דיני גניזת עלונים ודפי מקורות
סימן רפ"ב
1. מבוא
2. המקור בתורה לאיסור מחיקת שם ה'
3. ההבדל שבין שמות ה' לשאר דברי התורה
4. מחיקת השם בגמרא
5. דין מחיקה והחיוב לכבד את כתבי הקודש
6. איסור מחיקת דברי תורה שאין בהם שמות ה'
7. ספרי לימוד שיש בהם קדושה
8. סיכום
9. הערות
1. מבוא
מאמר זה דן בשאלה מורכבת, המלווה אותנו מדי יום ביומו. הנייר כיום זול מאוד, וכמות העיתונים והעלונים מתרבה מיום ליום. דפים עם דברי תורה, כגון עלוני שבת, דפי מראי מקומות לשיעורים וכיוצא באלו, נדפסים בכמויות גדולות לקריאה חד פעמית. קשה מאוד לגנוז את כל הדפים הללו, הן מחמת הכמות הגדולה שלהם והן מחמת חוסר מקום באתרי הגניזה, ולכן נשאלת השאלה אם אכן חייבים אנו לגנזם, או שיש מקום להקל באופנים מסוימים.
ראשית נדון באיסור לאבד או למחוק את שם ה', ונשאל אם האיסור נאמר רק על שמות ה' או על כל כתבי הקודש. לאחר מכן נשאל מה הדין במחיקה הנעשית בגרמא, ומתוך כך נבוא לדינם של אותם עלונים.
2. המקור בתורה לאיסור מחיקת שם ה'
בפרשת ראה נאמר:
וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא[2].
חובה מן התורה לאבד את העבודה הזרה על גילוייה השונים, שלא יישאר לה זכר בארץ ישראל. מיד לאחר מכן מוסיפה התורה ואומרת: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ־לֹהיכֶם" (שם, פסוק ד), ועל כך אומר הספרי:
מנין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה? שנאמר: "ואבדתם את שמם, לא תעשון כן לה' א־להיכם" – את שמם אתם מאבדים, אבל שם ה' חלילה מלעשות לו כך (ספרי דברים, יב, ד).
אם כן, אסור לנתץ אף אבן ממזבח ה', אין למחוק אף אות משמות הקודש, ובכלל – כל שיש לעשות לעבודה הזרה אין לעשות לחפצים שיש בהם קדושה. וכן פסק הרמב"ם:
כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים: ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' א-להיכם[3].
ההבדל שבין שמות ה' לשאר דברי התורה
חשוב לציין שהאיסור מן התורה הוא דווקא במחיקת אחד משמות ה'; ואמנם מדרבנן ישנו איסור על כל כתבי הקודש, כמפורש בגמרא בעירובין (צח, ב) וכפי שנפסק בשולחן ערוך :
אין זורקין כתבי הקודש, ואפילו הלכות ואגדות (יורה דעה רפב, ה)[4].
להלן נדון בהיבטים העקרוניים של איסור מחיקת שמות ה', ומשם נגיע לעלונים ולדפי מקורות שאין בהם שמות ה', ובהם האיסור היסודי הוא מדרבנן.
4. מחיקת השם בגרמא
במסכת שבת[5] נאמר שאדם שכתוב לו שם ה' על בשרו אסור לו לרחוץ את אותו מקום, אך אם הוא נזקק לטבילה של מצווה מותר לו לטבול – אף על פי שכתוצאה מכך עשוי שם ה' להימחק. הטעם להיתר הוא שבפסוק נאמר "לא תעשון כן לה' א־להיכם" (שם) – עשייה אסורה אך גרמא מותרת. וכיוון שאין הוא מוחק בידיים, והשם נמחק מאליו בטבילתו, אין בכך איסור; וכן פסק הרמב"ם[6].
