סימן תקס"א – דין הרואה ערי יהודה וירושלים והמקדש בחורבנן, ובו ה' סעיפים

סימן זה דן בחיוב הקריעה שחל בעת ראיית ערים חרבות בארץ ישראל, ובראיית ירושלים בחורבנה, ובית המקדש חרב. כיום, רבים לא נהגו לקיים קריעות אלה. ואמנם ניתן להבין זאת, כשמדובר על ראיית ערי יהודה וירושלים, כי הם ברוך ה' בנויים לתפארת, ובני ישראל חזרו מן הגלות, ואין מעכב בעד יהודי החפץ לשוב אל ארצו ולחיות בה על פי התורה. אבל כשמדובר על ראיית בית המקדש, אין לזה הבנה לכאורה, כי הוא עדיין חרב. נוסף על כך, הרי יש ערים ביהודה ושומרון, שהיהודים מוגבלים ואינם יכולים לדרוך בהם, וזה תוצאה מהחורבן שלפני אלפיים שנה, וכיצד ניתן להסביר תופעה זו של הימנעות מקריעה.

טעמים רבים ניתנו כדי להסביר תופעה הלכתית זו. הרב חיים דוד הלוי הביא את טעמו של הרב צבי יהודה זצ"ל, שהעיכוב בבניית המקדש אינו מחמת גזירה אלוקית, אלא כך הוסכם מצידנו, שהרי כבר נשתחררה ירושלים, על כן צריכים לשנס מתניים, ולא לקרוע.

הרב חיים דוד הלוי עצמו כתב, שבגלל שאנו כבר נמצאים בתקופת גאולה, הכאב ממילא מתמעט, ולכן חדלו מן הקריעות. ניתן לתת סימוכין לדבריו על פי דברי רש"י שבעת שלום שאין ישראל נתונים תחת עול האומות מתבטלים רוב הדינים של החורבן. ולעניות דעתי נראה שבסימן זה רואים שאחרי הקריעה מותר לשלול את הבגד, כלומר לתקנו ולהמשיך ללובשו. והיום אף אדם לא לובש בגד קרוע אף אם תיקנו ואם כן הקריעה פירושה השחתת הבגד וזה לא כלול בדיני קריעה[1]. זה מסביר גם הרבה מדיני קריעה שכתבו בדיני אבלות לקרוע על כל אדם כשר שמת ואף אחד אינו נוהג כן הרי זה מאותו טעם. ועל כן נשאר דין הקריעה דווקא לקרובי משפחה.

סעיף א

^אהרואה ערי יהודה בְּחֻרְבָּנָן אומר: עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר (ישעיה סד, ט), וקורע (א) (ואינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להם כמו מן הצופים לירושלים) (ב) (ב"י).

^אמימרא דרבי אלעזר מועד קטן כו ע"א.

(א) וקורע – כאות אבלות על אשר ארע, וכסימן על שלא זנחנו את נאמנותנו לארצנו.

(ב) כמו מן הצופים לירושלים – כי רק ראיית המקום מקרוב נחשבת ראיה. ונראה שהמחבר מסכים לדין זה.

סעיף ב

הרואה ירושלים בחורבנה, אומר: צִיּוֹן הָיְתָה מִדְבַּר שְׁמָמָה, וְקוֹרֵע; וכשרואה בית המקדש, אומר: בית קדשינו ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה, וקורע. ^בומהיכן חייב לקרוע, ^*)מן הצופים; ואחר כך כשיראה המקדש קורע קרע אחר, ^גוכל קריעה טפח (ג); ^דואם בא דרך המדבר, שאז רואה המקדש תחלה, קורע על המקדש, טפח, ואחר כך כשיראה ירושלים מוסיף על קרע ראשון כל שהוא.

^בברייתא שם. ^*) (פירוש דלא חשיב ראיה מריחוק מקום, אלא משהגיע לצופים חשיבי ראיה, בית יוסף). ^גכדין מי שמת לו מת אחר מת. ^דהרמב"ם לפי פרושו שם בגמרא (מו"ק כו ע"א) הא דפגע במקדש וכו'.

(ג) וכל קריעה טפח – הסיבה שמוסיף לקרוע היא, כי אבלות המקדש גדולה מהאבלות על ירושלים, ולכן חייב להוסיף ולקרוע עוד טפח.

(ד) כל שהוא – כי האבלות על ירושלים טפלה לאבלות על המקדש.

סעיף ג

^האם קרע על אחת מערי יהודה, אינו חוזר וקורע כשיראה שאר ערי יהודה (ה); חוץ מירושלים, שחוזר וקורע עליה קרע אחר בפני עצמו (ו); ואם קרע על ירושלים, אינו צריך לקרוע על שאר ערי יהודה (ז).

^הוכן דקדק רא"ש שם והרב המגיד בסוף הלכות תענית בשם הרמב"ן.

(ה) שאר ערי יהודה – כי דרגת אבילותם שוה.

(ו) קרע אחר בפני עצמו – כי קדושת ירושלים גדולה משאר ערי יהודה, על כן חורבנה מרירה יותר.

(ז) על השאר – שכן נכללה מרירות חורבנן במרירות ירושלים, שהיא מרכז הערים כולן.

סעיף ד

^וכל הקרעים האלו בידו ומעומד, וקורע כל כסותו שעליו עד שיגלה את לבו, ואינו מאחה קרעים אלו לעולם (ח); ^זאבל רשאי לשללן, למללן, ללקטן ולתופרן כמין סולמות (ט).

^והרמב"ם שם מברייתא דאלו קרעים שאין מתאחים וכו' שם בגמרא מועד קטן כו ע"א. ^זברייתא שם

(ח) ואינו מאחה קרעים אלו לעולם – כי בתפירה מקצועית הוא כמו מבטל את הקריעה, שהרי מחזיר את הבגד למצבו הקודם, טרם הקריעה.

(ט) כמין סולמות – כל אלה הן תפירות לא מקצועיות, שאינן מחזירות את הבגד לקדמותו. הסיבה שהותר תיקון זה הוא, כדי שאחר התפירה יוכל ללבשן. שהרי לא נצטווינו על כילוי הבגדים.

סעיף ה

^חהיה הולך ובא לירושלים, הולך ובא תוך שלושים יום, אינו קורע קרע אחר; ואם לאחר שלושים יום, חוזר וקורע (י) (והוא הדין בערי יהודה ובמקדש) (יא).

^חירושלמי בפרק ט' דברכות והביאו הרא|ש פרק (ב') [ג'] דמועד קטן (סימן סד) וכן כתב הרמב"ם.

(י) חוזר וקורע – כי תקופת אבלות סתם נמשכת שלושים יום. אם כן רק בחלוף שלושים יום, תהא בעיניו האבלות על ירושלים כדבר חדש.

(יא) והוא הדין בערי יהודה ובמקדש – זה מוסכם על המחבר.

דין הרואה ערי ירושלים ויהודה והמקדש בחורבנן (תקסא)

 א. מדין השולחן ערוך, חובה לקרוע בראיית עיר חריבה מערי יהודה, או בראיית המקדש החרב [א].

ב. אמנם למעשה, רבים נמנעים מקריעה , מטעמים שונים [הק].

[1] ועיין בהערות איש מצליח על המשנה ברורה, הערה 2, שכתב וז"ל ויש מקילים שלא לקרוע כל שאינו רואה רצפת העזרה וכיפת המסגדים, ויש להם על מה שיסמוכו, ע"כ.