קרא וטעה, וכשאין מי שיודע לקרות - סימן קמ"ב

בסימן זה ב’ סעיפים

הקב”ה נתן לנו תורה תמימה ושלמה, ובה לכל אות יש חשיבות. לכן אין לשנות אף אות מהתורה. סימן זה עוסק בטעות הנעשית בקריאה, ובשאלה כיצד לנהוג כאשר אין שם אדם היודע לקרוא כראוי.

סעיף א

^אקרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירין אותו (א). הגה: וכן דין החזן הקורא (ב); ודוקא בשינוי שמשתנה ע”י זה הענין (ב”י), אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד – אין מחזירין אותו, אבל גוערין בו (ג) (פסקי מהרא”י סימן קפ”א).

^ארמב״ם פרק י״ב מהלכות תפילה.

• מחזירין אותו ­­– היות שהתורה כולה, כולל קריאתה על פי הניקוד והטעמים, ניתנה מאת ה’, ולכול יש משמעות – בין גלויה ובין נסתרת – צריך לתקן כל טעות.
• החזן הקורא – כלומר שיש לתקן לא רק אם העולה המברך הוא גם הקורא, אלא גם כאשר העולה מברך בלבד, והחזן קורא.
• אבל גוערין בו – מקור הדברים בתרומת הדשן, ושם כתוב “גוערים בו קצת”, כלומר: מלמדים אותו שיהיה זהיר יותר. דע שבטור מובא דעת בעל המנהיג, שאין להחזיר אפילו אם טעה טעות המשנה את המשמעות, כי אין להלבין פני חברו ברבים. ומשום גודל חומרת האיסור להלבין פני חברו מובא בגמרא בלשון הגזמה שעדיף לבוא על ספק אשת איש מלהלבין פני חברו[1]; וכן פסק הב”ח. ונראה שדברי המחבר הם במקרים הרגילים, שבהם הקורא אינו מתבייש כשמתקנים אותו, כי הציבור יודע שקשה לקרוא בלי טעויות, ודרך העולם היא שיעמוד אדם בקי עם חומש ליד הקורא ויתקן אותו כשטועה. וכיוון שכך מקובל, אין בכך בושה. אולם הכול לפי העניין, ויש להיזהר מאוד הן לקרוא כתיקונו, והן שלא לבייש שום בריה. לכן חשוב שהאדם שתפקידו לתקן יעשה זאת בצורה מכובדת, ולא יתקנו הקהל בבוז, כי בכך ייצא שכר המצווה בהפסדה. ובגלל הקושי לתקן כל טעות, גם הספרדים נוהגים במקומות רבים כאשכנזים, לתקן רק טעות משמעותית. ואם טעה הקורא טעות משמעותית ולא תיקנו אותו, עיין בסימן קל”ז סעיף ג’, ובדברינו שם ס”ק י”ב.

סעיף ב

^בישוב שיש שם מנין ואין מי שיודע לקרות בתורה כהלכתה בדקדוק ובטעמים, אפילו הכי יקראו בתורה בברכה כהלכתה (ד). הגה: ומפטירין בנביא. ועיין בסמוך ריש סימן קמ”ג (ה).

^בכתבי מהר״ר ישראל.

• בברכה כהלכתה – מכאן למדנו שדברי המחבר בסעיף הקודם הם לכתחילה, אבל בדיעבד כל קריאה הנעשית כפי היכולת של האדם ושל הציבור יש לה ערך, וקוראים כך בברכה. ויש בכך לחזק את דברינו למעלה, שהחובה לתקן היא לפי העניין.
• סימן קמ”ג – סעיף ב’, ושם כתב הרמ”א: “ובמקום שיש ספר תורה ואין ש”ץ הבקי בנגינה בעל פה, ראיתי נוהגים שהש”ץ קורא מן החומש בניקוד, והעולה קורא אחריו מן ספר התורה הכשר”.

[1] בבא מציעא  נ”ט ע”א. ועיין בשו”ת דעת כהן יו”ד סימן פ”ד, שהבין דין זה כפשוטו.

קיצורי הלכות – דיני קורא והמקריא (סימנים קמ”א–קמ”ב)

1. העולה והקורא צריכים לעמוד, וטוב שאף לא יישענו [א]. והקהל יכול לשבת בשעת הקריאה [(א)].
2. העולה צריך גם הוא לקרוא את הפסוקים, כדי שברכתו לא תהיה לבטלה. אולם אסור ששניים יקראו יחד, לכן יקרא העולה בלחש עם הקורא [ב].
3. מכבוד התורה שיהיו לפחות שניים ליד ספר התורה בזמן הקריאה בו [ד]. ולמנהג אשכנז שלושה [(יב)].
4. יש להקפיד שהציבור יענה אמן רק כשהמברך סיים לברך, ושהקורא יתחיל לקרוא רק כשהציבור סיים לענות אמן [ה].
5. מעיקר הדין מותר לשני אחים או לאב ולבנו לעלות ברצף, אולם נהגו שלא לעשות כן, “בשביל עין הרע”, כלומר משום קנאה וצניעות [ו].
6. העולה יעלה לתורה בדרך הקצרה ביותר, וישוב למקומו בדרך אחרת, ארוכה יותר [ז].
7. העולה לא ישוב למקומו עד שהגיע העולה שאחריו [ז], והמנהג הוא להמתין עד סוף העלייה שלאחריו [(כא)].
8. יש להקפיד שתיבות שעל פי המסורה יש בהן “קרי וכתיב”, שייקראו על פי הקרי, ולא כפי שהן כתובות [ח].
9. אם הקורא טעה בקריאתו, מנהג הספרדים לתקן ולהחזיר על כל טעות, ומנהג האשכנזים להחזיר רק על טעות שיש בה שינוי משמעות. ואין בכך הבדל בין טעות באותיות לטעות בניקוד ובטעמים [קמ”ב, א]. ויש להקפיד שהתיקון יהיה ללא הלבנת פני הקורא [(ג)].
10. במקום שאין מי שיודע לקרוא כהלכתה, קורא אחד המתפללים לפי מיטב כוחו, ומברכים על קריאה זו. ויש מי שהציע שיעמוד לידו אדם עם חומש ויסייע לקריאתו [קמ”ב, ב].