סימן תקנ"ד – דברים האסורים בתשעה באב, ובו כ"ה סעיפים

אבלות תקופה זו באה לשיאה בצום תשעה באב. שכפי המוסבר בסימן הקודם, רבה חומרתו מאד. בסימן זה נלמד על שאר האיסורים של יום זה, וכיצד נוהגים בו החולים.

סעיף א

(א) ^אתשעה באב אסור ברחיצה (ב) וסיכה (ג) ונעילת הסנדל (ד) ותשמיש המטה (ה), ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא בהלכות ובאגדות, משום שנאמר פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (ו) (תהילים יט ט) ^בותינוקות של בית רבן בטלים בו (ז). אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה; ואם יש ביניהם פסוקי נחמה, צריך לדלגם (ח).

^אברייתא תענית ל ע"א. ^בכרבי יהודה שם.

(א) תשעה באב – המחבר לא הביא בסעיף זה את איסור האכילה ושתיה, מאחר וכתבו כבר, אלא את שאר האיסורים.

(ב) ברחיצה – פרטי הדין יוסברו כאן בהמשך, מסעיף ז' עד סעיף י"ד.

(ג) וסיכה – הסבר הדבר ראה להלן סעיף טו.

(ד) ונעילת הסנדל – מוסבר בסעיפים ט"ז וי"ז.

(ה) ותשמיש המטה – מוסבר בסעיפים י"ח י"ט.

(ו) משמחי לב – לא עצם הלימוד נאסר, כי חובת לימוד התורה חלה על כל יום מימות השנה. אלא הלימוד המשמח את הלב הוא שנאסר. לכן יש ללמוד דוקא את הלימודים המיוחדים ליום זה, כפי שיוסבר בהמשך.

(ז) בטלים בו – ואף שלימוד הילדים חשוב ונחוץ מאד, עד שאפילו לצורך בניית בית המקדש אין מבטלים אותם, בכל זאת ראו חכמים צורך בביטול שיגרת לימודיהם, כדי לשתפם בתולדות ישראל ומאורעותיהם.

כמובן, ראוי שההורים יספרו להם על החורבן ועל שנאת החינם שהביאה את החורבן. וגודל חובתנו בהפצת אהבת חינם, באמצעותה נזכה לבנין הבית מחדש.

(ח) לדלגם – כיום נתקבל שרבנים מוסרים לציבור הרחב שיעורי תורה, שאמנם, מטבע הדברים, מסיחים מעט את הדעת מצער האבלות. אבל מאידך קיימת חשיבות רבה בהטמעת ערכי מוסר ואמונה ביום זה. ועיקר השיקול לאפשר זאת הוא, כי לולא כן, היה הציבור יוצא לטיולים או משוחח שיחות חולין, נטולי ערך מהותי. לכן מקפידים הרבנים לשאת דברים בונשאי החורבן וסיבותיו, הלכות היום, ודברי מוסר והתעוררות.

סעיף ב

^גומותר ללמוד מדרש איכה ופרק אלו מגלחין (ט), וכן ללמוד פירוש איכה ^דופירוש איוב (י).

^גהגהות מיימוני החדשות בשם הכל בו. ^דתשובות מהרי"ל.

(ט) ופרק אלו מגלחין – פרק ג ממסכת מועד קטן, הדן בדיני אבלות.

(י) ופירוש איוב – הפירוש, מעצם טבעו, משמח מעט, כי מתעמקים בהבנת הענין. ובכל זאת הותר, כי זה עיסוק בעניני החורבן ולימוד מוסר.

סעיף ג

^היש מי שאוסר ללמוד על ידי הרהור (יא).

^האגור בשם מהר"י מולין.

(יא) הרהור – כי גם מחשבות של לימוד משמחות[1].

סעיף ד

^וומותר לקרות כל סדר היום (יב), ופרשת הקרבנות, ומשנת איזהו מקומן, ומדרש רבי ישמעאל (יג). הגה: ומותר לחזור הפרשה בתשעה באב (יד) (מנהגים).

