היתרים באיסור ריבית
סימן רע"ז
1. מבוא
2. עסקה
3. היתר עסקה
4. הלוואה מבנק או מחברה פיננסית
5. כשהמלווה אינו אישיות פרטית
6. קנסות
7. סיכום
8. הערות
1. מבוא
בפרק שעסק בריבית מוקדמת למדנו על גודל האיסור של לקיחת ריבית. ואף על פי כן, במציאות חיינו אנו משלמים ריבית או נוטלים אותה בדרכים שונות, שהרי כולנו מפקידים כספים בבנקים או לווים מהם כספים בריבית. כיצד הותר דבר זה? בכניסה לבנקים מוצג מסמך שנקרא "היתר עסקה", שבדרך כלל אף אחד אינו מודע לו; כיצד היתר זה פועל? בנוסף, כשמשלמים באיחור חובות ישנה ריבית פיגורים, ופעמים שהחוב תופח ותופח לממדים מפלצתיים; האם יש היתר לזה?
כדי לענות על כל השאלות הללו נתמקד בחמש נקודות:
א. נסביר מהי עסקה. הלא אנשים צריכים להרוויח כסף, וצריך לדעת באיזה אופן מותר להלוות כסף ולהרוויח מכך בלא לעבור על איסור ריבית.
ב. נלמד על "היתר עסקה" – הרחבה של העסקה המותרת בהלכה, המאפשרת להערים על איסור הריבית.
ג. נעיין בשאלה אם יש הבדל בין הלוואה הניתנת בין בני אדם, למשל ראובן שמלווה לשמעון, לבין הלוואה מגוף כלכלי שהבעלים שלו אינם אחראיים על החברה עצמה, למשל חברה בע"מ, או קונצרנים גדולים יותר, כגון בנקים ודומיהם. לגבי האחרונים קשה אף לאתר מיהו הבעלים, שהרי במקרה של פשיטת רגל של אותן חברות 'בעלי' החברה אינם אחראים על הנזקים הנגרמים ללקוחות.
ד. נשאל מה דין ריבית המוטל על אדם עקב איחור בתשלום חוב כלשהו.
2. עסקה
יש להבחין בין הלוואה לעסקה.
בהלוואה המלווה נותן את הכסף ללווה, שמשתמש בו כרצונו. הלווה יכול להשקיע בכל עסק שירצה על אחריותו הבלעדית, ובתום התקופה עליו להחזיר את הכסף שלווה ובנוסף גם את הריבית שסוכמה, שאינה מותנית בשאלה אם הצליח בעסקיו או לא. הלוואה כזו אסרה התורה מדין ריבית. ואולם, כאשר אדם מלווה כסף לחברו כדי שישקיע אותו, והם יחלקו ביניהם את הרווחים וההפסדים, המצב שונה. למשל, אם בהלוואה של 100,000 הצליח המשקיע להגיע לסכום של 150,000, הוא יחזיר למלווה 125,000; אבל אם לא הצליח בעסקיו והפסיד כסף, ואין לו עכשיו אלא 50,000, הוא יחזיר רק 75,000. עסקה כזו מותרת, (בתנאי שהמעסיק קיבל איזשהו תשלום נוסף מהמשקיע) מפני שיש כאן שותפות שבה אחד נותן את המימון והשני את המיומנות, והם שותפים הן ברווחים והן בהפסדים[1].
3. היתר עסקה
עם התפתחות הכלכלה, ראו חכמי הדורות שאין אפשרות לבני אדם להתקיים בלי להיעזר לעתים בהלוואה בריבית. למשל, אדם שרוצה להקים מפעל זקוק להלוואה כדי להקימו, ואין מי שילווה לו מאות אלפי שקלים בלא שירוויח מזה. אדם רוצה לקנות בית, כמעט בלתי אפשרי שיהיה לו די כסף כדי לקנות את הבית בלי לפנות לבנק ולבקש משכנתא, כלומר הלוואה בריבית. הן הכלכלה הכללית אינה יכולה להתפתח בלי ריבית, והן האדם הפרטי אינו יכול לשרוד בלי לעבור על האיסור הזה.
מה עשו חכמי הדורות? עקפו את האיסור של ריבית בדרך מתוחכמת. חכמים טענו שהכסף שניתן ללווה הוא בעצם עסקה, והמלווה והלווה יתחלקו ברווחים ובהפסדים. אולם המלווה אינו רוצה במציאות לשאת את ההפסד, ולכן הוסיפו בחוזה שהלווה צריך להצהיר אם היה לו רווח או הפסד, וכדי שנאמין לו הוא חייב להישבע שבועה חמורה על ספר תורה על שיעור רווחיו או הפסדיו. ידוע בהלכה שאסור להישבע, ועל כן למעשה הלווה ישלם את הריבית שנקבעה בלי שמבחינה משפטית עבר על איסור ריבית.
