סימן תק"ס – לעשות זכר לחורבן, ובו ה' סעיפים

מלבד האבל על החורבן, שבשלושת השבועות ובתשעה באב, ביקשו חכמים לשמר את היותנו עם נכבד ומוערך בארצו, בירושלים הכבירה, ובית המקדש במרכזו, במעגל השנה כולה. לפיכך הוסיפו תקנות שונות, מחמתם יקפידו בני ישראל לשמר נאמנות למולדת. אמנם לא רצו להגזים בזה, כדי שלא יימנעו, מרוב געגועים, מעשיה והתפתחות בארצות הגולה.

התלבטות זאת הובאה בגמרא (בבא בתרא ס, ב) ונציג כאן את לשונה, ת"ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר – שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר – שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה וכו' אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט וכו' עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט וכו' עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט וכו' שנאמר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי. מאי עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים.

פרטי ההלכות המשמשים תזכורת לחורבן, נידונים כאן בסימן. ויהי רצון שכשם שאנו זוכים לראות את קיבוץ הגלויות במו עינינו, ובבנין הארץ, כך נזכה לראות את הגאולה השלימה ואת בנין הבית על תילו.

סעיף א

^אמשחרב בית המקדש, תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונים ^בלעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים (א), אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד (ב); ^גוהלוקח חצר מסויידת ומכויירת (פירוש מצויירת), הרי זו בחזקתה ואין מחייבים אותו לקלוף בכותלים (ג).

^אברייתא בבא בתרא ס ע"ב. ^בהרמב"ם בסוף הלכות תענית, פ"ה הי"ב, מברייתא דאין מסיידין וכו'. ^גשם בברייתא.

(א) כבנין המלכים – דרכי הבניין בימינו הם כמובן אינם כפי שהיו בעבר, וקשה להגדיר איזו בנייה מוגדרת "בנין המלכים", אבל כן ניתן ללמוד מכך הוראה כללית להמעיט ולא להגזים ביופי הדירה[1].

(ב) בלא סיד – קיום הוראה מסוימת זו אפשרית בנקל.

(ג) ואין מחייבים אותו לקלוף בכותלים – כלומר החובה להותיר אמה על אמה לא מסוידת היא רק כשבונים את הבית. אבל אדם שקנה דירה והיא כבר מסוידת ויפה, אינו חייב לכער אותה ולקלף את הסיד. עם זאת, אם ביום מן הימים הוא יחדש את פני דירתו, ויצבענה בסיד חדש, עליו להותיר אמה על אמה נטולת סיד, ללא סיד, כזכר לחורבן[2].

סעיף ב

^דוכן התקינו שהעורך שֻׁלְחָן לעשות סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שָׁם (ד); וכשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב, מְשַׁיְּירָה מין ממיני התכשיט שנוהגת בהם, כדי שלא יהיה תכשיט שלם (ה). ^הוכשהחתן נושא אשה, לוקח אֵפֶר מִקְלֶה (ו) ונותן בראשו במקום הנחת תפילין (ז). הגה: ויש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה, או לשום מפה שחורה או שאר דברי אבילות בראש החתן (כל בו). וכל אלה הדברים כדי לזכור את ירושלים, שנאמר (תהילים קלז, ה-ו) אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם וגו', אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי .

^דשם בברייתא וכפירוש רמב"ם שם הי"ג. ^המימרא דרבי יצחק שם.

(ד) הראויות לתת שָׁם – למעשה לא נהגו בזה כיום[3].

(ה) תכשיט שלם – גם בזה לא נהגו כיום[4].

(ו) אֵפֶר מִקְלֶה – אֵפֶר כמשמעו. וכפי שמכנים בימינו כל דבר שרוף שהפך לאפר.

(ז) במקום הנחת תפילין – מנהג זה קיים גם בימינו, במקומות מסוימים. ובמקומות אחרים מסתפקים בשבירת הכוס בחתונה, כפי שכותב הרמ"א בהמשך.

סעיף ג

^ווכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם (ח); הגה: ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה (ט) (טור), ואסור לשומעם מפני החורבן; ^זואפילו שיר בפה על היין, אסורה שנאמר: בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן (י) (ישעיה כד, ט) וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא, על היין (יא). הגה: וכן לצורך מצוה, כגון, בבית חתן וכלה, הַכֹּל שָׁרֵי (יב) (תוספות וסמ"ג סגוהגהות מיימוני).

^ומשנה סוטה מח ע"א. ^זמהא דמר עוקבא גיטין ז ע"א.

