סימן ק"י – תפילה בשעת הדחק ותפילת הדרך, ובו ח' סעיפים

סיימנו את ההלכות הכלליות הקשורות לתפילה: זמנה, מקומה, כוונתה וכיוצא בזה. הסימנים בהמשך יעסקו בפרטי הברכות השונות. בתווך, סימן זה עוסק בברכה הנאמרת במקום הברכות האמצעיות שבתפילת העמידה, כאשר המתפלל אנוס ואינו יכול להתעכב ולומר את תפילת העמידה כסדרה. וכיוון שאחת הסיבות לאונס היא שהולך בדרך, סמך לה המחבר את "תפילת הדרך". והוסיף כאן את ברכת בית המדרש, משום שהיא מובאת בגמרא בסמוך לשאר ההלכות שבסימן זה.

סעיף א

^אבשעת הדחק, כגון שהוא בדרך, או שהוא עומד במקום שהוא טרוד, וירא שיפסיקוהו או שלא יוכל להתפלל בכוונה תפלה ארוכה – ^במתפלל אחַר שלוש ראשונות 'הביננו' (א), ואומר אחריה שלוש אחרונות. וצריך לאמרם מעומד (ב). וכשיגיע לביתו אין צריך לחזור ולהתפלל (ג). ואינו מתפלל 'הביננו' בימות הגשמים (ד), ולא במוצאי שבת ויום טוב (ה).

^אטור.  ^בברכות כ״ח וכ״ט.

• הביננו – זוהי ברכה אחת, הכוללת בתוכה קיצור של שלוש עשרה הברכות האמצעיות של העמידה. וזה נוסחהּ (בסוגריים – הברכה הרמוזה בה): הֲבִינֵנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ לָדַעַת דְּרָכֶיךָ (דעת), וּמוֹל אֶת לְבָבֵנוּ לְיִרְאָתֶךָ (תשובה), וְתִסְלַח לָנוּ (סליחה) לִהְיוֹת גְּאוּלִים (גאולה), וְרַחֲקֵנוּ מִמַּכְאוֹב (רפואה), וְדַשְּׁנֵנוּ בִּנְאוֹת אַרְצֶךָ (ברכת השנים), וּנְפוּצוֹתֵינוּ מֵאַרְבַּע תְּקַבֵּץ (קיבוץ גלויות), וְהַתּוֹעִים עַל דַּעְתְּךָ יִשָּׁפֵטוּ (המשפט), וְעַל הָרְשָׁעִים תָּנִיף יָדֶךָ (ברכת המינים), וְיִשְׂמְחוּ צַדִּיקִים (על הצדיקים) בְּבִנְיַן עִירֶךָ וּבְתִקוּן הֵיכָלֶךָ (ברכת ירושלים), וּבִצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ וּבְעַרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ (מלכות בית דוד). טֶרֶם נִקְרָא אַתָּה תַעֲנֶה (שומע תפילה). בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.
• מעומד – כתפילת העמידה.
• לחזור ולהתפלל – כי בשעת הדחק עלתה לו תפילה זו כתפילת שמונה עשרה. אולם אם יכול להתפלל את התפילה המלאה כשהוא בדרך, אפילו תוך כדי הליכה[1], הדבר עדיף. וכתב בביאור הלכה (ד"ה "או") ש"לא נהגו היום בהביננו, שאנו חוששין שאפילו השבע לא יכוון". כלומר שכיום אין כל כך הבדל ביכולת שלנו לכוון, בין אם אנו מצויים במצב נוח או במצב קשה לתפילה, בין אם נאמר הביננו או שנאמר שמונה עשרה, ואם כן אין סיבה שלא להתפלל תפילה מלאה.
• בימות הגשמים – "ברכת השנים" כוללת שתי בקשות: הראשונה בקשה כללית, שהשנה תהא מבורכת, והשנייה היא ברכה ממוקדת שירד כעת גשם. גם הבקשה השנייה היא חובה, ואם לא אמר אותה בימות הגשמים לא יצא ידי חובה. בברכת "הביננו" הנוסח הוא "וְדַשְּׁנֵנוּ בִּנְאוֹת אַרְצֶךָ", שהיא הבקשה הכללית. ולא הוסיפו בה "תן טל ומטר לברכה", כי אז תישמע ברכת "הביננו" כקיצור של ארבע עשרה ברכות, ולא של שלוש עשרה; ועל כן אין לומר ברכת "הביננו" בחורף.
• במוצאי שבת ויום טוב – כי יש להוסיף בהם הבדלה בברכת חונן הדעת. וגם כאן, אם יוסיפו משפטים נוספים ב"הביננו" תישמע תפילה זו כקיצור של ארבע עשרה ברכות[2].

