דין ארבע פרשיות
סימן תרפ"ה
1.מבוא
2.יסוד התקנה – קריאה בציבור בענייני המועדים
3. פרשת שקלים
א. תרומת השקלים נועדה לקופת המקדש
ב. קריאת פרשת שקלים בזמן הזה
ג. מנהג מחצית השקל בזמננו
ד. אל יתהלל עשיר בעושרו
4. פרשת זכור
א. הזכרה בפה
ב. יש ראשונים שהמעיטו בחשיבות המצוה
ג. יש ראשונים שהדגישו מאוד חשיבות המצוה
ד. קריאה בציבור
ה. מטרת הקריאה בציבור
ו. חיוב נשים
ז. מנהג הקהילות
ח. המסר של פרשת זכור
1. מבוא
המשנה במגילה (ג, ד) מלמדת אותנו את דין 'ארבע הפרשיות', את זמנן ואת סידרן:
"ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת 'שקלים'. חל להיות בתוך השבת – מקדימין לשעבר, ומפסיקין לשבת אחרת. בשניה 'זכור', בשלישית 'פרה אדומה', ברביעית 'החדש הזה לכם', בחמישית חוזרין לכסדרן".
סדר הקריאות, אפוא, הוא: 'שקלים', 'זכור', 'פרה אדומה', 'החודש'.
מן המשנה אנו למדים שקריאות אלה בזמנים אלה אינן רק 'מנהג' שנהגו ישראל אלא זוהי תקנה מחייבת שתיקנו לנו חכמים.
ננסה לעמוד על עניינה של מצוה זו, ועל עניינה של כל אחת מן הקריאות.
אמנם, לכאורה, כל אחת מן ארבעת הקריאות הללו מציינת עניין פרטי מסוים (וכפי שנראה להלן), אך אי אפשר שלא לחוש שמדובר כאן בפרטים המתחברים לחטיבה אחת. עצם תקנת חכמים מוכיחה שיש לארבעת עניינים אלה מכנה משותף, וגדולי ישראל לדורותיהם הסבירו מהלכים שונים המסבירים את הקשר הפנימי של ארבע הפרשיות.
סבי, הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל, בספרו 'אור היהדות' (עמ' רלד-רלו), ביאר את הערכים החשובים הנלמדים מארבע הפרשיות על פי הפסוקים הידועים מספר ירמיהו (ט, כב-כג):
"כֹּה אָמַר ה': אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל – הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'".
אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ – זוהי פרשת 'שקלים', בה נאמר "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". כולם שווים.
וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ – פרשת 'זכור', המתייחסת למלחמת עמלק אשר בא על ישראל כשהיה עייף ויגע, אך אף על פי כן גבר עליו ישראל כאשר הרים משה את ידיו.
אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ – פרשת 'פרה אדומה' אשר אין האדם יכול להבין את טעמה בשכלו.
בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי – זוהי פרשת 'החודש' העוסקת ביציאת מצרים, ומעידה על יסוד האמונה בהשגחת הבורא וביכולתו.
2. יסוד התקנה
ראשית יש לומר כי בוודאי התקנה לקריאת ארבע פרשיות בשבתות מסוימות בשנה מבוססת על ההוראה הכללית של קריאת התורה בציבור. חכמים תיקנו לנו לקרוא בציבור את התורה כולה במהלך כל השנה (במחזור של שנה אחת כנהוג היום, או במחזורים של שלש שנים או שלש וחצי שנים כפי שהיה נהוג בעבר בבבל ובארץ ישראל). כמו כן תיקנו לנו חכמים לקרוא בתורה קריאות שונות במועדים במהלך השנה. ובאמת, המשניות הבאות לאחר המשנה הנ"ל (במסכת מגילה שם) קובעות מה קוראים בתורה בציבור בכל מועד ומועד: בפסח, בעצרת וכו', בחנוכה ובפורים, בראשי חדשים ותעניות, ולבסוף אומרת המשנה: "שנאמר: וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל – מצוותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו".
אם כן, גם התקנה לקרוא את ארבע הפרשיות בזמנים מדויקים היא בוודאי שייכת לתקנה הכללית לקרוא בתורה בציבור בעניינים השייכים לכל מועד ומועד.
ובאמת, לא לחינם נקבעה כל אחת מן הפרשות להיקרא דוקא בזמן המסוים ההוא.
כותב רש"י על המשנה הנ"ל (מגילה כט ע"א): "קורין בפרשת שקלים – להודיע שיביאו שקליהם באדר, כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה. ומפסיקין לשבת הבאה – מלומר פרשה שנייה, כדי שתקרא פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים, לסמוך מחיית עמלק למחיית המן. פרה אדומה – להזהיר את ישראל לטהר, שיעשו פסחיהן בטהרה. ברביעית החודש הזה לכם – ששם פרשת הפסח".
כלומר, כל פרשה מייצגת מצוה אחת, ולכל אחת זמן מיוחד משלה:
פרשת 'שקלים' – הואיל ו"באחד באדר משמיעין על השקלים" (משנה ריש מסכת שקלים) על מנת לקנות בהמות לעבודת הקרבנות בבית המקדש (בזמן שבית המקדש קיים) מן התרומה החדשה (כמבואר בגמרא מגילה כט ע"ב), על כן קוראים בתורה את פרשת 'שקלים' סמוך לראש חודש אדר. זהו זמנה של המצוָה לתרום 'מחצית השקל' למקדש.
פרשת 'זכור' – עוסקת במצות מחיית עמלק, ועל כן יש לסמוך אותה לפורים, שהרי המן האגגי הוא מזרע עמלק.
פרשת 'פרה אדומה' – עוסקת בטהרה מטומאת מת, והואיל וכל ישראל צריכים להקריב בניסן את קרבן הפסח, הם צריכים להתכונן ולטהר את עצמם מן הטומאה.
פרשת 'החודש' – עוסקת בכל ענייני הפסח, הן בדיני הקרבן והן בדיני מצה וסיפור יציאת מצרים.
על פי הסבר זה של רש"י מובן מדוע תיקנו לנו חכמים לקרוא פרשות אלה דווקא בזמנים אלה – משום שהן מעניינו של יום.
