העישון ושמירת הגוף בהלכה
סימן קט"ז
1. מבוא
2. המקורות בתורה לחיוב שמירת הגוף
3. דברים שאסרו חכמים משום סכנה
4. דעת המתירים עישון – שומר פתאים ה'
5. שומר פתאים ה' – במנהגו של עולם
6. עישון ביום טוב
7. הערות
1. מבוא
הסכנה הגדולה שבעישון ידועה ומוכרת. אף על פי כן אנשים מעשנים, אם כי רבים היו רוצים להפסיק, אך קשה להם מאוד מפני ההתמכרות לעישון. במאמר זה נברר בשורש ההלכה את המקורות לחובת שמירת הגוף בכלל ולאיסור העישון בפרט, ונבאר מדוע אין לסמוך על היתרו של האגרות משה לעשן.
2. המקורות בתורה לחיוב שמירת הגוף
בבואנו לדון בשאלת העישון צריכים אנו לברר תחילה מהם המקורות בתורה לחיוב השמירה על הגוף. בפרשת ואתחנן מצווה התורה: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד"[2], וכמה פסוקים אחר כך היא מוסיפה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם"[3]. ואמנם, כאשר נתבונן בהקשרם של הפסוקים נראה שאין זה פשוט כלל שהתורה מצווה כאן על שמירת הגוף; לשם כך נביא את הפסוקים במלואם:
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב… וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.
פסוקים אלו מצווים אותנו אפוא לשמר את המעמד הנשגב של מעמד הר סיני, והרמב"ן אף הביא צו זה כאחד מתרי"ג מצוות[4].
ואולם, מצאנו בדברי חז"ל שהתורה כאן מצווה גם על שמירת הגוף[5]. הגמרא מביאה אגדה ידועה:
מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך; בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפלתו, לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא! והלא כתוב בתורתכם "רק השמר לך ושמור נפשך", וכתיב "ונשמרתם מאד לנפשתיכם", כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים… נתפייס אותו הגמון ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום[6].
באגדה זו מובאים פסוקים אלו בהקשר של שמירת הגוף, ואכן כבר עמד על כך המהרש"א במקום, והעיר שהפסוקים על פי פשוטם דנים בשכחת התורה ולא בשמירת הגוף. התורה תמימה כתב[7] שמדברי המהרש"א עולה שההרגל להשתמש במילים "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" בהקשר של נזק גופני בטעות יסודו, אך הוא הביא ראיות נוספות לכך שפסוקים אלו מדברים בכל זאת גם בשמירת הגוף, ראשית מדברי הרמב"ם, שכתב: "כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצוות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך'"[8]; ושנית מסוגייה במסכת שבועות[9] שבה הגמרא מביאה מקור לאיסור על האדם לקלל את עצמו מהפסוק "רק השמר לך"; ושם ודאי שאין זה קשור לשכחת התורה או למעמד הר סיני, אלא לשמירת האדם על גופו[10]. ואמנם התורה דיברה בפסוקים הללו בלשון "נפש" ולא "גוף", אך כתב התורה תמימה שכך דרך המקרא בכל מקום, למשל בפסוק בתהלים "כִּי הִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת"[11].
אכן, קושיית המהרש"א במקומה עומדת, והרי הפסוקים בפשוטם עוסקים בחיוב לזכור את מעמד הר סיני, ולא בחובת הזהירות בגוף כשלעצמה.
ונראה לבאר, שכוונת הכתוב ללמד אותנו שאם לא נזהר בדברים הללו, אם לא נדאג לזכור את מעמד הר סיני ואת כל ההשלכות הנובעות ממנו, בסופו של דבר יסיר הקב"ה את השגחתו מאיתנו ולא נוכל לחיות כלל. ועובדה היא שככל שחיים יותר בדרכו של רבונו של עולם יש יותר חיים, יש יותר ילדים. התורה אומרת לנו שאם לא נקיים את יסודי היהדות ייפגעו חיינו[12], ומכאן למדו חכמינו ז"ל את חשיבות החיים, וממילא שיש גם מצווה להזהר ולשמור על הגוף.
