סימן תקנ"ב – דיני ערב תשעה באב, ובו י"ב סעיפים

אבלות שלושת השבועות מתחילה בי"ז תמוז, וככל שהזמן מתקדם לט' באב, חומרת המנהגים גדילה. החל מראש חודש, חובה למעט בשמחה. ומשבוע שחל בו תשעה באב, גם כיבוס ותספורת נאסרים. בסימן זה נלמד על החומרות המתווספות בערב תשעה באב, ובעיקר בסעודה האחרונה.

סעיף א

^אערב תשעה באב לא יאכל אדם בסעודה המפסקת, שאוכלה אחר חצות, בשר, ולא ישתה יין (א) ולא יאכל שני תבשילין (ב). הגה: ואף ממשקים אחרים ממעט בשתייתן ממה שרגיל לשתות (ג) (טור וב"י בשם תוספות ורוקח), וכן לא יאכל אחר סעודתו צנון ומליח (ד), דברים שנוהג בהם בשאר פעמים, כדי שיתנהג בפרישות (מרדכי).

^אמשנה תענית (כז) [כו] ע"ב וכתנא קמא.

(א) ולא ישתה יין – ההימנעות מבשר ויין הנהוגה מראש חודש איננה מעיקר הדין, אלא מנהג. אולם בסעודה האחרונה, הקרויה סעודה המפסקת, זהו איסור דרבנן ממש.

(ב) ולא יאכל שני תבשילין – כגון תבשיל גזר ותבשיל תפוחי אדמה, אלא תבשיל אחד. ורשאי לאכול גם לחם, שאינו מוגדר תבשיל.

(ג) ממה שרגיל לשתות – הכוונה למשקאות משכרים כמו בירה. אבל שאר משקים, דינם כמים, וניתן לשתותם ללא הגבלה.

(ד) צנון ומליח – דבר מלוח, שבזמנם הובאו כקינוח למנה אחרונה. ואף שמותר לאכלם בארוחה, ומשום שלא בושלו. עם זאת, אין להביאם כקינוח, כי זה מענג. ויש להימנע מכל מאכל מענג, כגון גלידה, כי מטרת האכילה היא להשגת תחושת שובע, ולא להנאה.

סעיף ב

^באפילו בשר מלוח שעברו עליו יותר משני ימים ולילה אחת (ה), ובשר עופות ודגים (ו) ויין מגתו, דהיינו שאין לו יותר משלשה ימים (ז), נהגו לאסור (ח).

^בטור והגהות אשרי בסוף תענית בשם אור זרוע.

(ה) משני ימים ולילה אחת – כלומר בשר לא טרי.

(ו) ודגים – אף שהגמרא אסרה דוקא בשר, נהגו לאסור גם דגים, מפאת חשיבותם, שהם תחליפי בשר[1].

(ז) שאין לו יותר משלשה ימים – הרי שגם ממיץ ענבים יש להימנע.

(ח) נהגו לאסור – אין זה איסור מעיקר הדין, אלא מנהג שנהגו ישראל.

סעיף ג

^גאפילו בשל מין אחד בשתי קדרות מקרי שני תבשילין (ט). ^דוכן יש להחמיר וליזהר משני מינים בקדירה אחת, אלא אם כן הוא דבר שדרכו בכך כל השנה כגון אפונין (מיני זרעונין ובלע"ז ציצר"י) שנותנים עליהם בצלים ^הוביצים (י); ותבשיל הנעשה מדבר שנאכל כמות שהוא חי, מקרי תבשיל לענין זה (יא). הגה: ואין חילוק בין צלי למבושל (יב) לענין זה (מרדכי הלכות תשעה באב).

^גשם בשם הרי"ץ גיאות. ^דשם בשם הרמב"ן. ^השם בשם אביו הרא"ש.

(ט) מקרי שני תבשילין – נקרא שני תבשילין. שהרי מבשלם בצורה שונה, ובטעמים שונים.

(י) שנותנים עליהם בצלים וביצים – כי זה נחשב תבשיל אחד.

(יא) מקרי תבשיל לענין זה – כגון גזר, שאפשר לאכלו חי.

(יב) ואין חילוק בין צלי למבושל – כל צורות הבישול אסורות, צלי, טיגון, ובישול.

סעיף ד

^ומותר לאכול פירות כשהם חיים, אפילו כמה מינים (יג).

^ושם.