^וטור בשם הרמב"ן.

(יב) כל סדר היום – הכוונה לאמירות שונות שנדפסו בסידורים לפני הודו, כפרשת העקידה והמן, ולעולם יהא אדם ירא שמים וכו'. ואין צריך לומר שאומרים את כל התפילה כדינה, מפסוקי דזמרה עד סוף התפילה.

(יג) ומדרש רבי ישמעאל – כל הקטעים הנאמרים מידי יום, כהקדמה לתפילה, נחשבים חלק מהתפילה, ולא כלימוד תורה, כי לא מעיינים בהם, לכן מותר לאמרם.

(יד) לחזור הפרשה בתשעה באב – הכוונה לתשעה באב שחל בשבת, שאז מותר לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, כי זו חובת היום[2].

סעיף ה

^זעוברות ומיניקות (טו) מתענות בתשעה באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כפור (טז); ^חאבל בשלשה צומות אחרים פטורים מלהתענות (יז), ^טואף על פי כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה, אלא כדי קיום הולד (יח) (ועי' לעיל סימן תק"נ סעיף א).

^זמימרא דרבא פסחים נד ע"א. ^חהרב המגיד פרק ה' מהלכות תענית מהא דרבא, והרשב"א בתשובה. ^טשם.

(טו) ומיניקות – אשה נחשבת מינקת במשך עשרים וארבעה חודשים לאחר הלידה, גם אם אינה מניקה בפועל. ובשאר הצומות, פטורות מן הצום למשך שנתיים.

(טז) ומשלימות ביום כפור – כך הוא הדין העקרוני. אמנם למעשה, הקילו הפוסקים מאד בנשים מעוברות, כי החום והיובש מסוכן לעובר. לכן כל מעוברת המרגישה חולשה, או שההיריון קשה לה, או שיודעת מנסיונה ששינויים באכילה גורמים לה הקאות, או שעלולה לפתח צירים בקלות, טרם הזמן, כל אלה לא יצומו. גם מיניקות, החוששות שהצום ימעיט את החלב, לא יצומו. כי כל אלה נחשבים כחולה, ובהמשך נראה שהמחבר פטר חולים מן הצום.

(יז) פטורים מלהתענות – גם אם מסוגלות לצום. כי לכתחילה, כשתקנו את הצומות, לא חייבו את המעוברות והמיניקות.

(יח) כדי קיום הולד – כפי הנדרש לבריאות, ולא מעבר לכך.

המעוברות, מריחות לפעמים מאכל מסוים, ומתאוות לאכלו. ואם יימנעו מלאכלו, יעמידו את העובר בסכנה. לכן יש לתת להם לאכלו.

סעיף ו

^יחיה (יט) כל שלשים יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד (כ), דבמקום חולי לא גזרו רבנן (כא). הגה: ומיהו נוהגין להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה, והמיקל לא הפסיד (כב).

^יטור בשם הרמב"ן בתורת האדם ושאר פוסקים.

(יט) חיה – יולדת.

(כ) מאכילין אותו מיד – ואין צריך לבדוק את חוסנו או יכולתו לצום.

(כא) לא גזרו רבנן – כלומר כשתקנו חכמים את הצומות, לא כללו בחובה זאת את החולים.

(כב) והמיקל לא הפסיד – כלומר המנהג להחמיר לא הפך למנהג מחייב. ואין הפסד מצוה למיקל, כי דאג לבריאותו, שגם היא מצוה.

סעיף ז

^כרחיצה אסורה בתשעה באב, בין בחמין בין בצונן; אפילו להושיט אצבעו במים, אסור (כג).

^כמימרא דרבי אליעזר פסחים נד ע"ב.

(כג) להושיט אצבעו במים, אסור – הרחיצה בתשעה באב אסורה בכל צורה שהיא. בניגוד לשבוע שחל תשעה באב בתוכו (ולאשכנזים מראש חודש[3]), שנמנעים רק ממים חמים. והאשכנזים נמנעים רק מרחיצת הגוף כולו. אבל פנים ידים ורגלים, רוחצים בצונן.

