סימן קמ"ו – שלא לדבר בשעת הקריאה, ובו ד' סעיפים

להבנת סימן זה יש לשים לב שתקנת קריאת התורה היא מצווה המוטלת על הציבור. בנוסף ישנה חובה אישית המוטלת על היחיד, לקרוא בכל שבוע את הפרשה "שניים מקרא ואחד תרגום". החובה האישית מבוארת בסימן רפ"ה, ובסימן זה דנים בכבוד שכל יחיד צריך לנהוג בחובת הקריאה של הציבור.

סעיף א

^אאסור לצאת ולהניח ספר תורה כשהוא פתוח (א), אבל בין גברא לגברא, שפיר דמי (ב).

^אברכות ח' ע"א.

• כשהוא פתוח – היינו בזמן שקוראים בו. חכמים מצאו רמז לדין זה בפסוק "ועוזבי ה' יכלו" (ישעיהו א', כח); ומי שעוזב באמצע הקריאה מפגין זלזול בתורה, ומראה שאינו מעוניין להקשיב לדבר ה'.
• שפיר דמי – כלומר: בין עלייה לעלייה מותר לעזוב. קריאת התורה היא מצווה המוטלת על הציבור, וחשוב מאוד להשתתף עם הציבור בקיום מצווה זו. אמנם אם נאלץ לצאת מהקריאה בגלל עיסוק חשוב, כגון הגעה בזמן לעבודה או לחברותא, או תור לרופא, וכדומה – אין בכך עברה, אבל ימתין לסיום העלייה ואז ייצא, כדי לא להראות זלזול בתורה.

סעיף ב

(ג) ^בכיון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה, אסור לספר אפילו בדברי תורה, אפילו בין גברא לגברא, ^גואפילו אם השלים הוא הפרשה (ד); ^דויש מתירים לגרוס (פירוש: ללמוד) בלחש (ה); ^הויש אומרים שאם יש עשרה דצייתי (פירוש: שמשימין לבם) לספר תורה, מותר לספר הגה: בדברי תורה (ו) (ב"י בשם מהר"י אבוהב); ^וויש מתירים למי שתורתו אומנתו (ז); ^זויש מתירים למי שקודם שנפתח ספר תורה מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ספר תורה אלא לקרות, ומתחיל לקרות (ח). ^חולקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה, שרי (ט). ^טוכל זה אינו ענין לפרשת 'זכור' (י) ופרשת פרה (יא), שהם בעשרה מדאורייתא (יב), שצריך לכוין ולשומעם מפי הקורא. והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשומעם מפי הקורא.

^בסוטה ל״ט ע"א.  ^גהרשב״א בתשובה.  ^דרש״י שם.  ^הבעל הלכות גדולות.  ^והרי״ף שם, והביאו הטור. ^זתלמידי רבנו יונה.  ^חמרדכי והגהות אשרי ומנהג ר׳ יהודה חסיד.  ^טתוספות ריש פרק ג דמגילה, והרא״ש, והסמ״ג.

