קיצורי הלכות סוף התפלה וקריאת ספר תורה

בסוגריים מרובעים מובאות ההפניות לשו”ע.

בדרך כלל מובאת הפניה לסעיף בלבד, כשהסימן הוא הסימן המובא בכותרת למשל: [א]. כשההפניה לסימן אחר, יצויין הסימן עם גרש, והסעיף ללא גרש למשל: [א’, א].

הפניה לסעיף כוללת את דברי המחבר והרמ”א, ואף את דברינו בפירושם.

הפניה לדברינו בס”ק מצויינת בסוגריים עגולים למשל: [(א)]. מספר בסוגריים מציין הערה באותו סימן, והציון [הק] מפנה להקדמתנו לסימן.

נפילת אפיים (סימן קל”א)

1. בעבר, נהגו לאחר תפילת העמידה להשתטח אפיים ארצה. בהמשך בטל מנהג זה, וכיום האשכנזים יושבים בזמן “נפילת אפיים” ונוטים על צידם; והספרדים מסתפקים בישיבה, אולם זו ישיבה שיש בה הכנעה [הק].
2. כאשר יושב בהטיה הנהוגה כיום, כותב הרמ”א שבשחרית כשלבוש בתפילין יטה על יד ימין, ובמנחה יטה על יד שמאל [א].
3. אין נופלים על פניהם אלא במקום שיש בו ספר תורה [ב], אלא יאמר תחנון ללא נפילה [(יד)].
4. אין לומר תחנון בלילה [ג].
5. ימים שנוהגים שלא לומר בהם תחנון: ראש חודש, ערב ראש השנה, מערב יום הכיפורים עד ראש חודש חשוון, חנוכה, ט”ו בשבט, פורים (י”ד-ט”ו בשני האדרים), כל חודש ניסן, יום העצמאות, פסח שני, ל”ג בעומר, יום ירושלים, מראש חודש סיוון ועד י”ב בסיוון, ט’ באב וט”ו באב [ו-ז].
6. מנהג הספרדים שלא לומר “למנצח” ביום שאין אומרים בו תחנון [(י)]. ולמנהג האשכנזים הימים שאין אומרים בהם “למנצח” הם: ראש חודש, ערב יום הכיפורים, חנוכה, פורים (י”ד-ט”ו בשני האדרים), ערב פסח, איסרו חג, יום העצמאות ויום ירושלים [א].
7. נהגו שלא ליפול על פניהם בבית האבל, ולא בבית הכנסת שיש בו חתן בשבעת ימי המשתה או שיש בו ברית מילה או שנמצא שם אב המל את בנו באותו יום [ד].

קדיש ו”ברכו” בסיום התפילה (סימנים קל”ב–קל”ג)

1. כתב הרמ”א שמשום אלו שלא שמעו קדיש וברכו, נוהגים להוסיף אמירת קדיש וברכו בסוף התפילה [ס”ט, א]. נוהגים שאומרו מי שנמצא בשנת אבל על אביו או על אימו. ולא יאמר קדיש זה מי שהוריו בחיים, אלא אם הם אינם מקפידים [קל”ב, ב]. מהאחרונים עולה שמנהגם היה שרק אבל אחד אומר את הקדיש, אולם המנהג הרווח כיום הוא שאם יש יותר מאבל אחד בבית הכנסת, האבלים אומרים יחד את הקדיש [קל”ב, (ח)].
2. השו”ע והרמ”א כתבו שאין להוסיף “ברכו” לאחר התפילה בשבת וביום טוב [קל”ג, א]. אולם יש מקומות שנהגו להוסיפו גם בשבת וביו”ט [קל”ג, (ג)].

תחנונים וקריאת התורה בימי שני וחמישי (סימנים קל”ד–קל”ה)