(יג) אפילו כמה מינים – גם ירקות שלא בושלו מותרים באכילה, כפירות. כי הבישול הוא שמעניק חשיבות למאכל.

סעיף ה

^זנוהגים לאכול עדשים עם ביצים מבושלים (יד) בתוכם, שהם מאכל אבלים. הגה: ויש נוהגים לאכול ביצים קשים, שהוא גם כן מאכל אבלים (הגהות מיימוני פ"ה).

^זבית יוסף.

(יד) עדשים עם ביצים מבושלים – כי העדשים עגולות כגלגל, כרמז לאבלות ומיתה שהם כגלגל החוזר בעולם. ואין לעדשים וביצים פה, כאבל היושב דומם, ולא פוצה פיו[2]. וזה גם מאכל עניים.

סעיף ו

^חמי שאפשר לו, לא יאכל בסעודה המפסקת אלא פת חריבה במלח וקיתון של מים (טו). הגה: ויש מחמירים לטבל אחר אכילתן פת באפר ולאכלו, על שם וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ וגו' (טז) (איכה ג טז).

^חטור מהא דרבי יהודה בר אלעאי תענית ל ע"א.

(טו) וקיתון של מים – הקיתון הוא כוס גדולה. והמחמיר אינו אוכל אפילו תבשיל המותר מעיקר הדין. ובגמרא (תענית ל, א) מסופר שכך נהג רבי יהודה בר אלעאי.

(טז) וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ וגו' – לשון הפסוק כולו הוא: וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי, הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר. ופירושו, ירמיהו תיאר את החורבן, ואמר שהקב"ה הפך את הנהגתו הטובה כלפינו, לרעה עבורנו. והאכילנו אבנים קטנות, וטינף אותנו באפר.

סעיף ז

^טנהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת (יז) (ואין צריך לחלוץ מנעליו (יח) (הגהות מיימוני ורמב"ם פ"ז וב"י).

^טשם בשם אבי העזרי.

(יז) על גבי קרקע בסעודה המפסקת – כאות אבלות. 

(יח) לחלוץ מנעליו – כי איסור לבישת נעלי עור מתחיל בתשעה באב עצמו.

סעיף ח

^ייש ליזהר שלא ישבו שלשה לאכול בסעודה המפסקת, כדי שלא יתחייבו בזימון (יט); אלא כל אחד ישב לבדו ויברך לעצמו (כ).

^ישם בשם אביו הרא"ש והגהות מיימוני.

(יט) בזימון – כי האכילה בצוותא משמחת.

(כ) ויברך לעצמו – מאחר שאין אוכלים יחדיו, אין חיוב זימון.

סעיף ט

^ככל זה בסעודה המפסקת שאין דעתו לאכול עוד אחריה סעודת קבע, וכשהוא אחר חצות; אבל אם היה קודם חצות, או אחר חצות ודעתו לאכול אחריה סעודת קבע, אין צריך ליזהר בדברים הללו (כא). הגה: ומנהג בכל גלילות אשכנז לאכול סעודה קבועה קודם מנחה, ואחר כך מתפללין מנחה ואוכלים סעודה מפסקת (כב) (מהרי"ל). ונוהגין להרבות קצת בסעודה ראשונה, כדי שלא יזיק להם התענית הואיל ופוסקים מבעוד יום כמו ביום כיפורים; ויש קצת ראיה לזה ממדרש איכה רבתי (כג); מיהו מי שיוכל לסגף עצמו ויודע בעצמו שאין התענית מזיק לו ומחמיר על עצמו, נקרא קדוש כנ"ל (כד).

^כמימרא דרב יהודה שם ל ע"א ותרוייהו לקולא.

(כא) אין צריך ליזהר בדברים הללו – אלא נוהג כבשבוע שחל בו תשעה באב, להימנע מאכילת בשר ושתיית יין, אבל במספר התבשילים אין הגבלה.

המחבר סבור, כי אין לאכול סעודה רגילה קרוב לצום, ותיכף אחר סיומה, לסעוד שוב מעט לחם, לסעודה מפסקת, כי זו נחשבת הערמה.

