מיהם הנקראים לס"ת בשבת - סימן קל"ו

בסימן זה סעיף אחד

סימן קצר זה, הדן בסדר העליות לתורה, רבו פארותיו. ראינו שמן הכתוב “וקדשתו” למדו חכמים שיש לכבד את הכהנים, וקל וחומר שצריך לכבד תלמידי חכמים. אם כן, על פי ההלכה יש חובה לקרוא לתלמיד חכם ראשון; ומשום שהקדימו את הכהן והלוי, חובה לקרוא מיד אחריהם את תלמידי החכמים.

סעיף א

^אבשבת ויום טוב ויום הכפורים, קורים אחר הלוי תלמידי חכמים הממונים על הציבור (א), ואחריהם תלמידי חכמים הראויים למנותם פרנסים על הציבור (ב) ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר (ג)), ואחר כך בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים על הציבור (ד), ואחר כך ראשי כנסיות (ה) וכל העם (ו).

^אגיטין ס’ ע”א.

• הממונים על הציבור – כלומר: רב המחזיק בתפקיד ציבורי, או ראש ישיבה. לדעת המחבר העלייה המכובדת יותר היא עליית השלישי, משום שהיא ראשונה לאחר הכהן והלוי. לעומת זאת על פי האריז”ל הרב עולה לעלייה הששית, שהיא כנגד ספירת “יסוד”, ועליה נדרש “וצדיק יסוד עולם”. ויש הרואים את העלייה השביעית כמכובדת יותר, אולי מפני שהיא כנגד ספירת מלכות, שמהותה לגלות בעולם התחתון את האור הא-לוהי העליון.
• על הציבור – כלומר: תלמיד חכם שאינו בעל תפקיד ציבורי עולה רביעי.
• ואומר – דברי באר הגולה אלו מקורם בגמרא, והובאו בבית יוסף. יישום דין זה קשה, משום שתלמיד חכם הבקי בהלכה “בכל מקום” אינו קיים כיום במציאות, ונוסף על כך יש חשש בזה למריבות על ענייני כבוד. וזו לשון ערוך השולחן (סעיף ב): “והדבר מובן שאי אפשר לנו לנהוג כדין הגמרא, שאין לנו פרנסים בעוונותינו הרבים, ואין לנו תלמידי חכמים ששואלים דבר הלכה בכל מקום ואומרה … ומצוה גדולה לבטל מה שמוחזק בפי ההמון שעלייה זו פחותה מאד וכדומה. ומי שיכול לנהוג בעצמו לעלות לתורה בהעלייה שמחזיקים אותה לפחיתות, הוה מצוה רבה דבעוונותינו הרבים הרבה מחלוקת בא מזה ד’ ירחם. ובאמת אין לך שטות גדול מזה, שהכל תורה אחת וברכה אחת, ואין זה אלא מעשה שטן”. מדבריו היפים למדנו שצריך להתרחק מכל מחלוקת סביב העליות לתורה. אמנם לכתחילה ודאי שיש לקיים את דברי השולחן ערוך, אך הכול במידה הנכונה.
• על הציבור – הם עולים לעלייה החמישית בזכות התפקיד של אבותיהם. הלכה זו נראית כיום תמוהה במקצת, ועיקרה כבוד לאב כשבניו עולים לתורה.
• ראשי כנסיות – הם פרנסי הציבור האחראים על הכלל. כוחם הוא כעין מלכות, שהתורה חייבה לכבד את המלך משום שללא כבוד זה תשרור אנדרלמוסיה.
• וכל העם – לעלייה השביעית קוראים את האנשים הפשוטים. כמובן שלמעשה אי אפשר להתייחס לכללים אלו בנוקשות, כי כך כלל הציבור כמעט שלא יעלה לתורה. למנהיגי הציבור יש אכן זכות קדימה בעלייה לתורה, אך עליהם לוותר על זכות זו כדי לתת מקום לכלל הציבור.

המחבר אינו מתייחס לעלייה הנוספת, היא ה”מפטיר”. כיום יש נוהגים לתת אותה למי שמציין אירוע מיוחד בשבת זו, כגון יום השנה על הורה שנפטר.

עוד מזכירים הפוסקים שיש מקומות שאין נוהגים בסדר זה, אלא מנהגם למכור את העליות לכל המרבה במחיר. במקומות אלו קונה העלייה עולה לתורה בעצמו, או שהוא מכבד אדם אחר בעלייה שקנה.

