הפקעת קדושה בתשמישי קדושה

[1] בעריכת הרב יצחק קושיבלסקי. גם רוב ההערות מפרי עטו.

[2] קושיית הרמב"ן (במגילה כו, ב) היא שהרי דבר שקדוש בקדושת הגוף אין לו פדיון, (והראיה שבית כנסת קדוש היא ממה שאסור לעשות תשמישים של חול בבית הכנסת וכו'), ועוד, גם אם נאמר שאפשר לפדות את הקדושה הלוא הקדושה עוברת לדמי הפדיון, ואם כן איך אפשר להשתמש בדמים לצרכי חולין (וכפי שמבואר בגמרא שם שכשמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מותר להשתמש בדמים אפילו לשתות בהם שיכר).

[3] יישובו של הרמב"ן וסייעתו הוא שבית הכנסת מוגדר כתשמישי מצווה שדינם הוא שכל עוד עומדים למצוותם אסור לנהוג בהם בזיון, אך משעה שכבר לא עומדים יותר למצוותן שוב אין בהם קדושה, ולכן אפשר להחליט שאין משתמשים בבית הכנסת למצוותו וכך להוציאו לחולין, (כפי שמותר לאכול אתרוג של מצווה לאחר שעבר זמן מצוותו). והטעם שצריך שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר כדי להוציא בית הכנסת לחולין הוא משום שרק באופן זה נחשב הדבר כהסכמה של בני העיר להפסיק להעמיד את בית הכנסת למצוותו, עיין שם.

[4] הר"ן במגילה מקשה על דברי הרמב"ן הנ"ל כמה שאלות, ולכן מבאר שבאמת יש לבית הכנסת דין של תשמיש קדושה מדרבנן ולכן אף שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אינם יכולים להפקיע את קדושתו בכדי, ומה שיכולים להוציאו לחולין זה רק בשני שלבים: קודם כל פודים את הקדושה של בית הכנסת על המעות (והוי כקדושת בדק הבית שיש לה פדיון והקדושה נתפסת על המעות), ואחרי שהקדושה נתפסה על המעות כבר נקלש כוחה של הקדושה בדמים (משום שדמים אלו לא עמדו מעולם לדבר שבקדושה ועוד שהקדושה שיש בהם היא קדושה שנייה), ומעתה כבר ניתן להפקיע קדושה זו בכדי. 

[5] בגמרא שם מבואר שמה שמותר למכור בית הכנסת הוא רק את בית הכנסת של כפרים אבל את בית הכנסת של כרכים אין אפשרות למכור אפילו על ידי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, שכיוון שבאים אליו מכל העולם הרי הוא שייך לרבים ואין זכות לבני העיר למכרו. (ונחלקו הראשונים בביאור הדבר, יש אומרים שבית כנסת של כרכים מסתמא השתתפו בבנייתו גם בני ערים אחרות שנוהגים לבוא לכרך זה לסחורה ולכן אי אפשר למכור את חלקם בלי שיסכימו לכך. ויש אומרים שאפילו אם ברור לנו שרק בני הכרך הזה בנו את בית הכנסת בכל אופן אין באפשרותם למכרו היות ומסתמא הקדישוהו מלכתחילה על דעת כל בני העולם הבאים לשם). ומכל מקום אומר רב אשי בגמרא שם שבבית הכנסת של מתא מחסיא זכותו לעשות בבית הכנסת מה שירצה למרות שבאים אליו מכל העולם, כיוון שבאים בגללו. וביארו הראשונים שכיוון שיש בעיר אדם גדול מסתמא בונים את בית הכנסת על דעתו וכאילו התנו מראש שאותו גדול יקבע מה לעשות בבית הכנסת. והסכימו הפוסקים שכן הוא הדין בכל אופן שהתנו בשעת בניית בית הכנסת שיהיה על דעת יחיד, שיכול אותו יחיד למכור את בית הכנסת אפילו בבית הכנסת של כרכים.

[6] בגמרא שם מובאת מחלוקת בעניין טומאת נגעים, לדעת תנא קמא ירושלים לא מטמאת בנגעים ורבי יהודה אומר אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד (ומסבירה הגמרא שנחלקו האם ירושלים נתחלקה לשבטים, עיין שם), ומרחיבה הגמרא את דעתו של רבי יהודה לא רק לגבי מקום המקדש בלבד אלא לגבי כל מקום מקודש כולל בתי כנסיות ובתי מדרשות, ומבאר שם הריטב"א שאין הגמרא משנה את הגרסא בדברי רבי יהודה אלא שגם בית הכנסת נחשב מקום מקדש.

[7] וראה גם בנביא יחזקאל (יא, טז): "לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר ה' אלוקים, כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם", ומבארת הגמרא במגילה (כט, א): "ואהי להם למקדש מעט" – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל.

[8] שלגבי תשמישי קדושה כתב הבית יוסף בדעת הרמב"ם שאם מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולים הם להוציא את כל הכסף לחולין, ואילו לגבי מכירת בית כנסת נראה מדבריו שצריך להוציא את כסף המכירה על עילוי קדושה דווקא, ורק במותר ניתן להשתמש לחולין.

[9] כלומר, בבית הכנסת שקדושתו היא עצמית אין אפשרות להפקיע את קדושתו גם על ידי החלטת והסכמת כל הציבור, ואפשר רק לפדות את הקדושה על דמי המכירה, ולכן הקדושה עוברת בהכרח לדמים וצריך להעביר אותה לדבר של קדושה יותר מעולה. אולם בתשמישי קדושה, שקדושתם אמנם יותר גבוהה, אבל נובעת רק מהתייחדות תשמיש הקדושה לשימוש הקודש, יש באפשרותם של כל הציבור ביחד (שבעת טובי העיר במעמד אנשי העיר) להחליט שהם מבטלים את התייחדות אותו תשמיש קדושה לקדושה וממילא מתבטלת קדושתו.