0

חציצה שהאישה מעוניינת בה

יורה דעה סימן קצ"ח

הרב שאול דוד בוצ'קו

1. מבוא

2. מדוע מיעוט ואינו מקפיד אינו חוצץ

3. מדוע מיעוט ומקפיד אינו חוצץ מן התורה

4. הבחנה בין מיעוט ומקפיד ושערה אחת שלא נכנסה במים

5. הבנת עמדת הרמ"א בנוגע לחציצות

6. מה נקרא אינו מקפיד

1. מבוא

שמעתי שיעור במכון תורני בדיני חציצה. אחת השאלות המרכזיות בדיני חציצה היא האם חציצה, שמבחינת בני אדם, הם היו מעדיפים שלא תהיה להם, כגון גבס, חוצצת כאשר הם מעוניינים לשמור עליה בשל מחלה או סכנה, ולא מסירים אותה בעת הטבילה. לדעת נותן השיעור, מדובר בחציצה, אלא אם כן יש צורך לשמר את החציצה למשך זמן רב.

כתבתי בעניין זה לרב, נותן השיעור, וחליפת המכתבים מצורפת כאן. בסוף המאמר הוספתי הסברים על עניין החציצה, לפי דעת הרמ"א, וכן הרחבה בנושא הנידון.

2. מדוע מיעוט ואינו מקפיד אינו חוצץ

כוכב יעקב, יח שבט תשפב

לכבוד הרב שליט"א,

שלום וברכה.

אתמול בערב, נהניתי מאוד לשמוע את שיעורו של כבודו, שהיה מלא וגדוש במקורות ובהסברים בהירים.

כדרכה של תורה, אבקש להעיר על אחת הנקודות ששמעתי. הנה הסביר כבוד הרב, כי הסיבה בגללה "מיעוט ואינו מקפיד" אינו חוצץ מעיקר הדין, היא: בגלל שהגורם לחציצה, נחשב כחלק מגוף האדם. ולאור הסבר זה, קיימות אפשרויות רבות להקל בהיתר אשה לבעלה, כפי שהביא כבודו.

אלא שהוסיף הרב, כי במקרים בהם החציצה נצרכת לזמן קצר, אי אפשר להקל על פי זה, כי מי יכול להגדיר גבס או פלסטר כחלק מן הגוף. על כן קשה מאוד להקל בזה, מלבד במקרים שממש אין ברירה כלל.

אמנם לעניות דעתי אין כל צורך בהסבר זה, כיון שבדיני חציצה, לא הקפידה תורה אלא על רובו ומקפיד, שהיא הלכה למשה מסיני (סוכה ו, ב ברש"י ד"ה דבר תורה), ומיעוט ומקפיד אינו אסור מעיקר הדין, כי התורה אסרה רק רובו ומקפיד, ואין זו אלא גזירה דרבנן. ובמיעוט ואינו מקפיד, חכמים לא גזרו כלל, כמפורש בגמרא (נדה סז, ב):

אמר ר' יצחק דבר תורה רובו המקפיד עליו חוצץ, רובו ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ. וגזרו על רובו שאינו מקפיד, משום רובו המקפיד, וגזרו על מיעוטו המקפיד, משום רובו המקפיד. ולגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד, משום מיעוטו המקפיד? היא גופה גזרה, ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה?!

נמצא כי אין איסור כלל במיעוטו ואינו מקפיד, ויש לטהר לאשה בטבילה, למרות שיש לה גורמי חציצה שונים, אם הם מיעוטו ואינו מקפיד. וההיתר אינו מבוסס על הגדרת הגורם החוצץ כ"חלק מן הגוף", אלא על העובדה שחציצה כזו, אינה מוגדרת חציצה, לא מן התורה, ולא מדרבנן.

על פי הבנה זו, השיטות המקילות הגיוניות מאוד. כי אין כאן קולא, אלא חציצה כזו, פשוט לא נאסרה. וכשבאה אשה לשאול, מן הראוי להימנע ולא להעניק תחושה שהדבר בעצם אסור, אבל ניתן להקל בו, כאשר הוא באמת מותר. אלא צריך להשתדל לתת לה הרגשה, שהדבר ממש מותר, בגלל שזה אכן מותר.

נקודה חשובה נוספת, עליה אבקש להעיר:

לאחר השיעור של כבוד הרב, התקיים שיעור על תופעת הטבילה אצל נשים שיש להן הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). מלבד השאלות שהועלו בשיעור, אני עצמי נוכח לפעמים, בשאלות של טובלות, הנוהגות להחמיר בצורה לא הגיונית.

