תחילת שבעה נקיים בזמן מלחמה

2. תשובה

ההוראה שנתתי לך, איננה חלילה על דעת עצמי, אלא כתובה בפירוש בשולחן ערוך. ומעיקר הדין, מותר לנהוג כן אף שלא בשעת הדחק לספרדים, קל וחומר בעת מלחמה, כשהבעל שב לביתו ליום אחד בלבד. אסור להחמיר בחומרות שאינן מן הדין. מה גם שחומרה זו תבטל את מצוות עונה, שהיא חיוב מן התורה, ובוודאי תגרום להרהורים אצל הבעל, ולפעמים אף תגרום למתחים בין בני הזוג.

וכדי ליישב את דעתך, אצטט את מקור הדין, ובו אראה, מהיכן נובע היתר זה.

הנה לשון השולחן ערוך (יורה דעה סימן קצו, סעיף א):

שבעה ימים שהזבה סופרת, מתחילין ממחרת יום שפסקה בו. וכך משפטה, אם תראה שני ימים או שלשה, ופסקה מלראות, בודקת ביום שפסקה, כדי שתפסוק בטהרה; ובדיקה זו תהיה סמוך לבין השמשות.

כאשר ראתה יום אחד בלבד, גם אז מותר לה לספור שבעה נקיים מיד כשפסקה, אלא שחייבת מוך דחוק מן הדין (שם סעיף ב).

ראתה יום אחד בלבד ופסקה בו ביום, צריכה לבדוק עצמה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות.

גם הרמ"א מסכים לדין זה, כמבואר בדבריו:

הגה: ובדיעבד אם בדקה עצמה סמוך לבין השמשות ומצאה עצמה טהורה, אף על פי שלא היתה המוך אצלה כל בין השמשות, סגי…

הרי כי גם לרמ"א, מותר לספור שבעה נקיים מיד לאחר שפסקה לראות.

ומה שנוהגים הספרדים להמתין ארבעה ימים לפני ספירת שבעת הנקיים, זהו רק כאשר התקיימו יחסי אישות, סמוך להופעת המחזור, כמפורש בשולחן ערוך (שם סעיף יא):

הפולטת שכבת זרע בימי ספירתה, אם הוא תוך שש עונות לשימושה, סותרת אותו יום. לפיכך המשמשת מיטתה וראתה אחר כך ופסקה, אינה מתחלת לספור שבעה נקיים עד שיעברו עליה שש עונות שלימות, שמא תפלוט; לפיכך אינה מתחלת לספור עד יום חמישי לשימושה.

האשכנזים היוצאים ביד רמ"א, מוסיפים עוד יום, מאחר וברמ"א הובאה שיטת פוסקים מחמירה ולפיה, יש להמתין חמישה ימים, כלשונו (שם):

ויש שכתבו שיש להמתין עוד יום אחד, דהיינו שלא תתחיל למנות עד יום הששי והוא יהיה יום ראשון לספירתה וכו' וכן נוהגין בכל מדינות אלו, ואין לשנות…

עוד הוסיף הרמ"א, שהמנהג הוא להמתין חמישה ימים, גם אם לא התקיימו יחסי אישות, סמוך להופעת המחזור.

ויש שכתבו שעכשיו אין לחלק בין שימשה עם בעלה ללא שימשה, וכל אשה שרואה, אפילו כתם, צריכה להמתין חמישה ימים, עם יום שראתה בו. ותפסוק לעת ערב, ותספור שבעה נקיים (שם בת"ה בשם א"ז ומהרי"ק). וכן נוהגין במדינות אלו, ואין לשנות (סה"ת וסמ"ג).

נמצא כי הלכה זו חלוקה בדינה, כי הספרדים, מתחילים לספור שבעה נקיים, גם שלא בשעת הדחק, באותו יום בו פסק הדימום. ובלבד שלא התקיימו יחסי אישות, לפני ביאת המחזור. אמנם בני אשכנז מנהגם להחמיר ולהמתין חמשה ימים, גם ללא יחסי אישות. ומנהג זה, הוא מקור חומרתו של הרב יעקב אריאל.

יחד עם זאת, ברור כשמש שזו חומרה ומנהג, ולא עיקר הדין. ואם לא נאמר כן, נראה שיש סתירה גלויה בדברי רמ"א. כי מצד אחד, הכריע בסעיף יא שיש להמתין חמישה ימים, גם אם לא קיימו יחסי אישות, וכך הוא המנהג^[1]. ומצד שני, כתב בסעיף ב, שאפשר להתחיל ספירת שבעה נקיים, באותו יום, בו ראתה. ואם אין להוראה זו השלכה מעשית, מדוע כתב זאת, הלא זה סותר את המנהג?! אלא ודאי, שהמנהג להמתין חמישה ימים הוא חומרה. ובאמת יש לדבוק במנהג זה, שלא בשעת הדחק. אמנם בשעת הדחק, יש לשוב אל עיקר הדין, המפורש בסעיף ב, ולנהוג על פיו.