לפנינו דוגמה להיתר עסקה:
אני החתום מטה מודה שקבלתי מ_______________ סך _________ בתורת עסקה עד לתאריך ________, והתחייבתי להשקיע את כסף העסקה בעסק טוב ומובחר שהוא יותר קרוב להרויח בו.
ואם ארצה להשתמש בכסף זה לצורכי הפרטיים או לתשלום חובות שיש לי, הריני מקנה ל______________ הנ"ל בקניין המועיל חלק בכלל עסקי המניבים רווחים בשווי הכסף שקבלתי, ויהיה אותו החלק בידי בתורת עסקה.
הרווחים שיהיו מהעסקה יתחלקו מחצה לי ומחצה ל_______________ הנ"ל, ואם ח"ו יהיו הפסדים יישא הנותן _________ הנ"ל בשני שלישים, ואני המקבל בשליש. ואין אני נאמן לומר שהיו הפסדים או שלא היו רווחים, וכן לגבי גובה הרווחים שהיו, אלא בשבועה חמורה בנקיטת ספר תורה.
אמנם זאת הוסכם בינינו שאם ארצה לתת לנותן העסקה סך _________ ואחזיר לו את הקרן, הרי שכל המותר שייך לי לבדי ופטור אני מכל שבועה ובירור על הכסף הנ"ל. ואם יישאר הכסף בידי לאחר הזמן הנ"ל וכל זמן שלא אחזירנו, מוסכם בינינו שימשיך הכסף להיות בידי בתורת עסקה כפי כל התנאים דלעיל. כל זה נעשה בקניין אגב סודר כתיקון חז"ל ובאופן שאין בו אסמכתא והכל שריר ובריר וקיים.
ועל זה באתי על החתום ______
ניתן להקשות ולשאול שאפשר לקבל חוזה זה כשבאמת כוונת הלווה להשתמש בכספים כעסק, אבל מה הבסיס להיתר עסקה כאשר ידוע שהלווה לווה את הכסף לצריכה או לקניית בית? התשובה מצויה בקטע במסמך שבו כתוב שאם ירצה הלווה להשתמש בכסף זה לצרכיו הוא מקנה למלווה שותפות בעסקיו האחרים שמניבים כסף. וביאור העניין הוא שאדם שזקוק לכסף כדי לשלם למכולת, היה צריך למכור חפצים שלו כדי לממן את התשלום הזה; על מכירה זאת היה מפסיד הרבה כסף, ועל כן בזכות ההלוואה הוא אכן הציל ממון רב שחלק ממנו ילך למלווה. וכן בהלוואה לצורך קניית בית: בלי הלוואה זו היה צריך לשלם שכירות, ועל כן בזכות הלוואה זו הוא מציל לעצמו הרבה כסף, שאותו הוא מחלק עם המלווה. וכמובן שזו הערמה לכל דבר, והדבר מרחיק לכת יותר מכל ההיתרים מסוג זה המוכרים לנו.
לדוגמה, היתר מכירה של שנת השמיטה מבוסס בעיקר על העובדה שדין שביעית בזמן הזה הוא מדרבנן, כלומר שמן התורה אין איסור כלל של שביעית. חכמים תיקנו דין שביעית גם בזמן הזה כדי שלא תישכח מצווה חשובה זו, אולם ביטלו אותה לעת הצורך למי שאינו מסוגל לקיים את הגזרה, על ידי מכירה לשנה של השדות לאינו יהודי.
כך גם היתר מכירת חמץ. שהרי חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן, ועל כן הורו חכמים כיצד לעקוף בעת הצורך איסור זה על ידי מכירה לאינו יהודי, אף שבאמת האינו יהודי אינו מעוניין לקנות. והיות שהמכירה חלה מבחינה הלכתית, סמכו על זה להשאיר את החמץ בביתו של היהודי.
לעומת זאת בדין שלנו האיסור הוא מן התורה, ונחשב מהאיסורים החמורים ביותר. כיצד ייתכן שסמכו על הערמה כזו?
ניתן שלושה הסברים לדבר:
א. היתר זה נלמד מדין פרוזבול[2]. בשנת השמיטה מתבטלים כל החובות; ראה הלל שבני אדם נמנעים מלהלוות, ובמקום שהלכה זו תסייע לעניים היא הקשתה עליהם, מפני שלא מצאו מי שילווה להם. תוצאות הלכה זו היו אפוא הפוכות מרצונו של ה', שרצונו לסייע לעניים ולנזקקים, וציווה על השמיטה לשם כך. על כן התקין הלל את הפרוזבול, ויש אומרים שתקנה זו חלה גם למי שסובר שדין שמיטת כספים היא מן התורה בזמן הזה. גם בנדון שלנו – איסור ריבית – הדבר דומה. האיסור ליטול ריבית, שכל מטרתו לבוא לעזור לבני אדם, הפך במציאות המשתנה לבלם להתפתחות כלכלית, ובמקום לסייע הוא מקשה; ועל כן ראו חכמי הדורות שאין ברירה אלא לעקוף את האיסור הזה.
