סימן ק"ס – אלו מים כשרים לנטילה, ובו ט"ו סעיפים

סימן זה דן במים הכשרים לנטילת ידיים. המים מסמלים טהרה, ולמדנו מדיני טהרת הידיים בכיור שבבית המקדש שהמים צריכים להיות מים איכותיים. לכן פסולים לנטילה מים שהשתנה מראם, מים שנעשתה בהם מלאכה ומים סרוחים. בהמשך הסימן דן השולחן ערוך גם בשיעור המים ובהבדלים בין מים של נטילה למים של טבילה. רוב ההלכות שבסימן זה עוסקות בנטילה, ולא בטבילה, משום שדווקא בנטילה, שאינה עיקר דין הטהרה, והמים בה אינם מחוברים לקרקע,  תיקנו חכמים כללים לחשיבות המים.

בסעיפים רבים בסימן זה ניכר מהדיון שהמים היו בצמצום, ולעיתים באיכות שאינה טובה. כיום סעיפים אלו אינם למעשה בדרך כלל, כיוון שלכולנו יש מים איכותיים בשפע.

סעיף א

^אמים שנשתנו מראיהן, בין מחמת עצמן (א), בין מחמת דבר שנפל לתוכן (ב), ^בבין מחמת מקומם (ג), פסולים (ד).

^אבפרק קמא דמסכת ידים.  ^בהרמב״ם פרק ו' מהלכות ברכות.

• מחמת עצמן – כגון מים העומדים זמן רב במקום אחד, שצבעם משתנה מעט.
• דבר שנפל לתוכם – כגון דיו או מיץ ששינו את צבע המים.
• מחמת מקומם – כגון מים ששהו זמן רב בכלי וקבלו את צבע הכלי.
• פסולים – כפי שהסברנו בהקדמה לסימן.

סעיף ב

(ה) ^געשה במים מלאכה, או ששרה בהם פתו, אפילו נתכוין לשרות בכלי זה ונפל לשני, פסולים (ו). ^דואם צינן יין במים (ז), פסולים. ^הואם הדיח בהם כלים, פסולים (ח); ואם היו כלים מודחים או חדשים, כשרים (ט). ואם הטביל בהם הנחתום הגלוסקין (פירוש: ככרות לחם), פסולים (י), ^ואבל אם טבל ידיו במים וטח פני הגלוסקין, או שחפן מהם בחפניו, המים הנשארים לא נעשה בהם מלאכה, ולפיכך כשרים אם לא נשתנה מראיהן (יא). הגה: והוא הדין מים שהנחתום מדיח ידיו בהם מן הבצק הדבק בידיו (יב) (ב"י בשם ר' ירוחם).

^גשם בפרק קמא דידים.  ^דהרא״ש בפירוש מסכת ידים.  ^המשנה שם בפרק קמא.  ^ור״ש בפירוש המשנה.

• הקדמה לסעיף – מסעיף זה עד סעיף ו' השולחן ערוך דן במים שנעשה בהם מלאכה, שהם פסולים לנטילה.
• פסולים – כלומר: כל מלאכה פוסלת את המים, אפילו אם המלאכה לא נעשתה בהם בכוונה.
• צינן יין במים – שהניח בקבוק יין בתוך כלי עם מים קרים כדי לצנן את היין, הרי מים אלה פסולים לנטילה.
• פסולים – כי שטיפת כלים, כמו צינון היין, נחשבת עשיית מלאכה במים.
• כשרים – כיוון ששטיפה שאינה מועילה לכלום אינה נחשבת למלאכה.
• פסולים – גם אם המים נשארו צלולים, כיוון שפעולה זו מועילה ללחם, ונחשבת לעשיית מלאכה במים.
• מראיהן – עשיית מלאכה במים נחשבת רק אם טבל את הלחם בתוך המים. אבל אם הוציא את המים בחופניו, המלאכה נעשתה רק במים שהוציא, והכנסת ידיו למים אינה נחשבת כעשיית מלאכה בהם.
• הדבק בידיו – דברי רמ"א אלו מבוססים על ההבנה שאפשר להסיר את הבצק הדבוק על הידיים בלא מים[1], ולכן הכנסת הידיים למים נחשבת כהדחת כלים מודחים. המחבר לא פסק כדעה זו, וגם הפוסקים האחרונים כתבו שאין לסמוך על היתר זה.