סעיף ח

^לטבילה של מצוה בזמנה, מותרת (כד); ^מאבל בזמן הזה אין טבילה בזמנה, הילכך לא תטבול בו; ^נוכן נהגו (כה).

^לברייתא תענית יג ע"א וכתנא קמא. ^מתוספות בשם ר"י ביצה יח ע"ב. ^נמהרי"ק בסימן לה.

(כד) מותרת – בתקופות בהם היתה הטהרה נשמרת, הייתה מצווה להיטהר, ברגע שיכלו. לכן דחתה מצוות הטבילה את איסור הרחיצה שהוא מדרבנן.

(כה) וכן נהגו – שלא טובלים בליל תשעה באב. אבל במוצאי תשעה באב מותר לטבול.

סעיף ט

^סאם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, מותר לרחוץ להעביר הלכלוך (כו), ולא יטול כל ידיו אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך. הגה: ואם עשה צרכיו, אם מותר לרחוץ, דינו כמו ביום כפור (כז) ועיין לקמן סי' תרי"ג ס"ג.

^סהרא"ש בסוף תענית.

(כו) מותר לרחוץ להעביר הלכלוך – כי אין זו רחיצה של עינוג, אלא היגיינה בסיסית.

(כז) כמו ביום כיפור – שאם נתלכלכו ידיו מותר לרחצם. ואם לאו, ייטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, כהכנה לתפילה.

סעיף י

^ענוטל אדם ידיו שחרית, וצריך ליזהר שלא יטול ידיו אלא עד סוף קשרי אצבעותיו (כח).

^ערבנו ירוחם בשם הסכמת הפוסקים.

(כח) סוף קשרי אצבעותיו – זו הנטילה המחויבת מן הדין, אף שבמהלך השנה מחמירים בנטילת כל היד. ויכול לברך על נטילה זו כבכל בוקר[4].

סעיף יא

^פולאחר שניגב ידיו ועדיין לחות קצת, מעבירם על עיניו; ^צואם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחצם במים, רוחץ ומעבירו ואינו חושש, דהוה ליה כטיט וכצואה שרוחץ כדרכו ואינו חושש (כט).

^פטור בשם הירושלמי כפי גרסתו ופירושו. ^צשם בשם הרי"ץ גיאות וכן כתב הרמב"ן בתורת האדם.

(כט) ואינו חושש – כי רחיצה של תענוג היא שנאסרה, וכאן רק מסיר זוהמה מעינו. כתב המשנה ברורה[5] שאדם איסטניס שאין דעתו מיושבת עליו כל היום, עד שיקנח פניו במים, יקנח, אבל שאר כל אדם אסור.

סעיף יב

^קההולך להקביל פני רבו או אביו, או מי שגדול ממנו, או לצרכי מצוה, עובר במים עד צוארו ואינו חושש; ^רוכן בחזרה, מותר (ל).

^קברייתא יומא עז ע"ב. ^רמהא דרב יוסף.

(ל) מותר – אינו נרטב כדי להתענג אלא לצורך מצוה. והתירו חכמים את חזרתו במים, כדי שלא יימנע מקיום המצוה.

סעיף יג

^שההולך לשמור פירותיו, עובר במים עד צוארו ואינו חושש (לא); אבל בחזרה, אסור (לב).

^שמהא דרבא שם.

(לא) ואינו חושש – כי אין כוונתו בחציית המים לתענוג, לכן מותר.

(לב) בחזרה, אסור – משום שפרנסתו לא תינזק, אם יימנע מחציית המים (בניגוד לדבר מצוה, שחזרתו במים הותרה. לבל יימנע בפעם הבאה מן המצוה). לכן ימתין עד סוף הצום, או ימצא דרך עוקפת מסביב לנהר, אם אפשר.