ב. התורה תמימה הסביר את ההיתר בשינוי מקומה של הפעילות הפיננסית בין זמננו לזמן חז"ל. אז המחיה הייתה מבוססת על החקלאות, והתעסקות בכסף הייתה זניחה; אבל בזמננו שהמסחר הוא יסוד הכלכלה דין זה אינו אפשרי:
והנה דבר ידוע הוא, שבדורות האחרונים המציאו היתר הלואה ברבית בהיתר עיסקא שנבאר ענינו בסמוך, ולכאורה דבר פלא הוא שלא מצינו כל רמז קל בתורה להמצאת היתר לאיסור זה, …. ונראה בזה שראו חכמינו יסוד וגם הכרח להיתר ענין זה בכלל, משום דחקרו ובאו עד תכונת האיסור הזה ביסודו ועיקרו שבתורה הבנוי ומיוסד על הענין וחי אחיך עמך, שאז בימי נתינת התורה היו עיקרי יסוד חיותם ועסקם של ישראל – עבודת האדמה, והוא היה היסוד והעמוד לעשרם ולמצבם, כי מי שהיה לו תבואות בהמון היה נחשב לעשיר, והכסף לא היה נחשב להם לעיקר ויסוד החיים, וכשהיו לוים כסף לא היה למען עשות מסחר וקנין, רק למען השג על ידו לחם ובגד למי שחסר לו כזה משדהו ועבודתו, ולפי"ז ממילא מובן כי להעני הלוה הזה לא היה כל חשבון לשלם רבית וגם להמלוה העשיר לא היה חסרון ניכר בהלואת כספו בלא רבית, אחרי כי בכלל לא היה להם עסק כספים ולא שייך בשניהם בזה וחי אחיך עמך. אבל בימי הבינים שאבדה לישראל חלק ונחלה בעבודת האדמה, ונשארו גוי החי רק על המסחר לבדו, לא יכלו עוד להחזיק באיסור רבית, כי הכסף נעשה ליסוד עיקרו לאמצעית החיים והמסחר, ונעשה עסק הרבית עסק שוה גם להלוה גם להמלוה, ושייך בשניהם בזה וחי אחיך עמך, ולכן ראו חכמים למצוא היתר לאיסור זה, וחשבו שעל דעת כן לא אסרה התורה ענין זה בכולה, כך נ"ל.
ג. כהמשך לדבריו נדגיש שאכן דין איסור ריבית בתורה מוצג כסיוע לעני:
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (שמות פרק כב פסוק כד).
(לה) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: (לו) אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ: (לז) אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: (לח) אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים (ויקרא פרק כה, לה-לח).
אם כן, אין איסור ריבית כעין תכנית כלכלית שאינה מבוססת על מחיר הכסף, אלא היא סניף בחיוב הצדקה. כאשר חז"ל אומרים שלקיחת ריבית נחשבת כגזל, כוונתם למקרה שבו מנצלים את דחקו של אדם כדי להתעשר, מעשה שהגדרנו כגזל חוקי. התורה מתקוממת כנגד זה. אבל הלוואה שכל עניינה למטרת הקמת עסק, אין זה במהותו של האיסר. לכן איסור ריבית נמצא בשלחן ערוך ביורה דעה, היכן שמובאים דיני צדקה, ולא בחושן משפט שדן בכל הדינים הקשורים לכלכלה. איסור ריבית חל בוודאי גם על לווה עשיר, שהרי אין לנו תורה אחת לעשירים ותורה אחת לעניים; אבל כאשר מערימים על הדין אמנם אסור לפגוע בעני, אולם בעשיר מותר כי במהות מדובר לא בניצול אלא בעסק.
ועל פי זה מותר להשתמש בהיתר עסקה דווקא לצורך עסקה אמתית, אבל אסור להשתמש בהיתר כדי לסייע לעני או לחבר שיש לו קושי זמני בעסקיו. במקרים כאלו צריך להלוות בלי ריבית ובלי לעשות שום היתר עסקה, כי אז הלוואה בריבית משמעה להיות נבל ברשות התורה. וראו מה שדוד המלך אמר על אותו עשיר שגנב כבשה מעני: "בן מוות האיש הזה", אף שעל פי הכללים ההלכתיים אינו מחויב אלא להחזיר את מה שלקח. אין למצוא הגנה והצדקה לניצול של עני במסווה של היתר עסקה.
4. הלוואה מבנק או מחברה פיננסית
הרב משה פיינשטיין חידש שאין איסור להפקיד כסף בבנק ולקבל ממנו ריבית, כיוון שאם הבנק פושט רגל אין אחריות על בעלי הבנק להחזיר את הכסף למפקיד. מה שאין כן בלווה רגיל, שגופו משועבד להלוואה ועליו לעשות כל מה שביכולתו להחזיר את חובו.
