סימן תקנ"ט – מנהגי תשעה באב ודין מילה בתשעה באב, ובו י' סעיפים

סימן זה דן בסדר היום של תשעה באב, בתפילות שבו, וכיצד נוהגים בברית מילה שארעה בתשעה באב.

סעיף א

^אאם חל תשעה באב במוצאי שבת, אין אומרים צדקתך במנחה בשבת (א). הגה: ומבדילין בלילה בתפלה כשאר מוצאי שבת (ב) (הגהות מרדכי הלכות ט' באב), ואם שכח מלהבדיל עיין לעיל סימן רצ"ד סעיף ג' (ג); ומתפללים בנחת ודרך בכי כאבלים, וכן עושים בקריאת איכה (הגהות מיימוני), ובכל איכה מגביה קולו יותר (מהרי"ל), וכשמגיע החזן לפסוק: השיבנו (ד), אומרים אותו הקהל בקול רם, ואחר כך מסיים החזן וחוזר הקהל ואומרים: השיבנו, בקול רם, וכן החזן (הגהות מיימוני).

^אטור וכן כתב אשר"י והגהות אשר"י בסוף תענית והמרדכי בריש מועד קטן.

(א) במנחה בשבת – כבר למדנו שיום תשעה באב, מלבד האבלות שבו, הוא גם יום של תקוה, ונקרא מועד (ראה לעיל סימן תקנג[1]). לכן בתפילת מנחה של ערב הצום אין אומרים תחנון. והכלל הוא, שבימים בהם אין אומרים תחנון בחול, גם במנחה של שבת לא אומרים צדקתך.

(ב) כשאר מוצאי שבת – הסיבה שלא מבדילים על הכוס היא, מחמת איסור שתיית היין. אבל בהבדלה שבתפילה, אין שום בעיה הלכתית.

(ג) עיין לעיל סימן רצ"ד סעיף ג' – שם הוסבר כי אם שכח ולא הבדיל בתפילת עמידה, אינו צריך לחזור ולהתפלל, אלא יאמר ברוך המבדיל בין קודש לחול (בלי שם ומלכות), כדי להתיר לו עשיית מלאכות.

(ד) הֲשִׁיבֵנוּ – פסוק של תקוה בסוף איכה (ה כא) "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם".

סעיף ב

^בבליל תשעה באב (מתפללים ערבית ואומרים איכה (ד) וקינות (ה)) (הגהות מיימוני ומהרי"ל); ואומר אחר קינות ואיכה, סדר קדושה, ומתחיל מִ'וְאַתָּה קָדוֹשׁ' (ו), ^גואם חל במוצאי שבת אין אומרים וִיהִי נֹעַם (ז). הגה: ולא לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת(ח) ולא וְיִתֶּן לְךָ (ט) (כל בו), ומסירין הפרוכת מלפני הארון על שם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ (איכה ב יז) (י) (מנהגים).

^בטור. ^גשם ובשם רב צמח גאון ורבינו ניסים ושארי פוסקים.

(ה) ואומרים איכה – ברוב המקומות לא נהגו לברך על קריאתה.

אף שקריאת איכה נזכרה ברמ"א לענין ליל תשעה באב, יש מקומות שהנהיגו לקראה בציבור גם בבוקר.

(ו) וקינות – יש מקומות שנוהגים להכריז על מספר השנים מאז החורבן[2].

(ז) ומתחיל מִ'וְאַתָּה קָדוֹשׁ' – ומדלג על 'וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל' כי עסוקים בחורבן. וגם את הפסוק 'וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי' אין אומרים, כי נראה כאילו חלילה עושה ברית עם הקינות[3].

(ח) וִיהִי נֹעַם – בגלל שזו תפילה על קבלת ברכה בעשיית מלאכה. אמנם הרוב לא עובדים בתשעה באב. כמו כן הוסד מזמור זה על הקמת המשכן, וכיצד יאמרוהו ביום שחרב.

(ט) לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת – פרק סט בתהילים בו מזכירים את חנינת ה' לעם ישראל.