בפוגשי במקרים אלה, אני מסביר להן, כי מדין תורה, רק רוב ומקפיד אסור, ומיעוט ומקפיד, אינו אלא מדרבנן. בעוד שמיעוט ואינו מקפיד מותר, וכן פסק המחבר להלכה בדיני כלים (סימן קכ סעיף יג): "הָוֵי מִעוּטוּ שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו, וְאֵינוֹ חוֹצֵץ". ואף שיודע אני שהרמ"א[1] כתב לאסור, הדבר ברור שזו רק חומרא בעלמא, כי אין אפשרות לחלוק על התלמוד, שם אמרו בפירוש, שחציצה כזו מותרת לגמרי[2].

כפי שהניסיון מעיד, הסבר זה מסייע רבות להשקיט את מצפונן של נשים יקרות אלה. ונחוץ לדעת היתר זה, כי לפעמים אנו גורמים או אפילו יוצרים את הטורדניות הכפייתית (OCD). על כן יש נחיצות רבה בפרסום דבר זה. וצריך לומר להן את האמת, כדי להרגיע ולמנוע מחלות נפש.

אשמח לקבל את תגובת הרב על דברי.

בברכה ובכבוד רב

שאול דוד בוצ'קו

[1].    יורה דעה סימן קצח סעיף א.

[2].    ועיין בנודע ביהודה (מהדורא תניינא אבן העזר סימן עט), שם דן אם לחוש לצוואת רבי יהודה החסיד בעניין נישואין בשמות דומים, ומסיק כי חז"ל לא חשו לזה (הגם שהעניין עצמו כלל לא נידון בגמרא), וכתב בזה"ל: "דע תלמידי החביב ויהיו דברים הללו חקוקים על לוח לבך לזכרון, הכלל הגדול שאין לכל חכמים שאחר התלמוד רשות לומר דבר נגד התלמוד, והאומר דבר לסתור קוצו של יו"ד מדברי התלמוד לא יחשב בכלל חכמי ישראל. ואמנם כשאנו מוצאים אחד מחכמי ישראל המוחזק בתורה וביראה בלי ספק, שכתב בספר דבר הסותר לדברי התלמוד, חייבים אנו למשכוני נפשין לתרץ דבריו, שלא דבר רק לשעה וכו'" עיי"ש.

3. מדוע מיעוט ומקפיד אינו חוצץ מן התורה

כ"ב שבט פ"ב

לכבוד הרש"ד בוצ'קו נר"ו שוי"ר

שמחתי במכתבו

לצערי איני בטוח שהבנתי את כוונת כבודו

לא את מיעוטו שאינו מקפיד באתי לבאר, שהוא ודאי שאינו חוצץ, אלא את מיעוטו המקפיד שאינו חוצץ מדאורייתא, כיון שהוא בטל אל הגוף. וכן כתב בסדרי טהרה (ס"ק א', ס"ק כ"ג ד"ה ומדי) ועוד אחרונים.

האחרונים הקלו בסתימה וגבס וכדומה, שלמרות שמקפידה, דהיינו היתה מעדיפה שלא יהיה עליה, כיון שהוא לזמן ארוך (וכל חד לפום דרגיה) הוא בטל אל הגוף. ובנוסף, כיון שהוא לצורך, יחשב כאינה מקפדת.

 

במה שהעיר כבודו לענין ה-OCD

איני משוכנע שהחומרות גורמות ל-OCD, אלא ה- OCDמתבטא בהקפדה הלכתית, גם זו שהיא מעיקר הדין ואין דרך להקל בה משום כיוון, עלולה להתפיס ב-OCD. זה דין בגברא, ולא בחפצא.

כמו כן מי שיש לה באמת OCD, לא יעזור להרגיע אותה ולהסביר לה שהיא מעיקר הדין, ולא מחומרה כיון שיש לה ספק שאינו רציונלי. יש ללמד אותן להתמודד עם הספק איתו היא חיה. לפתור לה את הספקות, או להקל עליה, בדרך כלל לא פותר את הבעיה.

4. הבחנה בין מיעוט ומקפיד ושערה אחת שלא נכנסה במים

לכבוד הרב שליט"א

עיינתי בסדרי טהרה שכבודו הביא.

