סימן ק"מ – דיני הפסק בברכת התורה, ובו ג' סעיפים

כל עלייה, עם הברכות שלפניה ושלאחריה, נחשבת כיחידה אחת. לכן אין להפסיק בדיבור החל מהברכה שלפני הקריאה עד הברכה שאחריה. הסימן דן בדיני המפסיק באמצע הקריאה או בינה לבין ברכותיה.

סעיף א

^אהקורא בתורה ונשתתק, העומד (א) יתחיל ממקום שהתחיל הראשון, ויברך בתחלה ובסוף (ב);  ^בולהרמב"ם לא יברך בתחלה (ג). הגה: ואפילו בזמן הזה ששליח ציבור קורא, דינא הכי (ד) (רבנו יונה פרק אין עומדין).

^אירושלמי, והביאו הרי״ף והרא״ש בפרק ג דמגילה.  ^בבפרק יב מהלכות תפילה.

• העומד – האדם שנקרא להחליף את זה שנשתתק[1].
• בתחילה ובסוף – כדי שכל עלייה תזכה בברכה לפניה ובברכה לאחריה.[2] שכיוון שהעולה שהשתתק לא בירך בסוף קריאתו, לא עלתה קריאה זו, ולכן מחליפו יברך שנית ויחזור לקרוא מתחילת העלייה.
• בתחילה – גם לדעה זו יחזור לקרוא מתחילת העלייה, אלא שיסמוך על ברכת הראשון. והלכה למעשה נפסק כדעה הראשונה, הן לאשכנזים והן לספרדים[3].
• דינא הכי – משום שכשאחד מברך את הברכה הראשונה, ואחֵר את הברכה האחרונה, נראה שיש כאן שני עולים שאף אחד מהם לא בירך את שתי הברכות.

סעיף ב

^גהעומד לקרות בתורה, וברך ברכה שלפניה וקרא מקצת פסוקים, ודבר דברי תורה או דברי חול – לא הוי הפסק, ואינו צריך לחזור ולברך (ה).

^גמרדכי שם בשם רבינו אפרים.

• לחזור ולברך – כמובן שלכתחילה אין להפסיק באמצע הקריאה; אך אם הפסיק – אינו צריך לחזור ולברך, כי הברכה הראשונה חלה על מה שקרא לפני שהפסיק[4], והברכה האחרונה חלה על מה שקרא לאחר שהפסיק. מציאות זו מתרחשת לעתים, כגון כשמסתפקים אם יש טעות בספר התורה ודנים בכך, או אם חלילה הייתה אזעקה באמצע הקריאה. כאשר חוזרים וממשיכים לקרוא אין צורך לחזור ולברך. ואם בירך והפסיק בדיבור לפני שהתחיל לקרוא – חוזר ומברך[5], אבל אינו חוזר על אמירת "ברכו"[6].

סעיף ג

העולה לקרות בתורה והראו לו מקום שצריך לקרות, וברך על התורה, והתחיל לקרות או לא התחיל, והזכירוהו שפרשה אחרת צריך לקרות, וגלל הספר תורה למקום שצריך לקרות בו – ^דיש אומרים שאינו צריך לחזור ולברך (ו), ^הויש אומרים שצריך (ז).

^דהר"ד אבודרהם.  ^הבית יוסף.

• לחזור ולברך – לשיטה זו הברכה אינה על פרשה מסוימת, אלא היא ברכה כללית על קריאת התורה.
• שצריך – ולדעה זו הברכה היא על הפרשה שעומדים לקרוא. הלכה למעשה, הפוסקים הספרדים פסקו שלא לברך שנית, משום "ספק ברכות להקל"[7], והפוסקים האשכנזים[8] הכריעו לחזור ולברך (וכאמור, ללא "ברכו"), משום שזו דעת המחבר בבית יוסף, וכן על פי הכלל בדברי המחבר: "יש אומרים ויש אומרים, הלכה כיש אומרים בתרא". אמנם גם לדעה זו יש לחזור ולברך רק אם היה צריך לקרוא בעמודה אחרת; אך אם הספר פתוח בעמודה הנכונה, גם אם הראו לו שלא במקום הנכון – לא יברך שנית, שדעתו בברכה על כל מה שפתוח לפניו[9].

[1] המחבר מנסח דבריו על מקום בו נוהגים שהעולה קורא לעצמו. אולם אין לכך השלכה למעשה, כפי שמעיר כאן הרמ"א.

[2] ואף שראינו שהתקנה המקורית הייתה שרק העולה הראשון מברך ברכה ראשונה, והאחרון ברכה אחרונה,  לאחר שתיקנו שכל עולה יברך תחילה וסוף, צריך שכל עליה תזכה בברכה לפניה ולאחריה.

[3] לפסק האשכנזים ראה משנה ברורה וחיי אדם, ולפסק הספרדים ראה כף החיים אות ה, וילקוט יוסף הלכות קריאת התורה על סימן ק"מ. ובהערות "איש מצליח" על שולחן ערוך כתב שאין לברך ברכה ראשונה, משום "ספק ברכות להקל".

[4] בבית יוסף מובאת דעה שדווקא אם קרא שלושה פסוקים אינו צריך לחזור ולברך. אולם הסכמת האחרונים שלא יברך אף אם קרא רק פסוק אחד לשלושה פסוקים, וכן משמע מלשון המחבר, שלא כתב שלשה פסוקים, אלא "מקצת פסוקים".

[5] כך משמע מהמחבר, וכך פסק המשנה ברורה. אולם כף החיים (אות יח) הביא דעות שמשוות ברכה זו לברכת התורה של הבוקר, ועל פיהן אם לא קרא כלל אינו חוזר ומברך. וכך פוסק למעשה, משום "ספק ברכות להקל". אמנם עיין ב"איש מצליח", הערותיו של הרב מאזוז  על המשנה ברורה, שמאריך שאין לסמוך על דעה זו כלל, ומסקנתו שצריך לחזור ולברך, כדבריו המחבר. וכך גם דעת הרב דוד יוסף ב"הלכה ברורה".

[6] כך כתב כאן ערוך השולחן, וכן ב"פסקי תשובות".

[7] כף החיים אות טו, וכן בילקוט יוסף.

[8] ט"ז ס"ק ד, מג"א ס"ק ד, משנ"ב ס"ק ט וערוך השולחן סעיף ה'.

[9] על כך חלק ערוך השולחן, ולדעתו יחזור גם אם הספר פתוח במקום הנכון. ועוד כתב שיחזור רק על הברכה, ולא על "ברכו".