פרשת שקלים
א. תרומת השקלים נועדה לקופת המקדש
כפי שביאר רש"י, עניינה של פרשת שקלים קשור לעבודת הקרבנות במקדש. מחציות השקלים אותם תורמים ישראל מיועדים להגיע אל קופת ההקדש, ומן הכסף הזה יקנה הגזבר צאן ובקר שיהיו קרבנות לה' ויעלו על מזבח העולה שבמקדש.
העיתוי של הקריאה – שבת הסמוכה לראש חודש אדר – אינו מקרי. הגמרא (מגילה כט ע"ב) לומדת מן הפסוק "זאת עולת חודש בחודשו" – "אמרה תורה: חַדֵּש והבא קרבן מתרומה חדשה, וכיון דבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה, קדמינן וקרינן באחד באדר כי היכי דליתו שקלים למקדש". וביאר רש"י: "אמרה תורה – יש לך חודש שאתה צריך לחדשו בהבאת עולות תמידין ומוספין מתרומה חדשה, וזהו ניסן". כלומר, תרומת המקדש מתחדשת בכל שנה, ואי אפשר להקריב על המזבח בהמות שנקנו בכספים שנתרמו בשנה שעברה. ראש חודש ניסן הוא 'ראש השנה' לתרומת המקדש, וכל הקורבנות שיוקרבו ביום זה (כולל קורבנות התמיד ומוספי ראש חודש) צריכים להיקנות מן התרומה החדשה. הואיל וכן, יש להיערך לפני ראש חודש ניסן ולאסוף כספים לקראת השנה החדשה, ולכך נדרשים שלושים יום. משום כך: "באחד באדר משמיעין על השקלים" (משנה שקלים א, א) – בית דין מכריזין בכל מקום שהגיע הזמן לתרומת השקלים למקדש, על מנת להספיק במהלך חודש אדר לגבות את התרומות מכל הארץ.
ב. קריאת פרשת שקלים בזמן הזה
אם כן, בזמן הזה שאין לנו בית המקדש פרשה זו איננה אלא זכר למקדש בלבד. ולכאורה תמוה, האם כל עניינה של קריאה זו בזמן הזה אינו אלא זכר למקדש?
אמנם, מן הגמרא במסכת בבא בתרא (י ע"ב) משמע שיש בפרשת 'שקלים' מעלה מיוחדת: "אמר ר' אבהו: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, במה תרום קרן ישראל? אמר לו: בכי־תשא". וביאר רש"י: "אמר לו בכי־תשא – אם באת לשאת ראשם בהגבהה קח מהם כופר לצדקה".
נראה פשוט שאין מדובר כאן במעלת צדקה בלבד, כי אם כן היה יכול לענות לו בפשטות: 'בזכות מצוַת הצדקה'!
אלא נראה ש"כי־תשא" מדגישה את האחדות. זוהי צדקה ציבורית, המשותפת לכל אחד ואחד בשווה – "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" – המוכיחה איך כל ישראל יכולים לעשות פעולות חשובות בכוחות משותפים של כל העם. אחדות כזאת לעניין צדקה וסיוע הדדי היא זו שתרום את קרן ישראל ותביא לגאולתן.
נראה שמשום כך תיקנו לנו חכמים להמשיך ולקרוא קריאה זו גם לאחר חורבן בית המקדש. גם בזמן בו אין צורך לאסוף כספים להקרבת קורבנות בבית המקדש תמיד יש מקום לארגן צדקה ציבורית, ולהתאגד ולהתאחד על מנת להביא טוב ולהרבות צדקה בעולם.
ג. מנהג 'מחצית השקל' בזמננו
ובאמת, נהגו ישראל קדושים לתת 'מחצית השקל' לצדקה, והדבר אף נפסק על ידי הרמ"א בשו"ע[1] (הרמב"ם ומרן הב"י לא הזכירו מנהג זה). מנהג זה קיים בכל קהילות ישראל, ספרדים ואשכנזים, עם כמה שינויים. הספרדים נוהגים לתת ערך כספי של 'מחצית השקל' כסף (פוסקי דורנו מעריכים את המשקל של המטבע כ10-8 גרם כסף טהור. מחיר הכסף משתנה ויש לברר את ערכו בכל שנה. השנה (תשע"ח) גרם כסף שווה 1.85 ₪, כך שערך מחצית השקל הוא כ18-15 ₪). האשכנזים נוהגים לתת 3 חצאים מן המטבע הנוהג באותו מקום. מדוע 3 חצאים? מפני שבמשכן היו 3 תרומות שונות: תרומת האדנים (בקע לגולגולת), תרומת קרבנות המזבח (בקע לגולגולת) ותרומת המשכן (איש כנדבת לבו) (ראה רש"י שמות כה, ב).
מצוה זו של מחצית השקל בזמן הזה אינה הלכה, אלא זהו מנהג נאה שנהגו בהקפדה בכל תפוצות ישראל.
ד. אל יתהלל עשיר בעשרו
ועל כן וודאי אפשר לקרוא על כך את הפסוק: אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ, שהרי במחצית השקל כל ישראל שווים – "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל", וממילא במצוָה זו אין יתרון לעשיר על העני ואין זה יכול להתגאות בעושרו ולא זה להיעצב על עניותו, אלא כל ישראל מאוחדים ושווים במצוָה זו.
פרשת זכור
א. הזכרה בפה
מצוַת "זכור את אשר עשה לך עמלק" היא מצוָה מרתקת, ומצאנו מחלוקת גדולה בראשונים להבנת פשרה ועניינה של מצוה זו, וכיצד מקיימים אותה למעשה.
הביטוי "זכור את אשר עשה לך עמלק" הוא בוודאי מצוָה – אתה חייב לזכור זאת! אבל איך זוכרים? האם זו מצוָה שמקיימים על ידי מחשבה בלבד? האם צריך לעשות מעשה?
ובאמת, מצאנו בתורה כמה עניינים בהם מופיע הציווי "זכור", כגון: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" (שמות יג, ג); "זכור את יום השבת לקדשו" (שם כ, ח); "זכור את אשר עשה ה' א־להיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כד, ט). מהי ההוראה למעשה במצוות אלה? כיצד מקיימים בהן את הזכירה?