סעיף ב

^גהפועלים שעושין מלאכה אצל בעל הבית, אם אינו נותן להם שכר חוץ מסעודתן (ו), מתפללין שמונה עשרה, אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם (ז). ואם נותן להם שכר, מתפללין 'הביננו' (ח). והאידנא אין דרך להקפיד בכך, ומסתמא אדעתא דהכי משכירין אותם שיתפללו שמונה עשרה (ט).

^גברכות ט״ז ע"א. ^ד הגהת מיימוני פרק א מהלכות ברכות.

• חוץ מסעודתן – סעיף זה עוסק בפועלים שנשכרו לעבוד כל היום, ולא התנו שיקבלו הפסקות במהלך העבודה. במקרה הראשון מקבלים הפועלים מזון בזמן העבודה, וזהו שכרם היחיד. בהמשך מבואר שמציאות זו, הדומה לעבדות, אינה קיימת כיום.
• ואין נושאין כפיהם – שאין בעל הבית מקפיד על הזמן שהם מבטלים מהעבודה לצורך התפילה, כיוון שאינו נותן להם משכורת. אולם בכל זאת לא יאריכו מעבר לזמן הנדרש לתפילה עצמה.
• מתפללין 'הביננו' – כיוון שאם נותן להם שכר מקפיד על זמן עבודתם.
• שיתפללו שמונה עשרה – ואף על פי שכיום פועלים אינם מתפללים "הביננו", עדיין מלמדנו דין זה מוסר חשוב, שאין להתעסק בדברים פרטיים בשעות שבהן אדם מקבל שכר לצורך עבודה מסוימת. ועוד נלמד מכאן, שאדם המוצא פרנסה רק במקום שאינו מאפשר לו להתפלל בנחת במניין (דבר השכיח במיוחד בארצות שבהן הימים קצרים בחורף), מותר לו לקצר בתפילה לצורך פרנסתו ופרנסת משפחתו.

סעיף ג

^הההולך במקום גדודי חיה ולסטים (י), מתפלל 'צרכי עמך מרובים' וכו' (יא), ואינו צריך לא לשלוש ראשונות ולא לשלוש אחרונות. ומתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך, ^וואם יכול לעמוד עומד. וכשיגיע לישוב ותתקרר דעתו, חוזר ומתפלל תפלת שמונה עשרה ברכות (יב) הגה: ואם לא חזר להתפלל, הוי כאילו שכח להתפלל לגמרי, ונתבאר לעיל סי' ק"ח (יג) (כן משמע בבית יוסף).

^הברכות כ״ט ול׳.  ^והרמב״ם פרק ד מהל׳ תפלה.

• ולסטים – ואינו יכול להתפלל אפילו תפילת "הביננו".
• וכו' – זהו נוסח הברכה: "צָרְכֵי עַמְּךָ מְרֻבִּים וְדַעֲתָּם קְצָרָה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יי אֱ-לֹהֵינוּ שֶׁתִּתֵּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ וּלְכָל גְּוִיָּה וּגְוִיָּה דֵּי מַחֲסוֹרָה (וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה). בָּרוּךְ אַתָּה יי שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה".
• שמונה עשרה ברכות – בניגוד לתפילת "הביננו", שהיא קיצור שמונה עשרה ויוצא בה ידי חובה, כאן מדובר בתחינה הנאמרת בעת הדחק, ואינו יוצא בה ידי חובתו, וכשמתפנה חייב להתפלל.
• סימן ק"ח – שם התבארו דיני תפילת תשלומין למי שלא התפלל באונס או בשוגג.

