שולחן ערוך כפשוטו

הלכות ברכות השחר ופסוקי דזמרא

סימן פ"ד – אם מותר לקרות במרחץ, ובו סעיף אחד

גם במרחץ אסרו לקרוא קריאת שמע, משום שבבית המרחץ של זמן התלמוד הייתה זוהמה רבה, ולכן היה המקום דומה מעט לשירותים. אולם בניגוד לשירותים, איסור בית המרחץ הוא מדרבנן.

 

סעיף א

אמרחץ חדש שלא רחצו בו, מותר לקרות בו (א). ובישן (ב) – בבית החיצון, שכל העומדין שם לבושים, מותר (ג). ובאמצעי, שקצת העומדין שם לבושים וקצתם ערומים, יש שם שאלת שלום אבל לא קריאת שמע ותפילה (ד). הגה: ומותר להרהר שם בדברי תורה  (ה) (ר"ן פרק קמא דשבת ופרק ג' דעבודה זרה). ובפנימי, שכולם עומדים שם ערומים, אפילו שאלת שלום אסור (ו). הגה: ואסור לענות אמן בבית המרחץ (ז) (ר"ן פרק כירה).

אשבת י׳ ע"א, והביאו הרי״ף ורא״ש בסוף פרק מי שמתו.

 

  • מותר לקרות בו – כיוון שכאמור "הזמנה לאו מילתא היא", כלומר שייעוד מקום לשימוש אינו מספיק כדי להחיל עליו את דיני המקום. לכן אין למקום דין מרחץ עד שישתמשו בו לכל הפחות פעם אחת[1].
  • ובישן – היינו מרחץ שכבר השתמשו בו, ואפילו פעם אחת.
  • מותר – כי הבית החיצון אינו מלוכלך.
  • קריאת שמע ותפילה – כיוון שמלוכלך קצת וחלק מהאנשים עומדים שם ערומים, דינו חלקית כבית המרחץ, ואסור לומר בו דברי קדושה.
  • בדברי תורה – כיוון שהרהור אינו כדיבור, ולא נאסר אלא במקום הטינופת ממש[2]. והמחבר מסכים לדין זה.
  • אסור – שדינו כשירותים ממש. ואסרו גם שאילת שלום כי השלום משמותיו של הקב"ה, והשואל שלום לחברו רומז לכך. האיסור קיים גם בזמן שאין שם אנשים ערומים, וכן לאחר שניקו את המקום; שהואיל ושם בית המרחץ עליו, והוא נועד להיות מקום שאינו נקי ושאנשים עומדים בו ערומים, נתנו חכמים למקום דין של שירותים.

ובזמן הזה, חדרי מקלחת או חדרי אמבטיה ביתיים, שאין בהן זוהמה רבה, אין להם דין שירותים. ונוהגים להחמיר בהם כדין "הבית החיצון", שמותר להרהר בו בדברי תורה אבל אסור לומר בו דברים שבקדושה[3]. וב"בית הטבילה" במקווה של היום, מקום שבו רק טובלים ולא מתרחצים, מותר לברך[4]. ובבריכה או על שפת הים מותר לברך, אבל במקלחות שבמלתחות יש להחמיר ולא לברך[5].

  • בבית המרחץ – כשם שאסור לברך, כי עניית אמן כמוה כברכה.

[1] כפי שראינו לגבי חדר השירותים בסעיף ב' בסימן הקודם. אמנם שם התבאר שבשירותים יעוד אוסר בתנאים מסוימים, שמפני הגנאי המרובה שבשירותים החמירו בו חכמים.

[2] כמבואר בסימן הבא סעיף ב'.

[3] כך נראה מהמשנה ברורה ס"ק ז, שהסביר האיסור ב"בית שעומדין בו אמבטאות" (בלשון רבים)", משום "דנפיש שם הבלא וזוהמא". אם כן בחדרי אמבטיה של היום, שהם נקיים, מותר. וכן פסקו הציץ אליעזר (ח"ז סימן ה), ויביע אומר (ח"ג או"ח סוף סימן א' אות יב). וכן מותר לשמוע בו דברי תורה מוקלטים, שאין בכך אלא דין "הרהור".

[4] כפי שבארנו בסימן מ"ה ס"ק ז.

[5] דין הנחת תפילין במקומות אלו התבאר בסימן מ"ה סעיף ב'.

דילוג לתוכן