הנה לגבי מצוַת "זכור את יום השבת" לימדו אותנו חכמים שמקיימים זכירה זו על ידי אמירת דברים בפה בכניסת השבת, ותיקנו לעשות זאת גם על היין – ב'קידוש'. כלומר, 'זכירה' היא אמירה בפה.
המצוָה לזכור את יציאת מצרים מתקיימת בכל יום על ידי קריאת פרשת 'ויאמר' בקריאת שמע, שם נאמר "אני ה' א־להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", וכן בברכת 'אמת ויציב' אנו מזכירין בפינו את יציאת מצרים ומקיימים בזה את מצוַת התורה על זכירתה. גם בליל הסדר אנו מקיימים מצוה זו על ידי סיפור יציאת מצרים (וראה רמב"ם הלכות חמץ ומצה ז, א).
את המצוה "זכור את אשר עשה ה' א־להיך למרים" אנו מקיימים על ידי מניעה וזהירות מדיבור לשון הרע. אין כאן אפילו מצוָה לומר משהו בפה אלא רק להימנע מלומר דברים אסורים.
אם כן, על פי כל הדוגמאות האלה היה נראה לומר כי גם את המצוה של "זכור את אשר עשה לך עמלק" נוכל לקיים על ידי 'זכירה בפה' ואמירה של כמה פסוקים: (מגילה יח ע"א): "קראה (למגילה) על פה לא יצא וכו'. מנלן? אמר רבא: אתיא 'זכירה' 'זכירה', כתיב הכא "והימים האלה נזכרים", וכתיב התם "כתוב זאת זכרון בספר", מה להלן בספר – אף כאן בספר. וממאי דהאי 'זכירה' קריאה היא? דלמא עיון בעלמא! לא סלקא דעתך, דתניא: "זכור (את אשר עשה לך עמלק) – יכול בלב? כשהוא אומר (שם) "לא תשכח" – הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים "זכור" – בפה"".
כלומר, על פי מסקנת הגמרא הקיום של המצוה "זכור את אשר עשה לך עמלק" היא זכירה בפה (ולא ב'עיון בעלמא').
וכך פסק גם הרמב"ם (מלכים ה, ה): "וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר "תמחה את זכר עמלק", ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנאמר "זכור את אשר עשה לך עמלק", מפי השמועה למדו: 'זכור' – בפה, 'לא תשכח' – בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו". וראה גם מה כתב בספר המצוות (עשה קפט): "שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו, ושנֹאמר זה בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו, עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן. והוא אמרו יתעלה "זכור את אשר עשה לך עמלק". ולשון סיפרי: זכור את אשר עשה לך – בפה, לא תשכח – בלב. כלומר, אמור מאמרים בפיך שיחייבו בני אדם שלא תסור שנאתו מהלבבות".
על פי דברי הרמב"ם זמנה של מצוה זו הוא "תמיד", "בכל עת ועת", ומעשה המצוה הוא אמירת דברים בפה שיעוררו את איבתו ושנאתו, וכל זה על מנת להילחם בו (וראה עוד שם בספר המצוות).
ב. יש ראשונים שהמעיטו בחשיבות המצוה
אך אם אמנם המצוה אינה אלא להזכיר בפה את מעשיו של עמלק, מדוע תיקנו לנו חכמים לעשות זאת בקריאה בתורה מיוחדת בציבור פעם בשנה? מדוע מצוָה זו שונה משאר מצוות הזכירה שבהן אנו לא עושים טקס מיוחד כזה?
ובאמת, מדברי ספר החינוך (כי תצא, תרג) משמע שמעיקר הדין מן התורה לא היה צורך לתקן על מצוָה זו קריאה מיוחדת. אפשר היה להסתפק בקריאת התורה הרגילה אשר קוראים על הסדר בכל שבת בבית הכנסת – וכשיגיעו לפרשת כי-תצא ויקראו את פסוקי "זכור" בציבור – על ידי כך יקיימו ממילא גם את המצוָה לזכור את מעשי עמלק. וזה לשונו של בעל ספר החינוך: "ואל הזכירה הזאת בלב ובפה לא ידענו בה זמן קבוע בשנה או ביום כמו שנצטווינו בזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה. והטעם, כי בזכירה ההיא עיקר הדת, וכמו שהרחבנו הדבור על זה בהרבה מקומות בספרי, אבל טעם זכירת מה שעשה עמלק אינו רק שלא תשכח שנאתו מלבנו, ודי לנו בזה לזכור העניין פעם אחת בשנה או שתי שנים ושלש. והנה בכל מקומות ישראל קוראים ספר התורה בשנה אחת או בשתים או שלש לכל הפחות, והנה הם יוצאים בכך מצוה זו".
ממשיך ספר החינוך ואומר: "ואולי נֹאמר כי מנהגן של ישראל בפרשת זכור לקרותה בשבת מיוחד בכל שנה תורה היא, ומפני מצוה זו היא שקבעו כן". כלומר, מסתבר לומר שהתקנה לקריאת פרשת זכור נועדה לקיים את המצוה מן התורה של זכירת מעשה עמלק, אך נראה שאין לכך צורך מעיקר הדין.
אם כך, מדוע בכל זאת תיקנו לנו חז"ל לקרוא קריאה מיוחדת של פרשת 'זכור'? "והוא השבת שלפני פורים לעולם, ודין יהיה לקרותה ביום פורים לפי שהוא מענינו של יום, כי המן הרשע היה מזרעו, אבל להודיע שקודם נס זה נצטווינו בזכירה זו קבעו הפרשה קודם לפורים, אבל סמכוה לפורים על דרך מה שיאמרו זכרונם לברכה במקומות סמכו ענין לו". מסביר בעל החינוך שחז"ל תיקנו את הקריאה סמוך לפורים כדי להדגיש שהציווי לזכור את מעשי עמלק קָדַם לכל מעשה המן ופורים, ולהזכיר לנו שהחשבון שלנו עם עמלק התחיל מזמן.