(ח) לשמח בהם – גם בזה, נהגו היתר ברוב המקומו, על פי דברי הרמ"א בהמשך.

(ט) או בבית המשתה – הרמ"א צמצם מאוד את האיסור. שהוא לדבריו רק בדומה למלכים, שנהגו לשתות יין בקומם, יחד עם האזנה למוזיקה. על פי זה נהגו בכל הקהילות, הן אשכנזים והן ספרדים, להתיר נגינה בכלי שיר,. וכפי הנראה היתה זו תקנה שרוב הציבור לא עמד בה, על כן צומצמו מאוד ההגבלות שהוטלו.

(י) בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן – כלומר גם בהעדר כלי נגינה נאסרה השירה אם זו מלווה בשתיית אלכוהול. אבל שירה בפה, ללא כל שתייה מוגזמת, לא נאסרה מעולם.

(יא) על היין – כוונתו, שאם שרים שירי קודש, מותר.

(יב) הַכֹּל שָׁרֵי – הכל מותר, מעיקר הדין.

סעיף ד

^חוכן גזרו על עַטְרוֹת חֲתָנִים, שלא להניח כלל, ^טושלא יניח החתן בראשו שׁוּם כָּלִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה (יחזקאל כא, לא); ^יוכן גזרו על עַטְרוֹת הַכַּלָּה, ^כאם היא של כסף, אבל של גְּדִיל מותר לכלה (יג); ודוקא לחתן וכלה, ^לאבל בשאר כל אנשים ונשים לא גזרו.

^חמשנה סוטה מט ע"א. ^טמהא דרבינא ומר בר רב אשי. גיטין ז שם. ^ימשנה שם בסוטה. ^ככדמפרש רבי יוחנן ובברייתא שם ע"ב. ^לרמב"ן בתורת האדם בשם רבינו תם מהא דגיטין ז ע"א.

(יג) מותר לכלה – כיום לא נהגו כלל בהנחת עטרות אלו, לא על ראש החתן ולא על ראש הכלה.

סעיף ה

^מאסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה (יד).

^ממימרא דרבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי ברכות לא ע"א.

(יד) בעולם הזה – קשה מאד להגדיר מה כלול באיסור זה. אבל ניתן לומר שהעיקר הוא, שלא להגזים בהתנהגות קלת דעת. אלא יש לשמור על הנהגה נכבדת של יראת שמים ודרך ארץ.

ונראה לי שכלול בזה להימנע מהשתתפות במשחקי כדורגל באצטדיונים, שם הציבור יוצא מגדרו, מקלל ומשתולל, עד שפעמים נדרשת נוכחות משטרתית לשמירת הסדר.

אולם אי אפשר לפרט כל מקרה, לכן הדבר מסור ללב האדם, ועליו לוודא שהתנהלותו רצויה ללא סתירה לרצונו יתברך.

לעשות זכר לחורבן (תקס)

 א. אין לבנות בנין מוגזם ביופי ופאר כבנין המלכים [א].

ב. מה מוגדר פאר מוגזם אינו ידוע, אבל כל אדם ישתדל שלא להגזים מדי ביופי הבית (א).

ג. הבונה בית צריך להשאיר מול הפתח אמה על אמה ללא סיד [א].

ד. הנכנס לדור בבית בנוי אינו חייב לקלוף סיד מן הכותל [א].

ה. כזכר לחורבן גזרו שלא לנגן בכלי שיר [ג].

ו. הרמ"א התיר זאת מטעמים שונים [ג].

ז. הספרדים סומכים בזה על הכרעת הרמ"א (ט).

[1] כאן המחבר פוסק כשיטת הרמב"ם, שמלבד חובת השארת אמה על אמה ללא סיד, יש להימנע גם מבניה בעלת ציורים מיוחדים. אמנם הטור חלק על דעה זו. ולמעשה כתבנו שלא להגזים ביופי הדירה, ואין בזה הגדרה ברורה.

[2] פירוש זה אינו כשיטת המ"א שנקט כי ההיתר שלא לקלף מהסיד הוא דווקא בבית שנבנה בהיתר טרם חרב בית המקדש. אבל בית שנבנה אחר כך חובה לקלף את הסיד. אמנם אנו הסברנו את דברי השולחן ערוך כפשוטו, וכפי שהסביר רדב"ז (חלק ב סימן תר"ם).

[3] כך כתבו המ"ב ביאור הלכה ד"ה וכן, וכף החיים אות י"ח.

[4] כנ"ל.