אם נדרשת נוכחותו בבית, מותר לחצות במים, כשם שהותר לפרנסתו.

סעיף יד

^תהבא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחוץ במים (לג). הגה: ומותר לשרות מפה במים בערב תשעה באב ומוציאה מן המים והיא מתנגבת, ומקנח בה פניו ידיו ורגליו; אפילו אינו עושה רק לתענוג, שרי, כיון שהיא נגובה (לד) (טור).

^תטור בשם הירושלמי שם.

(לג) מותר לרחוץ במים – כי רחיצה זו מחזקת את רגליו, ואינה באה לתענוג.

(לד) כיון שהיא נגובה – מטלית נגובה שאינה מוציאה מים, אינה מענגת אלא מרעננת, כמאוורר או מזגן, וזה בהחלט מותר בתשעה באב.

סעיף טו

^אסיכה אינה אסורה אלא של תענוג; אבל מי שיש לו חטטין בראשו, סך כדרכו ואינו חושש (לה).

^אברייתא יומא שם.

(לה) ואינו חושש – איסור הסיכה כמוהו כאיסור רחצה, שנאסר לתענוג. כי יום זה אינו זמן מתאים לטיפולי קוסמטיקה וכדומה. אבל לצורך רפואי, מותר. כגון מריחת קרם או משחה לפצעים[6].

סעיף טז

^בנעילת הסנדל, דוקא של עור; אבל של בגד או של עץ או של שעם (פירוש, קליפי עץ) וגמי, מותר (לו). ^גושל עץ מחופה עור, אסור.

^בממשמעות הגמרא שם עח ע"ב, וכן פסקו הרי"ף ורא"ש ורמב"ם בהלכות יום כיפור. ^גטור יורה דעה סימן שפב.

(לו) מותר – בתקופה הקדומה נעשה ייצור נעלים וסנדלים נוחים בעיקר מעור, לכן דוקא הם נאסרו. כיום, יש מבחר עצום של נעליים נוחות מאד, שאין בהם פיסת עור, ומותרים בנעילה בצום, כי לא נאסרו. ואמנם יש מחמירים בזה, אבל מן הדין מותר.

נוהגים לברך ביום זה "ברוך וכו' שעשה לי כל צרכי", אף שהיא באה כהודאה על הנעליים[7].

טוב לחנך קטנים שהגיעו לחינוך, להימנע מנעילת נעלי עור.

סעיף יז

^דאבל ומנודה שמהלכים בדרך מותרים בנעילת הסנדל, וכשיגיעו לעיר יחלוצו, וכן בתשעה באב (לז). הגה: וכן במקום שדרים בין האינם יהודים, לא יחלוץ כי אם ברחוב היהודים, וכן נהגו (לח) (טור והגהות מיימוני והגהות מרדכי רפ"ק דמו"ק).

^דירושלמי בפרק קמא דתענית וכתבוהו הרי"ף והרא"ש.

(לז) וכן בתשעה באב – בתקופתם, נעליים שיוצרו מחומרים אחרים לא היו ראויות להליכה, ולכן התירו, לנצרכים לכך, נעילת מנעלי עור.

כיום, יש אנשים שיש בידם רק נעלי עור, ובתשעה באב נועלים לרגלם נעלי בית, שלא מחזיקות את הרגל בצורה מיטבית. ואם נוהגים ברכב, הדבר יכול לגרום לקושי בנסיעה, לכן ראוי שיצטיידו בנעליים שאינן מעור, או ילבשו לרגליהם את נעליהם הרגילות מעור, כדי שלא להכנס חס ושלום לספק סכנת נפשות, ולגרום תאונה בטעות.

(לח) וכן נהגו – כיון שהנעליים היחידות שלהם היו מעור, היתה הליכה ברגליים יחפות מעוררת לעג וצחוק בין הגוים, ונגרם חילול השם או סכנה. לכן התירו לנעול נעלי עור, עד שיגיע לשכונת היהודים.

המחבר לא קיבל קולא זו[8].