על האמור יש לצרף את פסיקתו ההלכתית של הש"ך, לפיה, ניתן להקל ולהתיר איסור דרבנן, בשעת הדחק, על פי דעת יחיד. וזה לשון הש"ך (יורה דעה סוף סימן רמב, פלפול בהנהגת הוראות באיסור והיתר, קיצור, סוף ס"ק ב):

וכן סומכים על התלמיד במקום הרב באיסור דרבנן, אם הוא שעת הדחק. וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים, אם עשה כיחיד להחמיר, מהדרינן עובדא. ואם הרבים מחמירים, סומכים על היחיד באיסור דרבנן, ושעת הדחק.

אם באיסור ממש ניתן להקל, כל שכן בדין שאינו איסור דרבנן, רק מנהג בלבד, וודאי אפשר לסמוך על עיקר הדין.

אינני יחיד בהוראה זו, גם הרב עובדיה יוסף פסק כן להלכה, וזה לשונו (טהרת הבית הקצר חלק ב, סימן יג אות נו):

במה דברים אמורים שיש להמתין מספר ימים קודם שתתחיל לספור שבעה נקיים, כששימשה עם בעלה בתוך ארבעה ימים, סמוך לזמן שראתה דם. אבל אם לא שימשה עם בעלה בתוך ארבעה ימים הסמוכים לזמן שראתה דם, למנהג הספרדים ועדות המזרח, אינה צריכה להמתין כלל. ומיד כשפוסקת מלראות דם, יכולה להתחיל בספירת נקיים, אחרי הפסק בטהרה. ואם שימשה עם בעלה יומיים לפני הזמן שראתה דם, תמתין עוד יומיים.

והראה שיש מקום להקל, אפילו לאשכנזים, כפי שכותב בהמשך (שם אות נט):

וכן אשה מעדות אשכנזים שיודעת, שאם תמתין חמישה ימים מתחילת ראייתה עד שבעה נקיים לא תוכל לשמש עם בעלה, כגון שבעלה נאלץ לצאת לדרך רחוקה… יכולה אף לכתחילה להקדים ספירת שבעה נקיים יום אחד, דהיינו אחר ארבעה ימים בלבד מתחילת ראייתה.

הרי לך, כי לא חידשתי דבר מליבי, אלא פסקתי הוראה זו, על פי הכרעת השולחן ערוך והרמ"א והש"ך. ואין בכוחי להורות לאיסור כפי שכותב הש"ך (יורה דעה שם ס"ק ט):

כשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר, אפילו בשל עובד כוכבים, ואפילו במקום שאין הפסד. מפני שעל הרוב יש בו צד הקל במקום אחר, מחמת שנאסר, והוי חומרא דאתי לידי קולא. ואף על פי שלפי הנראה, לא יבא מזה צד קולא, אסור, שאפשר שיתגלגל ויבא קולא, עד אחר מאה דברים[2]. 

מבואר כי אסור לאסור את המותר, שמא תביא חומרה זו, לקולא בדינים אחרים. וכאן ברור שזו חומרה המביאה לידי קולא, ואף יותר מכן. כי מבטל מצות עונה, שהיא חיוב מן התורה. ומלבד זאת, יש חשש להרהורים, ולפגיעה בשלום בית. לכן פסקתי להתיר.

אסיים בתפילה ובתקווה, שלא נדע עוד שוד ושבר, ובמהרה בימינו נתבשר בבשורות טובות, ישועות ונחמות.

שאול דוד בוצ'קו

[1].    תירוץ אחר מובא בש"ך (יו"ד סימן קצו ס"ק ו), על קושיה זו. והוא יישב, שדין זה מתייחס רק למי שראתה בתוך ימי הספירה. אמנם אין זו משמעות הרמ"א, כי דבריו נסובו על דברי המחבר, הדן בתחילת מחזור רגיל, ולא במי שראתה בתוך שבעה נקיים. וגם אם נקבל פירוש זה, הלא מפורש בש"ך עצמו, שסומכים על דעת יחיד באיסור דרבנן, וכפי שנבאר בהמשך.

[2].    ויש שכתבו הטעם כדי לא לאבד ממונם של ישראל, כלומר לא להכביד על ישראל יותר מדי. ראה מקור הדברים בבית יוסף, יורה דעה סוף סימן קטו, על פי תלמוד ירושלמי (תרומות פרק ה הלכה ג).