סעיף ד

(יד) ^זהיוצא לדרך יתפלל: 'יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום' וכו' (טו). וצריך לאמרה בלשון רבים (טז). ואם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה (יז), ^חואם היה רוכב אין צריך לירד (יח).

^זברכות כ"ט ול׳.  ^חרבנו יונה.

• הקדמה – מכאן ועד סעיף ז' מפרט המחבר את דיני תפילת הדרך. כאמור בהקדמה, זוהי תפילה בפני עצמה, שאינה קשורה לתפילת העמידה. ונסמכה לתפילת "הביננו" גם בסוגיית הגמרא.
• וכו' – עיקר עניינה של תפילה זו בבקשה לשמירה בעת הדרך מפני הסכנה שבדרכים.
• בלשון רבים – שאמר אביי על ברכה זו: לעולם ישתף אדם עצמו עם הציבור[3]. וביאר רש"י: "שמתוך כך תפלתו נשמעת".
• יעמוד מלילך כשיאמרנה – כדי לכוון, ולא לאמרה בדרך אגב.
• אין צריך לירד – אבל טוב לעצור בעת התפילה. לכן הנוסע ברכב עדיף שיאמר את תפילת הדרך בעת יציאתו לדרך, לפני שמתחיל לנוע, כפי שנבאר בסעיף ז'.

סעיף ה

^טאין צריך לומר אותה אלא פעם אחת ביום, אפילו אם ינוח בעיר באמצע היום (יט). אבל אם דעתו ללון בעיר, ואחר כך נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו, צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת (כ).

^טכל בו בסימן פ״ז.

• באמצע היום – היות שחכמים תיקנו תפילה אחת עבור כל הנסיעות שאדם נוסע באותו היום.
• פעם אחרת – שמכיוון שלא ידע שייסע עוד, לא כיוון לאותן נסיעות נוספות. ואדם שנוסע ברציפות בלי לנוח בלילה, יאמר בבוקר את הברכה בלא חתימה, ויסיים "ברוך שומע תפילה"[4].

סעיף ו

^יהר"מ מרוטנבורג, כשהיה יוצא לדרך בבקר היה אומרה אחר 'יהי רצון', כדי להסמיכה לברכת 'הגומל חסדים', ותהיה ברכה הסמוכה לחברתה (כא).

^יטור בשמו.

• ברכה הסמוכה לחברתה – כלל בידנו: "כל הברכות כולן פותח בברוך וחותם בהן בברוך" (פסחים ק"ד ע"ב), משום שיש לומר בתחילת ברכה שה' הוא מלך העולם, כפי שנאמר בנוסח של פתיחת הברכות. אולם תפילת הדרך אינה פותחת ב"ברוך", וכך נראית כברכה שאינה שלימה. מסיבה זו נהג המהר"ם להסמיכה לסיום ברכות השחר, מיד לאחר שאמר "הגומל חסדים טובים לעמו ישראל", וכך היא נאמרה כ"ברכה הסמוכה לחברתה", שאינה צריכה "לפתוח בברוך", כיוון שלפניה ציין כבר שה' הוא מלך העולם. ואולם, בסעיף הבא נראה שאין לומר תחינה זו אלא כשמחזיק בדרך, כלומר לאחר שמתחיל ללכת[5], ועל כן נתקשו המפרשים בהבנת מנהגו של המהר"ם מרוטנבורג. ויש שפירשו שעשה כך המהר"ם רק כשהיה יוצא לדרך מוקדם בבוקר לפני התפילה, והיה אומר את ברכת השחר בעת יציאתו לדרך[6]. ולמעשה, המלצת הפוסקים היא שלא לנהוג כמהר"ם, אלא לומר את הברכה בדרך, ולסומכה אם אפשר לברכה אחרת, למשל לברכת "בורא נפשות" או לברכת נהנין אחרת.