1. בימי שני וחמישי מוסיפים תחנונים הפותחים במילים “והוא רחום”. ויש לאמרם מעומד. מנהג המחבר לאמרם בקול רם, ומנהג הרמ”א לאמרם בלחש [קל”ד, א].
2. עוד מימות משה נוהגים ישראל לקרוא בתורה בימי שני וחמישי, כדי שלא יהיו ישראל שלושה ימים ללא קריאה בתורה. ועזרא הסופר תיקן ששלושה יעלו לתורה בימים אלו [קל”ה, הק].
3. בימים אלו, בניגוד לקריאה בשבת, אין להוסיף עולים ואין להפטיר בנביא [קל”ה, א].
4. קוראים בהם בתורה מהמקום שבו הפסיקו בשבת, דהיינו את תחילת הפרשה הבאה [ב].
5. עולים בהם לתורה על פי הסדר: כהן, לוי וישראל [ג]. ואפילו כהן עם הארץ קודם לתלמיד חכם ישראל [ד].
6. אם אין כהן בבית הכנסת, קוראים ראשון לישראל או ללוי, ובשאר העליות לישראלים. וכשקוראים למי שאינו כהן לעלייה ראשונה יוסיפו בקריאתו את המילים “במקום כהן” [ו].
7. כהן הנמצא בקריאת שמע וברכותיה – אין לו להפסיק לעלייה לתורה. ואפילו אם אין שם כהן אלא הוא – יקראו לישראל במקומו [ה].
8. אם קראו לישראל במקום כהן, וכבר התחיל לברך את ברכות התורה – לא יפסיק גם אם נכנס כהן לבית הכנסת. ואם עוד לא התחיל בברכות עצמן, ואפילו כבר אמר “ברכו” – יברך הכהן במקומו, והישראל ימתין ליד הבימה עד עליית שלישי, ואז יעלה [ו].
9. אם אין לוי בבית הכנסת, הכהן שעלה ראשון עולה גם לשני [ח].
10. אם הכהן התחיל לברך גם במקום הלוי, משום שחשב בטעות שאין לוי בבית הכנסת – אין מפסיקים אותו לאחר שהתחיל הברכה [ז].
11. אם קראו בטעות לכהן או ללוי שאינם נמצאים, לא יקראו לאחר בשמו, אלא כהן או לוי אחר יעלה מעצמו, בלי שיקראו לו [יא].
12. לא יעלו שני לויים זה אחר זה [ט].
13. לדברי השולחן ערוך מותר בשבת ובחג לקרוא לכהן נוסף לאחר שעלו כהן ולוי וישראל, ולדעת הרמ”א יכול כהן נוסף לעלות רק למפטיר [י]. ויש מהספרדים שנוהגים בכך כרמ”א [(כח)].
14. המחבר אוסר להוציא ספר תורה מבית הכנסת בעבור אנשים שאינם יכולים לבוא לשם, כגון אסירים או אבלים. והרמ”א מתיר אם יכולים להביא את הספר יום קודם, וכן אם יש שם אדם חשוב [יד]. ובדעת המחבר יש שהתירו אם יש ספר תורה שנועד לטלטול, ויש שהתירו אם יש שם עשרה שאנוסים מלבוא לבית הכנסת [(לד)]. ויש פוסקים ספרדים שמקלים כדברי הרמ”א [(לה)].

העליות לתורה (סימנים קל”ו–קל”ח)