ויש להקשות מהנאמר בגמרא במקום אחר[7], שמצילים בשבת את כתבי הקודש מפני הדליקה. והכלל העולה מהסוגייה שם הוא שכל כתבי הקודש שהתירו חכמים לכתבם מותר להצילם מפני הדליקה – ואפילו אם יעבור על איסור דרבנן כשיוציאם מרשות לרשות. וקשה, הלא אין זה איבוד בידיים, וכתבי הקודש הללו נשרפים מאליהם – ולכאורה בדבר זה אין איסור כלל! וכן קשה מהמשך הגמרא שם, המתייחסת בחומרה רבה לעצם הכתיבה, ואומרת כי "כותבי ברכות כשורפי תורה" (שבת קטו, ב); כלומר שהכותבים ברכות שלא התירו חכמים לכתבן – וממילא אין להצילן בשבת – נחשבים כשורפי תורה, מפני שאם תהיה דליקה לא יוכלו להצילן, והברכות יישרפו עם האזכרות שבהן. וגם כאן יש לשאול – הרי זה רק גרמא, ומדוע ייחשבו הכותבים כשורפי תורה?
מצאנו בפוסקים הראשונים והאחרונים כמה תירוצים לשאלה זו, ונסקור אותם להלן.
התשב"ץ מתרץ שאסור לגרום לאיבוד שם ה', ורק אם זהו שם העומד להימחק בכל מקרה – כמו בשם שנכתב על בשר אדם – מותר למחקו בגרמא[8].
האגרות משה[9] ביאר שההיתר שנאמר בסוגייה לטובל למחוק את שם ה' בגרמא הוא היתר מקומי, משום שאין מדובר שם בכתבי הקודש, אלא בשם ה' בלבד, הכתוב בפני עצמו ושלא במקומו[10], ועל כן לא חלה עליו קדושה גמורה[11]. ואף אותו אסור אמנם לאבד בידיים, אבל בגרמא מותר.
הנודע ביהודה[12] דן בתשובה מעניינת על בית כנסת שנכתבו על קירותיו תחינות ובקשות, ולאחר זמן נמכר בית הכנסת לצרכים פרטיים. הבעלים החדשים רצו לשרוף בבית הכנסת שנמכר להם יין שרף,
אלא שהעשן היוצא מן השריפה משחיר את הקירות – ועשוי לגרום למחיקה. הנודע ביהודה חיזק את האיסור לגרום למחיקת השם מסוגייה במסכת מגילה, האומרת שספר תורה שבלה גונזים אותו בקבר תלמיד חכם, והוא מוכיח משם שגם גרם איבוד אסור, שהרי למסקנה שם צריך לגנוז את הספר בכלי חרס, "למען יעמוד ימים רבים"[13]. דין זה נפסק בשולחן ערוך[14], ואנו רואים אפוא שיש לדאוג שאפילו בגרמא לא יימחק כלום. ומה שהתירו לטובל לגרום למחיקת השם, היה זה אך ורק לצורך מצווה.
נמצא שהן התשב"ץ, הן האגרות משה והן הנודע ביהודה סבורים שההיתר לגרום למחיקה אינו היתר גורף, והוא נאמר רק באופנים מסויימים.
5. דין מחיקה והחיוב לכבד את כתבי הקודש
והנה, לכאורה הסייגים שאמרו פוסקים אלו סותרים את פשט הגמרא שהבאנו לעיל (שבת קכ, ב), שדרשה: "עשייה אסור וגרמא מותר", ולא התנתה את ההיתר בכך שהשם עומד להימחק או בכך שאינו במקומו, ואף לא הגבילה את ההיתר לצורך מצווה.
ופשט הלימוד מן הכתוב מעיד אף הוא שהיתר מחיקה בגרמא הוא היתר גורף[15], וכן משמע בדברי הכסף משנה, שכתב "דמטעם מחיקת השם אינו אסור, דגרמא שרי". משמע שההיתר הוא רק משום שמדובר בגרמא, ולא מפני אחת מן הסיבות הנוספות שהביאו הפוסקים.
ונראה שישנם שני דינים; האחד הוא האיסור מדאורייתא לאבד שם משמות ה', והוא כאמור דווקא בידיים ולא בגרמא. אבל ישנו גם דין נוסף, שחייב אדם לנהוג כבוד גדול בשם ה', כשם שהרואה ספר תורה מהלך חייב לעמוד לפניו. ובשום דבר מצווה אין לזלזל, כפי שלמדנו במסכת שבת מהחיוב לכסות את הדם ביד ולא ברגל, "שלא תהיינה מצוות בזויות עליו"[16], וכל שכן שצריך לכבד את שמו הגדול. ועל כן לא זו בלבד שאין לאבד ביד את כתבי הקודש, אלא שיש לכבדם ולהיזהר שלא ייקרעו. ומפני כך התירו את המחיקה בגרמא רק במצבים מיוחדים, כגון אם עומד השם להימחק, אם אינו במקומו או לצורך מצווה.