והנה הוא בא לתרץ קושיה גדולה. מדוע במקרה שלא נכנס אל המים מיעוט דמיעוט מן הגוף, כגון שערה אחת, לא עלתה לה טבילה מן התורה. ובמיעוט ומקפיד, וכן ברוב ואינו מקפיד, עלתה לה טבילה מן התורה, הרי סוף סוף, חלק מסוים מן הגוף לא בא במגע עם המים. ועל זה תירץ, שברובו ואינו מקפיד ובמיעוט ומקפיד, מחשיבים את החציצה, כאילו היא חלק מגוף האשה, ונמצא שכל הגוף בא במגע עם המים. ומקור דבריו ברש"י (שבת נז, א ד"ה הא נמי) וזה לשונו: "דכי איתמר ההוא – במידי דמיהדק איתמר, ואשמעינן דאף על גב דלא עיילי ביה מיא, כיון דלא קפיד עליה – חשיב כגופיה, ובטל לגבי שערו".

אמנם גם לדברי הסדרי טהרה הנזכר לעיל, לא נראה שהחציצה צריכה להיות על הגוף זמן רב, כדי להחשיבה חלק מן הגוף. אלא כוונתו, שמבחינה הלכתית, בגלל שדבר שדבוק בגופו ברובו ואינו מקפיד, אז נחשבת החציצה כגופה. וכן במיעוט ומקפיד, בגלל שזה מיעוט, מחשיבים זאת כדבר לא חשוב, על כן הוא בטל לגוף, ועלתה לה טבילה. נמצא כי המיעוט הוא הגורם לחציצה להתבטל, כי אז היא נחשבת כמו גופה, ולא אריכות הזמן גורמת.

דבר זה, שעלתה לה טבילה ברובו ואינו מקפיד, ובמיעוטו ומקפיד, כך גזרה חכמתו יתברך. שדווקא רובו ומקפיד נחשב חציצה. ולולי כן, אין זו חציצה. אלא אחר והשקיעה את כל גופה, עד שכיסתה את כל גופה מסביב במים, אין החציצה מפריעה לטהרתה, אם היא רובו ואינו מקפיד, או מיעוטו ומקפיד, כי התורה אסרה רק "רובו ומקפיד". מה שאין כן כאשר מיעוט דמיעוט מן הגוף אינו משוקע במים, כגון אם נותרה שערה אחת חוץ למים, ואין מים סביב כל גופה, ונמצא שלא הכניסה כל גופה במים.

זה מה שנראה לי לעניות דעתי.

ותודה על המקור החשוב.

בעניין OCD, עלי להודות כי בשעה שטובלת מודאגת, שואלת אותי אודות דיני חציצה, אין לי מושג אם הדאגה נובעת מהפרעה נפשית כזו, אם לאו. וחלילה לי לברר, בתוך הליך בירור המציאות, אם היא סובלת מהפרעה כפייתית. אדרבה, דרכי להמעיט בדיבורים, ככל האפשר. ואיני מברר אלא את הנדרש מבחינה הלכתית, כדי שלא אטעה חלילה בהוראה.

יחד עם זאת, נראה לי הגיוני ביותר, שכאשר מדריכים נשים צדקניות אודות דיני חציצה, ובתוך הדברים מביאים את דברי הרמ"א שכתב, כי נהגו להסיר כל חציצה קטנה ולא חשובה. ולא טורחים להבהיר כי אף שזה המנהג, אך ודאי אין כאן חובה מן התורה, ולא מדרבנן. אם יוגדר מנהג זה חובה, הדבר עלול להכניס נשים צדקניות ללחץ וסטרס. על כן נכון לומר את האמת ההלכתית, לכל הנשים. כי הבהרה זו תסייע לשעת ההכנה לטבילה, שלא תלווה בסיוט ועצבים, אלא ברגיעות ונינוחות.

5. הבנת עמדת הרמ"א בנוגע לחציצות

יש להוסיף, כי הרמ"א שכתב כי נהגו להסיר כל חציצה קטנה ולא חשובה, לא התייחס כלל לחציצה הדבוקה ואין האישה מקפידה עליה. דבריו אמורים רק לגבי חציצה שאינה דבוקה, שם קיים חשש שמא תידבק. כך הם דברי הרמ"א בסימן קצח סעיף א:

ולכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצין, גזרה אטו דברים החוצצים (הגהות ש"ד).

הכוונה היא לדוגמאות כמו צמיד, שעדיף להוריד אותו לפני הטבילה, שמא יחצוץ.