1. רצוי להקדים לעלייה לתורה את רבני הציבור ופרנסיו [קל”ו, א], אולם חלילה לריב סביב נושא זה. [(ג)]. עוד כתבו האחרונים שיש להקדים בעלייה לתורה גם אדם המציין אירוע מיוחד, כגון חתן, בעל ברית מילה או מי שיש אזכרה לקרובו שנפטר [(ו)].
2. אורכה של קריאת התורה יהיה עשרה פסוקים לפחות (מלבד ביום הפורים, שקוראים בו תשעה פסוקים) [קל”ז, א]. אם טעו וקראו תשעה פסוקים – יצאו בדיעבד, ואם פחות מכך – לא יצאו, ויחזרו ויקראו שלושה עולים [קל”ז, ד].
3. בפרשת “פרה” אין די בעשרה פסוקים, אלא יש לקרוא את הפרשייה כולה. קראו פחות מכך – חוזרים וקוראים את כולה [קל”ז, ה].
4. הקריאה לכל עולה לתורה לא תפחת משלושה פסוקים [ב]. ואם קרא עולה אחד שני פסוקים – לא יצא, וצריך לחזור [ד].
5. העולה צריך לקרוא פסוקים חדשים, שלא קראם העולה שלפניו. ואם חזר וקרא פסוקים שכבר נקראו, יוסיף עליהם שלשה פסוקים חדשים. אם הוסיף רק שני פסוקים יצא בדיעבד, ואם לא – אין קריאתו עולה למניין הקרואים [ו].
6. בראש חודש אין די פסוקים “חדשים” לכל ארבעת העולים, לכן נהגו שהעולה השני חוזר על פסוק שכבר קראו הראשון [(כא)]. ובחול-המועד סוכות כל העולים קוראים את אותם שלושת הפסוקים, של קרבנות אותו היום [ו].
7. אם דילגו בשחרית בשבת על פסוק, או אפילו על מילה אחת – יש לחזור על אותו פסוק. אם שמו לב לכך במהלך הקריאה – יש לחזור לאותו פסוק; ואם לאחר שהסתיימה הקריאה – יחזרו ויקראו את אותו הפסוק, יחד עם שני פסוקים אחרים [ג]. אם הדילוג היה על פסוק שלם – הקריאה החוזרת תהיה בברכה, ואם על מילה – יקראו ללא ברכה [(יב)].
8. בשאר הקריאות (בשני ובחמישי, בשבת במנחה ובמועדים), אם דילג הקורא, אפילו על פסוק שלם – אין חוזרים [ג]. ובמועדים, אם דילג על עיקר עניין המועד שבקריאה – חוזר [(יד)].
9. בחלוקת העליות אנו סומכים על החלוקה המקובלת בקהילות ישראל [(קל”ח (ה)]. כאשר מוסיפים עליות, יש לשים לב לשני דברים:
10. א. אין לסיים עלייה בשני הפסוקים הראשונים של הפרשייה, ולא בשני הפסוקים האחרונים בה.
11. ב. יש לסיים במקום שבו הן הסיום והן הפתיחה של הקטע הבא הם בדבר טוב [קל”ח, א].

סדר קריאת התורה וברכותיה (סימן קל”ט)

1. בעבר המנהג היה שהעולה לתורה היה הקורא. וכיום המנהג ברוב המקומות הוא שיש “בעל קריאה” הקורא לכולם, והעולה רק מברך [א].
2. הקורא צריך להכין את הקריאה, כדי שיידע לקרוא ללא טעויות. ובמקום שנהגו שהעולה קורא, לא יעלה מי שלא התכונן כראוי [א]. ובמקום כזה, אם אין שם כהן היודע לקרוא, יעלה כהן שאינו יודע, ויקריאו לו מילה במילה [ב].
3. מנהג האשכנזים לקרוא לעולה “יעמוד פלוני בן אלמוני” [ג], ומנהג הספרדים לקרוא רק “יעמוד השלישי” וכיוצא בזה [(י)].
4. כיוון שצריך לקרוא בתורה מהכתב, לא יעלה עיוור לתורה במקום שהעולה הוא הקורא. ובמקום שהעולה רק מברך, רבים מתירים [ג].
5. כל עולה מברך לפני קריאת התורה ואחריה [ד]. לפני הברכה הראשונה מקדים העולה קריאה לציבור “ברכו את ה’ המבורך”, והם עונים “ברוך ה’ המבורך לעולם ועד”, והוא חוזר על דבריהם [ז].
6. יש לברך את ברכות התורה בקול. אם בירך בלחש ולא שמעו עשרה את ברכתו, יש אומרים שצריך לחזור ולברך, והמנהג שלא לחזור [ו].
7. בזמן שמברך יש לאחוז את ספר התורה [יא].
8. מנהג האשכנזים שבזמן הברכה הראשונה ספר התורה פתוח, והמברך הופך פניו שלא ייראה כקורא את הברכות מהספר [ד]. ומנהג רוב הספרדים לסגור את הספר או לשים עליו מטפחת בזמן הברכה [(כב)].
9. בברכה שלאחר הקריאה, יש לגלול את הספר קודם שיברך [ד].
10. מנהג הספרדים לכסות את הספר במטפחת בין גברא לגברא, ומנהג אשכנז אף לגלול אותו [ה].
11. מי שנקרא לעלות לתורה מיד כשסיים לברך את ברכות התורה שבברכות השחר, יחזור ויברך את הברכות כרגיל כשעולה לקרוא [ח].
12. מי שעלה לתורה קודם שבירך לעצמו את ברכות התורה שבברכות השחר – יצא ידי חובת ברכות התורה, ולא יחזור ויברך [ט].
13. בסיום כל חומש נוהגים האשכנזים לקרוא “חזק” [יא].
14. בימי התלמוד נהגו להוסיף לקריאת התורה גם את קריאת התרגום הארמי [קמ”ה, א]. אולם כיום אין נוהגים בכך ברוב המקומות, משום שאיננו מבינים ארמית [קמ”ה, ג]. ולמדנו ממנהג זה שיש לדאוג שהציבור יבין את קריאת התורה [(ח)].

