הפקעת קדושה בתשמישי קדושה

סימן רפ"ב

1. פסק השולחן ערוך
2. הקושייה על פסק הרמב"ם והשולחן ערוך
3. סתירה בדברי הרמב"ם
4. תירוץ הביאור הלכה
5. הקושי בתירוץ זה
6. יסוד קדושת בית הכנסת
7. הסבר פסק הרמב"ם
8. תירוץ הסתירה בדברי הרמב"ם
9. הסבר תשמישי קדושה נגנזים לשיטת הרמב"ם
10. מסקנה להלכה 
11. הערות

1. פסק השולחן ערוך

ביורה דעה (סימן רפב סעיף יז) פסק השולחן ערוך:

כל מה שאסור לשנותו לקדושה קלה, אם מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, מותר.

לפי פסק השולחן ערוך אם מכרו תשמישי קדושה על ידי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, גם הכסף יוצא לחולין וגם הקדושה נפקעת מתשמיש הקדושה.

והרמב"ם כתב בהלכות ספר תורה (פרק י הלכה ד) שאם מכרו תשמישי קדושה (בלי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר), תשמישי הקדושה יוצאים לחולין אלא שאת הכסף צריך לייעד לקניית משהו יותר קדוש:

תיק שהוכן לספר תורה והונח בו, וכן המטפחות והארון והמגדל שמניחין בו ספר תורה אף על פי שהספר בתוך התיק, וכן הכסא שהוכן להניח עליו ספר תורה והונח עליו ספר תורה, הכל תשמישי קדושה הן ואסור לזרקן, אלא כשיבלו או כשישברו נגנזין… וכן רמוני כסף וזהב וכיוצא בהן שעושין לספר תורה לנוי תשמישי קדושה הן ואסור להוציאן לחול אלא אם כן מכר אותן לקנות בדמיהן ספר תורה או חומש.

2. הקושיה על פסק הרמב"ם והשולחן ערוך

והקשה בביאור הלכה (אורח חיים סימן קנד ד"ה תשמישי קדושה) שלכאורה מדברי הראשונים אפשר ללמוד שאי אפשר להפקיע כלל קדושה מתשמישי קדושה כי הם תמהו על האפשרות להוציא בית הכנסת לחולין על ידי מכירתו[2], והשיב הרמב"ן ובעקבותיו הרשב"א והריטב"א כי בית הכנסת אינו אלא תשמישי מצווה כי אין שמות של ה' בבית הכנסת כמו בספר תורה וגם אינו תשמיש לו[3]. ועל כל פנים מבואר מדבריהם שתשמישי קדושה עצמן ודאי שאי אפשר להפקיע קדושתן, וכך נראה מדברי הר"ן שהסביר שחכמים החילו קדושה דרבנן לבית הכנסת ועל כן אפשר להפקיע קדושתו מה שאין כן לתשמישי קדושה[4].

וזה לשון הביאור הלכה:

ולענין אי מהני בזה שבעה טובי העיר לאפקועי המטפחת וכדומה לחולין כמו בבית הכנסת המבואר לעיל סימן קנג סעיף ז כתב המגן אברהם שם בסימן הנכתב לעיל סקי"ד דלא מהני שום עצה לאפקועי תשמישי קדושה מקדושתייהו עיין שם. וכן כתב שם האליהו רבה וכבר כתבנו שם בשער הציון דכן מוכח מדברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן ריש פרק בני העיר, ונדחקו שם טובא גם בדינא דבית הכנסת טעמא מאי מהני שבעה טובי העיר אלא דאסברו לה הרמב"ן והרשב"א דלא חמירא קדושתה מכל תשמישי מצווה דנזרקין לאחר שפוסקים מלעשות בהם מצווה עיין שם ולא שייך כל זה בתשמיש קדושה.

לפי דעתם מובנת הגמרא מגילה (כו, ב) "תשמישי מצווה נזרקים ותשמישי קדושה נגנזים", שמשמע משם שאי אפשר להפקיע קדושתם על ידי מכירה אלא צריך לגנזם.

3. סתירה בדברי הרמב"ם

עוד יש להקשות שהנה הבית יוסף (סימן רפב ד"ה כתב הרמב"ם) הסביר שמה שהרמב"ם כתב שאם מוכר תשמישי קדושה יצאו לחולין רק תשמישי הקדושה עצמם אבל חייבים לקנות בכסף דבר יותר קדוש, זהו דווקא אם לא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אבל אם מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפשר להשתמש גם בכסף לדברי חולין. ואילו בהלכות תפילה (פרק יא הלכה יח) פסק הרמב"ם בעניין מכירת בית הכנסת, ששבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מועילים רק למותר הכסף, כלומר הכסף שנשאר אחרי שקנו עם הכסף משהו קדוש יותר, וזה לשון הרמב"ם:

וכן אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על מותר הדמים שיהיו חולין הרי הן חולין, וכשלוקחין הדמים ובונין מהן בית הכנסת אחר או שיקנו מהם תיבה או מטפחות ותיק או חומשין או ספר תורה השאר יהא חולין כמו שהתנו ויעשו בהן מה שירצו.