בנוסף ישנו לאו מיוחד בתורה שעניינו שלא ייגרם היזק על ידי האדם: "כִי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ"[13], ויש עוד פסוק חשוב ביותר המצוי בפרשת נח (בראשית ט, ה): "אַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ", שלמדו ממנו חז"ל את האיסור להתאבד. וכשם שיש התאבדות המתרחשת ברגע אחד, כך ישנה גם התאבדות ממושכת, המתרחשת לאורך זמן – והיא אסורה גם כן.
3. דברים שאסרו חכמים משום סכנה
חכמים אסרו דברים מסוימים משום סכנה, ולעתים חששו אף לסכנה רחוקה, כגון מים מגולים שנאסרו לשתייה שמא שתה מהם נחש[14]. ראיה לכך שמדובר בסכנה רחוקה, מן המסופר[15] על אחד האמוראים שלא שתה מים שקיבל מאלמנה שלא הייתה מקפידה על מים מגולים. ואם אכן הייתה פה סכנה מוחשית – וכי אין האלמנה מקפידה על חייה שלה!? אלא ודאי שמדובר כאן בסכנה רחוקה מאוד, ובכל זאת חששו לכך חכמים, שידעו עד כמה יקרים חיינו.
הטור מביא ביורה דעה סימן קטז את הדברים שחכמים אסרו משום סכנה, ולאחר מכן כותב:
וצריך אדם ליזהר באלו הדברים מאוד להחמיר בספקו, שיותר החמירו בספקו מבספק איסור.
המקור לכך בדברי הגמרא[16] שדנה בספק מים מגולים שאסור, לעומת ספיקות אחרים בטומאה וטהרה, שהותרו. ומסקנת הגמרא: "חמירא סכנתא מאיסורא"; ועל פי זה נפסק שיותר החמירו חכמים בספק סכנה מבספק איסור[17].
ואם נשאל מדוע התורה לא התייחסה במפורש לחיוב שמירת הגוף, נראה כי ישנם דברים פשוטים שהם עצם החיים ואין צריך לכותבם. וכי צריכה התורה לכתוב שצריך לנשום מפני שאם לא ננשום נמות? החיסרון הוא שאין לנו רבי יוסף קארו בכל דור, וכך יוצא שבסכנות שהיו בעבר וכבר אינן מצויות אנו נזהרים, אבל בסכנות המתחדשות מזלזלים – ודבר זה כואב מאוד, שהרי זהו הפך רצונם של חכמים.
4. דעת המתירים עישון – שומר פתאים ה'
הרב משה פיינשטיין כתב תשובה העוסקת בעישון סיגריות. נביא את דבריו ונבארם, ואחר כך נדון בהם כדרכה של תורה. זו לשונו:
הנה בדבר עישון סיגריות, ודאי מכיוון שיש חשש להתחלות מזה מן הראוי להזהר מזה – וודאי שראוי שלא לעשן, משום שיש חשש לחולי. אבל לומר שאסור מאיסור סכנתא – אבל לומר שזה אסור ונכנס בכלל הדברים שראינו בשולחן ערוך סימן קטז, מכיון שדשו בה רבים – משום שרבים רגילים לעשן, כבר איתא בגמרא בכהאי גוונא שומר פתאים ה'[18], בשבת דף קכט ובנדה דף לא – איננו אוסרים את שאנשים נוהגים לעשות, ועל זה נאמר שומר פתאים ה', ובפרט שכמה גדולי תורה מדורות שעברו ובדורנו שמעשנין…[19]
5. שומר פתאים ה' – במנהגו של עולם
לפני שנדון בדבריו יש להקדים ולברר נושא יסודי; האם באמת אנו חיים על פי דברי חז"ל וחששם לספק רחוק של סכנה? הרי אנו עושים דברים רבים שיש בהם חשש סכנה, כגון נסיעה ברכב, טיולים, משחקים ועוד, ולא ראינו שקמו רבנים שאמרו שיש בכך איסור; וצריך להבין טעמו של דבר.
ונראה לעניות דעתי שאם באמת היינו אוסרים הכול היה על האדם להישאר בביתו כל היום ולא לצאת ממנו כלל, וברור שאי אפשר לחיות כך ואף אין זה בריא לנפש האדם, ולכן באו חז"ל ואמרו שבדברים השייכים לדרך החיים הרגילה אין חוששים לסכנה, ועל זה נאמר "שומר פתאים ה'"[20].
