שו"ת בעקבות המחבר
חיוב אבלות על אם שנטשה את בתה
סימן שמ"ה
1. השאלה
2. נוהג שבעולם
3. שלוש סיבות לפוטרה מן האבלות
א. פורש מדרכי ציבור
ב. מדין רגיל לעשות עבירה
ג. מדין ביקש שלא להתאבל עליו
4. להלכה
5. הערות
1. השאלה
שאלה: שאלתני אשה שננטשה והופקרה על ידי אמה בהיותה בת שבעה ימים, כיצד עליה לנהוג בעת פטירת האם. סיבת השאילה היא, מאחר ובבגרותה של ילדה נטושה זו, יצרה קשר, ובקשה להיפגש עמה, אלא שאם זו לא די שסירבה להפגש, עוד הוסיפה ושיגרה אליה תמונה של ארון מתים, כדי להעביר לה מסר חד וברור, שהיא נחשבת עבורה כמונחת בארון מתים. מכיון שכן, באה לשאול, אם תחוייב, בבוא הזמן, לנהוג באבלות על פטירת אמה.
תשובה: בת זו אינה חייבת לנהוג בדיני אבלות.
נימוק והסבר התשובה: אף שדיני האבלות הינם יסוד ביהדות, וביום הראשון, לחלק מן הפוסקים, החיוב הוא מן התורה, ושאר דיני אבלות אף אם אינם מן התורה, אבל הם ודאי עתיקים מאוד, ברור שאין חיוב להתאבל על כל אדם, כגון הפורש מדרכי ציבור, וכגון המאבד עצמו לדעת, כמפורש בהלכה (יורה דעה סימן שמה).
2. נוהג שבעולם
הנה בנוהג שבעולם, מתאבלים על כל קרוב שנסתלק, כי משתדלים, משום כבוד המשפחה, שלא לכנות אדם בתואר "רשע". ולצורך כך סומכים על דרכי היתר שונים, וכמעט שלא שמענו פסיקה הקובעת שלא להתאבל. אלא שבמקרה שלנו נראה שההכרעה שונה, שכן הבת עצמה אינה מבקשת להתאבל על אמה, מאחר וכל כך התאכזרה אליה. לכן צריך לברר ולעמוד על עיקר הדין, ואם עיקר הדין פוטרה מאבלות, מה לנו לחייבה.
3. שלש סיבות לפוטרה מן האבלות
להלן נציג כמה סיבות לפטרה מן האבלות.
א. פורש מדרכי ציבור
נראה שהתנהגותה של אשה זו מוגדרת כ"פורש מדרכי ציבור". ואם כי לא נודע לנו אם היא שומרת תורה ומצוות אם לאו (ולמרות שסביר שאינה מקיימת כלל, אבל עדיין יש צד שהיא אכן מקיימת מצוות), עם זאת, אין ספק שיחסה אל בתה רחוק מאד לא רק מהוראות הדת, אלא אפילו מהאנושיות הבסיסית ביותר. הלא נטישת הבת והפקרתה סיכנה את חיי היילוד, וזה גרוע אפילו מבעלי חיים, שלכל הפחות מרחמים על צאצאיהם. לכן נראה שיש להחשיב אם זו כפורשת מדרכי ישראל, ובמיתתה אין חובה להתאבל, כמפורש ביורה דעה (סימן שמה סעיף ה):
"כל הפורשים מדרכי צבור, והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם, ואין נכללים בכלל ישראל בעשייתם, ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הם כבני חורין לעצמן כשאר האומות, וכן המומרים והמוסרים, כל אלו אין אוננים ואין מתאבלים עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים".
ויש להביא לזה סעד, מדברי דרכי משה (שם) שכתב על "אשה שהפקיעה ירושת בעלה להכעיס, דאין מתאבלין עליה, דראוי לעשות גדר, והוי כאילו פירשה מדרכי ציבור". לפי דבריו, ודאי תוגדר אמא זו כ"פירשה מדרכי ציבור" מכל שכן, כי הנטישה חמורה פי כמה מהפקעת ממון הבעל.
ב. מדין רגיל לעשות עבירה
עוד יש לפטרה מהטעם הנזכר בדברי הרמ"א (יורה דעה שמ, ה):
"העומד בשעת יציאת נשמה של איש, או אשה מישראל, חייב לקרוע (טור בשם רמב"ן וב"י אף לדעת רש"י). ואפילו אם לפעמים עשה עבירה לתיאבון, או שמניח לעשות מצוה בשביל טורח. הגה: אבל רגיל לעשות עבירה, אין מתאבלין עליו".