4. תירוץ הביאור הלכה

על מנת לתרץ את הקושיה הראשונה, איך יתכן להפקיע קדושת תשמישי קדושה, כתב הביאור הלכה (שם) שייתכן שהרמב"ם והמחבר סוברים שכל התורם לתשמישי קדושה תורם על תנאי, וזה לשונו:

ולעניות דעתי טעם הרמב"ם והטור הוא דסבירא ליה דכח טובי העיר דמהני בבית הכנסת הוא משום דכל הנודר נודר על דעתם והוי כמו הקדש על תנאי דמהני… ולפי טעם זה אין חילוק בין תשמישי מצווה כמו בית הכנסת ובין תשמישי קדושה ובכולהו מהני שבעה טובי העיר.

לכאורה דומים דבריו לדין המובא בגמרא (מגילה כו, א) שכשיש איש חשוב שכולם תורמים על דעתו מותר למכור על דעתו אפילו בית הכנסת של כרכים[5] ולהפקיע הקדושה הן מהכסף והן מבית הכנסת. ולדעת ביאור הלכה כך הדין בתשמישי קדושה עצמם. אמנם לא סמך על הסבר זה ובמסקנתו להלכה כתב שאין דרך להפקיע קדושה מתשמיש קדושה וזה לשונו:

מכל מקום קשה להקל נגד כל הני רבוותא הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן הנזכרים לעיל וגם מלשון הגר"א בסעיף ט משמע גם כן דאינו יכול להוריד תשמישי קדושה מקדושתן בשום גווני ועיין בפרי מגדים בסימן קנג במשבצות זהב אות טו שגם הוא נשאר בדין זה בצריך עיון (שם).

5. הקושי בתירוץ זה

וקשה לי על הסברו של הביאור הלכה כי בגמרא מגילה (כו, א) נראה שאין להשוות בין שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ובין איש חשוב, שהרי בגמרא התירו למכור בית הכנסת של כרכים רק אם יש שם גדול שבגינו ניתן הכסף ולא התירו למכרו על ידי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בטענה שכל הנודר נודר על דעתם.

6. יסוד קדושת בית הכנסת

ונראה לי להסביר את דברי הרמב"ם והמחבר כך:

דעתם היא שבית הכנסת אינו תשמיש מצווה כדעת הרמב"ן אלא יש לבית הכנסת קדושה עצמית הנובעת מכך שמקום המיועד לתפילות שכינה שורה שם. אפשר ללמוד על הקדושה העצמית של בית הכנסת מדברי רבי יהודה במגילה (כו, א) שמשווה בין קדושת בית הכנסת לקדושת בית המקדש ששניהם אינם נטמאים בנגעים[6] כי הם מקום קדוש[7].

נכון שמצד אחד קדושת תשמישי קדושה גבוהה יותר מקדושת בית הכנסת, והראיה, שהרי המוכר בית הכנסת חייב לעשות עילוי בדמים ויכול לקנות עם הדמים תשמישי קדושה, והטעם לזה הוא כי בבית הכנסת אין שמו של ה' והוא אינו דומה לתשמישי קדושה שבאים לשרת את הקודש ישירות. אבל מצד אחר גדולה קדושת בית הכנסת מקדושת תשמישי קדושה כי היא קדושה עצמית, ואינה רק מסונפת לדבר קדוש.

7. הסבר פסק הרמב"ם

ועל כן הבין הרמב"ם שאם אפשר להפקיע הקדושה מבית הכנסת שיש לו קדושה עצמית קל וחומר שאפשר להפקיע הקדושה מדבר שאין לו קדושה עצמית וכל קדושתו בגלל שמסונף לדבר קדוש, אבל מאידך, בכסף ממכירת בית הכנסת אפשר להשתמש לקנות משהו המסונף לקדושה גבוהה שהיות וזה מסונף למשהו קדוש יותר מבית הכנסת, אין זה נחשב הורדה בקדושת הדמים כי הם באים לשרת דבר שקדוש יותר מבית הכנסת.