כך נראה בסוגייה במסכת נידה[21], המביאה דין שהמשמש מיטתו ביום התשעים מתחילת ההריון כאילו שופך דמים. ומקשה שם הגמרא כיצד יידע האדם מתי הוא יום התשעים, ואכן אביי חולק שם וסובר שמותר לשמש – ושומר פתאים ה'. נראה ברור שהטעם להיתר הוא שאיסור על האדם לשמש עם אשתו במשך תקופה ארוכה מחשש ליום התשעים נוגד למנהג דרך ארץ, ולכן סמכו פה חז"ל על הפסוק "שומר פתאים ה'". לעומת זאת, במקומות שחששו חכמים לסכנה – כגון במים מגולים – אפשר בקלות להישמר מהסכנה על ידי שיכסה את המים, ולכן לא סמכו שם חז"ל על "שומר פתאים ה'".
ראייתו השנייה של האגרות משה היא מהגמרא במסכת שבת[22], האומרת שיש סכנה להקיז דם ביום ששי, אך למעשה כיוון שדשו בה רבים "שומר פתאים ה'", ואפשר להקיז. ונראה שגם כאן יש טעם להתיר, והוא על פי דברי רש"י שם שבשבת (בניגוד לימי חול) רגילים לאכול דג, וכיוון שטוב לאכול דג לאחר ההקזה הורגלו להקיז דם ביום ששי ולסמוך על "שומר פתאים ה'". ומכאן שכאשר הדרך הרגילה היא לעשות דבר מסוים ולא ראו שאנשים ניזוקו אין חוששים לסכנות רחוקות, ורק על זה נאמר "שומר פתאים ה'"[23].
עתה נבוא לדון בדבר עישון סיגריות, ונראה ברור שאין לדמות כלל את ההיתרים הללו לעישון, משני טעמים:
א. אין העישון נצרך כלל לחיים[24].
ב. ידוע בעולם הרפואה באופן ברור ומוחשי שהעישון מזיק לבריאות ומקצר חיים[25], כלומר לא מדובר בחשש רחוק אלא בסכנה מוחשית ושכיחה.
6. עישון ביום טוב
לגבי אנשים שנוהגים לעשן בכל זאת, יש לדון אם מותר להם לעשן ביום טוב. ידוע שמלאכת הבערה הותרה רק לצורך יום טוב, ואמרו חז"ל ש'צורך' משמעו דבר שהוא צורך לכל אדם, ולא הנאה השייכת רק לאנשים מפונקים. לכן קבעה הגמרא שאסור לעשות מוגמר (בשמים שמניחים על האש כדי להפיץ ריח טוב) ביום טוב, מפני שאין זו הנאה השווה לכל נפש[26]. על פי זה כתב המגן אברהם[27] לאסור את שתיית הטבק[28], וכן כתב בחריפות כנגד זה הקרבן נתנאל, עיין שם[29]. ונראה ברור שכל שכן שסיגריות אינן דבר השווה לכל נפש[30] ואינן צורך כל אדם, ולכן אסורות ביום טוב; וזאת מלבד עצם הסכנה שבעישון.
[1] בעריכת הרב אליהו וינגורט. גם רוב ההערות מפרי עטו.
[2] דברים ד, ט.
[3] דברים ד, טו.
[4] וזו לשונו: "אבל הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה, הזהיר בה מאד, כי כאשר אמר שנזהר בכל המצות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו שם עיניך הקולות והלפידים את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם" (רמב"ן דברים ד, ט). וכן במסכת אבות ג, ח: "רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך". אנו רואים אפוא שמשמעות אזהרה זו הוא האיסור לשכוח את התורה.
[5] יעויין כלי יקר על הפסוק: "השמר לך רצה לומר שמירת הגוף, ולא הזכיר בו מאד כמו בשמירת הנפש אשר בשמירתה צריך האדם להזהר ביותר מבשמירת הגוף, לכך אמר ושמור את נפשך מאד".
[6] ברכות לב, ב. עיין בצל"ח בסוגייא ובט"ז או"ח סימן סו ס"ק א בביאור המשא ומתן בין החסיד להגמון.
[7] דברים ד, טו.
[8] הלכות רוצח פרק יא הלכה ד.
[9] לו, ב.
[10] וגם המהרש"א עצמו עמד על מקור זה.