אך יחד עם זאת, הרמ"א עצמו מתיר דברים דבוקים שאין אישה מקפידה עליהם. הרי כתב השולחן ערוך (סעיף יז):

צבע שצובעות הנשים על פניהן וידיהן ושער ראשן, אינו חוצץ. וכן מי שהוא צַבָּע וידיו צבועות, אינו חוצץ.

כלומר, לדעת המחבר, צבע על הפנים והידיים, או אפילו ידיים צבועות של צבע, אינם חוצצים, כיוון שאין מקפידים עליהם.

הרמ"א, לא זו בלבד שלא נחלק על המחבר, הוא אף מרחיב את ההיתר וכותב:

הגה: וכן מי שאומנתו להיות שוחט או קצב וידיו תמיד מלוכלכות בדם, אינו חוצץ, שרוב בני אומנות זו אינן מקפידים.

כלומר, אפילו דם על הידיים של שוחט או קצב, אינו חוצץ, כיוון שרובם של השוחטים לא מקפידים על כך.

דוגמא נוספת ניתן למצוא בסעיף ו, שם הרמ"א מתייחס לשיער:

שיער שכנגד הלב ושבזקן הנדבק זה בזה מחמת זיעה, חוצץ; שבראש ושבבית השחי, אינו חוצץ; ושבאותו מקום, באיש אינו חוצץ; ובאשה, בנשואה חוצץ, בפנויה אינו חוצץ.

כלומר, שיער שנדבק בזיעה באזור הלב או הזקן, חוצץ, אך שיער בראש או בבית השחי אינו חוצץ.

סעיף ו הנזכר לעיל, מפרט אלו שיערות חוצצות ואלו לא, והכלל הוא – מה שמקפידים עליו חוצץ, ומה שלא מקפידים עליו אינו חוצץ. הרמ"א אף חיזק כלל זה בהערה שלו לגבי קליעת שערות דבוקות:

הגה: ואותן שיש להן כמין קליעות שערות דבוקות זו בזו, ונעשית בלילה על ידי שד וסכנה להסירם, לא חייצי..

אף על פי שאין זו סכנת נפשות ממש, אלא אמונות טפלות, האישה בכל זאת מקפידה שלא להסירם, ולמרות זאת, אין כאן חציצה אפילו לשיטת רמ"א.

ישנם מקומות נוספים בהם המחבר התיר חציצה בגלל שלא מקפידים, והרמ"א לא העיר עליו דבר, כמו בסעיף ה:

ושערה אחת שנקשרה, חוצצת והוא שתהא מקפדת עליה, אבל אם אינה מקפדת עליה, עלתה לה טבילה עד שיהא רוב שערה קשור נִימָא נִימָא בפני עצמו.

הרי שאם נקשרה שערה אחת, והאישה מקפדת עליה, היא חוצצת. אך אם אינה מקפדת עליה, הטבילה כשרה.

ישנם מקרים נוספים בהם הרמ"א מתייחס לחציצות, והכלל העולה מדבריו הוא פשוט: כל חציצה שאינה דבוקה לגוף – נהגו לאסור, שכן קיים חשש שמא תידבק. לעומת זאת, חציצה דבוקה שאין האישה מקפדת עליה – מותרת.

ועל כן גם אם החציצה דבוקה, אך האישה מעוניינת בה, או שהסרתה כרוכה בכאב, או שהיא רוצה בה מטעמי יופי – גם במקרים אלו החציצה מותרת גם לדעת הרמ"א ואין בזה מנהג לאסור.

לפיכך, אין כל מקום להפחיד נשים בנוגע לחציצות. יש להסביר להן את ההלכה בצורה ברורה ומציאותית, ללא חומרות מיותרות.

בימינו, נשים מקפידות על ניקיון אישי ושומרות על היגיינה גבוהה, על כן ההכנה לטבילה היא לרוב קלה ופשוטה. אין צורך להפוך את ההכנה למקווה למתח ולחץ, אלא יש לזכור כי המקווה הוא מקום של טהרה, ומקור לשמחה.

6. מה נקרא אינו מקפיד

מדברי הרב עולה כי גבס וחציצות רפואיות דומות נחשבים לדברים שאדם מקפיד עליהם, כי אף אחד אינו מעוניין שיהיה לו גבס. לכן, רק אם הגבס וכדומה נשאר עליו זמן רב, הוא נחשב בטל לגופו.

