סימן פ' – מי שאינו יכול להישמר מלהפיח, ובו סעיף אחד

בסימן זה אנו למדים על חיוב גוף נקי בקריאת שמע ובתפילה. בגמרא מובא שאסור להפיח בתפילין[1], וכתבו הראשונים[2] שהוא הדין גם בקריאת שמע ובתפילה. איסור זה הוא מדרבנן[3]. סימן זה דן מה יעשה בנוגע לקריאת שמע ולתפילה אדם היודע שאין באפשרותו לשהות משך זמן בלי להפיח. יש להעיר שכל הדיון הוא בהפחה שיש בה ריח רע, ואם לאו – אין לחשוש[4].

סעיף א

^אמי שברי לו שאינו יכול לעמוד על עצמו מלהפיח עד שיגמור קריאת שמע ותפילה, מוטב שיעבור זמן קריאת שמע ותפילה ולא יתפלל, ממה שיתפלל בלא גוף נקי (א). ואם עבר זמן תפילה – אנוס הוא, ומתפלל מנחה שתים (ב). ואם יראה לו שיכול לעמוד על עצמו בשעת קריאת שמע יניח תפילין בין אהבה לקריאת שמע (ג), הגה: ויברך עליהם (ד) (טור).

^אתשובת הרא״ש כלל ד׳ סימן א׳.

• בלא גוף נקי – הואיל וחכמים תקנו שאין לקיים מצוות אלו כשאין גופו נקי. ולגבי פסוק ראשון של שמע, שלכל הדעות אמירתו מהתורה, מכל מקום יקרא אותו קודם שיעבור זמן קריאת שמע, משום שדין "ריח שאין לו עיקר" הוא איסור מדרבנן בלבד[5]. וכן הדגיש המחבר שכל זה כשברור לו שיפיח, אבל אם זהו רק חשש – יתפלל; ואם יפיח במהלך תפילתו יעצור עד שיכלה הריח.
• מנחה שתים – בסימן ק"ח יתבארו דיני תפילת תשלומים. הכלל בהן הוא שמי שלא התפלל מפאת שכחה או אונס צריך להתפלל בתפילה הסמוכה פעמיים את תפילת העמידה; אבל אם במזיד לא התפלל – אין לו תשלומים. כאן מבאר המחבר שאם לא התפלל משום שמפיח הרי הוא נחשב אנוס, ויכול להשלים את התפילה שהפסיד[6].
• לקריאת שמע – דין תפילין חמור יותר מדין תפילה לעניין שמירת גוף נקי. לכן מי שחושש שכנראה יפיח – אסור בתפילין[7], אולם כל עוד הדבר אינו ברור לו – מותר בתפילה. אדם כזה, המעריך שיוכל לשמור על עצמו נקי בוודאות לפרק זמן קצר בלבד, המספיק לקריאת שמע (ללא ברכותיה), יניח תפלין רק בקריאת שמע, ובשאר הזמן הרי הוא פטור ממצווה זו. בקריאת שמע נזכרת מצוות תפלין פעמיים, ולכן יש חשיבות מיוחדת להניח תפלין לפחות בעת קריאתה.
• ויברך עליהם – כי התפילין הן חובה בעת קריאת שמע, לכן הברכה עליהן והנחתן הן חלק מהתפילה, ואינן נחשבות להפסק. ודברים אלה מוסכמים על המחבר[8].

לסיכום: אם ודאי לו שאינו יכול לשמור גופו אפילו לזמן קצר – לא יניח תפילין ולא יתפלל, מלבד קריאת פסוק ראשון של שמע. אם הוא מסופק – לא יניח תפילין, אך יתפלל. ואם מסופק למשך זמן ארוך, אבל יכול לשמור גופו לזמן קצר – יתפלל את התפילה כסדרה, ויניח תפילין רק לקריאת שמע.

[1] ראה בהקדמתנו לסימן ל' וכן בסימן ל"ז סעיף ב.

[2] מקור הדין הוא בתשובת הרא"ש.

[3] כפי שראינו בסוף הסימן הקודם, בדין "ריח שאין לו עיקר".

[4] ולעומת זאת הפחה שיוצאת בה קצת צואה חמורה יותר, כפי שראינו בסימן ע"ו סעיף ה.

[5] כך יש ליישב את קושיית האחרונים, שתמהו על המחבר הפוטר גם מקריאת שמע אף שהיא מן התורה, ונטו לחלוק על המחבר מפאת קושיה זו (ראה משנה ברורה ס"ק ג). אולם כאמור, נראה לעניות דעתי שהמחבר לא דיבר על אמירת הפסוק הראשון, אלא על מהלך התפילה כולה, הכוללת בתוכה את קריאת שמע וברכותיה ואת העמידה. ועוד אפשר, שלדעת המחבר טעם הלכה זו הוא משום ביזוי מצווה, שהוא דאורייתא. ואף שכתב במשנה ברורה (סימן ע"ט ס"ק ל') שהאיסור להתפלל במקום "ריח שאין בו עיקר" הוא מדרבנן, אפשר שמקורו מעיקרון שיסודו מדאורייתא, והוא האיסור לבזות מצווה.

[6] אפילו במקום שאפשר שאם היה נזהר באכילתו לא היה בא לידי הפחה.

[7] כפי שראינו בסימן ל"ח סעיף ב.

[8] סימן ס"ו סעיף ב.