שולחן ערוך כפשוטו

הלכות תשעה באב ושלושת השבועות

סימן תק"נ – הבדל שיש בין ט' באב ליתר צומות, ובו ד' סעיפים

את הצומות, כפי שראינו בסימן הקודם, תקנו חכמים, לזכר המאורעות הטרגיים שארעו לעמנו. עם זאת, לא אבדה תקוותנו לגאולה, כמאמר הנביא (זכריה ח יט) "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". כלומר עוד יבואו ימים בהם יהפכו הצומות לעתות שמחה.

כל עוד לא באה הגאולה השלימה, יש דרגות שונות בחובת הצום. כמו שביארה הגמרא במסכת ראש השנה (יח, ב): "אמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא: מאי דכתיב צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה. קרי להו צום, וקרי להו ששון ושמחה. בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה, אין שלום – צום. אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה, יש שמד – צום, אין שמד ואין שלום, רצו – מתענין, רצו – אין מתענין. אי הכי, תשעה באב נמי! – אמר רב פפא: שאני תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות. דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.

מגמרא זו אנו למדים כי צומות אלו, בזמן שבני ישראל נרדפים, חובה המה. אבל בזמן שלום, שלדעת המפרשים הכוונה לזמן שייבנה המקדש, עת יבוא שלום אמיתי[1], הצומות יתבטלו. בזמן ביניים, כאשר בני ישראל אינם נרדפים, אבל בית המקדש עדיין לא נבנה, רצון ישראל הוא הקובע אם לצום אם לאו. מלבד צום תשעה באב, בו הוכפלו צרות, ולכן גם בתקופת ביניים כנזכר, חובה לצום. אמנם למעשה, קבלו בני ישראל שגם בתקופת ביניים, יצומו את כל הצומות הנ"ל, אבל בחומרה פחותה מתשעה באב, בו חובת הצום אינה תלויה ברצון ישראל.

 

סעיף א

(א) אהכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו ואסור לפרוץ גדר. הגה: מיהו עוברות ומיניקות שמצטערות הרבה, אין להתענות (ב) (הגהות מיימוני והמגיד פ"ה); ואפילו אינן מצטערות, אינן מחוייבות להתענות (ג) אלא שנהגו להחמיר (ד); ודוקא בשלשה צומות, אבל בתשעה באב מחוייבות להשלים (ה) (כדלקמן סימן תקנד סעיף ה).

אהרמב"ן בספר תורת האדם טור ושארי פוסקים.

(א) הקדמה לסעיף – למרות המבואר בהקדמה, שצומות אלה תלויים ברצון ישראל. כאן המחבר מסביר כי ישראל כבר קיבלו על עצמם לצום בימים אלה, לכן אין לפרוץ גדר.

צומות אלה כולם קשורים לשלבים שהביאו לחורבן בית המקדש, לכן עד בנייתו מחדש צריך לצום, כדי לחזור בתשובה על החטאים שגרמו את החורבן.

(ב) אין להתענות – כי כשנתקבלו תעניות אלה, לא קיבלום עבור אדם חולה, גם אם הצום אינו מסכן את חייו. ולדעת המחבר[2] גם אם אינן מצטערות כלל, פטורות מן הצום.

(ג) אינן מחוייבות להתענות – כי הצום מקשה על מעוברת ומניקה.

(ד) אלא שנהגו להחמיר – במשנה ברורה מבואר כי למעשה, אם מרגישות חולשה, אינן צריכות להתענות.

(ה) בתשעה באב מחויבות להשלים – כשמצטערות קצת. אבל אם מצטערות הרבה פטורות, וגם חולים, זקנים תשושי כח המצטערים בתעניתם, אינם חייבים לצום בתשעה באב[3].

 

סעיף ב

בצומות הללו, חוץ מתשעה באב (ו), מותרים ברחיצה (ז) וסיכה ונעילת הסנדל (ח) ותשמיש המטה (ט), ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום (י).

בתוספות בסוף פרק קמא דתענית ושארי פוסקים.

(ו) חוץ מתשעה באב – חומרת צומות אלה קלה יותר, כי הצום היה תלוי ברצון ישראל.

(ז) ברחיצה – גם במים חמים, וגם את כל הגוף. דיני שטיפת הפה, לעיסת מסטיק ועישון סיגריות נידונים בסימן תקסז.

(ח) ונעילת הסנדל – הכוונה לנעלי עור.

(ט) ותשמיש המטה – יחסי אישות.

(י) מבעוד יום – בשאר הצומות צמים מחמת התהליך שהביא לחורבן, אבל בתשעה באב צמים על עצם החורבן שארע לבתי המקדש, והוא יום קשה וחמור יותר. לכן תחילת העינוי בו הוא כבר משקיעת החמה של ערבו, בעוד שבשאר צומות מתחילים רק מעלות השחר.

 

סעיף ג

גכל ארבעה צומות הללו אם חלו להיות בשבת (יא), נדחין לאחר השבת (יב). הגה: ואם חלו בערב שבת, קורים בשחרית ומנחה, ויחל (יג) (ב"י); ואם יש חופה ביום התענית בערב שבת, נוהגין להתפלל מנחה ולקרות ויחל ואחר כך עושין החופה (יד) (ועיין לעיל סימן רמ"ט סעיף ד אם משלימין התענית (טו)).