אם כן, נראה שבעל ספר החינוך אינו רואה במצוַת הזכירה הזו עיקר מעיקרי היהדות, וממילא אינו רואה צורך להדגיש אותה מעבר לקריאה הרגילה של פרשיות התורה בבית הכנסת. מה שתיקנו חכמים לקרוא את פרשת 'זכור' בשבת מיוחדת לפני פורים, ובכך לקיים את מצוַת הזכירה – הוא בגלל חג הפורים שאף הוא עוסק באופן אחר בעניין עמלק.
ג. יש ראשונים שהדגישו מאוד את חשיבות המצוה
שלא כמו שיטת ספר החינוך, מצאנו בראשונים גישה שונה לפרשת 'זכור', המגדילה את מעלת הקריאה ועניינה, ורואה בה קריאה שהיא 'דאורייתא'. מקצת מן הראשונים אף סוברים שיש בפרשה זו חיוב מיוחד של קריאה במניין עשרה מישראל.
תוס' במסכת מגילה (יז ע"ב, ד"ה כל התורה) כתבו בפירוש שלהבדיל מקריאה רגילה בתורה בציבור שהיא תקנת עזרא, חיוב קריאת פרשת 'זכור' הוא מן התורה: "קריאת התורה אינה מן התורה אלא מדרבנן, לבד מפרשת זכור דהוי דאורייתא" (וכן כתבו בברכות יג ע"א ד"ה בלשון הקדש, עיי"ש).
אומר הרא"ש בברכות (פ"ז סי' כ) בפשטות שהואיל וחיוב הקריאה של 'זכור' הוא מן התורה ממילא החיוב הוא לקרותה בעשרה אנשים, כי יש מצוה מן התורה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל" היינו שעשרה מישראל מקדשים ומזכירין את השם (ואפילו בדינים דרבנן, כמו קדושה וברכו, יש מצוה לאומרם בעשרה, וכל שכן בדין דאורייתא כמו פרשת זכור. ועיין שם היטב בדבריו).
על פי דברי התוספות והרא"ש הללו, חידש תרומת הדשן (סי' קח) דין: "צריך ליזהר יותר שישמע קריאת פרשת זכור בעשרה ממקרא מגילה בזמנה, אלא שהעולם לא זהירי בהכי". כלומר, החיוב של קריאת 'זכור' גדול יותר מהחיוב לשמוע מגילה, כי זכור היא דאורייתא ומגילה דרבנן. ולכן הוא טוען שמי שיכול להשתתף במנין או לקריאת פרשת זכור או לקריאת המגילה, עליו להעדיף המנין לפרשת זכור.. אמנם המגן אברהם (סי' תרפה) כתב ליישב את מנהג העולם: "ולי נראה ליישב מנהג העולם, דאטו מי כתיב בתורה שיקראו דוקא בשבת זה? אלא שחכמים תיקנו בשבת זו הואיל ושכיחי רבים בבית הכנסת וסמוך לפורים כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן, כמו שכתב הלבוש, ואם כן כששומע בפורים פרשת "ויבוא עמלק" נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא ידי חובתו".
ד. קריאה בציבור
אמנם, על אף שיש כאן שתי גישות שונות בראשונים יש לשים לב שאין באמת הבדל גדול ביניהן. שהרי הכל מודים שיש מצוָה מן התורה להזכיר בפה את אשר עשה לנו עמלק, והיינו לקרוא את הפסוקים מן התורה המספרים על כך. וכמו כן הכל מודים שחכמים תיקנו לנו את קריאת פרשת 'זכור' כדי לקיים מצוה זו, וממילא קריאה זו היא בציבור עשרה ככל קריאה בתורה אחרת, ובוודאי מי ששומע קריאה זו מקיים מצוַת עשה מן התורה של זכירת עמלק.
המחלוקת היא האם קריאת פרשת זכור היא 'דאורייתא' באופן שונה מקריאה בתורה רגילה של כל שבת, וממילא חובה על כל יחיד ויחיד לשמוע קריאה זו בעשרה, או שמא זוהי תקנת חכמים רגילה כשאר תקנות, והיא 'דרבנן', וכל מי שלא שמע קריאה זו בציבור יכול לצאת ידי חובת זכירת עמלק באופן אחר (קריאה בחומש; שמיעת פרשת "ויבוא עמלק"; אין חיוב כל שנה; ועוד הסברים). אם כן זוהי אמנם מחלוקת להלכה ולמעשה אבל זוהי איננה מחלוקת קיצונית. רב המשותף על הנפרד.
הלכה למעשה: הואיל ויש מן הראשונים שהחמירו בקריאה זו, ולשיטתם כל יחיד חייב לקרוא פרשת זכור בעשרה, על כן יש להקפיד ולהגיע לבית הכנסת ולשמוע קריאה זו. גם מי שמתקשה קצת להגיע מכל מקום בשבת זו יעשה מאמץ מיוחד. בדיעבד, אם לא שמע קריאה זו בציבור ניתן לסמוך על שיטת הראשונים הסוברת שאין כאן חיוב על כל יחיד לקרוא בציבור, ויקרא לעצמו את הפסוקים מן החומש, ודיו.
ה. מטרת הקריאה בציבור
מדוע תיקנו לנו חכמים לקיים מצות זכירת עמלק דווקא בקריאה בציבור? מדוע לא מצווה כל יחיד ויחיד לקרוא ולזכור לעצמו את מעשה עמלק?
מסביר מרן הרב עובדיה זצ"ל (יביע אומר חלק ח, או"ח סי' נד): "ויש לדקדק דמאי שנא זכירה זו שמצותה בצבור יותר משאר זכירות. וצריך לומר דהיינו טעמא, משום שעיקר כוונת זכירת עמלק לנקום נקמת ה' מאת החטאים האלה, וזהו דבר המוטל על הצבור". זכירת עמלק אינו עניין לעצמו אלא הוא 'מכשיר מצוה' – עלינו לזכור את עמלק ולעורר את איבתו על מנת שנילחם בו! מלחמה היא עניין ציבורי, שהרי יחיד אינו יכול להילחם באופן פרטי, ומשום כך תיקנו חכמים לקיים את מצוַת הזכירה באופן של קריאה בתורה בציבור.