[11] תהילים נו, יד. וכן במסכת תענית (כב, ב): "אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו… דכתיב ויהי האדם לנפש חיה – נשמה שנתתי בך החייה". וכן במסכת בבא קמא (צא, ב) מביאה הגמרא מקור לאיסור לחבול את עצמו מהפסוק "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש".
[12] וכן באבות דרבי נתן (פרק לה): "הקדוש ברוך הוא אומר לישראל: בני, אם אתם משמרים את התורה נפשכם אתם משמרים, ואם אתם מאבדים את התורה נפשכם אתם מאבדים. כך כל המשמר דבר אחד מן התורה נפשו הוא משמר, וכל המאבד דבר אחד מן התורה נפשו הוא מאבד. שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאוד".
[13] דברים כב, ח.
[14] לשון הטור (יו"ד סימן קטז): " יש דברים שאסרום חכמים משום סכנה, כגון משקין שנתגלו שיש לחוש שמא שתה מהן נחש והטיל בהן ארס, אפילו אם שתו מהן אחרים ולא הוזקו אין לשתות מהן, שיש נחש שהארס צף למעלה ויש שארס שלו מפעפע עד אמצעית המשקה ויש שהארס שלו שוקע לשולי הכלי לפיכך אפילו שתו ממנו אחרים ולא הוזקו אין לשתות מהן, דשמא ארס של הנחש ששתה מהן שוקע. ואלו המשקין שיש בהן משום גילוי: מים יין חלב ודבש ושום כתוש. משקין שסננו במשמרת יש בהן משום גילוי, שמא עבר הארס דרך המשמרת. וכמה ישהו מגולין ויהא בהן משום גילוי? כדי שיצא הנחש מתחת אזן הכלי ויחזור לחורו". אנו למדים מכאן עד כמה חששו חכמים אף לחששות רחוקות. אמנם בשולחן ערוך שם פסק שכיום איננו חוששים לגילוי משום שאין הנחשים מצויים, אך לגופו של עניין רואים עד היכן חכמים חששו לסכנה.
[15] עבודה זרה ל, א.
[16] חולין י, א.
[17] עיין בחתם סופר (עבודה זרה ל, א) שכתב: "חמירא סכנתא מאיסורא היינו שלא להקל מספק. אי ספק ספיקא דבאיסורא הקדוש ברוך הוא ויתר שאפילו אירע שנזדמן לו דבר איסור מכל מקום רחמנא שרי' בספק ספיקא ושוב אין אחריותו עלינו, מה שאין כן בסכנתא אי אפשר להשיב נפש".
[18] תהילים קטז, ו.
[19] אגרות משה יו"ד ב, מט. במקום אחר, בתשובה לשאלת רופא כי רואים בחוש שהעישון מסכן את הבריאות כתב הרב פיינשטיין (חו"מ ב, עו): "…נראה פשוט דבדבר דאיכא הרבה שלא קשה להו לבריאותם כלום כגון הרבה מיני אוכלין שהאינשי נהנין מהם ביותר… אבל קשה זה לבריאותן של כמה אינשי, ליכא בזה איסור מלאוכלן מצד חשש סכנה, מאחר דהרוב אינשי לא מסתכנין מזה… ולדברים כאלו דמי עישון סיגריות שאלו הרגילין בזה נהנין מזה מאד ומצטערין כשאין להם סיגריות עוד יותר מחסרון מיני אוכלין טובים… והקלקול לחלות מזה הוא על כל פנים רק מיעוט קטן וכל שכן להחלות מזה בסרטן (קענסער)… דאף שמע"כ ראה הרבה חולים שמע"כ שהוא רופא ונמצא בבית החולים ורואה כמעט בכל יום חולים בסרטן.. שנמצאו יותר באלו שמעשנים סיגריות… מכל מקום ודאי כל החולים הנמצאים בבתי החולים וגם בצירוף אלו שלא באו לבתי החולים הוא מיעוטא לגבי אלו דעלמא שנמצאו בבתיהם שלא נחלו כלל, ובחשש כזה אמרינן שומר פתאים ה'. אבל ודאי מן הראוי לכל איש ובפרט לבני תורה שלא לעשן מאחר שהוא חשש סכנתא ואין בזה שום תועלת וגם הנאה לאלו שלא הורגלו בזה וממילא ודאי אין להתרגל לזה ולא יניח אדם לבניו הקטנים שיתרגלו בזה אף אם הוא עצמו נתרגל, וגם בלא ענין חשש הסכנה הזה יש לאסור להתרגל בזה דהא ודאי אין להמשיך עצמו לרבוי תאוות והנאות, אלא אדרבא מהראוי לכל אדם למעט עצמו מתאוות ותענוגים יתרים".