גמשנה מגלה ה ע"א וכפרוש רש"י שם וכן כתב רמב"ם בפרק ה' מהלכות תענית ה"ה.

(יא) חלו להיות בשבת – לפי הלוח המקובל בימינו, רק עשרה בטבת יכול לחול בערב שבת.

(יב) לאחר השבת – הצומות מטבעם מעוררים מחשבות נוגות ומצערות לגבי החורבן וסיבותיו, ואין להקדים מחשבות אלה. בלשון הגמרא[4] אמרו "שלא מקדימים פורענות" כי לא רוצים אותם[5].

(יג) ויחל – פרשיה בפרשת כי תשא, הנקראת בתעניות בשחרית ומנחה. הסיבה לכך היא, תחינת משה רבנו אחר חטא העגל, על ביטול גזירת האלוקים, להשמיד את ישראל.

הרמ"א מסביר כי גם אם יחול הצום בערב שבת, יקראו פרשיה זו. כי אף שבערב שבת רגילה לא אומרים תחנונים, משום קדושת השבת הממשמשת ובאה, לא משנים עבור כך את תקנת הקריאה. אבל וידויים ותחנונים אין אומרים.

(יד) ואחר כך עושין החופה – כדי לסיים תחילה את כל המצוות הקשורות לצער התענית, ואחר כך עושים את החופה. את סעודת הנישואין מקיימים בליל שבת.

(טו) אם משלימין התענית – שם פסק הרמ"א שצמים עד צאת הכוכבים. גם המחבר מסכים לזה, כמפורש בסימן רמ"ט.

 

סעיף ד

דבשבת קודם לצום מכריז שליח צבור הצום (טז), חוץ מתשעה באב וצום כפור (יז) וצום פורים (יח) וסימנך: אָכַ"ף (יט) עָלָיו פִּיהוּ (ומנהג האשכנזים שלא להכריז שום אחד מהם (כ)) *).

דאבודרהם. *) (דין עוברות ומיניקות בצומות בסימן תק"ן ותקנ"ד ס"ה ותרי"ז סעיפים א-ב).

(טז) מכריז שליח צבור הצום – כי צומות אלה נתלו ברצון ישראל, לכן מכריזים עליהם, כדי לפרסם שבני ישראל קיבלו עליהם צומות אלה[6]. וגם, כדי להזכיר מתי הצום[7].

את ההכרזה יש להכריז אחר ההפטרה.

(יז) חוץ מתשעה באב וצום כפור – כי צומות אלה אינם תלויים ברצון ישראל, וזמנם ידוע לכל.

(יח) וצום פורים – כי הוא זכר למאורעות פורים, ואינו קשור לצומות התלויים ברצון ישראל[8], כמו כן זמנו ידוע לכל, שהוא חל תמיד בערב פורים. גם על צום גדליה אין מכריזים, כי הוא תמיד למחרת ראש השנה[9].

(יט) אָכַ"ף – ראשי תיבות אב, כיפור פורים.

(כ) שום אחד מהם – כי בימינו כולם נתקבלו כחובה, ואינם תלויים ברצון ישראל[10].

 

הבדל בין תשעה באב לשאר צומות (תקנ)

א. כל איש ואשה בריאים חייבים לצום ארבע צומות, שהם; צום גדליה, עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, ותשעה באב. (א)

ב. עוברות ומניקות פטורות מן הצום, ולמנהג אשכנז חייבות לצום אם מרגישות טוב. (א)

ג. חולים, וזקנים תשושי כח, אינם חייבים לצום [ה]

ד. צום תשעה באב מתחיל מבערב, ושאר הצומות תחילתם מעלות השחר. (ב)

ה. צום תשעה באב אוסר לא רק מאכל ומשקה, אלא גם רחיצה, סיכה, לבישת נעלי עור, וקיום יחסי אישות. אבל בשאר צומות הכל מותר, מלבד מאכל ומשקה. (ג)

ו. חל אחד הצומות להיות בשבת, דוחים אותו ליום ראשון. (ג) מלבד תענית אסתר שמקדימים לחיום חמישי (הערה 5)

ז. בני ספרד נהגו להכריז בשבת על צומות עשרה בטבת ושבעה עשר בתמוז. (ד)

 

[1] ולפי רש"י "שלום" פירושו – "שאין יד העכו"ם תקיפה על ישראל". לדעתו, אין מקום לצומות האלה בזמננו. אבל לא  נתקבלה דעתו להלכה, כי נקטו ששלום פירושו בניית בית המקדש.

[2] להלן סימן תקנד סעיף ה.

[3] ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקלב.

[4] "אקדומי פורענות לא מקדמי" (מגילה ה ע"א).

[5] אמנם כאשר חל תענית אסתר בשבת, מקדימים אותו ליום חמישי, כמבואר לקמן בסימן תרפו ס"ב.

[6] על פי ערוך השולחן הלכה ד.

[7] על פי כף החיים אות כד.

[8] שהם הצומות המובאים בפסוק בזכריה.

[9] על פי כף החיים.

[10] ערוך השולחן הלכה ד.

דילוג לתוכן