(כב) ואוכלים סעודה מפסקת – הרמ"א לעומת זאת סבור, שקשה לנהוג כמו המחבר, כי הצום ארוך, וקשה להסתפק בסעודה דלה שאינה משביעה. על כן נהגו להפסיק מעט בין הסעודה המשביעה לסעודה המפסקת, וכך מקיימים הן את חובת סעודה מפסקת, ונמנעים מסעודת קבע סמוך לסעודה מפסקת

(כג) ממדרש איכה רבתי – שם (בפתיחה אות יז) הובא הפסוק בתהילים (סט) יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר. והמדרש מסביר, שהפסוק מדבר על תשעה באב, עת נעשים בני ישראל יושבי שער, כלומר, קוראי קינות ואיכה מתוך נהי ובכי, אחר שתיית שכר וניגונים, בערב תשעה באב. מכאן למד הרמ"א שאכלו סעודה משמחת בערב תשעה באב, לפני הסעודה המפסקת, כמו בערב יום כיפור[3], שהכינו את הגוף לקראת הצום הארוך.

ואולי הרעיון בזה הוא, שכשם שביום כיפור, עם היותנו נחרדים מיום הדין, אנחנו גם מאמינים בחסדי ה' יתברך, כך בערב תשעה באב, אוכלים היטב בסעודה האחרונה, בה עדיין מותר לאכול כמה תבשילין, כדי להעיד על אמונתנו בעראיות החורבן, ותקוותנו לגאולה.

בימינו נהגו למעשה לאכול ולהתכונן לצום, אבל ללא הגזמה יתירה[4].

(כד) נקרא קדוש כנ"ל – ומקיים דברי המחבר. למעשה, גם הספרדים סומכים על קולת הרמ"א.

סעיף י

^לאם חל תשעה באב באחד בשבת, או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת, אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו (כה). (מיהו צריך להפסיק מבעוד יום) (כו) (סמ"ק).

^לברייתא שם כט ע"ב וכן כתב הטור בשם אביו הרא"ש.

(כה) כסעודת שלמה בעת מלכותו – שכן יום השבת הוא מצוה מן התורה, ואין להראות בו שום סימני אבלות.

(כו) להפסיק מבעוד יום – סעודה שלישית צריכה להסתיים טרם שקיעה, כדי שהצום יהיה יום שלם.

סעיף יא

^ממי שקבל עליו תענית שני וחמישי כל ימות השנה, ואירע ערב תשעה באב להיות בשני (כז), יִּשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ (כח) אוֹ יִלְוֶה תַּעֲנִיתוֹ, וּפוֹרֵעַ (כט). הגה: והגאונים כתבו דמתענה עד אחר תפלת מנחה, ואוכל סעודה המפסקת קודם ביאת השמש (ל) (הגהות אשרי ומרדכי ות"ה סימן ע"ה), וכן נוהגין. והוא הדין מי שמתענה תענית חלום (לא) (מהרי"ל).

^מתרומת הדשן סימן ער"ה בשם תשובת הרא"ש.

(כז) להיות בשני – ומנהגו יגרום לתענית רצופה של שני ימים.

(כח) יִּשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ – כלומר ילך לאחד הרבנים שיבטל את נדרו, על ידי שישאלנו, אִלּוּ היית יודע דבר זה, שנדרך יחייב לצום שני ימים ברצף, היית נודר? אם משיב לא! הרב מבטל את הנדר.

(כט) אוֹ יִלְוֶה תַּעֲנִיתוֹ, וּפוֹרֵעַ – כלומר לא יצום בערב תשעה באב, אלא יצום יום אחר תחתיו.

להלן (בסימן תקסח סעיף ב) נלמד, שאם התחייב לצום ביום ספציפי, לא יוכל להעביר תענית זו ליום אחר. וההתחייבות לצום שני וחמישי דומה לזה, כי התחייב לצום ביום מסוים. עם זאת הורו חכמים שבמקרה קיצון זה, עלול להסתכן אם יצום שני ימים, לכן רשאי להעביר את הצום ליום אחר. אמנם כשיש אפשרות לבטל את הנדר, עדיף לעשות כך.

(ל) קודם ביאת השמש – הכוונה שיצום בערב ט' באב עד קרוב לשקיעה, ונחשב לו כאילו צם יום שלם. למרות שבדרך כלל יש לצום עד סוף היום ממש, אבל במקרה זה יש חשש סכנה, לכן סומכים על השיטה לפיה גם הצם עד קרוב לסוף היום מוגדר כמתענה יום שלם. אמנם אם ניתן להתיר את הנדר, עדיף כך. הספרדים, לא קיבלו כלל קולא זו.

(לא) שמתענה תענית חלום – תענית שאדם מתחיל בבקרו של יום, אחר שבלילה החולף ראה חלום מבעית שהפחיד אותו. גם במקרה זה מונעים סיכון, ולכן יכול לצום רק חלק מערב תשעה באב.