ו. חיוב נשים
ישנה מחלוקת האם אשה חייבת בכלל במצוָה זו של זכירה. מדוע חייבת? משום שזו מצוָה תמידית שאינה תלויה בזמן ואין היא מוגדרת כ'מצות עשה שהזמן גרמא' ולכן נשים חייבות בה. כך לכאורה סובר הרמב"ם, שלא ציין פטור לנשים במצוות אלה בספר המצוות. אבל ספר החינוך כתב בפירוש שנשים אינן חייבות במצוה זו (מצוה תר"ג): "ונוהגת מצוָה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, לא לנשים". נשים פטורות ממצוַת זכירה משום שהן לא עושות מלחמה, וכל מטרתה של הזכירה היא המלחמה. כבר הקשו על החינוך, הרי אמרו שבמלחמת מצוה יוצאים 'אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה' – משמע שאף הכלה חייבת במלחמה. אך כבר כתבו לדחות ולומר: א) הואיל והחתן יוצא מחדרו והולך למלחמה ממילא גם הכלה יוצאת מן החופה כי החתן שלה איננו ומה לה להישאר שם. ב) הנשים יוצאות לסייע ללוחמים בהכנת אוכל וכדומה, אך אינן נלחמות בפועל.
יש קהילות שנשים אינן נוהגות לשמוע קריאה זו, אך ברוב הקהילות גם נשים באות לבית הכנסת בשבת זכור. האשכנזים מחמירים בזה יותר, אך גם לספרדים לכתחילה יש להקפיד. על כן, הואיל ויש מחלוקת בזה, לכתחילה תבואנה הנשים לשמוע את הקריאה בשבת זכור בבית הכנסת עם הציבור. נשים שאינן יכולות להגיע, מפני שמטופלות בילדים וכדומה, נהגו בהרבה קהילות לארגן קריאה מאוחרת יותר של עשרה גברים על מנת שתוכלנה הנשים לבוא ולשמוע. אם אין אפשרות לעשות זאת יכולה האשה לסמוך על הדעות הפוטרות אותה ממצוה זו, ותקרא את הפסוקים מתוך החומש.
ז. מנהג הקהילות
אנו רואים, אפוא, שעם ישראל קיבל על עצמו להחמיר במצוָה זו של זכירת מעשה עמלק. בכל הקהילות מקפידים שכל אחד ישמע קריאה זו בבית הכנסת בציבור, ואף הנשים רובן מקפידות על כך. ולא זו אף זו, חומרא יתירה נהגו (בעיקר בישיבות, אך גם בחלק מן הקהילות) לקרוא את הקריאה במסורות נגינה שונות. כל אחד מקפיד לשמוע את מנהג הטעמים של מסורת אבותיו – מרוקאי קורא במנגינה מרוקאית, תימני במנגינה והברה תימנית, אשכנזי במנגינה ובהברה אשכנזית (ויש שקוראים פעמיים את הפסוק האחרון, פעם "זכר" בצירי ופעם בסגול, כידוע). יש בזה יופי גדול, לשמוע יצירות מוזיקליות שונות על קטע קריאה אחד. נחשפים כך למסורות שאנחנו לא מכירים ויש בזה חשיבות. יש גם כאלה שמחמירים לקרוא דווקא בספר תורה 'שלהם' – אשכנזים מקפידים לקרוא בספר אשכנזי, תימנים בספר תורה תימני, וכו'. אמנם יש להדגיש שכל החומרות האלה הן ודאי אינן מעיקר הדין, ולדינא כל הכתבים טובים וכל המנגינות טובות וכל ההברות נכונות, וכל אחד יוצא ידי חובה בהן.
שוב אנו רואים עד כמה מקפידים ישראל במצוָה זו להדר אחר כל ההידורים ולהשתדל לצאת ידי חובת כל השיטות.
ח. המסר של פרשת זכור
ראינו שיש מחלוקת בראשונים איך להתייחס למצוה של זכירת מעשה עמלק. מדברי ספר החינוך שהבאנו לעיל עולה שמצוָה זו איננה חשובה באופן מיוחד והיא איננה מעיקרי הדת, ועל כן אין צורך לקרותה כל יום אלא אפשר לצאת ידי חובת המצוָה פעם בשנה או שנתיים או שלש כדי שלא נשכח את עמלק.
אחר בקשת המחילה, אני מוכרח לומר שלבי נוטה לשיטת הראשונים החולקת על ספר החינוך, ורואָה חשיבות והדגשה למצוָה זו. יש לזכור את אשר עשה לנו עמלק, ולעורר את שנאתו בלבבות כדי להילחם בו בשעת הצורך.
לאדם בדור שלנו יש רתיעה ראשונית מאמירות כאלה – מצוה לעורר שנאה ולחרחר מלחמה נגד עם מסוים על משהו שעשה בעבר. האם אנחנו מטיפים כאן למלחמת דת? האם אנחנו לא יכולים להכיל דעות אחרות? אין לנו סובלנות? כל מי שחושב קצת אחרת אז אנחנו קוראים לשנוא אותו ולהילחם בו? האם אנחנו לא מסוגלים למחול?
אך באמת יש לשים לב היטב לרעיון ולמסר של מצוה זו. המצוה היא לא להשלים עם הרע המוחלט. לא לטשטש אותו. לדעת שיש בעולם דברים שהם רעים ולדעת להצביע עליהם ולומר "זה רע"! אי אפשר לקבל את הכל ולהכיל את הכל, אי אפשר לעמעם ולהקל ראש בתופעות ששורשן רע מוחלט.
בשעה שתקף עמלק את ישראל הוא היה כנראה מעצמה חזקה, והוא בא ותקף את עם ישראל, שאך זה עתה יצא מבית עבדים, וביקש להרוג גברים נשים וטף ללא סיבה. זה רוע! ברוע כזה צריך להילחם! אי אפשר לקבל דבר כזה בשום פנים ואופן!
את עמלק ניצחנו בנס בעזרת הקב"ה, כי בעולם הזה לא הכוח מנצח אלא הרוח – אַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ. אבל הקב"ה ציווה אותנו להמשיך ולזהות את הרע בכל דור ודור ולהילחם בו. רוע כזה כמו שעשה לנו עמלק אסור שיהיה לו קיום בעולם. תופעות של רוע מוחלט שורשן בעמלקיות, ומצוה עלינו לעורר את השנאה כלפיהן ולעקור אותן. את זה רצו חז"ל ללמד אותנו כשתיקנו לנו את קריאה 'פרשת זכור' בציבור בשבת הסמוכה לפורים.