• הקדמה לסעיף – חלקו הראשונים בשאלה מה תפקיד הציבור בזמן קריאת התורה. לדעה המחמירה ביותר, קריאת התורה היא כעין מעמד הר סיני, ועל כל אחד להשתתף במעמד זה ולהקשיב לכל מילה. הדעה הקיצונית השנייה היא שקריאת התורה תוקנה בעיקר כדי שלא יישאר הציבור בלי לימוד; לדעה זו אם מישהו מהציבור לומד תורה, אין עליו חיוב להקשיב לקריאה. יש מקור בגמרא לשתי הדעות: הדעה הראשונה נלמדת מדברי רבא בר רב הונא (סוטה לט ע"ב: "כיון שנפתח ספר תורה – אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר: (נחמיה ח', ה): 'וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם'. ואין עמידה אלא שתיקה, שנא' (איוב ל"ב, טז): 'וְהוֹחַלְתִּי כִּי לֹא יְדַבֵּרוּ כִּי עָמְדוּ לֹא עָנוּ עוֹד'". הדעה השנייה נלמדת מהתנהגותו של רב ששת, שבעת הקריאה היה מחזיר פניו ולומד[1]. בין שיטות אלו ישנן שיטות ביניים, כפי שיבואר בסעיף זה.
• השלים הוא הפרשה – "השלים הפרשה" משמעו שקרא את הפרשה "שניים מקרא ואחד תרגום", והמחבר משמיע לנו שהקריאה האישית אינה פוטרת מההשתתפות במצווה הציבורית לשמוע קריאת התורה. זו הדעה המחמירה ביותר שהבאנו, הרואה בקריאת התורה מצווה בפני עצמה. ועל כן גם מי שלמד את הפרשה ומכיר אותה היטב, עליו לעצור כדי להאזין. ויש בהקשבה הזאת רצון להתרגש מהתורה מחדש, כאילו עכשיו ניתנה, ולהפנים את מסריה[2].
• בלחש – ה"יש מתירים" הם הדעה השנייה שהבאנו, הסוברת שעיקר קריאת התורה הוא לשם לימוד תורה; ולכן אם לומד בשקט, אינו מפריע לאחרים ואינו מזלזל במעמד – מותר.
• בדברי תורה – דעה זו מקלה יותר, וסוברת שכיוון שמתקיימת המצווה הציבורית של קריאת התורה על ידי עשרה שמקשיבים, שאר הציבור יכול ללמוד אפילו קצת בקול. ונראה שגם הבית יוסף מסכים שההיתר הוא דווקא ללמוד.
• שתורתו אומנתו – שיטה זו סוברת שהציבור צריך להחמיר ולהקשיב לכל מילה. לדעה זו, רק אנשים שלומדים תורה ללא הרף ואינם מבטלים אפילו רגע, הם הפטורים ממצוות הקריאה לטובת לימודם, ומפני כך למד רב ששת בעת הקריאה בתורה.
• ומתחיל לקרות – לשיטה זו העיקר הוא שלא יזלזל בקריאת התורה. לכן אם הראה קודם לכן שהוא אינו חלק מהציבור, אינו נחשב כפורש מהתורה, ויכול להמשיך וללמוד.
• שרי – תרגום "שרי": מותר. כלומר שמותר לקרוא מהר יותר משליח הציבור, ולהספיק לקרוא פעמיים את הפסוק ופעם אחת את התרגום. והדבר מותר לכל הדעות, כי כך הוא שותף לציבור, ועוסק במה שהם עוסקים. ולמעשה אין להתיר יותר ממסקנה זו של השולחן ערוך[3].
• לפרשת זכור – היא הפרשה הנקראת בשבת שלפני פורים (בסוף דברים כ"ה), וקוראים בה את החובה לזכור את שעשה עמלק לישראל, ואת החובה למחות אותו.
• ופרשת פרה – פרשייה בתחילת פרשת חוקת (במדבר י"ט), המביאה את דיני ההיטהרות מטומאת מת על ידי הזאה ממים המעורבים באפר פרה אדומה. נוהגים לקרוא פרשה זו בשבת שאחרי פורים, כחודש לפני פסח, כי בפסח על ישראל לאכול מבשר קרבן הפסח, ועל כן יש לדאוג לטהרתם.
• מדאורייתא – קריאת פרשת זכור היא מצוות עשה הנלמדת מהפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק". חובת קריאת פרשת פרה אינה מהתורה לדעת רוב הפוסקים, ובכל זאת אין ללמוד בזמן קריאתה גם לפי הדעות המקלות[4].

סעיף ג

^יאסור לספר (יג) כשהמפטיר קורא בנביא עד שישלים כמו בספר תורה (יד).

^ירבינו ירוחם נתיב ב׳.

• לספר – כלומר לדבר. אלא יש להקשיב לקריאת ההפטרה.
• כמו בספר תורה – וכל ההיתרים לכך שנאמרו בקריאת התורה נאמרו גם בקריאת ההפטרה.

סעיף ד

אין צריך לעמוד מעומד בעת שקורין בתורה (טו). הגה: ויש מחמירין ועומדין, וכן עשה מהר"ם (טו) (מרדכי פרק רבי אליעזר דמילה).

^כטור בשם רב שר שלום.

• שקורין בתורה – יש נוהגים לעמוד, משום הפסוק "וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם". אלא שמפורש בגמרא ש"עמדו" בפסוק פירושו 'שתקו', ולכן אין חיוב לעמוד.
• מהר"ם – המחמירים רואים בקריאת התורה כעין מעמד הר סיני, שבו כולם עמדו והקשיבו ביראה. אולם גם לדעת הרמ"א אין זו חובה.

[1] ברכות ח ע"א: "רב ששת מהדר אפיה וגריס, אמר: אנן בדידן ואינהו בדידהו". תרגום: [בזמן הקריאה בתורה] רב ששת החזיר פניו ולמד. אמר: אנו בשלנו והם בשלהם".

[2] ואין להקשות מרב ששת שהיה מחזיר פניו ולומד,  שכיוון שהיה עיוור, היה  פטור מקריאת התורה בציבור.

[3] כי הדעה האוסרת נאמרה ראשונה בסתם, ורק ההיתר לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום מוסכם גם לשיטה זו. הטוב ביותר הוא להתרכז ולשמוע את הקריאה ולהפנים כל מילה, ולא לקרוא במהירות פעמיים את הפסוק ופעם את התרגום בזמן ששליח הציבור קורא את הפסוק.

[4] כל מוני המצוות לא מנו קריאה זו כמצוות עשה, ובכל זאת יש הרואים בה מצווה מהתורה. ראה שו"ע תרפ"ה, ז. לדעת המשנ"ב כאן אין ללמוד בזמן קריאת פרשת פרה אף לשיטות שאינה מצווה מהתורה. ונראה שיש מצוות שאינן נחשבות כמצוות עשה, ובכל זאת הן מהתורה, וזה מעמדה של קריאת פרשת פרה. ונראה שקריאה זו רמוזה בתחילת פרשה פרה, שנאמר בה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה …". לאחר שכתוב "וידבר ה' אל משה לאמר", נאמר שוב "אשר ציווה ה' לאמר". ונראה שתוספת זו מלמדת אותנו שיש חוקה גם לומר פרשה זו.