8. תירוץ הסתירה בדברי הרמב"ם

ולפי זה ניתן ליישב את הסתירה בין פסקי הרמב"ם[8]. וראשית נקדים שהקושיה מבוססת על ההבנה שדעת הרמב"ם ששבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מועילים רק להפקיע הקדושה ממותר הכסף במכירת בית הכנסת, אבל חייבים לכל הפחות להשתמש בחלק מהכסף לעילוי. אמנם הבית יוסף הציע פירוש נוסף בדברי הרמב"ם: שדעת הרמב"ם היא שאפשר להפקיע לחולין כל הכסף, ומה שכתב הרמב"ם "מותר הכסף" הוא כדי ללמדנו שגם עבור הפקעת הקדושה ממותר הכסף אנו צריכים שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. ואם כן לדעתו הקושיה לא מתחילה, וכך פסק השולחן ערוך להלכה.

אך גם אם לא מקבלים פירוש זה של הבית יוסף, אפשר להסביר על פי הנאמר למעלה. דווקא במכירת בית הכנסת שיש בו קדושה עצמית חייבים לקנות עם הכסף משהו קדוש כי אין להפקיע קדושה עצמית בחינם, ושבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מועילים רק למותר הכסף. אבל תשמישי קדושה שאין להם קדושה עצמית אפשר להפקיע הקדושה מכל הכסף על ידי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר[9].

9. הסבר תשמישי קדושה נגנזים לשיטת הרמב"ם

ואין להקשות על הרמב"ם מהגמרא שאומרת שתשמישי קדושה נגנזים ולא אמרה שנמכרים. הדבר פשוט כי הגמרא מדברת בתשמישי קדושה שבלו או נשברו ואין ראויים למכירה, ועל כך אומרת הגמרא שאסור לזרקם כתשמישי מצווה אלא חייבים לגנזם, אבל אם לא בלו או נשברו מותר למכרם ולהפקיע בכך את קדושתם.

ועל פי זה אפשר גם לתרץ קושיה על פשט לשון הרמב"ם מהחתם סופר (יורה דעה סימן לח) שמקשה על הרמב"ם שהבאנו למעלה: בתחילת ההלכה מביא שתשמישי קדושה כגון תיק, מטפחות, ארון, מגדל וכיסא נגנזים, ואין הוא מעלה את האפשרות למכרם, ובסוף ההלכה לגבי רימוני כסף וזהב מביא שאפשר להפקיע קדושתם על ידי מכירה. והחילוק הוא פשוט, שבתחילת ההלכה מדובר בדברים שלא ראויים למכירה ולכן יש לגנזם מה שאין כן רימוני כסף וזהב  שראויים למכירה.

10. מסקנה להלכה

מותר להפקיע קדושה של תשמישי קדושה על ידי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר הן מהכסף והן מהחפצים עצמם.

כל זה כתבתי להסביר הרמב"ם והמחבר והרמ"א שפסקו מפורשות שאפשר להפקיע קדושת תשמישי קדושה, וליישב את קושיית הביאור הלכה על פסק זה.

אבל להלכה נראה לעניות דעתי שאף אם אין אנו יודעים לתרץ את הקושיות שאנו שואלים עליהם, אי אפשר לדחות אותם מהלכה כי הם מאורי העולם שכל העולם נשען עליהם, ונראה שוודאי אפשר לסמוך על פסיקה מפורשת שלהם גם אם יש לנו קושיה עליה.

[1] בעריכת הרב יצחק קושיבלסקי. גם רוב ההערות מפרי עטו.

[2] קושיית הרמב"ן (במגילה כו, ב) היא שהרי דבר שקדוש בקדושת הגוף אין לו פדיון, (והראיה שבית כנסת קדוש היא ממה שאסור לעשות תשמישים של חול בבית הכנסת וכו'), ועוד, גם אם נאמר שאפשר לפדות את הקדושה הלוא הקדושה עוברת לדמי הפדיון, ואם כן איך אפשר להשתמש בדמים לצרכי חולין (וכפי שמבואר בגמרא שם שכשמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מותר להשתמש בדמים אפילו לשתות בהם שיכר).

[3] יישובו של הרמב"ן וסייעתו הוא שבית הכנסת מוגדר כתשמישי מצווה שדינם הוא שכל עוד עומדים למצוותם אסור לנהוג בהם בזיון, אך משעה שכבר לא עומדים יותר למצוותן שוב אין בהם קדושה, ולכן אפשר להחליט שאין משתמשים בבית הכנסת למצוותו וכך להוציאו לחולין, (כפי שמותר לאכול אתרוג של מצווה לאחר שעבר זמן מצוותו). והטעם שצריך שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר כדי להוציא בית הכנסת לחולין הוא משום שרק באופן זה נחשב הדבר כהסכמה של בני העיר להפסיק להעמיד את בית הכנסת למצוותו, עיין שם.