סעיף ג

^זמים שלפני הנפח, אף על פי שלא נשתנו מראיהם – פסולים, מפני שבידוע שנעשה בהם מלאכה, דהיינו שכיבה בהם הברזל (יג). ושלפני הספר – אם נשתנו מראיהם פסולים, ואם לאו כשרים (יד).

^זתוספתא [ידים פ"א], ושם [במשנה] בפירוש הר״ש.

• הברזל – לכן אם מסופק אם נעשתה בהם מלאכה, אפשר לסמוך על סבירות זו כדי לפוסלן.
• כשרים – כי השימוש במים על ידי הספר משנה את מראה המים, ואם לא השתנתה מראיתם חזקה שלא השתמש בהם, והם כשרים.

סעיף ד

^חמים ששתו מהם תרנגולים, או לקלק (פירוש: שתיית הכלב נקרא לקיקה) מהם הכלב – יש מי שפוסל (טו), ^טואין דבריו נראין (טז), אלא בין באלו בין בכל שאר בהמה חיה ועוף, יש להכשיר.

^חרש״י ואור זרוע.  ^טבית יוסף.

• שפוסל – כיוון שבזמן השתייה פולטים בעלי החיים מעט מן המים ששתו, נחשבים המים כאילו נעשתה בהם מלאכה.
• ואין דבריו נראין – כי שתיית בעל החיים אינה נחשבת מלאכה. ובנוסף מים אלו בטלים ברוב המים המצויים שם.

סעיף ה

^יאין מלאכה פוסלת אלא במים שאובים, בין שהם בכלי (יז) בין שהם בקרקע (יח), אבל לא במי מקוה או מעין (יט) בעודם מחוברים (כ).

^יבית יוסף מלשון הרמב״ם פרק ו' מהלכות ברכות.

• בכלי – כמו שראינו בכל הדוגמאות שהובאו למעלה, כגון שצינן בקבוק יין במים הנמצאים בכלי.
• בקרקע – מים שאובים שבשלולית או באגם, אם עשה בהם מלאכה (כגון שצינן בהם בקבוק יין), נפסלים לנטילה, ואסור למלא מהם כלי לצורך נטילת ידיים.
• או מעין – מים הכשרים לטבילה אינם נפסלים בעשיית מלאכה. לכן אם למשל צינן יין בתוך מקווה, מותר לטבול בו ידיו, וכן למלא ממנו כלי לנטילת ידיים.
• בעודם מחוברים – לקרקע. אבל אם נעשה בהם מלאכה לאחר שנשאבו בכלי, נפסלו לנטילת ידיים.

סעיף ו

^כחמי האור (כא) נוטלים מהם לידים, אפילו הן חמין שהיד סולדת (פירוש: כל שכריסו של תינוק נכוה הימנו) בהם (כב).

^כחולין ק״ו ע"א.

• חמי האור – מים שהתחממו על ידי אש.
• סולדת בהם – כלומר: אף על פי שהמים חמים כל כך עד כדי שקשה להכניס לתוכם את היד מפאת חומם, החימום אינו מבטל את חשיבות המים.

סעיף ז

^לחמי טבריא (כג) יכול להטביל בהם את הידים, אבל ליטול מהם בכלי, לא (כד). ואם המשיך אותן בארץ דרך חריץ חוץ למקומם והפסיקן מהמעין הנובע חם, אם יש בהם שיעור מקוה מטבילין בהם הידים, ואם אין בהם שיעור מקוה לא (כה); ואם חריץ זה מימיו מחוברים למי המעין הנובע חם, לרש"י והרשב"א אין מטבילין בו הידים, ולהר"ר יונה מטבילין בו את הידים (כו).

^לחולין ק״ו ע"א.

• חמי טבריא – הם מי מעיינות חמים, הנובעים מהאדמה ליד העיר טבריה.
• בכלי לא – טעם הדבר מוסבר בסעיף הבא, ושם מתבאר שאיסור חכמים זה הוא רק בחמי טבריה, אבל שאר מעיינות חמים דינם ככל מעיין, ומימיהם מותרים בטבילה ובנטילה.
• לא – בסימן קנ"ט סעיף י"ד ראינו מחלוקת האם מותר לטבול ידיים במים שאין בהם ארבעים סאה. ובמים שמקורם בחמי טבריה אף המתירים שם יאסרו, גזרה שמא יבואו ליטול ממים אלו על ידי כלי.
• את הידיים – מחלוקתם היא עד כמה החמירו בגזרה שמא יבוא ליטול ידיו מחמי טבריה[2].