במילים אחרות, כאשר הלווה הוא רק עסק ולא אישיות פרטית, אין דין ריבית חל. ואלה דברי הרב משה פיינשטיין, יורה דעה חלק ב סימן סג:
אבל הנה אני אמרתי חדוש בענין איסור ריבית והוא לדעתי ברור לדינא, בדבר זה שרובא דרובא דאינשי מניחין מעותיהן במדינותינו בהבאנק ונוטלין הריבית שנותנין בכל באנק… שאין עוברין על איסורי ריבית דאיכא על המלוה והלוה, משום דסתם מלוה הרי איכא שעבוד הגוף שיש על גופו של הלוה אף שאין לו כלום חיוב לשלם, וכדאיתא בכתובות דף פ"ו פריעת בע"ח מצוה, ויש עליו חיוב להשיג מעות ע"י פעולה ושאר ענינים לשלם וכשלא ישלם עבר על חיובו.
עכ"פ כיון דמחרימין מדין התורה כשאומר הלוה שאין לו לשלם הרי בלית ליה ארעא אחריתי ודאי עשו כדין והחרימו אף אם לא תבע המלוה שיחרימו מצד הלוקח שהבע"ח יגבה ממנו כשאין לו מעות ומטלטלין ומ"מ נקרא לוה רשע ולא ישלם, והוא מטעם החיוב שעליו לפרוע שהי"ל להשתדל בכל הכחות לשלם אף בעבודות קשות וכשנתעצל בזה נמצא שעבר על חיובו גם בלא אונס.
וזהו סתם מלוה שבתורה ובגמ' ובכל מקום שהוא עושה חיוב על גוף הלוה שישלם ואין תלוי כלל אם יש לו ממה לשלם או אין לו לשלם נעשה עליו חיוב זה ונקרא רשע כשאינו מקיים חיובו, והוא שעבוד הגוף שיש על הלוה שזהו העיקר ושעבוד הנכסים בא מזה, … וממילא נראה שרק בסתם מלוה שעושה חיוב תשלומין על הלוה נאסרה בתורה מליקח ריבית אבל מלוה כזו שאינו עושה שום חיוב על גוף האדם לשלם שאף שיש לו ממון הרבה אין על גופו שום חיוב לשלם וליכא עליו העשה דתשלומין ולא יהיה רשע כשלא ישלם לא נאמר ע"ז איסור ריבית. וכן הוא ענין הביינק /הבנקים/ שבמדינתנו באמעריקא שגוף הבעלים של הביינק אינם מחוייבין כלום לאלו שהניחו מעותיהם בהביינק אף אם יזדמן שלא יהיה בהבאנק מעות לשלם, שלכן ליכא איסור ריבית אף כשהבאנק הוא של ישראל. …
אבל טעם זה אינו מועיל להתיר ללוות מהבאנק כשהוא של ישראלים אם הלוה הוא איש פרטי שיש עליו שעבוד הגוף והעשה דפריעת בע"ח לשלם, ואף אם הוא קאמפאניע אם הבאנק המלוה רוצה דוקא שגם בעלים דהקאמפאניע עצמן יתחייבו מחמת שעסק הקאמפאניע לא כל כך בטוח. אבל להלוות לקאמפאניעס כפי הסתם שבפה מדינתנו שאין הבעלים מחוייבין בעצמן לשלם ליכא איסור ריבית.
דבריו של הרב משה פיינשטיין מבוססים על ההבנה שאיסור ריבית שורשו באיסור לנצל את העני, אבל כשמדובר בחברות עסקיות אין איסור ריבית כלל. ואין צורך אף בהיתר עסקה, כי הלוואה לבנק היא 'עסקה' במהותה, על כן אין צורך לעשות מעשה כאילו זו עסקה.
5. כשהמלווה אינו אישיות פרטית
בזכות דברי הרב פיינשטיין מצאנו היתר מרווח להלוואות בין חברות. ואולם אין זה פותר את הבעיה של האדם הפרטי הלווה מן הבנק ומשלם ריבית, שהרי ללווה מן הבנק יש בוודאי שיעבוד הגוף, ואם לא ישלם יפנו להוצאה לפועל לחייבו לשלם.
ונראה להוסיף על דברי הרב משה פיינשטיין ולומר שאין איסור כאשר המלווה הוא גוף פיננסי, ואין זה ברור למי מגיעה הריבית. גוף פיננסי אינו מחויב במצוות כלל, ואף לא במצוות צדקה. הניגש לגוף פיננסי אינו ניגש לבקש עזרה אלא נכנס לעסק ביודעין ובהיגיון כלכלי, וכפי שהבנק אינו אישיות פרטית שחל עליה שיעבוד הגוף, כך גם המצווה לעזור לזולת אינה רובצת עליו. ואף שבוודאי אין היתר שבעולם לבעלי חברות בע"מ לגנוב ולגזול, שונה דין ריבית שהוא סניף של מצוות צדקה.