פרה אדומה
א. מן התורה או מדרבנן
כאמור, עניינה של קריאת פרשת 'פרה אדומה' סמוך לחודש ניסן הוא להיטהר מטומאת מת לקראת קרבן הפסח – שכל אחד ואחד מישראל מצוּוֶה על שחיטתו ועל אכילתו בטהרה, וכדברי רש"י על המשנה במגילה שם (כט ע"א): "להזהיר את ישראל לטהר, שיעשו פסחיהן בטהרה".
אם כן, בזמן הזה בו להוותנו אין אנו יכולים לעשות חובותינו ולהקריב קרבן פסח בטהרה, וממילא אין לנו גם צורך מעשי להתכונן ולהיטהר – לכאורה קריאה זו אינה אלא 'זכר למקדש'.
אך הנה, כתב המחבר בשולחן ערוך (או"ח תרכה, ז): "יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא", והוא על פי דברי תרומת הדשן (סי' קח) שהזכרנו לעיל בפרשת זכור, שכתב כן בשם תוספות בברכות (יג ע"א ד"ה בלשון הקודש). אמנם כבר תמהו הפוסקים על דעה זו שקריאת פרשת 'פרה' היא דאורייתא, ואף יש שלא גרסו כן בדברי התוספות שם (מהרש"ל בחכמת שלמה שם). וכתב המגן אברהם (שם): "בשל"ה האריך לצדד שפרשת פרה אינה דאורייתא וכן כתב הב"ח, וכן משמע בתשובת מהרי"ל סי' קפ"ב וקס"ז שלא הזכיר אלא פרשת זכור… , ומשום פ' פרה ס"ל דלא הוי מדאורייתא, דבאמת אין טעם בקריאתה מדאורייתא, וגם לא ידענא היכא רמיזא". כלומר, אין סברה לומר שקריאת פרשת פרה היא מדאורייתא, שהרי אין במצוָה זו של 'פרה אדומה' עניין מיוחד של פרסום או זכירה שיחייב מן התורה קריאה בציבור, וגם לא ברור היכן בעלי דעה זו מצאו רמז בתורה לחיוב כזה.
והואיל והמגן אברהם כתב על קריאת פרשת פרה "ולא ידענא היכא רמיזא" ניסו רבים מגדולי ישראל שבאו אחריו למצוא לכך רמז מן הפסוקים, וזה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה.
והנה בא הגאון רבינו מאיר שמחה הכהן מדווינסק, שחיבר את הספרים 'אור שמח' על הרמב"ם ו'משך חכמה' על התורה, וגילה אף הוא בגאונותו מקור מן התורה הרומז לחיוב זה.
בפרשת צו, בפסוק המסיים את פרשת המילואים אומר משה כך (ויקרא ח, לד): "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם".
הגמרא (יומא ב ע"א) מסבירה את הפסוק כך: כמו שה' ציווה לעשות בימי המילואים כך הוא ציווה לעשות בפרה אדומה וביום הכיפורים. אם כן, הואיל ובימי המילואים הדין הוא שקריאת הפסוקים מן התורה היא חלק מן המצוָה ומקרא הפרשה מעכב (שם ה ע"ב) – כך הוא הדין גם במצוַת פרה.
גם ערוך השולחן (או"ח תרפה, ז) מצא רמז למצוָה זו מן התורה. הוא לומד חיוב זה מן הציווי הכפול בפרשת פרה (במדבר יט, י; כא): "וְהָיְתָה… לְחֻקַּת עוֹלָם". מכאן שגם בזמן שאין לנו אפר פרה אדומה יש חיוב לאמירת הפרשיה.
ואם יורשה לי אוסיף משהו קטן על דבריהם:
פרשת פרה אדומה פותחת במילים: "וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה" וכו'. לכאורה יש כאן ייתור מילים. אפשר היה לדלג על המילים "אשר ציוה ה' לאמר", שהרי כבר נאמר בפסוק הראשון "וידבר ה'… לאמר"! אפשר היה לכתוב: וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. זאת חוקת התורה, דבר אל בני ישראל וכו'.
אלא נראה שיש כאן ציווי מיוחד – "זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמר"! הקב"ה ציווה אותנו באופן מיוחד לומר את הפרשה הזאת! רוצה לומר, יש כאן רמז מפורש גם בפרשת פרה עצמה למצוַת הקריאה, מלבד הלימוד על הקריאה שלמדנו מימי המילואים[2].
ב. אנחנו לא מסוגלים להבין את הכל
מהו המסר שאנו לומדים מקריאת פרשת 'פרה אדומה'?
נראה לומר שהנקודה המרכזית והיסוד הערכי בקריאה זו הוא עניין ה'חוקה'. "זאת חוקת התורה – חוקה חקקתי גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזירתי" (במדבר רבה, חוקת יט, ח). פרה אדומה זוהי הדוגמא המובהקת למצוָה שאין אנחנו יכולים להבין בשכלנו. חז"ל מספרים (שם יט, ג) ששלמה המלך, החכם מכל אדם, לא הצליח להבין את עניינה של פרה אדומה, וקרא עליה את הפסוק "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (והעיר רבינו בחיי בפירושו (יט, ב) "והיא רחוקה" בגימטריא פרה אדומה). לפעמים נדמה לנו שאנחנו מצליחים להבין משהו: מצליחים להבין את רצון ה' במצוָה מסויימת, מצליחים להבין את הנהגת ה' במהלך מסוים בהיסטוריה – אבל האמת היא שאנחנו כמעט לא מבינים כלום. אנחנו מחוייבים כל ימינו ללמוד ולהשתדל להבין את עומק סודותיה של התורה, את רצון ה' בעולם, את טעמי המצוות כולן, אבל בסוף אנחנו תמיד צריכים לזכור את קוצר דעתנו ואת מיעוט השגתנו כלפי הבורא יתברך, שאין קץ לחוכמתו ולגבורתו, והוא מקור החכמה והוא החונן לאדם דעת. האדם החומרי אינו יכול להגיע בשכלו המוגבל אל האמת המוחלטת, וכל מה שהבין האדם והגיע אליו בחכמתו – עדיין הוא רחוק מן התכלית ומן העומק. אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ.