סעיף יח

^היש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לֵךְ לֵךְ אַמְרִינָן לִנְזִירָא (לט).

^ההגהות מרדכי דמועד קטן.

(לט) לֵךְ לֵךְ אַמְרִינָן לִנְזִירָא – כדי למנוע את הנזיר מכישלון אומרים לו, אל תסתובב בכרם, וכן בענין זה. נגיעה והעברת חפצים לא נאסרו.

סעיף יט

^ואם חל תשעה באב בשבת, מותר בכולן אפילו בתשמיש המטה (מ). הגה: ויש אוסרים תשמיש המטה, וכן נוהגין (מא) (טור בשם ר"י ואגור ומנהגים).

^וטור בשם אביו הרא"ש מלשון התוספתא ושכן כתב רמב"ן.

(מ) אפילו בתשמיש המטה – כיון שנדחה תשעה באב ליום ראשון, אין להתאבל כלל. ואפילו שנוהגים דברים שבצנעה בשבת של אבלות פרטית, שונה אבלות על החורבן, שאינה נוהגת בשבת.

(מא) וכן נוהגין – כי אף שאין אבלות בשבת, דברים שבצנעה כן נוהגים. כי בפועל, זהו יום תשעה באב. ואם חל ליל טבילה בשבת זו, או שחושש שיעבור איסור, יכול לסמוך על שיטת המחבר.

סעיף כ

^זאין שאלת שלום לחבירו בתשעה באב, והדיוטות שאינם יודעים ונותנים שלום, משיבים להם בשפה רפה ובכובד ראש (מב).

^זתוספתא וירושלמי וכן פסקו הפוסקים.

(מב) בשפה רפה ובכובד ראש – כי אם לא יענה כלל, יחושו עלבון וייפגעו. וחלילה לגרום לזולת תחושה רעה ביום זה, המיוחד לתיקון עוולות שנאת חנם.

סעיף כא

^חיש מי שאומר שלא ילך ויטייל בשוק, כדי שלא יבא לידי שְׂחוֹק וְקַלּוּת וְהִתּוּל (מג).

^חכל בו.

(מג) שְׂחוֹק וְקַלּוּת וְהִתּוּל – יום זה מיועד להתבוננות מרוכזת על החורבן ומאורעותיו, ובעיקר על העוונות שהסבו זאת. כדי שניטול אחריות על תיקון כל הנדרש, ובעיקר על שיפור אהבת רעהו.

סעיף כב

^טמקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב, עושין; במקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין (מד); ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים (מה), וכל הרוצה לעשות עצמו תלמיד חכם לענין זה עושה (מו); ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות, ^ימותר על ידי אינו יהודי, אפילו בביתו (מז); ופרקמטיא להרויח ולהשתכר ^כבמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, אסור; ובמקום שנהגו לעשות, מותר, אלא שממעט, שאפילו משנכנס אב ממעטין מלישא וליתן (מח). הגה: ולא נהגו באיסור מלאכה כי אם עד חצות (מט) (מנהגים). ונהגו להחמיר עד חצות בכל מלאכה שיש בה שיהוי קצת, אפילו מעשה הדיוט; אבל דבר שאין בה שיהוי, כגון הדלקת נרות או קשירה וכדומה, מותרת (נ). ולחלוב הפרות טוב לעשות על ידי אינו יהודי, אם אפשר באינו יהודי (נא).

^טמשנה פסחים נד ע"ב וכרבן שמעון בן גמליאל. תוספות ברכות יז ע"ב. ^ירוקח. ^כרשב"א בתשובה.

(מד) אין עושין – ביטול מלאכה נעשה כאות לאבלות הכלל, כעין אבל לאומי, בו נעצרת הפעילות הכלכלית במשק.

כיום, המנהג הנפוץ הוא להימנע מעבודה ביום זה. ובכלל זה עבודה ממשית בשדה, בבניה, במשרדים, ועסקים כרגיל. אבל לא כלול בזה מלאכות שנאסרו בשבת, כהדלקת האור או קשירת קשר וכדומה.