וכתב הש"ך (ס"ק ח) שאין לקרוע אפילו אם עובר לתיאבון, כלשונו:
"אבל רגיל לעשות עבירה, אף לתיאבון, אין קורעין ואין מתאבלין עליו".
מכאן יש ללמוד לנידון שלנו, שכיון וחוסר היחס של אם זו לבתה לא היה חד פעמי, אלא התמשך כל החיים, ודאי שהיא פטורה מלהתאבל, לפי הגדרת הרמ"א. וייתכן אף שהמחבר יודה לדין הרמ"א, מאחר וכך היא משמעות דבריו, שכתב כי גם על חוטא שלפעמים הרשיע לתאבון יש להתאבל, משמע שאם הוא חוטא בקביעות אין להתאבל עליו, וכדברי הרמ"א.
ג. מדין ביקש שלא להתאבל עליו
נפסק להלכה שההספד נאמר משום כבודו של המת. ועל כן מי שציוה שלא להספידו, שומעים לו כמבואר בשולחן ערוך (שד"ם, י)
"מי שצוה שלא יספדוהו, שומעין לו".
אבל כאשר ציוה אדם שלא להתאבל עליו, סבור הרמ"א כי אין שומעים לו, כלשונו:
"אבל אם צוה שלא לנהוג עליו ז' וגזירת שלשים, אין שומעין לו" (מהרי"ו סימן ד').
מתוך דבריו נראה כי אין קשר בין דיני אבלות בשבעה ובשלושים אל כבוד המת, אלא הוא חיוב בפני עצמו. לכן הגם שציוה המת להימנע מזה, אין שומעין לו. ואולם, כאשר נוהגים אבלות מחמת כבוד המת, כגון אבילות על אב, שנוהגים להאריך ולהתאבל עד י"ב חודש מעת הפטירה (בשונה משאר אבלים), כן שומעין לו, כי מקור המנהג בחיוב כיבוד הורים, ואם ציוה להמנע מזה, הרי מחל על כבודו.
אלא שרבים חלקו על הרמ"א, ולדעתם גם דיני אבלות שבעה ושלושים, עיקרם משום כבוד המת, כמו שכתב הפתחי תשובה (יורה דעה סימן שמ"ד ס"ק ב)
"עיין בספר עיון יעקב שחבר הגאון בעל שבות יעקב, במסכת סנהדרין דף מ"ז, שחולק על מהרי"ו ועל רמ"א ז"ל, ודעתו דהוא הדין לענין אבילות שבעה וקריעה, שומעין לו, אחרי שהוא גם כן לכבוד המתים. דמהאי טעמא המאבד עצמו לדעת אין מתאבלין עליו (כמבואר בסימן שמ"ה ס"א) וכתב שעשה כן הלכה למעשה, שלא כדברי הרמ"א ז"ל, ע"ש (ודבר זה נאמר ונשנה בספרו (תשובת שבו"י ח"ב סי' ק"ב) ע"ש)[1] .
גם רבי עקיבא איגר הסכים לדעה זו, והוכיח כן מדין המאבד עצמו לדעת, כמבואר בהגהותיו שם, בסימן שמ"ה ס"א.
גם בחזון עובדיה מבואר (הלכות אבלות בסוף חלק א) כי לדעתו אין הלכה כרמ"א בענין זה. אם כן עלה בידינו סיבה נוספת לפטור בת זו מאבלות. כי לשיטות הפוסקים הנ"ל, נחשבת אם זו כמוותרת על מצות כיבוד אם של בתה, מאחר ורצונה לנתק כל קשר עם הבת, על כן יש לפטור את בתה מאבלות.
אמנם טעם זה לבדו לא יפטור את בתה מאבלות ביום ראשון, שהיא חיוב דאורייתא, כי סוף סוף הרמ"א אינו פוטר זאת. אבל ודאי שאם נצרף טעם זה לטעמים הנוספים, גם מן היום הראשון תהא פטורה.
4. להלכה
מכל הנ"ל נראה לי שאין בת זו מחויבת להתאבל על אמה, בבא העת.
שאול דוד בוצ'קו
[1] אמנם יש שהמליצו על דעת הרמ"א ונקטו כדבריו, כפי שהמשיך וכתב הפתחי תשובה שם "ועיין בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סוף סימן ר"ז) שהשיג עליו, והעלה דאין לסמוך עליו בזה להקל, ע"ש".