(י) וְיִתֶּן לְךָ – אלו פסוקי ברכה שבני אשכנז נוהגים לאומרם בסוף תפילת ערבית של מוצאי שבת.

(יא) בִּצַּע אֶמְרָתוֹ – נביא כאן את לשון הפסוק כולו עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם הָרַס וְלֹא חָמָל וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ.

רש"י מסביר ש"ביצע אמרתו" פירושו "כילה גזירותיו". כלומר, יישם את גזירתו. אבל במדרש איכה (ב, כא) מובא פירוש אחר, שהוא מקור דברי הרמ"א "רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן מְפָרֵשׁ לֵיהּ, מַהוּ בִּצַּע אֶמְרָתוֹ, מְבַזַּע פּוּרְפִּירָא שֶׁלּוֹ", כלומר קורע את לבוש מלכותו. על כן נהגו להסיר את הפרוכת, שהיא כעין לבוש על התורה. ובמנחה משיבים אותה למקומה, כמו שמתעטפים בציצית[4]. מנהג התקבל בהרבה קהילות גם ספרדיות

סעיף ג

^דליל תשעה באב ויומו, יושבים בבית הכנסת לארץ עד תפלת מנחה (יא) (ועכשיו נהגו לישב על ספסליהם מיד אחר שיצאו מבית הכנסת שחרית, ומאריכין עם הקינות עד מעט קודם חצות (יב)). ^האין מדליקין נרות בלילה, כי אם ^*)נר אחד לומר לאורו קינות ואיכה (יג).

^דהגהות מיימוני בשם מהר"ם ומנהג הצרפתים. ^ההרא"ש בסוף תענית ממדרש איכה רבתי. ^*) (עוד נר אחד להדליק ממנו נר החזן אם כבה. הגהות מיימוני.)

(יב) עד תפלת מנחה – ואחר זמן המניחה, מקילים קצת במנהגי האבלות. אמנם משך איסורם של הדברים האסורים, כאכילה ושתיה, רחיצה סיכה נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, נמשך כל היום.

(יג) עד מעט קודם חצות – זהו מנהג אשכנז.

(יד) לומר לאורו קינות ואיכה – כי הנרות הם סימן של שמחה, על כן יש למעט באורם.

סעיף ד

^ואין אומרים תחנון (ולא סליחות) (הגהות אשירי) בתשה באב, ואין נופלים על פניהם משום דמקרי מועד (יד). הגה: וקורין בתורה כִּי תוֹלִיד בָּנִים (טו), ומפטירין בירמיה אָסֹף אֲסִיפֵם (טז). וכל הקדישים שאומרים אחר איכה עד שיוצאים למחר מבית הכנסת, אין אומרים תתקבל (יז). ואין אומרים אל ארך אפים (יח) (טור ומנהגים), ולא למנצח (מנהגים), ולא פטום הקטורת (יט) (מרדכי). ואין צריך לשנות מקומו בתשעה באב (כ).

^וטור והמרדכי (בריש מו"ק) [בתענית] והרוקח והגהות אשר"י.

(טו) דמקרי מועד – כך הוגדר יום זה, על פי הפסוק באיכה "קרא עלי מועד"[5]. חכמים, זכרונם לברכה, ראו במילה זו נחמה, מתוך אמונה שעוד תבוא העת ויום החורבן – תשעה באב – יחזור להיות יום של מועד, והגאולה בא תבוא. על כן יום זה מוגדר כיום אבל מחמת הצרות שארעו בו, ולעומת זאת, יש בו גם אשנב של תקוה לגאולה הבאה. על כן הנהיגו חכמים שביום זה יינתן ביטוי לתקוה הגדולה בביטול אמירת תחנון, כשם שאינו נאמר במועדי שמחה. וזהו פרדוקס, כי מצד אחד אומרים קינות, ובם מתוארים הזוועות המכאיבות שפגעו בישראל, ומצד שני נמנעים מאמירת תחנון , כמו היה זה חג. ואולם לאמיתו של דבר, דוקא בפרדוקס טמון כח האמונה של העם המיוחד שלנו.

