סימן תקנ"ה – דיני תפילין וציצית בתשעה באב, ובו ב' סעיפים

הנחת תפילין היא חובה מן התורה לכל ימות החול. וכמו כן, נהגו כל ישראל ללבוש טלית קטן משך כל היום , ובתפילת שחרית גם טלית גדול, כדי לקיים מצוה דאורייתא . מצוות אלה מסמנות את קירבתנו לה'. אמנם בתשעה באב, בו תיקנו רבנן להתאבל, הנחת התפילין מתנגשת עם חובת האבלות, כי התפילין נקראים פאר, ואין זה מדרך האבלים להתפאר.

הסימן דן כיצד בכל אופן ניתן לקיים מצוות אלה, יחד עם נתינת הביטוי לאבל הכבד.

סעיף א

^אנוהגים שלא להניח תפילין (א) בתשעה באב שחרית (ב), ולא טלית, אלא לובשים טלית קטן תחת בגדיו בלא ברכה (ג); ובמנחה מניחים ציצית ותפילין (ד), ומברכים עליהם.

^אטור.

(א) שלא להניח תפילין – התפילין הן כעין כתר של פאר על ראשו של יהודי. וביום תשעה באב, בו נרמס כבודו של ישראל, אין ראוי להתעטר בתפארת.

(ב) בתשעה באב שחרית – ואמנם היא מצוה מן התורה ואי אפשר לבטלה, על כן המנהג הוא לדחותה לתפילת מנחה.

למרות דברי המחבר, יש מקומות בהם נהגו להניח תפילין גם בשחרית.

מקומות המקפידים על הנמנעים מלהניח, בטענה שבבית הכנסת הזה, נהגו להניח. עקרונית, צדקו בדבריהם, שהרי זהו הכלל, "לא תתגודדו", כלומר אל תעשו אגודות אגודות. אמנם למעשה, לא הנהגתי כך במקומנו, כי ידוע לכולם שיש מנהגים שונים, ויש צער לאדם שכופים עליו לשנות ממנהגו. על כן ראוי שכל אחד יוכל לנהוג כמנהגו.

(ג) בלא ברכה – טלית גדול הוא לבוש מכובד, על כן נמנעים מלבישתו בשחרית, כי אין ראוי ללבוש בגדי כבוד בעת אבלות. עם זאת המצוה מן התורה עדיין מקוימת בלבישת טלית קטן תחת הבגדים, שאינה פוגעת בתחושות האבל. אמירת הברכה נדחית לעת לבישת טלית גדול במנחה. אמנם מי שאינו מתעטף בטלית גדול, יכול לברך כבר בבוקר.

(ד) מניחים ציצית ותפילין – כי אין כח בדיני האבל של תשעה באב, שתוקנו מדרבנן, לדחות מצוות אלו שהן מן התורה. ובמנחה הופחתה קצת חומרת האבלות, שהרי כבר יושבים על כיסאות, ומתירים קצת מלאכות.

סעיף ב

^בויש מי שנוהג לשכב בליל תשעה באב מוטה על הארץ, ^גומשים אבן תחת ראשו (ה). הגה: ויש לאדם להצטער בענין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל לשכב בשני כרים לא ישכב כי אם באחד (תוספות סוף תענית); ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר: וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם (ו) (בראשית כח יא), שראה החורבן (ז) (מרדכי דמועד קטן סי' תתקלד). מיהו עוברות שאינן יכולין להצטער, אינן חייבות בכל אלה (ח) (תוספות). וימעט אדם מכבודו ומהנאתו בתשעה באב בכל מה שאפשר (ט).

^בכל בו בשם הר"ש מאיברא. ^גהגהות מרדכי.

(ה) תחת ראשו – כאות צער על החורבן. הסיבה שכתב "יש מי שנוהג" היא, כי זו אינה חובה, ולא כולם נוהגים כך. יש נוהגים לוותר על כרית.

(ו) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם – וכתוב בהמשך וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב וגו', כלומר האבן שימשה לו כרית.

(ז) שראה החורבן – כשיעקב ברח מעשיו, הגיע למקום המקדש, ובחלומו ראה (בראשית כח יב) "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" ויש מדרשים[1] הרואים בחלום זה כעין נבואה על בתי המקדש שייבנו, ייחרבו (ועל כך אמר (שם) מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה), ושוב ייבנו (ועל כך אמר אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים). וכסימן לחורבן זה, לקח יעקב מאבני המקום[2], והקים מצבה. לזכרון הדבר, יש נוהגים להניח אבן מתחת לראשו בלילה. גם מנהג זה לא התפשט בכל מקום.

(ח) אינן חייבות בכל אלה – אלא ישנות על מיטותיהן כרגיל.

(ט) בכל מה שאפשר – אם כי הובאו בהלכה התענוגים שנאסרו בתשעה באב, בכל זאת יש עוד דרכים רבות להתענג. לכן כתב הרמ"א כי יש ללכת לאור רצון החכמים בגזירותיהם, ולא להפוך את תשעה באב ליום חופש ותענוגים.

דיני תפילין וציצת בתשעה באב (תקנה)

א. בבוקר לובשים טלית קטן, ולא מברכים עליו [א].

ב. בתפילת שחרית לא מתעטפים בטלית גדול, ולא מניחים תפילין [א].

ג. במנחה מתעטפים בטלית גדול, ומניחים תפילין בברכה [א].

ד. יש שאינם משנים מנהגם בתשעה באב, וכבר בבוקר מתעטפים בטלית ומניחים תפילין כהרגלם מידי יום (ב).

ה. עקרונית, ניתן לדרוש מכלל מתפללי בית הכנסת לכבד את מנהג המקום (ב).

ו. אמנם בזמננו, נכון לאשר לכל אחד לנהוג כמנהגו (ב).

ז. יש הנוהגים לשנות מעט בנוחיות משכבם בתשעה באב [ב].

ח. בתשעה באב נמנעים מכל סוגי העינוגים, גם אלה שאיסורם לא נכתב מפורשות [ב].

[1] עיין ילקוט שמעוני בראשית קכ.

[2] מובא בבית יוסף.