו הוא מפני שנוסח ברכת כוהנים עצמה הוא מצווה של הכוהנים דווקא.
• בברכה המשולשת וכו' – ואחר ממשיך בפסוקי ברכת כוהנים.
• עד ואני אברכם – לאחר פסוקי ברכת כוהנים מוסיפים את הפסוק: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". וכתבו הפוסקים שמנהג אשכנז הוא שלא לומר פסוק זה.
• כן יהי רצון – כאשר הכוהנים מברכים את העם, הציבור עונה אמן אחר כל פסוק. אולם במקרה המדובר שליח הציבור אינו מברך את העם, אלא מתאר מהי הברכה שמברכים הכוהנים, ולכן אין עונים אמן. ומביאים הפוסקים שיש נוהגים לענות "כן יהי רצון" לאחר כל פסוק, ויש הנוהגים לענות פעם אחת בסוף שלושת הפסוקים.
• ולישא כפיים – ולא בתפילת מנחה[7] .
• במנחה בשבת – ועל כן במנחה של שבת אומרים נוסח "שים שלום" על אף שאין בה ברכת כוהנים, כיוון שהמילים "ברכנו אבינו… באור פניך" מתאימות גם לתפילה שיש בה קריאה בתורה, שהיא גילוי אור ה' בעולם.

מודים דרבנן (קכ"ז)

1. בעת שאומר שליח הציבור את ברכת ההודאה מכיר גם הציבור טובה לה', ואומר את נוסח ההודאה הנקראת "מודים דרבנן" [א].
2. על הציבור לשׁחות בתחילת אמירת "מודים", ויש הנוהגים לשׁחות גם בסופה [א].
3. בתפילות המיועדות לברכת כוהנים (שחרית, מוסף, ומנחה של תענית), אם לא עלו כוהנים לדוכן, אומר שליח הציבור לאחר ברכת ההודאה את הנוסח 'א-להינו וא-להי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת…' ולאחריו את פסוקי ברכת הכוהנים; ולנוהגים כמחבר יוסיף גם את הפסוק "ושמו את שמי…" ולאחר הברכה עונה הציבור "כן יהי רצון" [ב].
4. לעניין נוסח הברכה האחרונה בתפילת העמידה, מביא הרמ"א מנהג לומר את נוסח "שים שלום" בתפילות המיועדות לברכת כוהנים, ונוסח "שלום רב" בשאר התפילות. וכך נוהגים חלק מהאשכנזים [ב].

[1] סוטה דף מ ע"א.

[2] בית יוסף כאן בשם "מצאתי כתוב".

[3] קי"ג, ה. וראה דברינו שם.

[4] אף שכתב בדרכי משה "והמנהג הפשוט כמו שנהג הרא"ש לחתום", לא השיג על דברי המחבר כאן. ואף הגר"א כתב שהעיקר כדברי הרא"ש. אולם כאמור, לא נהגו כך.

[5] כף החיים אות י, וילקוט יוסף עמוד רצ"ג.

[6] כך כתב הגר"א, והובא בביאור הלכה.

[7] ובדין נשיאת כפים במנחה בתענית ציבור עיין סימן קכ"ט, א.