שמיטה בבית ובחממות

3. דין שביעית בבית

דין השביעית, בשונה מהנזכרים לעיל, לא נתפרש, לא ברמב"ם ולא בשולחן ערוך. אבל בתלמוד ירושלמי נשאלה השאלה:

רבי יוחנן בשם רבי ינאי, אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות, דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה. ובשביעית צריכה דכתיב (ויקרא כה ב) וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה', וכתיב (שם פסוק ד) שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר (תלמוד ירושלמי מסכת ערלה פרק א הלכה ב).

מסביר הפני משה:

ובשביעית צריכה. ולענין שביעית מספקא לן, וצריכה למיבעי, משום דכתוב אחד אומר וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ משמע דבכל מקום שהוא בארץ, נוהג בו שביעית. וכתוב אחד אומר שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וגו', דמשמע דוקא אם הוא בשדך ולא בתוך הבית, ומסתברא דמספיקא לחומרא.

הרי כי יש מקום להסתפק אם החילה התורה את דיני שביעית בכל מקום בארץ, כפי שמשמע מן הכתוב וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, או שמא חלו דוקא על הגדל בשדה, ולא על הגדל בבית, כפי שמשמע בכתוב שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע. והסיק הפני משה, שאכן יש להחמיר בשמיטה[2], משום ספק דאורייתא לחומרא.

פאת השולחן לעומתו, סבור כי יש להקל, כפי שכתב:

אילן שנטעו בתוך הבית הרי זה ספק אם נוהג בו כל דיני שביעית וכו' (פאת השולחן סימן כ סעיף כד).

ובהערות שם (בית ישראל הערה נב) פוסק למעשה:

ולקמן סימן כג ס"ק כג ביררתי, דרבינו והאחרונים הכריעו, דשביעית בזמן הזה דרבנן, ולפי זה האיבעיא לקולא.

והנה החזון איש דן בזה, ובתחילת דבריו צידד כדעת פאת השולחן, ואף הוסיף לחזקם:

בירושלמי פרק קמא דערלה מבעיא להו אם נוהג שביעית בגדילין בבית ולא איפשיטא וכתב בפאת השולחן סימן כ ס"ק נב דלדידן דשביעית בזמן הזה דרבנן נקטינן לקולא וכו' ואף על גב דלענין מעשר דעת הרמב"ם פ"א מהלכות מעשר הלכה י' דחייב מדרבנן, אין ללמוד שביעית ממעשר. דאפשר דהקילו חכמים בשביעית משום חיי נפש, וכיון דדעת הראב"ד שם דגם במעשר לא חייבו חכמים טפי מדאורייתא, ואפשר דגם הרמב"ם מודה בשביעית, והנידון בדרבנן, סתם הדבר לקולא (חזון איש שביעית כב, א).

כלומר יש להבחין בין מעשרות לשביעית, כי בעוד שבמעשר חייבו חכמים להפריש גם ממה שגדל בבית, הרי שבשביעית לא גזרו כן, כדי שיוכלו בני אדם להתפרנס ולחיות. גם מנחת שלמה (סימן מא) כתב כעין זה, שיתכן וחכמים החילו חובת מעשר גם על הגדל בבית, כי הוא נוהג כל שנה, אבל בשביעית לא גזרו. מלבד זאת, הרי דין מעשר אינו מוסכם על הכל, כי דבר זה, שחכמים קבעו חובה לעשר את הגדל בבית, אינו מוסכם על כל הראשונים. נמצא שיש בזה ספק ספיקא לקולא. הספק הראשון הוא, שמא לא חייבו חכמים לעשר את הצומח בבית. והספק השני הוא, הרי יתכן שחייבו דווקא מעשר, ולא שביעית.

אמנם בהמשך חלק החזון איש על הפאת השולחן, ואלה דבריו:

ועיקר היסוד של פאת השולחן ז"ל להקל בספיקא, לדידן אינו מוכרע. דיש לומר כיון דעיקר הספק בדאורייתא, ואזלינן לחומרא. וגם יש לצדד שיש ספק ספיקא להחמיר, דלמא כהרמב"ם דאיסורא דרבנן איכא, ואם תמצי לומר כהראב"ד, דלמא בזמן הבית דאורייתא, והשתא דרבנן, וספק ספיקא בדרבנן מחמירים.

מבואר כי דחה החזון איש את דברי פאת השולחן, משתי סיבות.

האחת: בשביעית צריך להחמיר, משום שעיקר הספק הוא דאורייתא, ולחומרא. כלומר, בזמן שנהגה שביעית מן התורה, היה מקום להחמיר בדיני שביעית גם על הצומח שבבית. ממילא אף אחר שנעשו דיני שביעית דרבנן, הרי כל מה שנאסר בהיותו מן התורה, נותר באיסורו, למרות שעיקר הדין השתנה מדאורייתא לדרבנן. ואין זה כספק דרבנן, שהדין כולו דרבנן[3].