דיני הפסק בברכת התורה (סימן ק”מ)

1. אם הקורא הפסיק באמצע הקריאה ואינו מצליח להמשיך, יחליפו אחר, ויתחיל מתחילת העלייה. ויש לחזור על הברכה [א].
2. אם הקורא או העולה לתורה הפסיקו בדיבור באמצע הקריאה – ימשיך בקריאתו, ויברך בסוף כרגיל [ב].
3. אם לאחר שבירך את הברכה שלפני הקריאה התברר למברך שיש לקרוא במקום אחר, לספרדים לא יברך שנית, אלא יתחילו לקרוא מהמקום הנכון; ולאשכנזים, אם הספר פתוח במקום הנכון לא יחזור על הברכה, אולם אם הספר פתוח במקום הלא נכון – לאחר הגלילה למקום הנכון, יחזור ויברך [ג].

דיני קורא והמקריא (סימנים קמ”א–קמ”ב)

1. העולה והקורא צריכים לעמוד, וטוב שאף לא יישענו [א]. והקהל יכול לשבת בשעת הקריאה [(א)].
2. העולה צריך גם הוא לקרוא את הפסוקים, כדי שברכתו לא תהיה לבטלה. אולם אסור ששניים יקראו יחד, לכן יקרא העולה בלחש עם הקורא [ב].
3. מכבוד התורה שיהיו לפחות שניים ליד ספר התורה בזמן הקריאה בו [ד]. ולמנהג אשכנז שלושה [(יב)].
4. יש להקפיד שהציבור יענה אמן רק כשהמברך סיים לברך, ושהקורא יתחיל לקרוא רק כשהציבור סיים לענות אמן [ה].
5. מעיקר הדין מותר לשני אחים או לאב ולבנו לעלות ברצף, אולם נהגו שלא לעשות כן, “בשביל עין הרע”, כלומר משום קנאה וצניעות [ו].
6. העולה יעלה לתורה בדרך הקצרה ביותר, וישוב למקומו בדרך אחרת, ארוכה יותר [ז].
7. העולה לא ישוב למקומו עד שהגיע העולה שאחריו [ז], והמנהג הוא להמתין עד סוף העלייה שלאחריו [(כא)].
8. יש להקפיד שתיבות שעל פי המסורה יש בהן “קרי וכתיב”, שייקראו על פי הקרי, ולא כפי שהן כתובות [ח].
9. אם הקורא טעה בקריאתו, מנהג הספרדים לתקן ולהחזיר על כל טעות, ומנהג האשכנזים להחזיר רק על טעות שיש בה שינוי משמעות. ואין בכך הבדל בין טעות באותיות לטעות בניקוד ובטעמים [קמ”ב, א]. ויש להקפיד שהתיקון יהיה ללא הלבנת פני הקורא [(ג)].
10. במקום שאין מי שיודע לקרוא כהלכתה, קורא אחד המתפללים לפי מיטב כוחו, ומברכים על קריאה זו. ויש מי שהציע שיעמוד לידו אדם עם חומש ויסייע לקריאתו [קמ”ב, ב].

הקריאה במניין ומסֵפר כשר (סימן קמ”ג)

1. אין לקרוא אלא בפני עשרה גברים גדולים. ואם התחילו לקרוא במניין, מותר להשלים את הקריאה והקדיש גם אם יצאו מקצתם וכבר אין מניין [א].
2. אין קוראים אלא מספר תורה כשר ושלם. ואין קוראים לא מספר מודפס, ולא ממגילה שכתוב בה רק אחד החומשים [ב].
3. במקום שאין ספר תורה כשר, קוראים מחומש בלי ברכה [ג]. ואם הטעות היא בחומש אחד, לאשכנזים אפשר לקרוא בחומשים האחרים אם אין ברירה, ולשיטת הספרדים אין לנהוג כך [ד].