סעיף ז

^כאומר אותה אחר שהחזיק בדרך (כב). ואין לאומרה ^לאלא אם כן יש לו לילך פרסה (כג), אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך הגה: ולכתחלה יאמר אותה בפרסה ראשונה (כד) (רש"י ורבנו יונה), ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה, ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה (כה).

^כברכות ל׳ ע"א.  ^לטור.

• שהחזיק בדרך – אחר שהתחיל ללכת או לנסוע[7]. ועולה מלשון המחבר שאף שנמצא עדיין בעיר, יכול לאמרה[8]. ובנוסע ברכב, נראה שעדיף לומר את תפילת הדרך לפני שמניע את רכבו, כדי שיוכל לאמרה בריכוז ובכוונה.
• לילך פרסה – לאחר שקבענו שברכה זו נאמרת על "הליכה בדרך", יש להגדיר לה שיעור (שהלא לא נברך על הליכה קצרה וסתמית). וקבעו חכמים שנסיעה חשובה היא לפחות פרסה, שהיא כארבעה קילומטרים. "פרסה" היא שיעור מרחק, ולא שיעור זמן[9].
• בפרסה ראשונה – יש לכך שתי סיבות: א. מפני שתמיד יש לברך בתחילת זמן החיוב. ב. כי לשיטת רש"י (שלא התקבלה להלכה) אין לומר ברכה זו לאחר שכבר נסע פרסה[10]. ודין זה מוסכם על המחבר.
• בלא ברכה – כיוון שלא נותר עוד שיעור הליכה המחייב ברכה.

סעיף ח

הנכנס לבית המדרש יתפלל: 'יהי רצון מלפניך ה' א-להינו וא-להי אבותינו שלא אכשל בדבר הלכה' וכו' (כו). וביציאתו יאמר: 'מודה אני לפניך ה' א-להי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש' (כז).

^מברכות כ״ח ע"ב.

• בדבר הלכה וכו' – נוסח הברכה: יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יי אֱלֹהַי שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדִי, וְלֹא אִכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה, וְיִשְׂמְחוּ בִי חֲבֵרַי, וְלֹּא אוֹמַר עַל טָמֵא טָהוֹר וְלֹא עַל טָהוֹר טָמֵא, וְלֹא עַל מוּתָּר אָסוּר וְלֹא עַל אָסוּר מֻתָּר, וְלֹא יִכָּשְׁלוּ חֲבֵרַי בִּדְבַר הֲלָכָה, וְאֶשְׂמַח בָּהֶם. ויש מוסיפים: כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה. גַּל עֵינַי וְהַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ.
• מיושבי בית המדרש – תפילה זו נאמרת ביציאה מבית המדרש, כאשר אינו מתכוון עוד ללמוד באותו היום. וזה נוסח הברכה: מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יי אֱ-לֹהַי, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאֲנִי מַשְׁכִּים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אֲנִי מַשְׁכִּים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אֲנִי עָמֵל וְהֵם עֲמֵלִים: אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אֲנִי רָץ וְהֵם רָצִים: אֲנִי רָץ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת ויש מוסיפים: שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱ-לֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָּמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֶצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.

תפילה בשעת הדחק ותפילת הדרך (ק"ד)