ונראה לי שמקור דבריו הוא בדברי הרא"ש בהלכות מקוואות (סימן כו):

תוספתא, השירים והנזמים והטבעות וקטלאות – אוצצין, חוצצין. רפין, אינם חוצצין. אוצצין פירוש, מהודקין, כמו בתר איצצא בפרק חבית (שבת קמד, ב). ואם תאמר טבעת דחוקה אמאי חוצץ, והלא מיעוטו שאין מקפיד הוא? ופירש הראב"ד ז"ל, לפי שמקפדת להסירו בשעת לישה. וכיון שמקפדת בשום פעם, אף על פי שאינה מקפדת בשעת טבילה, הוי חציצה. עוד בתוספתא (פרק ו) דם יבש שעל המכה והכחול שבעין הרי אלו חוצצין היין והדבש והחלב והשרף התאנה ושרף השקמה ושרף החרוב יבשין חוצצין לחים אין חוצצין וראיתי בתוספתא הכחול שחוץ לעין וכן מסתבר מאי שנא כחול מלפלוף. והכי איתא בגמרא דידן.

הבית יוסף הביא את דבריו בסעיף כג. אמנם, כל זה נכון כאשר אין לה צורך שיהיה עליה בשעת הטבילה, שכן היא מקפדת שיהיה לה, ולכן אינו חוצץ גם לדעת הרא"ש. ראיה לכך דברי הבית יוסף בסעיף יא, שם הוא מסביר מדוע קוץ של מתכת אינו חוצץ:

אי נמי בשל מתכת איכא סכנה טפי כשמוציאו, ודבר שאינו מקפיד אינו חוצץ.

מכאן, מה שמקפיד שיהיה עליו, אינו חוצץ, אף שברור שאינו מעוניין בחץ המתכתי הזה בגופו.

בהתאם לכך, ניתנו ההיתרים לטבול בגבס עטוף בניילון, או להחדיר אטמי אוזניים אצל חולה, כדי לסתום את המקום ולמנוע כניסת מים.

ולפי דברינו, אין צורך שהטובל/ת יהא חולה לאורך זמן; אם בזמן הטבילה הוא חש כאב, מותר לו לטבול עם חציצות אלה.

עם זאת, יש מקום לשאול מדברי הט"ז (ס"ק יד) שכתב:

והביא רש"ל הג"ה אחת וז"ל וגרב לגבי טבילה צריכה להסיר אף על פי שכואב לה הרבה ואשתו של (מהרר"ק) [מהר"ח או"ז] היתה צריכה לעמוד לפניו ערומה שהיה רואה שלא היה גרב עליה שלא היה מאמין לה שהיתה מסירה שהיתה נערה והיה כואב לה וכן עשה השר מקוצי לאשתו.

אמנם, נראה כי מדובר בחומרה גדולה, ויצא שכרו בהפסדו. שכן במקרה זה הוא עבר על איסור בין אדם לחברו, הן מצד הכאב, שהוא איסור תורה, והן מצד הביוש שבייש.

למסקנה, יש מקום להקל על פי הכלל "מועט ואינו מקפיד אינו חוצץ". וכל דבר שחייב להיות עליה בזמן הטבילה [מבחינה רפואית], הרי זה "מיעוט ואינו חוצץ". כי אדרבה, היא מקפידה שיהיה עליה, והטבילה כשרה לכתחילה. ובאיסור דרבנן, שומעים למקילים.

וכך כתבו הרבה אחרונים. ראה לדוגמה אורות הטהרה (פרק יג אות נו) וזה לשונו:

כל שנעשה לרפואה, ואי אפשר להסירו מחמת כאב וצער, אינו חוצץ לטבילה, כיון שחשוב מיעוטו ואינו מקפיד עליו להסירו, אלא אדרבא מקפיד עליו לקיימו.

ועיין בפניני הלכה טהרת המשפחה (פרק ה אות יד) שמביא אחרונים שפסקו כך למעשה. ובוודאי שאפשר לסמוך עליהם, על פי הכלל הנזכר לעיל, שבדרבנן, שומעים למקילים[1].

[1].   עיין בשו"ת אבני דרך חלק כ, סימנים סג וסד בשאלות דומות מביא בהרחבה כיד ה' הטובה עליו דעות של מחמירים ודעות של מקילים. נטייתו לפסוק להחמיר. ובעוניי נראה שכמו בכל ספק דרבנן הדין הוא להקל במיוחד שהחמרה בדין זה היא הקלה במצווה מן התורה של עונה וכן חששות של הרהורים וכדומה.