אכן יש מחלוקת גדולה בין הפוסקים כיצד להתייחס לבעלי מניות של חברה. יש שראו בבעלי מניות בעלים לכל דבר, ולשיטתם אסור להיות בעל מניה של חברה שעובדת בשבת או שמחזיקה חמץ בפסח, ויש שהקלו בזה[3]. אבל באיסור ריבית הדבר שונה, משום שנוסף על הספק אם בעלי המניות נחשבים כבעלים לכל דבר, ניתן לצרף גם את דברי הרמ"א בסימן קס סעיף טז[4]:
שמותר לישראל לומר לחבירו ישראל: לך והלוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית ומותר לתת אחר כך הרבית לשליח להביאו לו, דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה[5]. והשליח אינו עושה שום איסור, דהאי רבית לאו דידיה הוא, ואי משום ששלוחו של אדם כמותו, אין שליח לדבר עבירה. ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ. (מרדכי בשם רש"י). וכן עיקר, אף על גב דיש מפקפקין בהיתר זה ומחמירים לאסרו, (ב"י ובנמוקים), יש לסמוך עליו לעת הצורך. ומ"מ אם הלוה קבל המעות בעצמו מן המלוה, רק ששולח לו הרבית, אסור. (שם במרדכי). אבל אם שליח המלוה הלוה ללוה בריבית ועשה שטר על שם המלוה, הוה כאילו הלוה לו המלוה עצמו ואסור, אפילו עשה השליח בלא דעת משלחו, דהשטר עביד לה עיקר הלואה והוא נכתב על שם המלוה (מהרי"ק שורש י"ז).
נדגים: ראובן רוצה ללוות מיהודה כסף בריבית, כיצד יעשה? הוא פונה לשמעון ומבקש ממנו שילווה מיהודה בריבית; יהודה מסכים, ונותן את הכסף לשמעון שנותנו לראובן. בתום התקופה ראובן מחזיר את הכסף לשמעון, עם תוספת של ריבית המיועדת ליהודה.
אומר לנו הרמ"א שדבר זה מותר, כי שמעון לא לקח ריבית – שהרי הוא העביר את הריבית ליהודה, ולכן הוא לא עבר על שום איסור. יהודה לא קיבל ריבית ישירות מראובן הלווה, אלא קיבל את הכסף משמעון, ושמעון אינו השליח לא של ראובן ולא של יהודה, שהלא אסור לתת ריבית, ואין שליח לדבר עברה. לכן שמעון אינו נחשב לא הנציג של ראובן ולא הנציג של יהודה, כביכול הוא אדם זר שנתן ליהודה את הרבית – ומפורש בגמרא שמותר[6] לאדם זר לתת כסף למלווה כדי שילווה בלי ריבית ללווה[7].
וכן בבנק, הפקיד הוא אמצעי בין הלווים והנהנים האמתיים של ההלוואות, שהם בעלי המניות של הבנק. ההלוואה לא ניתנת על שמם, אלא על שם החברה שאינה מחויבת במצוות, והם שחייבים במצוות אינם מקבלים את הכסף מהלווה, אלא דרך החברה שהיא אישיות משפטית נפרדת מהמלווים.
ואף שהרבה חולקים על דברי הרמ"א, שוודאי שזו הערמה, יכולים אנו לסמוך על דבריו כאשר לווים מבנק, שאז יש היגיון בדבר להקל. הפונה לבנק אינו פונה לעזרה, אלא לגוף פיננסי ועסקי. הבנק לווה ומלווה ומשקיע, עבור זה יש לו עובדים, שכירים ומבנים שעלותם גבוהה, כדי שיוכל לתת את השירות הפיננסי הזה. חלק מהעובדים מקבלים שכרם על פי הסכם בלי שום קשר ללווה זה או אחר, ואחרי שהבנק שילם את כל התחייבויותיו בעלי המניות מקבלים את הרווחים, ואין לכך שום קשר עם לווה זה או אחר. ואם הבנו שמהות איסור ריבית היא האיסור לנצל אדם שקורא לעזרה, ואין זה קשור להתנהלות עסקית, הרי שאין לך עסקה גדולה מלעבוד עם הבנקים ושאר המערכות הפיננסיות. ואף החולקים על הרמ"א יודו כאן, שאין כאן בכלל העברה של ריבית מיד הלווה למלווה.
