סימן קל"ח – שלא לשייר בפרשה פחות מג' פסוקים, ובו סעיף אחד

להבנת סימן קצר זה יש להקדים ולבאר שהתורה כתובה פרשיות פרשיות. מסורת הכתיבה מחלקת את התורה לקטעים הקרויים 'פרשיות' (או 'פרשות', אולם אין הכוונה ל'פרשת השבוע'), שכל אחת מהן מהווה יחידה אחת. החלוקה ביניהן נעשית על ידי השארת מקום חלק לאחר הפרשייה; וישנם שני סוגי הפסקות: ב"פרשה סתומה" משאירים רווח של תשע אותיות, וב"פרשה פתוחה" משאירים רווח עד סוף השורה[1].

סעיף א

^אהקורא בתורה לא ישייר בפרשה פחות משלושה פסוקים, מפני היוצאים אז מבית הכנסת, שיאמרו: העולה אחריו לא יקרא אלא שני פסוקים הנשארים (א). וכן לא יתחיל בה פחות משלושה פסוקים, מפני הנכנסים אז בבית הכנסת, שיאמרו שלא קרא הראשון אלא שני פסוקים (ב). הגה: ואין חילוק בין פרשה פתוחה לסתומה (ג). ופרשה שאינה רק שני פסוקים, מותר לשייר בתחלה ולהפסיק שם (ד) (תרומת הדשן סימן כ"ב). ויכוין שיתחיל תמיד לקרוא בדבר טוב, ויסיים בדבר טוב (ה) (אור זרוע, ומיימוני פרק י"ג מהל' תפילה). ועיין לעיל סימן תכ"ח (ו).

^אמגילה כא ע"ב.

• שני פסוקים הנשארים – כל עולה צריך לקרוא לפחות שלושה פסוקים. בעבר לא היה מנהג קריאה קבוע, וכל עולה קרא שלושה פסוקים או יותר, ועצר היכן שרצה. במציאות כזו, אסרה הגמרא על הקורא להפסיק שני פסוקים לפני סוף הפרשייה, "גזרה משום היוצאים"; שאם אדם יצא מבית הכנסת בסוף עלייה זו, ייווצר אצלו הרושם שנשארו לעולה הבא רק שני פסוקים לקרוא. את גזרת הנכנסים והיוצאים הסברנו בהרחבה בהשלמה שבסוף הכרך, יעויין שם.
• אלא שני פסוקים – בדומה לבעיה הקודמת, אלא שכאן החשש הוא מפני מי שייכנס לבית הכנסת באמצע הקריאה, ויראה שמתחילים שני פסוקים (או אחד) לאחר תחילת הפרשייה, ועלול להבין שהקורא הקודם לא קרא אלא פסוקים אלו.
• לסתומה – והאיסור נוהג בשני סוגי ההפסקות; ואף המחבר מסכים לכך.
• ולהפסיק שם – כלומר: מותר להפסיק בתחילתה של פרשייה שאורכה שני פסוקים בלבד, ואין חוששים שהיוצאים יחשבו שהקורא הבא יקרא שני פסוקים בלבד. וכן מותר להפסיק בסופה, ואין חוששים מהנכנסים[2], שלא נאמרו חששות אלו אלא על הפסק באמצע פרשייה. והדבר מותר בתנאי שקרא לפחות שלושה פסוקים בפרשייה הקודמת[3].
• בדבר טוב – דבר זה מוסכם גם על המחבר. הלכות אלו פחות נוגעות לעליות הרגילות בימינו, כשאנו סומכים על סימון העליות בחומשים[4]; אולם יש לשים לב אליהן כאשר מוסיפים עולים ומחלקים לשם כך עלייה אחת לכמה חלקים.
• סימן תכ"ח – סעיף ו'. שם מבואר שאין להפסיק בקללות[5].

[1] להרחבה, ראה את דברינו בכרך א', סימן ל"ו ס"ק קי"ד (עמוד 209).

[2] המשנה ברורה מביא שיש מחמירים בכך. למעשה אנו נוהגים לעצור על פי המנהג המובא בחומשים.

[3] ואם זו פרשייה של פסוק אחד או שני פסוקים, אין צורך.

[4] מקור הפסקות אלו לא ברור. אך ודאי שזו מסורת קדומה, אולי כבר מימי הגאונים. הפסקות אלו התקבלו (בשינויים קלים) בכל תפוצות ישראל. אולם יש מגדולי ישראל, ובראשם הגר"א, שאמרו שחלוקה זו לא נעשתה על ידי חכמים (ראה "מעשה רב", מנהגי הגר"א סי קל"ב. ולכל העניין ראה במאמרו של פרופ' יצחק זימר בחוברת סיני ס"ח תשל"א, ובמאמרו של הרב גדליה אוברלנדר בכתב עת "אור ישראל" (מאנסי) כ', תש"ס, עמ' קס-קסב).

ברוב רובם של המקומות, ההפסקות שנדפסו תואמות את ההלכות שלמדנו כאן. אחד המקומות הקשים הוא סיום פרשת בלק, שאינה מסתיימת בדבר טוב, אלא בפסוק: "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף". ייתכן שזה יוצא מן הכלל, בגלל שרצו להתחיל את הפרשה הבאה בפנחס, וייתכן שצריך לראות את פסוק זה כמכלול אחד עם הפסוק שלפניו, המסתיים במילים: "וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". המג"א (והמשנ"ב בשמו) מבינים ש"דבר טוב" כאן פירושו דבר טוב לישראל. והדבר מבאר כמה הפסקות בדברים שאינם טובים, למשל סיומה של פרשת נח במותו של תרח.

[5] הלכה זו מקורה במשנה במגילה, ובירושלמי (פרק ג' הלכה ז) למדו מכאן שיש לסיים בדבר טוב.