דיני טעות בספר שנמצאה בזמן הקריאה (סימן קמ”ג)

1. כשיש בבית הכנסת ספר נוסף והוא כשר: אם הטעות נתגלתה בין גברא לגברא, מוציאים ספר כשר, וממשיכים מהמקום שבו נמצאה הטעות, והקריאה והעולים בספר הפסול נחשבים [ד].
2. אם נתגלתה הטעות באמצע עלייה: לספרדים ממשיכים לקרוא בספר השני מאותה נקודה, והעולה מברך בסוף. לאשכנזים יברך העולה ברכה אחרונה כשמוצאים את הטעות, וימשיך העולה הבא מהמקום שבו הפסיקו [ד].
3. אם אין ספר נוסף כשר: אם הטעות נתגלתה בין גברא לגברא, ימשיכו את הקריאה ללא ברכה. ואם הטעות נמצאה באמצע עלייה, הספרדים נוהגים להמשיך את הקריאה ללא ברכה, והמנהג הרווח אצל האשכנזים הוא להמשיך לקרוא לאותו עולה עד סוף הקריאה, ויברך בסוף [(טז)].
4. ספר תורה שנמצא בו פסול בחסרות ויתרות באמצע הקריאה, לספרדים הרי הוא כשאר טעויות, ולאשכנזים ימשיכו לקרוא בו כרגיל [ד].

דילוג בקריאה ובהפטרה (סימן קמ”ד)

1. בקריאת התורה יש לקרוא ברצף, ולא לדלג, אלא אם כן מדלגים בעניין אחד ובמקום קרוב [א], כפי שמנהגנו כיום בתענית ציבור [)ה)].
2. בהפטרה מותר לדלג, אולם לא מספר אחד לספר אחר [א]. ולדעת המחבר אף זה מותר כאשר ראש חודש חל בשבת ובראשון, וכן לנוהגים להוסיף בהפטרה פסוקים לכבוד חתן [ב].
3. אין לקרוא בעל-פה אפילו אות אחת, אלא תמיד יש לגלול את הספר למקום שבו קוראים [א].
4. יש להכין את הספר לפני הקריאה, ובמקום שאפשר אין לגלול בזמן שהציבור ממתין [ג].

שלא להפסיק בשעת קריאת התורה (סימן קמ”ו)

1. אין לצאת באמצע קריאת התורה. ומי שנאלץ לצאת, ייצא בין גברא לגברא [א].
2. אין לדבר, ואף לא ללמוד, בזמן קריאת התורה [ב] ובזמן ההפטרה [ג]. ומותר בזמן הקריאה ללמוד שניים מקרא ואחד תרגום [ב].
3. אין חובה לעמוד בזמן קריאת התורה [ד].

הגבהת וגלילת ספר התורה (סימן קמ”ז)

1. יש להגביה את ספר התורה ולהראות את הכתוב לעם. מנהג הספרדים לעשות זאת לפני קריאת התורה, ומנהג האשכנזים לאחר הקריאה [קל”ד, ב].
2. ישנם מנהגים שונים בדבר הפסוקים שיש לומר בזמן הוצאת ספר התורה ובזמן ההגבהה; ותנהג כל עדה כמנהגה [קל”ד, ב].
3. גלילת ספר התורה היא מצווה חשובה, ובמקום שנוהגים לקנות את המצוות, ראוי לקנותה ביוקר [א].
4. אין לאחוז ישירות את קלף ספר התורה, ואפילו אם נטל ידיו [א].
5. בספרים אשכנזיים יש לגלול את הספר כאשר התפר באמצע [ג].
6. יש להמתין עם קריאת ההפטרה עד שהגולל יסיים לגלול [ז].
7. כשמוציאים שני ספרי תורה, מוציאים אותם יחד. בספר אשכנזי יש לשבת עם הספר השני עד סיום קריאת הראשון, ובספרדי מניחים אותו על הבמה.
8. אין להוריד את הספר הראשון מהבמה עד שיביאו את השני. והאשכנזים, הנוהגים לומר קדיש אחד על שתי הקריאות, אומרים את הקדיש בעוד שני הספרים מונחים על הבמה.
9. בעת החזרת ספר התורה לארון, יש לנהוג בו כבוד וללוות אותו בהליכתו, בין כשהארון באולם בית הכנסת ובין כשהארון באולם אחר [קמ”ט].