(טז) כִּי תוֹלִיד בָּנִים – מפרשת ואתחנן (בדברים ד, כה עד פסוק מ). שם הכתוב מזהיר מפני החורבן שיגיע מחמת העוונות. אבל עוד נאמר שם ביטוי של תקוה ואמונה על הברית בין ה' לעמו וגאולתו אותנו. אשרינו שזוכים לראות במו עינינו את הגאולה.

(יז) אָסֹף אֲסִיפֵם – ירמיהו פרק ח פסוק יג, עד פרק ט פסוק כג. שם ניבא הנביא ירמיהו על החורבן, ועל החטאים הגורמים אותו, שעיקרם חטאים בין אדם לחברו.

(יח) אין אומרים תתקבל – בסיומה של כל תפילה אומרים קדיש הנקרא קדיש שלם. הקדיש עצמו, עיקרו תפילה בה מפארים את שם ה'. בקדיש תתקבל, הנקרא קדיש שלם, מוסיפים משפט בו מבקשים מה' שיקבל את תחינותינו. ביום האבל הלאומי מושמטת בקשה זו.

(יט) אל ארך אפים – כי א-ל ארך אפים הוא תיאור חסדו של ה' יתברך. ובתשעה באב כיון שנראה כאילו ההשגחה המרחמת נסתרה, על כן נמנעים מאמירתו, כדי שלא לומר דבר שלא מרגישים בו. כמובן שהסתר זה הוא רק ביחס להבנתנו, כי מצידו יתברך, אין כל שינוי חלילה.

(כ) ולא פטום הקטורת – אף שאמירת פיטום הקטורת נחשבת חלק מסדר היום. הספרדים אומרים אותו. אבל האשכנזים נמנעים לפעמים מאמירתו, מרוב קדושתו[6], ותשעה באב הוא אחד מן הימים הללו.

(כא) לשנות מקומו בתשעה באב – אדם השרוי באבלות משנה את מקומו בבית הכנסת. אבל ביום זה בו כולם מוגדרים אבלים, אין מנהג כזה.

סעיף ה

^זבשעת הקינות (כא) אסור לספר דבר ולצאת חוץ, כדי שלא יפסיק לבו מן האבל (כב); וכל שכן שלא לשיח עם עובד כוכבים (ונוהגין לומר קצת נחמה אחר הקינות לפסוק בנחמה) (כג) (הגהות מיימוני).

^זמסכת סופרים פי"ח ה"ט וכן כתב הרמב"ן בספר תורת האדם והטור.

(כא) הקינות – אלו פיוטים שנתחברו במשך הדורות, הן על חורבן בית המקדש, והן על צרות אחרות שפגעו בעם ישראל.

(כב) שלא יפסיק לבו מן האבל – במציאות אנו רואים שחלק מן הציבור עוזב את בית הכנסת, וקשה להם לעקוב אחר הקינות. אחד הטעמים לזה הוא, שפת הקינות המורכבת והקשה להבנה, מה שגורם לחוסר הבנת הנקרא בקינות. לכן יש רבנים שמסבירים את הקינות, ומשתדלים מאוד לפתוח את לב השומעים על ערכי מוסר, ועל מרכזיותו של בית המקדש, ועוד שאלות אמוניות המתעוררות בתולדות ישראל. ואף שזה קצת דומה ללימוד תורה, זה הדבר הנכון, מחמת המציאות של הרבה מקומות, ואשרי חלקם.

(כג) לפסוק בנחמה – גם בקינות של נוסח ספרד נמצאת סיומת של תקוה ונחמה.

סעיף ו

^חאם יש אבל בעיר, הולך בלילה לבית הכנסת וגם ביום עד שיגמרו הקינות (כד).

^חהרא"ש בסוף תענית בשם הר"מ.

(כד) שיגמרו הקינות – כל אבל צריך להימנע מהליכה לבית הכנסת[7], במיוחד בשלושת הימים הראשונים. אמנם בתשעה באב, כיון שכולם אבלים, מותר לו ללכת לבית הכנסת.