סעיף ח

^מטעם פיסול חמי טבריא לנטילה, מפני שהן מרים ואינם ראויין לשתיית הכלב (כז); אבל אם ימצאו מים חמין נובעין שהן ראויין לשתיית הכלב, נוטלים מהם לידים (כח).

^מרמב״ם ורשב״א ורבנו יונה.

• לשתיית הכלב – דבר הפוסל כל מים, כמבואר בסעיף הבא.
• לידיים – כלומר: אין פסול במעיינות חמים מכיוון שהם חמים, אלא שיש לבדוק שהם אינם סרוחים או מרים לפני שנוטלים מהם.

סעיף ט

^נמים מלוחים או סרוחים או מרים, שאין הכלב יכול לשתות מהם, פסולים לנטילת ידים (כט), אף על פי שכשרים למי מקוה לטבילה (ל). ^סואם הם עכורים מחמת טיט שנתערב בהם – אם הכלב יכול לשתות מהם, כשרים בין לנטילת ידים בין למקוה; ואם אינו יכול לשתות מהם, פסולים לשניהם (לא).

^נפרק קמא דמסכת ידים, והרי״ף בפרק ח׳ דברכות.  ^סזבחים כ״ב ע"א.

• לנטילת ידיים – שכפי שביארנו בהקדמה לסימן, מי נטילת הידיים צריכים להיות איכותיים כמי הכיור שבמקדש.
• לטבילה – שבמי מקווה, שהם עיקר הטהרה, אין המים נפסלים משינויים אלו.
• לשניהם – מים בלתי ראויים לשתייה או עכורים בלבד אינם פסולים לטבילה. אולם אם הטיט הן עוכר את המים והן פוסל אותם לשתייה הם נפסלים, כיוון שאז הם נחשבים כטיט, ולא כמים.

סעיף י

^ענוטלים לידים בכל דבר שתחלתו מן המים, כגון יבחושים (פירוש: תולעים) אדומים או שומן דג (לב). הגה: ונראה דוקא אם ריסקן, דלא עדיף משלג (לג) וכו'.

^עהגהות אשרי פרק ב' דברכות, ממהיא דזבחים שם.

• שומן דג – דברים אלו אינם מצויים כיום, ואיננו בטוחים מה היו בתקופתם.
• משלג – דין השלג מבואר בהמשך, בסעיף י"ב.

סעיף יא

^פמים שיש לו ספק אם נעשה בהם מלאכה או לאו, או שיש לו ספק אם יש בהם כשיעור אם לאו, או אם הם טמאים (לד) או טהורים, או ^צספק אם נטל ידיו או לאו, טהור (לה). הגה: וכל ספק טהרה בידים, טהור (לו) (טור). ^קויש מי שאומר שעם כל זאת אם יש לו מים אחרים, שיטול ידיו ויוציא עצמו מן הספק (לז). הגה: מי שלא נטל ידיו ונגע במים, לא נפסלו אותן מים לנטילה, ולא מיקרי מים טמאים (לח); אבל אסור לרחוץ ידיו ממים שנטל בהם חבירו כבר (לט) (תרומת הדשן סי' רנ"ט).

^פפרק ב' דמסכת ידים.  ^צרמב״ם בפרק ו' מהלכות ברכות, והטור. ^קהראב״ד שם.

• טמאים – שיש לו ספק אם הם פסולים לנטילה, כגון אם השתנה מראם מעט, ומסופק אם נחשב הדבר ש"נשתנו מראם".
• טהור – כיוון שנטילת ידיים היא מדרבנן, וכלל בידינו: "ספק דרבנן – לקולא".
• טהור – כוונת הרמ"א להוסיף ספקות נוספים, כגון ספק אם הכלי היה שלם או פגום.
• מן הספק – המחבר מלמדנו כאן מוסר גדול, שכל דבר שהותר משום הספק, אם יכול להוציא את עצמו מן הספק בקלות, ראוי לכתחילה לעשות זאת. אך אם הוא צריך להתאמץ לשם כך, נראה כאילו אינו מקבל את הכלל שקבעו חכמים "ספק דרבנן לקולא", ולא יחמיר. וכתב המשנה ברורה שאם יודע שנטל כהלכה, והספק הוא בדבר שקרה לאחר הנטילה, כגון אם חושש שמא לכלך את ידיו לאחר הנטילה – יש כאן "חזקת טהרה" ואין כלל צורך להחמיר, ואפילו אם יכול להסתלק מהספק בקלות. חשוב לציין דברים אלו במיוחד לאנשים שחוששים כל העת שהם אינם בסדר, וחוזרים ונוטלים את ידיהם, עד כדי הפרעה לסדר יומם[3]. לאדם כזה חשוב להדגיש שההלכה היא שבדיני דרבנן אלו אין להחמיר בספיקות, וודאי שאין להיכנס למערבולת של ספיקות וחששות.
• מים מטמאים – שהלא בנטילה אין נוהגים דיני טומאה, ונגיעה במים אינה נחשבת עשיית מלאכה בהם.
• חברו כבר – כגון אם נטל חברו לתוך כלי, שמים אלו הם כמים שנעשתה בהם מלאכה, ופסולים לנטילה.