דברים אלו מבוארים היטב בשו"ת מהרי"א הלוי, חלק ב סימן נד[8]:
מכתב שאלתו הגיעני בדבר האקציען באנק אם יש בו חשש איסור רבית. כבר נודע מה שהאריכו הפוסקים ביו"ד סי' ק"ס סעיף ט"ז בהג"ה בדין רבית על ידי שליח. ולפענ"ד נראה דגם הפוסקים האוסרים מודו בנ"ד. דהרי ליכא כאן שום ענין שליחות לא מהמלוה ולא מהלוה דהרי מעולם לא דיבר המלוה עם הדירעקטור שום דיבור מהלואה. כי האקציענערע נותנין המעות להקאסירער (=קופאי) נגד השיק אשר הוא נותן להם והעושה הלואה הוא הדירעקטור ואח"כ מקבל הלוה המעות מהקאסירער…
כ"ז לא שייך בנ"ד דידוע דאין שום אחריות דנפשי' על הדירעקטאר ולא על הקאסירער (=קופאי) כי אם מחלק את המעות הנמצא בהבאנק כפי הפנקסאות הן רב הן מעט ומעולם לא נעשה אחד מהם לא מלוה ולא לוה כי אם הבאנק מקבלת המעות ועושה בהם מו"מ ע"פ עצת מנהיגי הבאנק ומטעם זה נראה דגם מה שהקשה הט"ז מן זוזי דיתמי ומן אפוטרופוס ג"כ לא שייך בנ"ד דהתם הלוה הוא חייב להיתומים ואם הלוה לא ישלם אז לכשיגדלו היתומים יעמדו לדין עם הלוה לתובעו. מה שאין כן כאן דאין להמלוה שום טענה ותביעה נגד הלוה כ"א נגד הבאנק. …
מיהו לפי האמת נלענ"ד דבין אם מנהיגי הבאנק נכרים או ישראלים בכל גווני מותר לכתחילה וכמ"ש.
הרב שלמה זלמן אויערבך, במנחת שלמה חלק א סימן כח חולק עליו:
עד כה דברנו כשהבנק הוא הלוה, אולם כשהבנק מלוה כסף לאחרים נלענ"ד דחשיב ודאי רבית גמורה, וכדמצינן בדף ע' ע"א דאסור להלוות מעות של יתומים ברבית קצוצה אף על גב שהמלוה והלוה אינם מכירים כלל זה את זה, וכ"ש בגדולים שהשתתפו לדבר עבירה לבחור באנשים מסוימים שיתעסקו בהלואת מעותיהם ברבית, ואף אם נאמר גבי יתומים קטנים דאין זו רבית דאורייתא, היינו משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וגם אנו לא מוזהרין על ממונם וכיון דלא אזהר רחמנא למלוה לא אסור גם על הלוה כמבואר בראשונים, משא"כ בגדולים הרי הם עושים וממנים ממש שליח להלוות מעותיהם ברבית.
אמנם דעת המהרי"א ברורה, שאין זה דומה כלל לממון היתומים. במקרה זה היתומים הם המלווים, והלווים לווים מהם כסף על ידי האפוטרופוס שלהם, והשטר הוא על שם היתומים. אם כן אלו היתומים שמלווים ללווים. אבל בבנק אין בעלי המניות מלווים את הכסף שלהם דרך הפקיד, אלא הפקיד מלווה את הכסף של הבנק, ואין כלל זהות בין בעלי המניות והבנק, או בין הפקידים והנהנים. הרב אויערבך הבין שבנק שקול לאנשים ששיתפו ממונם להלוותו בריבית, אולם כפי שהסביר המהרי"א אין זו המציאות[9]. וסוף סוף זהו פסק הרמ"א, שאם אין העברת הכסף ישירות בין מלווה ללווה אין כאן איסור.
הרב אויערבך הרגיש שמדברי רש"י והרמ"א הדין בוודאי שונה, ועל כן הוא ממשיך וכותב כך:
[אין בדעתי לדון עכשו בדין המסובך שבסי' ק"ס בענין רבית ע"י שליח, רק אעיר דכיון שהשטר הוא על שם הבנק ה"ז חשיב כאילו השטר הוא ממש על שם המלוה דאסור אף ע"י שליח]. אך נוראות נפלאתי כשראיתי בדר"ת שהביא מהגאון העצום מהרי"א איטינגא שכתב בפשיטות בסי' נ"ד דשרי, וסובר דשאני יתומים דאם הלוה לא ישלם יוכלו שפיר היתומים לתבעו לכשיגדלו, משא"כ בבנק רק הנהלת הבנק יכולה לתבוע ולא בעלי המניות, והוא פלאי, אטו ראובן שמסר כספו לשמעון ע"מ להלוות ברבית קצוצה ומפורש התנה השליח עם הלווים שאין להם שום עסק עם בעל המעות, ולא יוכל בשום אופן לתובעם כי אם ע"י אותו השליח בלבד, וכי נפקע משום כך איסור רבית, הרי לא מצינן דשרי אא"כ בעל המעות הוא עכו"ם אבל לא בישראל שלא יוכל לתבוע, וגם זאת לדעת דאין נדון זה שייך כלל למה שהובא בשו"ע סי' ק"ס לענין מעות עניים דחשיבי כמעות של יתומים ומותר להלוותן ברבית דרבנן של קרוב לשכר ורחוק מהפסד, דשאני התם שאין להממון בעלים ידועים, אבל אם העניים מיוחדים וגם ידוע חלקו של כל אחד ואחד מבואר בכל מקום דאסור, וכ"ש הכא שהמניות מסוימות וידועות דודאי חשיבי בעלי המניות כמלוים מעותיהם ברבית ע"י שליח, וממילא פשוט הוא שאיסור גמור לעשות כן גם ברבית דרבנן.