[20] עיין כעין זה בקובץ שיעורים לרב אלחנן וסרמן הי"ד (כתובות אות קלו) שהקשה מה השוני מכל ספק סכנה שדוחה את השבת ואין אומרים "שומר פתאים ה'", ותירץ: "וצריך לומר שאין האדם חייב להמנע ממנהג דרך ארץ, וממילא הוי כאילו אין בידו לשמור את עצמו ואז נשמר מן השמים, אבל היכא שבידו להזהר אינו בכלל פתאים, ואם לא ישמור את עצמו הוא מתחייב בנפשו ולא יהא משומר מן השמים".
[21] לא, א.
[22] קכט, ב.
[23] עיין עוד בתרומת הדשן סימן ריא שדן לגבי אשה קטלנית, שמדינא דגמרא אסורה לינשא, אך כיוון שדשו בה רבים "שומר פתאים ה'". והטעם לכך , שחוששים שלא תהיה עגונה, ואם כן יש צורך חשוב לסמוך על "שומר פתאים ה'" (וכעין זה עיין בעזרת כהן לרב קוק זצ"ל עניני אבן העזר סימן ו, בעניין שידוכים כנגד צוואת רבי יהודה החסיד).
ויש לדעת שגם באופן שנאפשר לסמוך על "שומר פתאים ה'", הרוצה להחמיר על עצמו רשאי, כמבואר בריטב"א יבמות עב, א.
[24] ולכן נראה שאין לעשן גם לעתים רחוקות, כיוון שאחרי שמתחילים לעשן מתחזקת מאוד התאווה וקשה לעצור בעדה, וכפי שכתב גם האגרות משה עצמו בתשובה השנייה שהובאה לעיל.
[25] בניגוד לדברי האגרות משה בתשובה השנייה שהובאה לעיל בהערה, שחשש הסכנה הוא רחוק. ואולי בזמנו לפני כשלושים שנה לא היתה הסכנה מוכחת דיה, אבל כיום רואים בחוש את הסכנה. ואמנם ישנם אנשים שעישנו והאריכו חיים, וכנראה שהיה להם גוף חזק או שהיו להם זכויות מיוחדות שהאריכו את חייהם, אבל ודאי שהם פרטים שאינם מלמדים על הכלל. ועיין עוד בדבריו החריפים של הציץ אליעזר (חלק טו סימן לט) נגד העישון.
[26] כתובות ז, א. ונפסק להלכה בשולחן ערוך סימן תקיא סעיף ד.
[27] סימן תקיד ס"ק ד.
[28] הכוונה לעישון
[29] על הרא"ש ביצה פרק ב אות כא ס"ק י. ועיין שם שכתב שהלומדים הם גרמא בניזקין, ואף שיש להם קצת היתר על פי ש"ס יצר הרע… ועיין ביאור הלכה סימן תקיא ד"ה "אין עושין" שהביא דעות האחרונים בזה.
[30] ואף שהרבה אנשים מעשנים, משמע במשנה ברורה (תקיא ס"ק כה) שדבר השווה לכל נפש הוא רק באופן שגם מי שאינו עושה אותו מתאווה לעשותו, אלא שאין לו אפשרות, וזה אינו שייך בעישון. וכן כתבו הפני יהושע (שבת לט, ב) והכתב סופר (או"ח סימן סו), אלא שכתבו להתיר משום שהוא מסייע לבריאות; וכתב הרב אלישיב זצ"ל (קובץ תשובות חלק ב סימן לב) שבזמנינו שהתברר שהעישון מזיק לבריאות אין להתיר את העישון. מאידך גיסא, האגרות משה (או"ח חלק ה סימן לד) כתב שאף בזמנינו נחשב העישון כדבר השווה לכל נפש, וכן דעת האור לציון (חלק ג פרק כ תשובה ב). ויש להוסיף בנותן טעם על דרך החידוד מה שאמר הרב נבנצל שליט"א, שעישון אינו נחשב לצורך אוכל נפש, אלא הוא שאוכל את הנפש.