סעיף יב

^רהשלג, והברד, והכפור (מ), והגליד (פירוש: המים הנקפים מרוב הקור), והמלח (מא) – אם ריסקן עד שנעשו מים, נוטלין מהם וטובלין בהם, אם יש בהם כשיעור הגה: ועיין ביו"ד סימן ר"א סעיף ל' (מב).

^שיש מי שאומר שאין נטילת מים ראשונים, אלא במים בלבד (מג); ויש אומרים ^ששהיין כשר לנטילת ידים, בין נתן לתוכו מים בין לא נתן לתוכו מים (מד), אלא שאסור לעשות כן לכתחלה, כדי שלא יהא כמזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעילוי (פירוש: לשבח) עד שקובע ברכה לעצמו (מה). הגה: ויש אומרים דווקא יין לבן, אבל אדום לא (מו) (מרדכי פרק אלו דברים). ^אויש מי שאומר שכל מי פירות ראוים לנטילת ידים בשעת הדחק (מז) הגה: וכל שכן דמותר ליטול ידים בשעת הדחק בשכר או במי דבש המבושלין, דעיקרן מים (מח) (הגהות אשרי).

^רהרמב״ם שם בהלכות ברכות, ובסוף הלכות מקוואות.  ^שהראב״ד.  ^תהרשב״א.  ^ארש״י בברכות נ׳ ע"ב.  

• והכפור – הוא מן ברד דק[4].
• מלח – מלח הרווי מים אינו מצוי כיום, בדומה לדברים שראינו בסעיף י'.
• ר"א סעיף ל' – שם מבאר הרמ"א שמותר לטבול בשלג כמות שהוא. ומכאן למדנו שהשלג כשר לטבול בו את הידיים, והמילים "אם ריסקן" שבדברי המחבר כוונתם שרוצה ליטול ממנו את ידיו בכלי.
• במים בלבד – כמקווה, שאינו כשר אלא במים, כמפורש בתורה בכמה מקומות: "וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם".
• לתוכו מים – לדעה זו יין ומיץ פירות טבעי כשרים לנטילת ידיים. משקים אלו רובם מים, והם אינם נחשבים מים שנשתנה מראם, כיוון שהמראה שלהם טבעי להם.
• שקובע ברכה לעצמו – לדעה זו ניתן ליטול במיץ פירות ואין בכך איסור "בל תשחית", כיוון שאינו משחיתם, אלא משתמש בהם לצורך מצווה[5]. אולם אין לעשות זאת ביין, שהוא משקה חשוב הרבה.
• אדום לא – לפי שיטה זו רק מי פירות שצבעם דומה למים כשרים לנטילה, ואילו מי פירות כהים מאוד נחשבים כמים שנשתנה מראם, ופסולים.
• בשעת הדחק – ואף יין מותר לדעה זו. לסיכום שלוש הדעות שמביא המחבר: לדעה הראשונה אין נטילת ידיים אלא במים, ולא ביין ולא במיץ פירות; לדעה השלישית אפשר ליטול בשעת הדחק ביין ובמי פירות; הדעה השנייה היא דעת ביניים: ביין אסור, ובמי פירות מותר.

להלכה, לכתחילה צריך להחמיר כדעה הראשונה, שלא ליטול אלא במים. ובשעת הדחק עדיף ליטול במי פירות. ואם גם מי פירות אין לו, יכול להקל גם ביין. אך אין לברך אלא כשנוטל ידיו במים. פסיקה זו מבוססת על הכלל שראינו למעלה, שמקלים בספיקות בדיני נטילת ידיים.

• דעיקרן מים – ההיתר הוא לדעות המתירות ליטול במי פירות, כיוון שמשקים אלו רובם מים. ובישולם אינו גורע, כפי שראינו בסעיף ו'.