סעיף יב

^נאין אומרים תחנה ערב תשעה באב במנחה, משום דאיקרי מועד (לב); ואם הוא שבת, אין אומרים (לג) צדקתך (לד) (מהרי"ל ומנהגים).

^נהגהות מיימוני.

(לב) משום דאיקרי מועד – השולחן ערוך מרמז כאן לפסוק במגילת איכה (א טו) כחלק מן הסיפור של חורבן בית המקדש: סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲ-דֹנָי בְּקִרְבִּי, קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי, גַּת דָּרַךְ אֲ-דֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה, פירושו הפשוט של הפסוק הוא, ה' שבר את החיילים בעלי העוצמה, קרא לגייסות לשבור את בחורי, ודרך על עם ישראל (הקרויים בְּתוּלַת בַּת יְהוּדָה) כפי שדורכים על ענבים בגת.

מה שהוסבר שהקב"ה "קרא לגייסות" הוא פירוש המילים "קרא עלי מועד".

מלבד פשוטו של פסוק, ראו חכמים במילה זאת ביטוי לנחמה שתבוא, כאשר יום החורבן – תשעה באב – ישוב ויהפוך ליום מועד ושמחה, כי הגאולה בא תבוא. על כן יום זה, למרות שהוא יום אבל על המאורעות הרעות, הוא גם יום של תקוה לגאולה הבאה.

את הביטוי לתקווה זו, קבעו חכמים בתקנה שלא לומר תחנון בתשעה באב, כפי שלא אומרים תחנון במועדי שמחה. וגם במנחה של ערב ט' באב אין אומרים תחנון, כמו במנחה של ערב חג.

(לג) אין אומרים – הכלל הוא שלא אומרים בשבת את פסוקי "צדקתך", בתאריכים בהם אין אמירת תחנון בימי חול.

(לד) צדקתך – אלו שלושה פסוקים הנאמרים בשבת במנחה, להצדקת דין שמים, גם אם הוא קשה. שלושת הפסוקים מקורם בתהלים: פרק קיט פס' קמב, פרק עא פס' יט, ופרק לו פס' ז.

דיני ערב תשעה באב (תקנב)

א. הסעודה האחרונה לפני הצום קרויה סעודה המפסקת [א].

ב. סעודה המפסקת היא רק זו הנאכלת אחר חצות [א].

ג. אסורה אכילת בשר שתיית יין ואכילת שני תבשילין בסעודה המפסקת [ב].

ד. נוהגים להימנע גם מאכילת דגים [ב].

ה. מותרת אכילת שני מינים שבושלו בקדירה אחת, אם בישולם יחד הוא דבר שבשגרה [ג].

ו. אין הגבלה על אכילת פירות ירקות וסלטים חיים [ד].

ז. יש נוהגים לאכול עדשים עם ביצים מבושלים [ה].

ח. מנהג האשכנזים לאכול ביצים קשים [ה].

ט. נוהגים לשבת על הרצפה בסעודה המפסקת [ז].

י. דינים אלה אינם חלים בסעודה הנאכלת אחר חצות, אם מתכננים סעודה נוספת שהיא תיקרא סעודה המפסקת [ט].

יא. יש נוהגים לאכול ארוחה מזינה לפני מנחה, ואחריה סועדים את הסעודה המפסקת [ט].

יב. אם חל תשעה באב בשבת, אין שום הגבלה. ומותר לאכול בשר ולשתות יין אפילו בסעודה האחרונה [י].

יג. למרות שאין הגבלה, צריך להפסיק את האכילה לפני שקיעה [י].

יד. אין אומרים תחנון בתפילת מנחה של ערב תשעה באב [יב].

טו. ערב תשעה באב החל בשבת, אין אומרים צדקתך. [יב]

[1] אמנם יש מקילים וטוענים שזו טעות דפוס, ובפרט דגים מלוחים קטנים. למרות זאת הבאנו את הפסיקה של המשנה ברורה (סק"ו) וכף החיים (אות יז), על פי הגירסה שבידינו.

[2] כמבואר ברש"י על התורה (בראשית כה ל) ע"ש. ובמסכת ב"ב (טז, ב).

[3] על פי הדרכי משה הארוך.

[4] במיוחד שיש ראשונים שגינו בחריפות מנהג זה של סעודה לפני הסעודה המפסקת.