ולפי המהרי"א זוהי בדיוק סיבת ההיתר, שהשטר הוא על שם הבנק ולא על שם בעלי המניות. וכאמור הכסף של הבנק אינו כסף של בעלי המניות, שאין להם שום אישור להיכנס לבנק ולהוציא את כספם; ועל כן נראה שדברי המהרי"א הם ברורים בטעמם.
וכאמור, יסוד ההיתר הוא בכך שבנק הוא עסק, ואיסור ריבית עיקרו האיסור לנצל עני, ואינו שייך לעניינים עסקיים טהורים. ואף שאם עני ילווה מהבנק הוא יצטרך לשלם ריבית ובכך הבנק ינצל את עוניו, וזהו ודאי לא רצון התורה, אבל פורמלית אין כאן איסור ריבית. ומכל מקום בוודאי שמצווה גדולה להקים גמ"חים, המלווים בלי ריבית למי שנמצא בצרה.
6. קנסות
מערכות המיסים של המדינה, הרשויות המקומיות וחברות החשמל גובות מסים ממי שאינו משלם בזמן את התשלומים הרובצים עליו. פוסקים דנו להתיר ריבית זו, משום שהיא אינה קשורה להלוואה. ואלה דברי השולחן ערוך:
המוכר סחורה לחבירו בס' זהובים שקבל מיד והתנה לתתה לו לחצי שנה, ואם יעבור על זה שיתן בעבורה ק' זהובים, וקנו מידו והגיע הזמן ולא נתן, חייב (המוכר) ליתן הק' זהובים. (יורה דעה, הלכות רבית סימן קעז סעיף יח)
ופירש הט"ז ס"ק כג:
כיון שמפני פסיקה על הסחורה אין כאן רבית כלל, אף מה שהתנה שהרי אם היה נותן סחורתו בסוף חצי שנה לא היה כאן רבית כלל… ואין זה נקרא רבית אלא קנס.
אם כן, בקנסות המוטלים על ידי מערכות שונות, כגון קנסות של עיריות שבהן אין נהנה ברור מן הריבית, יש כאן היתר כפול: מצד שאין איסור ריבית בקנסות, ומצד שאין איסור ריבית בחברות בע"מ. ועם כל זה אין לשכוח שאין לנצל את העני, ואם אדם הגיע לקושי של תשלום אין לחנוק אותו בקנסות גבוהים. ואף צריך לדעת לפעמים למחוק את הקנס, כי רצון התורה שלא לעשוק ולנצל את העניים.
7. סיכום
א. מותר לערוך היתר עסקה בין מלווה ללווה כשמטרת ההלוואה היא עסקה.
ב. אין להשתמש בהיתר עסקה כשעני מבקש עזרה.
ג. אין איסור ריבית כשהמלווה או הלווה הוא חברה בע"מ או חברה ממשלתית, ולכן מותר ללוות מבנק ולהפקיד כסף בבנק.
ד. אין איסור ריבית בקנסות.
ובכל זאת, תמיד צריכים להיות מודעים לדרישת התורה:
(לה) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: (לו) אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ: (לז) אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: (לח) אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים: ס (ויקרא פרק כה, לה-לח).
[1] יורה דעה רעז סעיף ב. וכאמור, הלווה צריך לקבל בנוסף תשלום, שאם לא כן יש כאן איסור דרבנן, כי עסקה נחשבת בהלכה כחצי הלוואה שהלווה פועל לעצמו, מסתכן בהפסד ונהנה מהרווח, והחצי השני הוא פיקדון, כלומר שהוא מתעסק למען המלווה בחלק של המלווה, שייהנה מהרווחים ויישא בהפסדים. וזה נראה כריבית, כי נראה שהוא מסכים לטפל בחלק של המלווה היות שהמלווה הלווה לו כסף. ואם מקצועו להתעסק בכך, די בתשלום סמלי לסלק את האיסור דרבנן. וכן באופן קצת שונה (אולם מבוסס על אותו עיקרון) מה שמובא בשולחן ערוך סימן קסז סעיף א: "מלוה אדם לחבירו מנה, על תנאי שיתעסק בו לריוח המלוה עד שיהא שני מנים, ויהיו באחריות המלוה עד אותו זמן, ולכשיהיו שני מנים יחזרו שני המנים למלוה ומשם ואילך יהיה כל הריוח ללוה, ובלבד שיתן שכר עמלו עד שיהיו שני מנים".
[2] חושן משפט סימן סז.