סעיף יג

^בצריך שיהא במים רביעית (מט). והני מילי לאחד (נ); אבל לשנים שבאו ליטול כאחד (נא), האחרון אין צריך (נב); ואפילו בזה אחר זה, ^גובלבד שלא יפסוק הקילוח (נג). כיצד, היה רביעית מים בכלי ופשט אחד ידיו ואחר יוצק על ידיו, ובא שני ופשט ידיו למטה ממנו סמוך ליד הראשון, וקילוח יורד על ידו של ראשון ולידו של שני שלמטה ממנו – ידי שניהם טהורות, אף על פי שפיחת שיעור הרביעית כשהם מגיעים לידיו של שני (נד), ידיו טהורות, מפני שהם באים משיירי טהרה (נה). ^דויש מתירים אפילו כשנוטלים זה אחר זה, הואיל ובשעה שהתחיל האחד ליטול מהם היה בהם רביעית, גם לשני זה עולים, מפני שבאו משיירי טהרה (נו). ^הועל דרך זה נוטלים מחצי לוג (נז) לשלשה ולארבעה, ומלוג לכמה בני אדם, כל זמן שמספיקים המים לשפוך כל אחד על ידיו שלש פעמים (נח). והוא הדין ^ושיכולים להניח ארבעה וחמישה ידיהם זה בצד זה, או זה על גב זה, וליטול כאחד, ובלבד שירפו ידיהם (נט) בענין שיגיעו המים לכל אחד.

^בריש פרק קמא דידים, וחולין ק״ז ע"א.  ^גרשב״א ורמב״ן.  ^דכן כתב רשב״א.  ^השם בריש פרק קמא דידים, לפירוש הרא״ש והר״ש.  ^ומשנה שם פרק ב'.

• רביעית – מכאן עד סוף הסימן אנו עוסקים בכמות המים הנצרכת לנטילת ידיים. ראינו בעבר שהכמות המינימלית היא "רביעית", כלומר כ-86 מ"ל (קצת פחות מחצי כוס חד פעמית). כמות זו הינה קטנה מאוד, ובזמננו יש בדרך כלל מספיק מים, ויש ליטול ברווח. הדינים המפורטים בהמשך נועדו למציאות שבה המים הינם בצמצום, ולמעשה קשה מאוד ליטול ידיים כדין עם כמות מועטת של מים. בנוסף, האחרונים פקפקו בכמה מההיתרים המובאים כאן, ולכן למעשה יזהר כל אחד ליטול ידיו בכמות מים סבירה, ודינים אלו אינם אלא כשהמים בצמצום רב.
• לאחד – כלומר: כשאדם אחד נוטל ידיים, צריכה להיות בכלי "רביעית" מים.
• ליטול כאחד – כפי שמבואר בהמשך הסעיף, ששניים יכולים ליטול ידיים יחד.
• אין צריך – ברביעית, אלא די ברביעית אחת לשניהם.
• הקילוח – אם השניים נוטלים בזה אחר זה. כי אם נפסק הקילוח, הדבר נחשב כשתי נטילות, ולשני אין רביעית.
• לידיו של שני – וידי שניהם טהורות, אף שקצת מהמים נשארו על ידי הראשון. שהם נידונים כאחד מפני שנטלו יחד.
• באים משיירי טהרה – שהכמות הכוללת יש בה רביעית, ולכן המעשה כולו כשר לנטילת ידיים.
• משיירי טהרה – המקרה הראשון עדיף, משום שהיה בו מעשה אחד של רביעית. במקרה השני כשהתחיל לצקת את המים על ידי השני כבר לא נשארו רביעית בכלי, ובכל זאת יש הרואים גם בכך "שיירי טהרה", ומתייחסים לשתי הנטילות כמעשה אחד. בשעת הדחק אפשר לסמוך על שיטה זו, כפי שלמדנו שבספקות בנטילת ידיים מקלים, משום "ספק דרבנן לקולא".
• מחצי לוג – הוא שתי רביעיות.
• שלוש פעמים – דין הנטילה שלוש פעמים מפורט בסימן קס"ב[6]. וטעם הדבר בקצרה: נטילה ראשונה לנקות את הידיים מהלכלוך שעליהם; נטילה שנייה היא עיקר הנטילה, אך מים אלו נטמאים מהידיים; ולכן יש צורך בפעם נוספת, להסרת המים הטמאים. למעשה כשיש רביעית אחת וצריך ליטול בה לשתי ידיים של שני אנשים, הדבר קשה מאוד.
• שירפו ידיהם – כאן פירושו: שלא יגעו ידיהם זו בזו.
• לכל אחד – כשכמה אנשים רוצים ליטול ידיים, וכמות המים מצומצמת[7], הדרך החסכונית ביותר ליטול היא שישימו ידיהם זו על זה באופן שאין יד נוגעת בחברתה.