נהגו למכור דברי מאכל אף קודם חצות[9].

בסעיף הבא נראה, כי במקרה של חשש להפסד ממון, מותר לצאת לעבודה.

מי שמוכרח לעבוד ומחמת כך יתעייף מאוד ויצטרך להפסיק את הצום, ישתדל מאוד שלא לעבוד. אמנם בשעת הדוחק מותר לעבוד, ואם יצטרך להפסיק את הצום, יפסיקהו[10].

(מה) תלמידי חכמים בטלים – כי הם צריכים להוות דוגמא לכל.

(מו) עושה – בדרך כלל, נראה אדם פשוט הנוהג במנהגי החכמים והצדיקים, כמתייהר. אבל אם יחמיר על עצמו ויתבטל מעבודה, אין כל חשש. כי גם במקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב, תמיד יימצאו מובטלים. ובטלנותו מעבודה לא תתפרש כיהירות וגאוה.

אפשר להוסיף, שהנהגה זו מומלצת וראויה, מחמת מהותו של יום זה. ואף שלא חויבו כולם במנהג זה, ברור שיש זכות גדולה למשתתף באבל הגדול.

(מז) אפילו בביתו – יש כלל הלכתי, שכל פעולה האסורה על האדם עצמו, אינו רשאי לבקשה מאינו יהודי. איסור המלאכה בתשעה באב שונה, כי הוא רק מנהג, ולא אסרו על הנכרי התעסקות בצרכי היהודי.

(מח) ממעטין מלישא וליתן – ואף שבחודש אב לא נאסר מעיקר הדין אלא משא ומתן של שמחה. עם זאת, יש שפסקו להימנע מכל משא ומתן. ואף שאין נוהגין כמותן בכניסת החודש, מן הראוי להתחשב בדעתם, על כל פנים, בתשעה באב עצמו.

(מט) עד חצות – זהו מנהג אשכנז. אבל הספרדים נהגו להימנע עד סוף היום.

(נ) מותרת – כפי שהסברנו למעלה.

(נא) אם אפשר באינו יהודי – כדי שיוכל להיות פנוי ביום זה, ככל האפשר, לעסוק באבלות. אמנם כשאין נכרי, מותר ליהודי לחלוב בעצמו. ונראה שהמחבר לא קיבל חומרה זו[11].

סעיף כג

^לומלאכת דבר האבד מותר, כדרך שאמרו בחולו של מועד (נב).

^לשם בתשובה.

(נב) בחולו של מועד – היתר זה רחב מאוד. והוא רלוונטי מאוד לשכירים, שמעסיקם עלול להפחית משכרם. במקרה זה, העבודה בט' באב מותרת.

סעיף כד

^מכל העושה מלאכה בתשעה באב, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה (נג).

^מברייתא תענית ל ע"ב.

(נג) מאותה מלאכה – כלומר גם במקום שנהגו לעשות מלאכה, נכון להימנע ממנה. כי זה נראה כאילו אינו שותף בצערן של ישראל.

סעיף כה

^נכל האוכל ושותה בתשעה באב, אינו רואה בשמחת ירושלים; וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה (נד). ^סוכל האוכל בשר או שותה יין בסעודה המפסקת, עליו הכתוב אומר (יחזקאל לב כז): וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם (נה).

^נברייתא שם. ^סברייתא שם.

(נד) ורואה בשמחתה – הדרשנים הסבירו, כי אדם שמתאבל על המקדש, למרות שכבר חלפו אלפיים שנה מהחורבן, הרי זו ראיה כי לא פגה מלבו התקווה לבנייתו מחדש. וכשם שלא קיבל יעקב תנחומים על יוסף, ולא פג צערו, הגם שגזירה על המת שישתכח מן הלב, ומשום שבאמת היה עדיין חי[12]. ואכן, אמונתנו בגאולה השלימה איתנה וחסונה, כי לא התייאשנו ולא שכחנו את בית המקדש.