6. איסור מחיקת דברי תורה שאין בהם שמות ה'
כתב הרמב"ם: "כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא לוקה מן התורה"[17], כלומר שמדובר באיסור מדאורייתא, המחייב מלקות. בהמשך אותו הפרק מוסיף הרמב"ם:
"כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשרפם או לאבדם ביד, והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות"[18], כלומר שגם שאר ספרים אסור לאבד, אך איסור זה אינו מדאורייתא אלא מדרבנן – ולכן חייב המאבדם רק מכת מרדות.
ואולם יש להעיר שישנה סתירה לכאורה בדברי הרמב"ם, שבהלכה נוספת בפרק זה כתב: "שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקדוש ברוך הוא, כגון חנון ורחום הגדול הגבור והנורא הנאמן קנא וחזק וכיוצא בהן, הרי הן כשאר כתבי הקדש ומותר למחקן"[19]. הרי שהרמב"ם מתיר למחוק את כתבי הקדש שאין בהם מהשמות הקדושים, ואילו לעיל ראינו שהוא כתב שאסור לאבדם מדרבנן. וראיתי בפירוש 'לב שלם' על הרמב"ם שיש לומר שבהלכה המתירה מדובר במקרה שמוחק משום שיש לו הכרח למחוק[20], משום שחכמים אסרו דווקא כשמוחק בדרך ביזיון. וזה ההבדל בין שם ה', שאסור למחקו גם לצורך תיקון הספר, לשאר כתובים וכינויים, שמותר למחקם משום ההכרח.
נושאים נוספים בהלכות כתבי הקודש
7. ספרי לימוד שיש בהם קדושה
לאור מה שלמדנו, נראה שאפשר להקל לגרום להפסדם של עלונים וספרים שאין בהם שם ה'. שהרי האיסור לאבד בגרמא נאמר דווקא בשם ה' עצמו, אבל בעלונים שאין בהם שם ה' נראה שמותר, כעולה מדברי הרמב"ם שציטטנו למעלה:
כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשרפם או לאבדם ביד, והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות.
ומשמע שכל האיסור מדרבנן הוא דווקא לאבדם ביד, אבל בגרמא אין איסור כלל. למדנו אפוא היתר לגרום לאיבוד עלונים שאין בהם שם ה'. וחידש האגרות משה[21] שאפשר גם לזרוק אותם, משום שיש הבדל מהותי בין קדושת כתבי הקודש והאזכרות שבהם לבין כל ספרי התורה שבעל פה, שהתירו לכתוב רק משום "עת לעשות לה'": הכתוב בספר תורה יש בו קדושה עצמית, ולעומת זאת ההיתר לכתוב ספרים נוספים מטרתו שלא תשכח התורה, ואם כן עיקר קדושתם נובע מהיותם משמשים את האדם ללימוד התורה. אך כאשר הספר אינו מיועד עוד ללימוד, כגון שהתיישן מאוד ונקרע – ואפילו נשארו בו גם קטעים שלמים – כיוון שאין לומדים בספר זה והוא יושב בקרן זווית, הרי שעיקר קדושתו חסרה, ויש מקום לומר שאף אינו חייב בגניזה.
וכן מצאנו חילוק בין תשמישי קדושה לתשמישי מצווה. תשמישי קדושה, כתפילין למשל, קדושים מחמת עצמם ולכן יש חיוב לגנזם; אך תשמישי מצווה – כגון לולב וציצית – אין חיוב לגנזם, מפני שאין בהם קדושה עצמית, וכל קדושתם נובעת מחמת המצווה שעושים בהם. ואכן, כאשר אינם משמשים עוד למצווה מותר מעיקר הדין לזרקם, ואין צורך לגנזם[22]. וכן יהיה הדין בספרים שכל כתיבתם הייתה כתשמישי מצווה ללימוד תורה, שכאשר אינם ראויים עוד לשמש למצוות תלמוד תורה לא יהיה צורך לגנזם, בתנאי שאין בהם שם משמות ה'.