השניה, יש כאן ספק ספיקא בדרבנן, וזו סיבה להחמיר. כלומר, יתכן שצריך להחמיר בשביעית כמו שהחמירו בו רבנן, כשהיה ספיקו מן התורה. וגם אם לא, הרי יתכן שכשם שבמעשר החמירו חכמים, כך החמירו בשביעית.

והנה יש לדון בדברי החזון אי"ש. כי הטענה שיש כאן ספק שעיקרו בדאורייתא, ולכן יש להחמיר בו, הגם שכיום הוא דרבנן, אינה מקובלת על כולם. כמו שמצינו בכתבי הרב עובדיה יוסף, שהאריך לחזק בכמה מקומות את ההבנה הפשוטה, שספק דרבנן לקולא הוא כלל יסודי בהלכה, ואין לצמצם אותו. כמו שנקט בדין דומה, בספק חיוב במעשרות, אף שיש פוסקים שמחמירים בספקות בזמן הזה, כיון שמקור האיסור מן התורה, דחה הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה תרומות ומעשרות עמוד יח) את דבריהם, והוכיח מדברי המחבר (בסימן שלא סעיף יא) שבזמן הזה שחיוב התרומה מדרבנן, אומרים יש ברירה, והביא שכך גם דעת הש"ך (יו"ד סימן שכח, ס"ק ב וסימן של ס"ק ח).

וגם בטענה האחרת  יש לדון. אמנם טרם נדון בה, צריך לדעת שמאד קשה לדחותה, כי יש כאן "ספק ספיקא דרבנן" כלומר, יש שתי סיבות להחשיב נידון זה כתקנה דרבנן. שכן כבר בזמן שחובת המעשרות היתה מן התורה, והגדל בבית לא נתחייב מן התורה, תיקנו חכמים לחייבם. ועל כך נוספה תקנה נוספת של רבנן, אחר שמן התורה בוטל חיוב המעשרות, כמו שכתב הרמב"ם וז"ל (הלכות תרומות פ"א הכ"ו) "יראה לי שהוא הדין במעשרות, שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם". הרי כי היה זמן שבטלה חובת המעשרות מן התורה, ורבנן תיקנו חובה לעשר.  

הרי כי גם אחר שהפך דין המעשרות לדרבנן, לא התבטלה תקנת חכמים, שתוקנה בזמן שהיתה חובה זו מן התורה. נמצא איפה, כי חובת המעשרות על הגדל בבית, היא דרבנן משתי סיבות.

אין לדמות חובה זו שיש בה שתי תקנות דרבנן, לגזירה דרבנן, עליה אין גוזרים עוד גזירה, כלשון חכמים "היא גופא גזירה, ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה?" כי שונה גזירה דרבנן, שפירושה הגבלת ענין מסוים, וכדי שלא לעבור על גזירה זו, גוזרים שוב גזירה נוספת.

דוגמא לדבר ניתן לראות בדיני חציצה (עירובין ד, ב). הנה מן התורה, צריך החייב טבילה מן התורה, להשמר מפני חציצה, כפי שלמדו מהפסוק (ויקרא טו) וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ, שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים. ומהלכה למשה מסיני למדנו, כי רק חציצה שפשטה על רוב גופו או שערו, והטובל מקפיד ומצטער על כך, היא שתפסול את טבילתו. הוסיפו על כך חכמים וגזרו שגם אם פשט לכלוך על מיעוטו, ומקפיד עליו, הטבילה פסולה. שכן אם תתיר מיעוטו ומקפיד, יש חשש שתתיר גם רובו ומקפיד.

אמנם אי אפשר להוסיף ולגזור עוד, כגון על מיעוטו ואינו מקפיד, אף שיתכן ויקלו במיעוטו ומקפיד, כי בכך ניצור גזירה נוספת, וכבר אמרו חכמים שאין לגזור גזירה לגזירה.

ברם הנידון שלנו שונה, כי הוא עוסק בשני דיני דרבנן שאין בינם כל קשר ושייכות. דומה הדבר לחובת תרומות ומעשרות החלה על ירקות קנויים, אשר מצורפים בה בחובה זו, שלושה דיני רבנן. האחד: חובת תרומות בזמן הזה – דרבנן (רמב"ם הלכות תרומות פרק א הלכה כו)[4]. השני: חובת הפרשת תרומות ומעשרות על ירקות – דרבנן, גם כאשר תרומות ומעשרות מן התורה (רמב"ם שם פרק ב הלכה ו)[5]. והשלישי, מן התורה לא חלה חובת מעשרות ותרומות על דבר קנוי[6], והבעלים הראשונים בלבד הוא שחויב מן התורה. אבל חכמים חייבו לעשר ולתרום גם מפירות וירקות קנויים.

כך גם כאן בנידון שלנו, דיני שביעית החלים על הגדל בבית היא שני דרבנן, ולא גזירה לגזירה. ומעתה מובנים היטב דברי החזון איש, שיש לאסור מדרבנן את הגדל בבית, כי גם אם משווים את דיני שביעית למעשרות, הלוא יש לכל הפחות איסור דרבנן.