(נה) וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם – נבואה זו נסובה על מצרים ושאר העמים, שרבבות מגיבוריהם ימותו עקב עוון פגיעתם בארץ חיים, הלא היא ארץ ישראל: "וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם כִּי חִתִּית גִּבּוֹרִים בְּאֶרֶץ חַיִּים". ענין זה, שעוונם יהיה על עצמותם, פירושו, שימותו בגלל עוונם. ומה הוא עוונם, שגרמו שבר בארץ ישראל.

הגמרא דורשת פסוק זה על יהודי האוכל בתשעה באב, ומפרשת שהמאכל המתהפך בתוך הגוף לבשר העוטף את העצמות, הוא עוונם[13].

דברים האסורים בתשעה באב (תקנד)

אכילה ושתיה:

א. אסור לאכול ולשתות בתשעה באב, החל מסיום יום ח'באב, מהשקיעה עד צאת הכוכבים של יום המחרת [הק].

ב. חולים, אף אלו שחייהם אינם בסכנה, פטורים מלצום [ו].

ג. נשים בהריון חייבות לצום [ה].

ד. מעוברת המרגישה חולשה, או שההיריון קשה לה, או שיודעת מנסיונה ששינויים באכילה גורמים לה הקאות, או שעלולה לפתח צירים בקלות, טרם הזמן, כל אלה לא יצומו (טז).

ה. יולדת פטורה מן הצום, במהלך כל שלושים יום מהלידה [ו].

ו. מיניקות, החל משלושים יום מהלידה, חייבות לצום, אם בריאותם לא תיפגע מכך [ה].

ז. מינקת חלשה, או כשיש חשש שהתינוק לא יקבל מספיק חלב, דינה כמו חולה, ופטורה מן הצום (טז).

רחיצה:

ח. הרחיצה אסורה בתשעה באב, בין במים חמים בין במים קרים, ואפילו הושטת אצבע במים [ז].

ט. רחיצה להסרת לכלוך מותרת [ט].

י. מותר ליטול ידים בבוקר עד סוף קשרי האצבעות, ומברכים על הנטילה [י] (כא).

יא. ביציאה מהשירותים מותר ליטול ידיו עד קשרי אצבעותיו.

יב. הבא מן הדרך ורגליו חלשות, רשאי לרחצם, אם יחזקם בכך, ואין בכוונתו להתענג [יד].

סיכה:

יג. סיכת שמנים או שאר חומרים על העור אסורה בתשעה באב, אם נעשית לשם תענוג [טו].

יד. סיכה רפואית מותרת, לכן רשאי למרוח קרם על פצעים, וכדומה לזה (לה).

נעלי עור:

טו. אסורה נעילת נעלי עור, אפילו אם רק הסוליה עשויה עור, או אפילו אם בחיפוי יש מעט עור [טז].

טז. למרות שביום זה לא נועלים נעלי עור, נוהגים לברך את ברכת "שעשה לי כל צרכי" בברכות השחר (לו).

יז. בימינו קיים מבחר גדול של נעליים נוחות, שאינן עור, ומותרים בתשעה באב. עם זאת יש מהדרים להימנע מכך, למרות שאינן עור (לו).

יח. הרוצה לנהוג ברכב, ואין ברשותו נעליים נטולות עור, ינעל נעליים רגילות כדי שלא לגרום חלילה לתאונה (לז).

יחסי אישות:

יט. יחסי אישות אסורים [א].

כ. אין ישנים באותה מיטה [יח].

כא. נגיעה והעברת חפצים לא נאסרו (לט).

לימוד תורה:

כב. מצוות לימוד התורה צומצמה בתאריך זה [א].

כג. הותר ללמוד את התוכחות והדברים הרעים. על כן ספר ירמיהו ואיוב עם פירושיהם, ואגדות החורבן ומדרש איכה הותרו ללימוד.