סעיף יד

^זצריך שיהא רביעית מכונס במקום אחד (סא), שאם נטל משמינית וחזר ונטל משמינית, ידיו טמאות כשהיו.

^זספר ארחות חיים בשם הרשב״א.

• מכונס במקום אחד – תקנת חכמים היא שגודל הכלי יהיה לפחות רביעית, ושתהיה בו רביעית מים.

סעיף טו

^חרביעית שאמרו, בין לידיו של גדול בין לידיו של קטן (סב).

^טנטלו שני בני אדם זה ידו אחת וזה ידו אחת, ואחר כך חזר השני ונטל ידו השניה, הרי אלו כשלושה בני אדם (סג), ולפיכך אם היה בכלי חצי לוג (סד), ידיו טהורות, ואם לאו, אין ידו השניה טהורה, שאין נוטלין בפחות מחצי לוג יותר משני בני אדם.

^חתוספתא, הביאו הר״ש שם.  ^טהרשב״א בתורת הבית.

• של קטן – בתנאי שכל היד תירטב מהמים.
• כשלושה בני אדם – כדי להבין הלכה זו יש לזכור שברביעית מים יכולים ליטול שני בני אדם (בתנאי שהקילוח אינו מפסיק), אולם לא שלושה. אם שני האנשים נוטלים כל אחד לפי הסדר, הנטילה כשרה, אולם אם הראשון נטל רק ידו אחת ואז נטל השני, כשחוזר הראשון ליטול ידו השנייה, הרי זה כאילו אדם שלישי נוטל ועל כן אין די ברביעית אחת, וצריך שתי רביעיות, שהן חצי לוג.
• חצי לוג – הוא שתי רביעיות, שדי בהן לארבעה אנשים, רביעית לכל שני אנשים.

המים הכשרים לנטילת ידיים (ק"ס)

1. שלושה דברים פוסלים מים שאובים לנטילת ידיים: אם השתנה מראם, אם נעשתה בהם מלאכה או אם הם סרוחים [הק].
2. כל שימוש במים, כגון צינון בקבוק בתוכם, נחשב כעשיית מלאכה הפוסלת אותם לנטילה [ב].
3. חימום המים אינו פוסל אותם לנטילה [ו].
4. מים סרוחים הפסולים לנטילה הם מים שאינם ראויים לשתיית כלב [ט].
5. כל ספק בדיני נטילת ידיים הרי הוא ספק דרבנן, ומקלים בו [יא].
6. אפשר ליטול ידיים על ידי טבילתם בשלג [(מב)].
7. כשאין מים, אפשר ליטול במי פירות, ואפילו ביין [יב].
8. שיעור המים שצריך להיות בכלי בזמן נטילת ידיים הוא "רביעית", כ-86 מ"ל [יג-יד], בין ליד גדולה ובין ליד קטנה [טו].
9. כשנוטלים רביעית בקילוח אחד אפשר ליטול לכמה אנשים, בתנאי שהמים ירטיבו את כל הידיים, ושהידיים לא יגעו זו בזו [יג].

[1] על פי המשנ"ב ס"ק י"ח, ושער הציון ס"ק כב.

[2] קיצרנו בביאור סעיף זה משום שאינו הלכה למעשה.

[3] לעיתים הדברים מגיעים לידי הפרעה טורדנית-כפייתית. OCD בלע"ז.

[4] רשימת "השלג הברד והכפור והגליד והמלח" מקורה במשנה מקוואות תחילת פרק ז'. וכך פרשו מפרשי המשנה שם, וכאן משנ"ב ס"ק נ"ו בשמם.

[5] ושלא לצורך אסור להפסיד אוכלים ומשקים, כמפורש בתחילת סימן קע"א. ובזה מתורצת קושיית הביאור הלכה ד"ה "לכתחילה".

[6]  סעיף ב. ושם מבואר גם שכשנוטל ידיו בכמות גדולה וידיו נקיות, אין צורך אלא בפעם אחת.

[7] לעתים דין זה נצרך בטיולים שבהם המים בצמצום. אך גם בטיולים יש לדאוג לכתחילה למים בכמות המספקת גם לנטילת ידיים.