סעיף ז

^טאם יש תינוק למול, מלין אותו אחר שגומרים הקינות (כה); ^יויש ממתינין למולו עד אחר חצות, ומברכים ברכת המילה ^*)בלא בשמים (כו) (והמנהג כסברא ראשונה) (כז). ^כואם היולדת מצויה במקום המילה, יברך על הכוס ^*)ותשתה ממנו היולדת (כח); והוא שתשמע הברכה ולא תפסיק בדברים בין שמיעת הברכה לשתיית הכוס; ^לואם אינה שם, יברך על הכוס ויטעים לתינוקות (כט).

^טטור. ^ישם וכ"כ המרדכי לשתי הדעות ושארי פוסקים. ^*)(פירוש לאפוקי מדעת הגאון דמייתינן אסא במקום כסא, ומברכין עליהם. ומטעם דאין מברכין על הבשמים כשחל להיות במוצאי שבת). ^כהרשב"א בתשובה. ^*)(פירוש ואיירי ביולדת הצריכה לאכול כדלעיל סימן תקנ"ד סעיף ו). ^לטור בשם התוספות דלא חיישינן דלמא אתי למסרך ולשתות אף בלא זה כיון שאינו דבר קבוע.

(כה) אחר שגומרים הקינות – ברית המילה היא מאורע משמח, ויש להמתין לסיום התפילה שעיקרה סביב האבלות, כדי לקיימה, משום שהיא מצוה, ולא להמתין יותר, כי תמיד צריך להזדרז למצוות.

(כו) בלא בשמים – הספרדים מברכים על בשמים, קודם הברכה על המילה, וביום זה לא נוהגים כך. אבל האשכנזים, גם במילה שאינה בתשעה באב, אינם נוהגים לברך על בשמים.

(כז) והמנהג כסברא ראשונה – שלא להמתין עד אחר חצות, אלא מלים מיד אחר סיום הקינות.

(כח) ותשתה ממנו היולדת – המברך על היין, אינו יכול לשתותו מחמת הצום, אבל היולדת הנחשבת חולה, ואינה צמה, יכולה לשתותו.

(כט) ויטעים לתינוקות – כלומר לילדים. כך חלה ברכת המברך על שתיית הילדים, ולא נאמרה לבטלה[8]. ואם אין ילדים, מברכים את ברכות המילה, ללא ברכת בורא פרי הגפן.

סעיף ח

^מבעל ברית לובש בגדים אחרים, אך לא לבנים ממש (ל). הגה: ואבי הבן, והמוהל, והסנדק כולם נקראים בעלי ברית (ב"י) ומותרים ללבוש בגדי שבת לאחר שגמרו הקינות ובאין למול התינוק, אבל לא ילבשו לבנים (לא) (מהרי"ל).

^משם.

(ל) לא לבנים ממש – נראה מכאן שבזמנם לבשו בעלי הברית בגדים לבנים, בעת הברית. זו אינה חובה, אבל מלמדנו כאן המחבר, שאין לעשות הידור זה בתשעה באב, אלא ילבשו בגדי שבת רגילים.

(לא) לא ילבשו לבנים – כל זה מוסכם על המחבר.

סעיף ט

^נתשעה באב שחל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון, בעל ברית מתפלל מנחה בעוד היום גדול, ורוחץ, ואינו משלים תעניתו לפי שיום טוב שלו הוא (לב).

^נטור מעשה ברבי יעב"ץ מהא דתניא אמר רבי אליעזר בר צדוק תענית יב ע"א.

(לב) שיום טוב שלו הוא – כשתענית נדחית מיומה הקבוע, חומרת פוחתת. ובעלי השמחה, שהם אב ואם התינוק, המוהל והסנדק, צמים עד מנחה, ואחר התפלה מלים את התינוק ומותר להם לאכול.

דין זה שווה בשאר הצומות, אם נדחו. על כן מי שנשא אשה כמה ימים לפני שבעה עשר בתמוז שחל בשבת, אינו משלים את התענית, אלא מתענה עד ואחריה יכול לאכול, כי כל שבעת הימים הרי זה רגל שלו[9].