[3] השאלה אם בעלי מניות הם בעלים של החברה על פי ההלכה נדונה רבות בפוסקים, גם לגבי איסור חמץ או לגבי אחריות בעלי מניות על פעילות החברה בשבת. עיין בדברי הרב שאול ויגורט בספר זיכרון יד שאול עמוד לה, הרואה בחברת בע"מ אישיות לעצמה – וממילא אין בעלי המניות נחשבים כבעלי החמץ – ואת דברי מנחת יצחק חלק ג סימן א, המביא אותו וחולק עליו. אמנם אנו איננו באים להתיר מצד שאין בעלי המניות נחשבים לבעלים, אלא מדין הרמ"א שעל ידי שליח אין איסור ריבית. ונעיר נקודה אחת על דברי המנחת יצחק. כראיה לכך שגם בעלות חלקית נחשבת בעלות הוא מביא סוגיה ממגילה כז ע"ב. מבואר שם בגמרא שיש איסור למכור בית כנסת בתנאי שאם למוכרים יהיו בעתיד האמצעים הם יוכלו לקנות חזרה את בית הכנסת (למי שסובר שצד אחד בריבית אסור), כי הקונה שנתן את הכסף יקבל את כספו חזרה, ובנוסף הרי התגורר במקום תקופת מה ועל כן קיבל יותר ממה שנתן. והנה בית כנסת שייך לקהל, ולא לאדם פרטי, ועל כן הדבר דומה לחברה בע"מ. אולם אין הנדון דומה לראיה, כי בבית הכנסת יש רשות לכל חברי הקהל להשתמש בבית הכנסת ולהתפלל בו, ועל כן הם נחשבים שותפים. ומטעם זה אם נגנב ספר תורה מבית הכנסת אינם יכולים להעיד על הגזלה, אלא אם מסתלקים מאותו בית כנסת או מאותו ספר תורה. ושם באות יט הרגיש בזה וכתב "ואף דמצד אחד יש טיבותא בבית הכנסת דיש לכל יחיד רשות השתמשות, אבל מצד שני קשה לומר דבעלי מניות, שכל בני החבורה בספר נכתבין, ויש לו שטר על מעותיו, יהיה גרע מזה". ונראה שאכן בעלי המניות נהנים מהחברה, אבל אינם החברה עצמה, כי החברה היא גוף משפטי נבדל מבעלי המניות, ובחברה בע"מ ההשקעה של בעלי המניות היא לפעמים זעירה לעומת נכסי החברה. אבל כאמור אין להאריך במחלוקת זו, כי ההיתר שאביא להלן הוא מצד שליחות, אף שגם הוא בנוי על ההפרדה הקיימת בין החברה לבעלי המניות.
[4] דבריו מבוססים על דברי רש"י בתשובה.
[5] בבא מציעא סט, ב
[6] בבא מציעא סט, ב
[7] עיין בט"ז שדוחה את דברי הרמ"א האלה מכל וכל, ועיין בש"ך ובנקודות הכסף שמגן עליו.
[8] הובאו דבריו בדרכי תשובה סימן קס ס"ק טו, וראה בספר תורת ריבית עמוד שמז הערה ק עוד פוסקים מקלים, ובהערה קא ראה עוד פוסקים שסוברים שאכן אין כאן איסור תורה. הוא מביא שם את דעות המחמירים ומסיק שצריך לסמוך על ההיתר עסקה. ולי נראה שהיתר העסקה המתקיים היום עם הבנקים נראה כחוכא ואטלולא; כמעט אף אחד אינו יודע על קיומו, הוא תלוי בכניסה לבנק שאף אחד אינו קורא, ואין אזכור שלו בשום חוזה בין מלווה ללווה. ואם האמת כדעת האוסרים שיש כאן איסור תורה של ריבית, אין בהיתר עסקה בצורה כזו שום מרפא. ונראה לי סביר בהרבה לסמוך על העובדה שהלוואה מבנק היא באמת עסקה במהותה, ולא על משהו וירטואלי שאין מאחוריו דבר.
[9] ועיין בהר צבי יורה דעה קכו, שמסכים עם המנחת שלמה שיש איסור ריבית בהלוואה מבנק. אמנם מודה הוא שבבנק ממשלתי אין איסור ריבית, מפני שאין מלווה שנהנה מהריבית, והאיסור בבנק הוא מפאת הבנתו שבנק עניינו משקיע של כסף השייך לשותפים. אמנם כפי שראינו אין זה כך, ועל כן גם מדבריו אין לדחות את תשובת מהרי"א. ועיין בספר תורת ריבית שמביא עוד פוסקים שמתנים את ההלוואה מבנקים בחתימה על היתר עסקה. נראה לי שעדיף לסמוך על המהרי"א, שדבריו הגיוניים ומסתברים, מלסמוך על היתר שהוא קשה מאוד ויש אף חוכא ואטלולא בכך שכמעט אף אחד מהעוסקים עם הבנק אינו יודע מהיתר זה.