מדברי הרב משה פיינשטיין נלמד היתר לוותר על גניזתם של העלונים. וגם החולק על האגרות משה בספרים, יודה בעלונים ובדפי מראי מקומות שהודפסו מראש לשימוש חד פעמי, שהרי לא היה להם מעולם דין של ספר (ויש להקפיד שלא יהיה בהם שם ה'), בצירוף לצורך הגדול להקל מחמת הקושי לגנוז את הכמויות העצומות של הדפים הנדפסים כיום. מאידך גיסא ראוי שלא לזרקם ממש לאשפה, אלא להכניסם לשקית סגורה היטב, ואז האיבוד נעשה בגרמא. כמו כן אפשר לשים אותם במיחזור, ולהימנע כך גם מחשש איסור 'בל תשחית'.
[21] או"ח חלק ד סימן לט.
[22] ואולם כתוב שלא לנהוג בהם מנהג בזיון.
8. סיכום
ההיתר להניח במיחזור עלונים ודפי מראי מקומות מבוסס על כך שאין איסור מחיקה בגרמא בספרים שאין בהם שם ה'. ומעיקר הדין מותר אף לזרוק ספרי לימוד שאינם ברי שימוש, וכל שכן דפים המודפסים לכתחילה לזמן מוגבל. אלא שחובה להקפיד שלא לכתוב בעלונים אלו אחד משמות ה', אלא להשתמש בכינויים כגון 'ה" או 'אלוקים'. ויש להזהיר מורים העורכים דפי מקורות שלא יביאו בהם את שמות ה', כדי שלא יגרמו לתלמידים הזורקים את הדפים לעבור על איסור.
וכך הורה למעשה הרב דב ליאור, רב קרית ארבע עיר האבות:
בעיית הגניזה החמירה לאחרונה בגלל ריבוי החומר הנדפס, קשה לאסוף את כל הדפים וזה גורם לפיזור ואי כבוד לדברי תורה המפוזרים בחוצות. אי לכך החליטה המועצה הדתית לרכז את כל החומר שמובא לגניזה באריזות גדולות ולהביאם למטרת מיחזור כדי למנוע ביזיון יותר (זה לפי שיטות מסוימות בפוסקים). דברי קודש הצריכים "גניזה חמורה" כגון פרשיות תפילין ומזוזות שיצאו משימוש או שנפסלו, ימשיכו להיגנז באמצעות קבורה באדמה, כפי שהיה נהוג עד היום.
[1] בעריכת הרב הרב אליהו וינגורט. גם רוב ההערות מפרי עטו.
[2] דברים יב, ג.
[3] הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה א.
[4] ועיין בתשב"ץ סימן ב שמאריך להוכיח שאין איסור תורה ויש איסור דרבנן וכפי שנפסק אחר כך בשולחן ערוך.
[5] קכ, ב.
[6] שם הלכה ו. ועיין כסף משנה שמסביר החובה לכרוך על מקום ה' גמי הוא בגלל שאסור לעמוד לפני ה' ערום ולא בגלל איסור המחיקה וזה לשונו: "דהיינו טעמא דרבנן דקא סברי אסור לעמוד לפני ה' ערום כלומר דמטעם מחיקת השם אינו אסור דגרמא שרי."
[7] שבת קטו, א.
[8] תשב"ץ סימן ב.
[9] או"ח חלק ד סימן לט. או"ח חלק א סימן ד.
[10] וכעין זה כתב לתרץ בשו"ת אחיעזר חלק ב יו"ד סימן מח.
[11] עיין רש"י ערכין ו, א ד"ה שם: " לישנא אחרינא – שם שלא במקומו כגון על גבי קורות וכלים לא קדיש דלא הוי מקומו אלא על הנייר ושיכתוב המקרא עם השם כנתינתו, אבל שם לבדו, הוי שלא במקומו ולא קדיש".
[12] מהדורה תנינא או"ח סימן יז.
[13] מגילה כו, ב.
[14] יו"ד סימן רפב סעיף י. או"ח סימן קנד סעיף ה.
[15] ואכן, באופן דומה מאוד גם למדו חכמים שמלאכה בגרמא מותרת בשבת.
[16] שבת כב, א.
[17] הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה א.
[18] שם, הלכה ח.
[19] שם, הלכה ה.
[20] ועיין עוד בספר עבודת המלך על הרמב"ם, שפירש שמותר למחוק באופן שאין זה מקומו, דאין לו קדושה (וכעין מה שהובא לעיל בשם האגרות משה). ועיין עוד שו"ת רע"א מהדורה קמא סימן כה.