סעיף י

^סנוהגים שלא לשחוט ושלא להכין צורכי סעודה עד אחר חצות (לג). הגה: והולכים על הקברות מיד כשהולכים מבית הכנסת (לד) (ב"י בשם תוס'), ואם אירע מת בתשעה באב אין אומרים צִדּוּק הדין (לה) (תשב"ץ).

^סהרא"ש סוף תענית בשם הר"מ.

(לג) עד אחר חצות – כדי שלא להסיח דעת מן האבלות עד חצות היום, שאז האבלות נעשית קלה במעט.

(לד) מבית הכנסת – אין זו חובה.

(לה) צִדּוּק הדין – כי לא אומרים צידוק הדין בימים שאין בהם אמירת תחנון.

מנהגי תשעה באב ודין מילה בתשעה באב:

א. בליל תשעה באב מתפללים ערבית וקוראים איכה וקינות הכל כפי שמןבא במחזורים [ב] ובתשעה באב שחל במוצאי שבת יש הבדלים בתוספות שאחרי העמיה הכל כפי שמובא במחזורים [א]

ב. ביום תשעה באב לא אומרים תחנות קוראים בתורה ומפטירים ואומרים קינות הכל כפי שמובא במחזורים [ב]

ג. מגילת איכה נאמרת בכל מקום בלילה וביום מקומות מקומות יש (ד)

ד. אין אומרים תחנון במנחה של ערב תשעה באב ואם תשעה באב חל ביום ראשון לא אומרים צדקתך במנחה [א]

ה. נוהגים להסיר הפרוכת שלפני הארון עד שעת מנחה [ב]

ו. ליל תשעה באב ויומו עד שעת מנחה נוהגים לשבת על הארץ [ג]

ז. אבל הולך לבית הכנסת בתשעה באב עד שיגמרו אמירת הקינות [ו]

ח. אם יש מילה ממתינים עד אחר הקינות. [ז]

ט. לא אומרים ברכת הבשמים [ז]

י. האמא או ידל שותים את היין של ברכות המילה [ז]

יא. ואם אין אז לא מברכים על היין (כט)

יב. בעלי ברית, האב האם, הסנדק והמוהל לובשים בגדי שבת לכבוד המילה [ח]

יג. תשעה באב שחל בשבת ונדחה התענית ביום ראשון, בעלי ברית אוכלים אחרי תפילת מנחה [ט]

יד. נוהגים להמתים עד אחרי חצות להכין סעודת מוצאי הצום [י]

[1] סעיף יב.

[2] שנת תשפא היא שנת 1951 לחורבן הבית, למסורת אחת. ו1952 שנה למסורת היותר מקובלת.

[3] טעם זה הובא בטור. וראה שם בטור, שהביא טעם נוסף והוא, שכיון שאסור בדברי תורה, לא שייך לומר "לא ימושו מפיך". אמנם קשה לי על זה, הרי החיוב ללמוד תורה שייך גם לתשעה באב, אלא שצומצם ללימוד דברים מסוימים, וכפי שהביא הטור בשם רבנו ניסים. ויהי רצון שדברי התורה אכן לא ימושו מפי זרענו וזרע זרענו עד עולם.

[4] כף החיים אות יט.

[5] ועיין בסוף סימן תקנב ס"ק לב, שם הסברנו את פשט הפסוק, ומה שדרשו בו חכמים.

[6] עיין דברינו בסימן א ס"ק כ, ובדברי הרמ"א סימן קלב סעיף ב.

[7] שולחן ערוך יורה דעה סימן שצג סעיף ג.

[8] אמנם הבית יוסף כתב שלהלכה אין לברך בשביל הילדים, לבל יחשבו שמותר לשתות יין של מצוה בתשעה באב, וגם לכשיגדלו יסברו כך. וכך כתב גם בשולחנו הגדול (יורה דעה סימן רסה, סעיף ד). אמנם המנהג הנפוץ אינו כדעה זו, על כן כתב כאן בשולחנו על פי המנהג שהתקבל.

[9] על פי שער הציון לד, ודלא כהמגן אברהם שהחמיר הזה. וכך פסק הרב עובדיה יוסף  בשו"ת יביע אומר ח"א  סימן לד אות ז.