כמה אחרונים, וביניהם הלבוש והמגן אברהם (בסימן רפ”ב), וכן הביאור הלכה (אצלנו) האריכו מאוד בקדימויות העולים לתורה. נביא כאן את בעלי האירוע שיש להקדים בעלייה לפי הביאור הלכה: חתן בשבת שלפני חתונתו (ולספרדים בשבת שאחר החתונה); נער שנעשה בר מצווה באותה שבת; מי שאשתו ילדה ומגיעה לראשונה לבית הכנסת לאחר הלידה; בעל אזכרה על קרוב שנפטר בשבת זו או בהמשך השבוע; אביו של ילד בשבת שלפני הברית, ויש נוהגים לכבד גם את המוהל והסנדק. אשכנזים נוהגים להקדים בעלייה גם את מי שחייב בברכת הגומל, כגון עוברי דרכים שחזרו מעבר לים[1].

[1] אולם יש לשים לב שלא לבטל ברכה זו אף אם לא קראו לו לעלות לתורה.

קיצורי הלכות העליות לתורה (סימנים קל”ו–קל”ח)

1. רצוי להקדים לעלייה לתורה את רבני הציבור ופרנסיו [קל”ו, א], אולם חלילה לריב סביב נושא זה. [(ג)]. עוד כתבו האחרונים שיש להקדים בעלייה לתורה גם אדם המציין אירוע מיוחד, כגון חתן, בעל ברית מילה או מי שיש אזכרה לקרובו שנפטר [(ו)].
2. אורכה של קריאת התורה יהיה עשרה פסוקים לפחות (מלבד ביום הפורים, שקוראים בו תשעה פסוקים) [קל”ז, א]. אם טעו וקראו תשעה פסוקים – יצאו בדיעבד, ואם פחות מכך – לא יצאו, ויחזרו ויקראו שלושה עולים [קל”ז, ד].
3. בפרשת “פרה” אין די בעשרה פסוקים, אלא יש לקרוא את הפרשייה כולה. קראו פחות מכך – חוזרים וקוראים את כולה [קל”ז, ה].
4. הקריאה לכל עולה לתורה לא תפחת משלושה פסוקים [ב]. ואם קרא עולה אחד שני פסוקים – לא יצא, וצריך לחזור [ד].
5. העולה צריך לקרוא פסוקים חדשים, שלא קראם העולה שלפניו. ואם חזר וקרא פסוקים שכבר נקראו, יוסיף עליהם שלשה פסוקים חדשים. אם הוסיף רק שני פסוקים יצא בדיעבד, ואם לא – אין קריאתו עולה למניין הקרואים [ו].
6. בראש חודש אין די פסוקים “חדשים” לכל ארבעת העולים, לכן נהגו שהעולה השני חוזר על פסוק שכבר קראו הראשון [(כא)]. ובחול-המועד סוכות כל העולים קוראים את אותם שלושת הפסוקים, של קרבנות אותו היום [ו].
7. אם דילגו בשחרית בשבת על פסוק, או אפילו על מילה אחת – יש לחזור על אותו פסוק. אם שמו לב לכך במהלך הקריאה – יש לחזור לאותו פסוק; ואם לאחר שהסתיימה הקריאה – יחזרו ויקראו את אותו הפסוק, יחד עם שני פסוקים אחרים [ג]. אם הדילוג היה על פסוק שלם – הקריאה החוזרת תהיה בברכה, ואם על מילה – יקראו ללא ברכה [(יב)].
8. בשאר הקריאות (בשני ובחמישי, בשבת במנחה ובמועדים), אם דילג הקורא, אפילו על פסוק שלם – אין חוזרים [ג]. ובמועדים, אם דילג על עיקר עניין המועד שבקריאה – חוזר [(יד)].
9. בחלוקת העליות אנו סומכים על החלוקה המקובלת בקהילות ישראל [(קל”ח (ה)]. כאשר מוסיפים עליות, יש לשים לב לשני דברים:
10. א. אין לסיים עלייה בשני הפסוקים הראשונים של הפרשייה, ולא בשני הפסוקים האחרונים בה.
11. ב. יש לסיים במקום שבו הן הסיום והן הפתיחה של הקטע הבא הם בדבר טוב [קל”ח, א].