[4] הר"ן במגילה מקשה על דברי הרמב"ן הנ"ל כמה שאלות, ולכן מבאר שבאמת יש לבית הכנסת דין של תשמיש קדושה מדרבנן ולכן אף שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אינם יכולים להפקיע את קדושתו בכדי, ומה שיכולים להוציאו לחולין זה רק בשני שלבים: קודם כל פודים את הקדושה של בית הכנסת על המעות (והוי כקדושת בדק הבית שיש לה פדיון והקדושה נתפסת על המעות), ואחרי שהקדושה נתפסה על המעות כבר נקלש כוחה של הקדושה בדמים (משום שדמים אלו לא עמדו מעולם לדבר שבקדושה ועוד שהקדושה שיש בהם היא קדושה שנייה), ומעתה כבר ניתן להפקיע קדושה זו בכדי. 

[5] בגמרא שם מבואר שמה שמותר למכור בית הכנסת הוא רק את בית הכנסת של כפרים אבל את בית הכנסת של כרכים אין אפשרות למכור אפילו על ידי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, שכיוון שבאים אליו מכל העולם הרי הוא שייך לרבים ואין זכות לבני העיר למכרו. (ונחלקו הראשונים בביאור הדבר, יש אומרים שבית כנסת של כרכים מסתמא השתתפו בבנייתו גם בני ערים אחרות שנוהגים לבוא לכרך זה לסחורה ולכן אי אפשר למכור את חלקם בלי שיסכימו לכך. ויש אומרים שאפילו אם ברור לנו שרק בני הכרך הזה בנו את בית הכנסת בכל אופן אין באפשרותם למכרו היות ומסתמא הקדישוהו מלכתחילה על דעת כל בני העולם הבאים לשם). ומכל מקום אומר רב אשי בגמרא שם שבבית הכנסת של מתא מחסיא זכותו לעשות בבית הכנסת מה שירצה למרות שבאים אליו מכל העולם, כיוון שבאים בגללו. וביארו הראשונים שכיוון שיש בעיר אדם גדול מסתמא בונים את בית הכנסת על דעתו וכאילו התנו מראש שאותו גדול יקבע מה לעשות בבית הכנסת. והסכימו הפוסקים שכן הוא הדין בכל אופן שהתנו בשעת בניית בית הכנסת שיהיה על דעת יחיד, שיכול אותו יחיד למכור את בית הכנסת אפילו בבית הכנסת של כרכים.

[6] בגמרא שם מובאת מחלוקת בעניין טומאת נגעים, לדעת תנא קמא ירושלים לא מטמאת בנגעים ורבי יהודה אומר אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד (ומסבירה הגמרא שנחלקו האם ירושלים נתחלקה לשבטים, עיין שם), ומרחיבה הגמרא את דעתו של רבי יהודה לא רק לגבי מקום המקדש בלבד אלא לגבי כל מקום מקודש כולל בתי כנסיות ובתי מדרשות, ומבאר שם הריטב"א שאין הגמרא משנה את הגרסא בדברי רבי יהודה אלא שגם בית הכנסת נחשב מקום מקדש.

[7] וראה גם בנביא יחזקאל (יא, טז): "לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר ה' אלוקים, כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם", ומבארת הגמרא במגילה (כט, א): "ואהי להם למקדש מעט" – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל.

[8] שלגבי תשמישי קדושה כתב הבית יוסף בדעת הרמב"ם שאם מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולים הם להוציא את כל הכסף לחולין, ואילו לגבי מכירת בית כנסת נראה מדבריו שצריך להוציא את כסף המכירה על עילוי קדושה דווקא, ורק במותר ניתן להשתמש לחולין.

[9] כלומר, בבית הכנסת שקדושתו היא עצמית אין אפשרות להפקיע את קדושתו גם על ידי החלטת והסכמת כל הציבור, ואפשר רק לפדות את הקדושה על דמי המכירה, ולכן הקדושה עוברת בהכרח לדמים וצריך להעביר אותה לדבר של קדושה יותר מעולה. אולם בתשמישי קדושה, שקדושתם אמנם יותר גבוהה, אבל נובעת רק מהתייחדות תשמיש הקדושה לשימוש הקודש, יש באפשרותם של כל הציבור ביחד (שבעת טובי העיר במעמד אנשי העיר) להחליט שהם מבטלים את התייחדות אותו תשמיש קדושה לקדושה וממילא מתבטלת קדושתו.

דילוג לתוכן