כד. מותר ללמוד פרק שלישי במסכת מועד קטן, כי הוא דן בדיני אבלות.

כה. מותר לומר את כל התפילה, כדרכו מידי יום (ד).

כו. בתשעה באב שחל בשבת, הכל מותר. אפילו יחסי אישות, ולימוד תורה [יט].

כז. בני אשכנז נהגו שלא לקיים יחסי אישות, ולימוד תורה כרגיל, בשבת זו [יט].

עבודה:

כח. נהגו שלא לעבוד כל היום (מד).

כט. אם יש צורך, ימתינו עד חצות, כשהדבר אפשרי (כב).

ל. אם ייגרם לו הפסד ממון, מותר לצאת לעבודה (כג).

לא. דווקא עבודה, כלשוננו היום, היא שנאסרה. אבל מלאכות מותרות (מד).

שאילת שלום:

לב. לא אומרים שלום ביום זה [כ].

לג. במקרה שיש חשש לעלבון הזולת, מותר לומר שלום, ובעיקר להשיב על ברכת שלום (כ).

לד. ביום זה נמנעים מטיולים היתולים וצחקוקים (כא).

לה. כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה (כה).

[1] הסיבה שכתב המחבר לשון "יש מי שאוסר" היא, משום שלהלכה אכן נפסק שהרהור לא נחשב כדיבור. ועוד, שאין כל כך שליטה על המחשבות. אמנם לכתחילה, צריך להשתדל שלא להרהר בלימוד תורה, כי בפועל, הרי גם ההרהור משמח.

[2] כך מפורש במקור הדין – "מנהגים טירנא". ראה פירושים נוספים בט"ז ומ"א, והביאם משנה ברורה.

[3] כמו שכתב רמ"א תקנא, טז.

[4] ולפי המשנה ברורה (ס"ק כא) לא יברך עד שעשה צרכיו.

[5] ס"ק כב.

[6] שו"ת אור לציון חלק ג פרק כט תשובה יג.

[7] על פי משנה ברורה ס"ק לא.

[8] כמבואר בבית יוסף ד"ה כתב אבי.

[9] כף החיים כאן אות קו. ועיין סימן תקעה סעיף ד.

[10] דין זה למדנו משולחן ערוך אורח חיים סימן רמח, שם המחבר מתיר להפליג בספינה אפילו בערב שבת, הגם שיודע כי יצטרך לחלל שבת. ואמנם לא התיר זאת אלא לצורך מצוה. וכשיוצא לדבר הרשות, התיר להפליג שלושה ימים לפני השבת.

יש להקיש מכך לנידון שלנו, שנאסר מדרבנן, ודומה להפלגה בספינה בערב שבת, שלא הותרה אלא לדבר מצוה. אמנם העובדה שיש כאן צורך גדול, ושחומרת האיסור היא מדרבנן, מאפשרת להקל.

[11] גם הגר"א התיר לכתחילה חליבה על ידי יהודי, ככל דבר האבד.

[12] כך שמעתי בשם סבי, הרב אליהו בוצ'קו זצ"ל.

[13] יש להסביר דרשה זו, שלכאורה נראה כי היא רחוקה מאוד מפשט הכתובים. ואמנם, אפילו המשמעות הפשוטה  קשה להבנה, מה הכוונה "עוון על העצמות". אמנם בעלי הפשט פירשו, כי העוונות הם סיבת הפיכתם למתים.

על פי זה נראה כי גם חכמינו שהסבו פסוק זה לענין אכילה בתשעה באב, רצו לומר שיהודים האוכלים ביום זה, מסלקים עצמם מסולידריות ושותפות באבל הלאומי.

ויש להוסיף על זה הסבר, כי מנבואה זו עולה שהגוים השותפים לחורבן ושברון ארץ ישראל, ימותו בהמוניהם מחמת עוון זה. ופעולת האכילה ביום זה דומה בחומרתה לפעולות השבר והחורבן של העמים הרעים הללו. וה' ינחמנו נחמה שלימה.