1. הדחוק מאד בזמן ואינו יכול להתפלל את כל תפילה העמידה, יתפלל שבע ברכות בלבד: את שלוש הראשונות ושלוש האחרונות, ובמקום הברכות האמצעיות יאמר את ברכת "הביננו" [א].
2. יש לאמרה מעומד. ובאמירתה יצא ידי חובת תפילה [א].
3. אין להתפלל "הביננו" בימים ששואלים בהם על הגשמים, ולא במוצאי שבת ויום טוב [א].
4. במקום אונס שאין לו זמן לתפילה כלל, יאמר את תפילת "צרכי עמך ישראל מרובים". בתפילה זו לא יצא ידי חובה, ואם התפנה כשעדיין זמן תפילה – ישוב ויתפלל [ג].
5. תפילת הדרך: עדיף שלא לאמרה בזמן הליכה או נסיעה, אלא יעצור בדרך [ד].
6. יש לאמרה רק פעם ביום [ח].
7. טוב להסמיכה לברכה אחרת, למשל ברכת "בורא נפשות" [(כא)].
8. יש לאמרה בדרך הארוכה מארבעה קילומטרים [ז]. ובמרחק כזה יאמרנה אף אם נוסע ברכב [(כג)].
9. יש לאמרה "אחר שהחזיק בדרך" [ז], כלומר אחר שהתחיל בדרכו. ונראה שהנוסע ברכב, הטוב ביותר שיאמרה טרם הנעת הרכב, כדי שיוכל לאמרה בכוונה [(כב)].
10. הנכנס לבית המדרש יתפלל להצלחת לימודו, והיוצא מבית המדרש יודה על שזכה ללמוד [ח].

[1] כפי שהתבאר בימן צ"ד סעיף ד.

[2] ישנה הצעה בגמרא להוסיף בנפרד ברכה על ההבדלה, כשיטת ר' עקיבא שבכל מוצ"ש מוסיפה כברכה בפני עצמה. והצעה זו נדחתה. ונראה בטעם הדבר, שההבדלה אינה פירוד, אלא הבדלה והבחנה המצויה בתוך אחדות כוללת. משום כך הזכרת ההבדלה בתפילה צריכה להיות קשורה בדעת, שבעת שמבדילים בין קודש לחול צריך לאבחן מה קודש ומה חול, ובעזרת הדעת לחבר ביניהם.

[3] ברכות ל ע"א, בתרגום לעברית.

[4] משנ"ב ס"ק כ"ו.

[5] בסעיף הבא נבאר שזהו הפירוש הפשוט לביטוי זה, אולם נאמרו בו פירושים נוספים.

[6] מג"א ס"ק י"ב, והביאו מ"ב ס"ק כ"ז. והט"ז לא פירש כך, ראה בהערות הבאות.

[7] והט"ז (ס"ק ז) פירש: ממש קודם שיתחיל ללכת, "שיהיה מוחזק בודאי לילך". ומביא ראיה לפירושו ממנהג המהר"ם שהוזכר בסעיף הקודם, שבפשטות עולה ממנו שאמר ברכה זו קודם יציאתו.

[8] חלקו על כך המג"א ס"ק יד וכף החיים אות נב, שכתבו שאין לאומרה אלא אחרי שיצא מ"עיבורה של עיר". אולם כאמור, אין זו משמעות לשון המחבר. ויש להוסיף שלא אמרו זאת המפרשים אלא משום שסכנת הדרכים בימיהם הייתה מחוץ לעיר, אולם היום הסכנה היא גם מתאונות דרכים, וישנן תאונות דרכים קטלניות גם בתוך העיר, ולכן אף לשיטתם נראה שראוי לומר תפילת הדרך גם בעיר, כי כתבו הפוסקים שבמקום סכנה יש לברך גם בפחות מפרסה. ויש לצרף לכך גם את שיטת הט"ז, שכאמור בהערה הקודמת, דעתו שיש לומר את התפילה לפני היציאה לדרך; וכתב המשנ"ב (ס"ק כ"ט) שבדיעבד אפשר לסמוך על דבריו.

[9] בפשטות זהו שיעור מרחק, וכל העובר מרחק זה צריך להתפלל תפילת הדרך, אף אם עושה זאת בנסיעה מהירה. וכן כתבו המ"ב ס"ק ל, כף החיים אות נז ו"חמדה גנוזה" שאלה כ אות ז. אמנם אחרונים רבים כתבו שאין לאמרה אלא אם כן הולך זמן הליכת פרסה, שהוא כ-72 דקות (עיין יביע אומר חלק ו', או"ח סי' מח אות ט). ועיין בספרי "בעקבות המחבר" מעמוד צ"ז, שכתבתי לחזק את דברי המשנה ברורה.

[10] ובטעם שיטתו, ראה בספרי "בעקבות המחבר" עמוד קא-קב.