קריאת פרשת פרה אדומה באה להזכיר לנו את היסוד החשוב הזה, אשר מביא את האדם לענווה ולהכרת מקומו ביחס לתורת ה' וביחס למעמדו בעולם. אמנם אין אנו יכולים היום להיטהר לקראת הקרבת קרבן פסח, אך אנו קוראים את הפרשה הזאת ומקבלים עידוד להמשיך וללמוד ולהשתדל להתקרב ולהבין, אך לזכור שמצוות התורה הן 'חוקה', וכבני אדם שכלנו מוגבל ואין אנחנו יכולים לעלות אל פסגת חכמתה ולא להעמיק עד עמקי סודותיה, אלא כל אחד ואחד לומד עד מקום ששכלו מגיע.
ג. רוח וחומר
אחרי שהדגשנו שאין אנו מסוגלים להבין את טעמה של מצוַת פרה אדומה, ובוודאי לא את טעמי פרטי דיניה, ננסה בכל זאת לתת אולי קורטוב זעיר של טעם למצוָה זו.
כידוע, פרה אדומה באה לטהר מטומאת מת. כל מי שנטמא במת צריכים להזות עליו מאפר שריפת הפרה (שיש בו גם עץ ארז ואזוב ושני תולעת ועצי המערכה) המעורב בכלי עם מים חיים. מדוע כדי להיטהר מטומאת מת צריכים לשרוף פרה אדומה?
נראה לומר שיש כאן מסר חשוב לאדם. כל מי שבא במגע עם המוות עלול להגיע לידי ייאוש. הוא ראה מה סופו של האדם – גוף ללא נשמה שנטמן באדמה ולאט לאט כלה ונגמר. לא נשאר ממנו כלום. איה גבורתו וגדולתו ותפארתו של האדם? האם תכלית החיים היא אבדון וכליה, חלילה?
לא ולא! אנו מאמינים באמונה שלמה שהחיים בעולם הזה הם חיי שעה, אך נשמת האדם עולה היא למעלה וחייה הם חיי נצח. מות האדם איננו סוף פסוק אלא תחנה בלבד, וממנה הוא ממשיך ועובר אל השלב הבא של חייו. אך כיצד נוכל להעביר את המסר הזה אל האדם אשר חווה זה עתה מוות בסמוך אליו?
לשם כך לוקחים משהו יקר מאוד, אשר שווה ממון רב, ושורפים אותו! נדמיין לעצמנו שמישהו לוקח מכונית יוקרה חדשה מהחנות, אשר שוֹוְיָה הוא מאות אלפי דולרים – לוקח ומעלה אותה באש! מה מעשה זה מוכיח? הוא מוכיח שלחומר, עם כל יופיו וחשיבותו כאן בעולם הזה, אין לו באמת ערך. יש דברים חשובים ממנו, דברים רוחניים! החומר אינו אלא אשליה אך אין הוא העיקר בעולם ובחיים. החומר הוא גילוי חיצוני לפנימיות, ואנחנו ביהדות יודעים להבחין בין הדברים ולהעריך את הפנימיות והרוחניות עשרת מונים. משום כך אנחנו מצווים לקחת פרה אדומה, המסמלת את החומריות במלוא הדרה, ושורפים אותה, ומן האפר של שריפתה אנו מזים על הטמא. על ידי זה אנו אומרים לו: אל תצטער על החומריות שאבדה מן העולם, שהרי יש כאן נשמה שהיא נצחית ואינה כלה מן העולם. הרוחניות בעולם מסתתרת תחת החומר.
ד. להלכה
למעשה אין רואים היום בקריאת פרשת פרה מצוה מן התורה, שהרי גם לפי מי שמוצא לה רמז מן התורה אין זאת אלא בזמן ששריפת פרה נוהגת וכל הדינים נוהגים בה. משום כך אין מחמירין בה כמו בקריאת זכור, ואף מנהג הנשים הוא שלא להגיע לבית הכנסת. יחד עם זאת יש כמובן ערך גדול לשמוע קריאה זו, משום שיש בה מסרים חשובים של אמונה. גם מי שאיחר ולא שמע את הפסוקים הראשונים מוטב שישמע את המשך הקריאה משום שהפסוקים שבחלקה השני של הפרשה חשובים מאוד, והשומע אותם יוצא ידי חובת הקריאה.
פרשת החודש
א. הכנה לקראת פסח
פרשת החודש עוסקת בכל ענייני הפסח: קרבן פסח (מצרים ודורות), מצות, איסור חמץ, מקרא קודש ואיסור מלאכה בראשון ובשביעי. בוודאי התקנה לקרוא פרשה זו סמוך לראש חודש ניסן נועדה להזכיר לישראל את כל מצוות הפסח המרובות על מנת שייערכו ויתכוננו לקראת החג החשוב הזה. יש כאן מן התקנה של "שלושים יום קודם החג דורשין בהלכות החג".
ב. שותפות
אמנם, מלבד ענייני הפסח יש בפסוק הראשון – אשר על שמו נקראת הפרשה 'החודש' – ציווי בפני עצמו. הפרשה פותחת בציווי "החודש הזה לכם ראש חודשים", וכידוע מלשונו של רש"י הראשון לתורה זוהי המצוָה הראשונה שנצטוו בה ישראל. לשון הפסוק אינה נשמעת כציווי, ועל כן צריך להבין מהי מצוָה זו.
על פי הרמב"ם בספר המצוות (עשה קנג) זוהי מצוַת קידוש החודש: "שציוונו יתברך לקדש חדשים ולחשב חדשים ושנים. וזו היא מצות קידוש החודש". כלומר, המצוָה היא לנהל את לוח השנה העברי: אורך כל חודש – מלא או חסר; אורך השנה – פשוטה או מעוברת. על מנת לקיים מצוָה זו צריכים היו חברי בית הדין להיות בקיאים באסטרונומיה ובחישובים שונים, וזוהי חכמה גדולה מאוד שחכמי ישראל ידעו להשתמש בה.
יש במצוָה זו רעיון עמוק מאוד. כביכול הקב"ה מבקש מאיתנו לעזור לו ולהיות שותפים איתו בקביעת המועדים. אדם שאוכל ביום הכיפורים, למשל, חייב כרת. זהו דין תורה מפורש. אך מתי חל יום הכיפורים? את זה בית הדין קובעים, שהרי הם קבעו מתי חל ראש השנה, ועשרה ימים אחר כך חל יום הכיפורים. כל האוכל חמץ בפסח חייב כרת, אך זמנו של הפסח תלוי בבית הדין, שהרי אם עיברו את השנה נדחה חודש ניסן ב30 יום! נמצא שבית הדין מכריע מתי זמן הוא זמן מקודש ומתי הוא חולין. זהו כוח מיוחד מאוד שניתן לבית הדין, והדבר איננו מובן מאליו.
ג. שמות החודשים
הרמב"ן בפירושו לתורה שם למד מפסוק זה חיוב נוסף: "וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שיִמנו אותו ישראל חודש הראשון, וממנו ימנו כל החודשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים-עשר חודש, כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחודשים שם בתורה". אך באמת עניין זה לא נכנס למניין המצוות, ואף בפועל לא נהגו כך, שהרי כולנו משתמשים בשמות החודשים הפרסיים: תשרי, חשון, כסלו וכו'. לא זו בלבד, אלא זהו אף השם ההלכתי 'הרשמי' של חודשים אלה, שהרי בכתובות ובגיטין אנו כותבים את התאריך עם שמות החודשים הנ"ל ולא עם מיספרם. מדוע אנו משתמשים בשמות 'לועזיים' אלה ואין אנו מונים את החודשים מניסן ליציאת מצרים? הרמב"ן עצמו ממשיך ואומר: "וכבר הזכירו רבותינו זה העניין, ואמרו: 'שמות חודשים עלו עמנו מבבל', כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסיבה בזה, כי מתחילה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז, יד-טו) "ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון", חזרנו לקרוא החודשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו השם יתברך. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים… והנה נזכיר בחודשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה". כלומר, חז"ל עצמם אמרו שכבר לא מונים את מספר החודשים אלא כבר יש להם שמות בבליים/פרסיים. מדוע? משום שהנביא ירמיהו לימד אותנו שהגאולה מבבל היא כל כך חשובה עד שהיא תשכיח את הגאולה ממצרים. משום כך אנו קוראים לחודשים בשמות הבבליים שלהם על מנת להודיע על נס הגאולה הגדול – שעמדנו והחזקנו מעמד שבעים שנה בגלות ובסופם גאלנו הקב"ה והעלנו לארץ ישראל. עד הגלות הראשונה מנינו את החודשים לניסן כדי להזכיר את גאולת מצרים, ואחרי השיבה מן הגלות אנו מונים את השמות הבבליים של החודשים כדי להזכיר את הגאולה מבבל.
דברי הרמב"ן האלה הם פלא גדול, ויש בהם ראיה היסטורית ואמונית מפתיעה מאוד. אך אם נמשיך את קו המחשבה הזה של הרמב"ן, יש לדברים השלכה גדולה מאוד לדור הגאולה שלנו. הרי גאולת בבל, שבאה לאחר שבעים שנות גלות, עם כל חשיבותה ועוצמתה, לא היתה גאולה שלֵמה – היא לא היתה של כל העם אלא רק מעטים עלו לארץ עם עזרא ונחמיה, וגם לאחר העלייה היינו עדיין תחת עולו של כורש מלך פרס ושל עמים אחרים למשך שנים רבות, וזכינו לעצמאות מדינית רק בימי המכבים. והנה אנחנו היום, לאחר אלפיים שנות גלות, ברוך השם זכינו לראות בעינינו גאולה בעלת עוצמה רבה הרבה יותר – רוב העם היהודי נמצא היום בארץ ישראל, יש לנו עצמאות מדינית, צבא חופשי משלנו, צמיחה כלכלית. ממש אי אפשר להשוות את העוצמה והכוח של הגאולה הזאת ביחס לגאולה מבבל! אמנם אין לנו עצמאות שלמה ואנחנו תלויים מאוד בארה"ב ושאר מדינות, ויש גם הרבה בעיות של נישואי תערובת עם גויים (כפי שהיה גם בעליית עזרא), יש הרבה התמודדויות עם ציבור שאיננו שומר תורה ומצוות – אבל בוודאי אנו בתהליך מופלא של גאולת ישראל, ובעז"ה נזכה לגאולה שלמה במהרה. אם כך, למדנו מדברי רמב"ן אלה עד כמה צריך להודות על הנס הגדול הזה, ובוודאי יש צורך לציין אותו ולהזכיר אותו בכל עת.
ד. תכלית החירות
מהו המסר של קריאת פרשת החודש?
כאמור, עיקר עניינה של הקריאה הוא לעורר לקיום מצוות הפסח. אנו אנשי תורה ואנשי הלכה, ואין לנו בעולם הזה שום דבר אחר. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל – הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי. כל רצוננו הוא לדעת את ה' ולקיים מצוותיו. הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, והנה יצאנו לחופשי מבית עבדים והרי אנו בני חורין לעשות כל שנחפוץ לעשות – אך כל רצוננו הוא להיות עבדי ה' ולקיים מצוותיו. זוהי החירות האמיתית שלנו.
[1] זה לשון הרמ"א (או"ח תרצד, א): י"א שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר; ומאחר ששלשה פעמים כתוב תרומה בפרשה יש ליתן ג' (מרדכי ריש פ"ק דיומא); ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה, וכן נוהגין בכל מדינות אלו; ויש ליתן ג' חצאים גדולים במדינות אלו כי אין מטבע ששם מחצית עליה מלבד זו; ובמדינות אוישטריי"ך יתנו ג' חצי וויינ"ר שנקראו ג"כ מחצית, וכן לכל מדינה ומדינה; ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים ולמעלה.
[2] מעין זה אפשר לומר גם בפרשת ציצית. נאמר שם (במדבר טו, לז-לח): "ויאמר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית". הציווי "ואמרת אליהם" מיותר שהרי כבר אמר "דבר אל בני ישראל". אלא אולי יש כאן רמז לכך שפרשייה זו יש לאומרה יום יום.